[כד] אחר ששמע וקיים. דאם לא כן, למה לא יפר אחר שמיעה, דהא כל היום מצי להפר. ואין לומר שרצה לומר אחר יום השמיעה, דאם כן הוי ליה למכתב 'ואם יפר אחר יום שמעו', מאי "אחרי שמעו", אלא הכי פירושו 'אחר ששמע וקיים':
"ונשא את עונה" - הוא מוכנס תחתיה למדנו שהגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין לשון רש"י מספרי (מטות ל) ונראה שהאשה הזאת שוגגת או מוטעה כי הכתוב מדבר בבעל ששמע ואין האשה יודעת בו ואחר זמן הפר ואמר לה שהוא יום שמעו ולימדנו הכתוב שני דברים שהבעל נושא עון כאלו הוא נדר ויחל דברו ושהיא פטורה אין עליה מעונש השגגות כלל אבל אם האשה יודעת שלא הפר ביום שמעו ובקיאה בדין הזה הנה היא חייבת וגם הבעל אינו גורם התקלה אבל עונשו במי שיכול למחות ולא מיחה והזכיר הכתוב זה בבעל והוא הדין לאב אבל דבר הכתוב בהווה כי האב ישתמר מזה לאהבת בתו והבעל אולי ישנא אותה וחושב לתת עליה אשם ור' אברהם כתב ונשא את עונה כי היא ברשותו אם כן ענין הכתוב יהיה במכריח אותה לעשות מה שאסרה על נפשה ואינו נכון
"ל ""ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו", פי' אחרי קבלתו את הדברים, ר""ל "אחרי שקיים את הנדר, כי מצאנו לשון שמיעה ע"ל "קיום דברי חברו, וישמע אברם לקו"ל "שרי, ואז
נכנס תחתיו לשאת עונה אחרי שגרם לה תקלה:
ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו - אחרי קיום הנדר. אתה אומר אחרי קיום הנדר, או אחרי שמעו כמשמעו? כשהוא אומר כי החריש לה ביום שמעו הרי שמעו אמור, ומה ת"ל ואם הפר יפר אותם אישה אחרי שמעו? - אחר קיום הנדר:
ונשא עונה - מגיד הכתוב שהוא מוכנס תחתיה לעון. והרי דברים ק"ו: ומה אם מדת פורענות מועטת, הגורם תקלה לחבירו הרי הוא מוכנס תחתיה - ק"ו למדת הטובה שהיא מרובה:
