ביאור:שבועה בברית-המילה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.



הלשון העברית נודעת בשם 'לשון הקודש',

וזאת על שום שאין בה לשונות גסים, כמו בשאר לשונות. אברים צנועים שבאדם אינם נקראים בשמם,

אלא מכונים על שם האברים הסמוכים להם.

בגבר נקראים הבנים 'יוצאי ירכו, יוצאי חלציו'. באשה 'פרי בטנה, פרי מעיה'.

ערות האשה נקראת על שם הטבור:

'שררך אגן הסהר אל יחסר המזג' (שיר השירים ז, ג).

'אל יחסר המזג' ברכה הוא לשימור עלומים, אריכות הוסת וכושר הלידה.

אברהם אבינו ששיגר את עבדו אל משפחתו לקחת לו משם אשה

תובע ממנו לשים ידו תחת ירכו (בראשית כד ב)

ואין הירך אלא כינוי לברית-המילה.

ואפשר להבין את הבקשה לאור העובדה,

שאברהם היה הנימול הראשון, והמצוה צמודה, לגופו.

מפתיע הדבר שעניין זה כלול במדרש,

והרי לשונו: שים נא ידך תחת ירכי [המילה] ניתנה להם בצער,

לפיכך היא חביבה, ואין נשבעין אלא בה' (בראשית-רבה, נט ח).

במדרש מיוחס המאמר לר' ברכיה, ואין להניח, חלילה,

שר' ברכיה נטל מאמר מן התרגום, וקבע שמו עליו.

בימים ההם הילכו מדרשים רבים על פה בפי העם,

ומדרש זה שגור היה בפי ר' ברכיה,

והשומעים יחסו אותו לו. והוא הדין לתרגומים הארמיים.

מדרשים ופירושים שבהם נטולים מיצירת הדורות,

ורק מקצתם הם חידושי המתרגמים, שהיו גדולי-תורה.

תופעה מעין זו מצינו במסכתות המשנה: תחילה הילכו בפי חכמי-ישראל על פה,

ורק אחר כך הסדירם ר' יהודה הנשיא בכתב.

נחזור לפרשת אברהם ועבדו. 'שים נא ידך תחת ירכי'

תירגם הירושלמי 'בברית-מילה שלי'.

רב סעדיה גאון, בתרגומו לתורה, עידן את המעשה וכתב 'רמוז בידך אל בריתי'.

כמעשה אברהם עשה יעקב אבינו,

כשביקש מיוסף בנו לקברו בקברות אבותיו בארץ כנען:

'שים נא ידך תחת ירכי' (שם, מז כט),

והיא ברית-המילה. כאן שינה יונתן והוסיף:

בגלל שהוא בנו לא שם ידו,

אלא אמר 'אנכי אעשה כדברך' (שם, מז ל).

והאב הסתפק בהבטחתו. אף כאן תירגם רב סעדיה 'רמוז בידך לבריתי'.

שבועה מעין זו עשה יעקב אבינו בריבו עם לבן.

'וישבע יעקב בפחד אביו יצחק' (שם, לא נג).

כיצד נשבעים 'בפחד'?

כותב טורים אלה סבור שאין 'פחד' אלא ירך.

בערבית נקרא הירך 'פכ"ד'. החי"ת העברית מתחלפת בכ'ף הערבית,

מעין חמר (יין) כ'מר.

תאמר שאין 'פחד' בלשון העברית בהוראה זו, טעות בידך. ב

ספר איוב מצביע ה' על בהמות, חית האימים שברא,

ואומר על גבורתה 'יחפוץ זנבו כמו ארז, גידי פחדיו ישורגו' (איוב מ יז).

ואין 'פחדיו' אלא ירכיו.

וכך תירגם רב סעדיה כתיב זה.

תרגומו של הגאון בא בהשפעת התרגום הארמי שתירגם 'פחדיו' פחדין, והם הביצים.

'מרוח אשך' שבתורה (ויקרא כא כ) תורגם 'פחדין'.

מתוך הצופה :

http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=39585&Word=&gilayon=2579&mador=

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של יהודה רצהבי שפורסם לראשונה בהצופה וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-12-15.

תגובות[עריכה]

מאת: מוטי אהרוני

נראה לי, שהמקרא אינו "מתבייש לקרוא לדברים בשמם". דווקא בתקופת התלמוד ולאחריה החלה (לעניין זה) "התקופה הוויקטוריאנית".

ב-16 מקומות במקרא ישנה "הוראה" לקרוא מילה אחרת במקום הכתיב שנאמר, כביכול, בלשון לא נקייה:

במקום "עפלים" = הקרי "טחורים" (דברים כח כז; שמואל א ה ו, 9, 12; ו 4, 5)

במקום מילים מן השורש "שגל" = יבואו מילים מן השורש "שכב" (דברים כח ל; ישע' יג 16, ירמ' ג 3, זכר' יד 2)

במקום "חרי יונים" = הקרי "דיב יונים" (מלכים ב ו כה)

במקום "למחראות" = הקרי "למוצאות" (מלכים ב י כז)

במקום "חריהם", "חראיהם" = הקרי "צואתם" (מלכים ב יח כז; ישע' לו 12)

במקום "שיניהם" = הקרי "מימי רגליהם" (מלכים ב יח כז; ישע' לו 12)

כלומר, בימים שלאחר המקרא, מילים שנחשבו "לגיטימיות", היה צורך לשנותן ל"לשון נקייה".

מאת: אביתר כהן
ה"פחד" מקביל ל"ירך" , וירך זה כינוי ל.."ברית"
וטבעי שהשתמשו במלה חליפית..
אגב , מקום הברית נקרא "אמה" שלדעתי קשורה למילה "אמת"
אמת=(קשט=קשת)=ברית (ע"ע במאמר על קשיטה..)
מעניין שהמלה אימה (מלשון אמה?!) מקבילה לפחד 
בקשר לעפלים לדעתי מדובר במין חפרפרת/חולדה(=עיוורת)
מצד אחד מקביל לעכברים באתה פרשה ,
ומצד שני עופל (אופל) = חושך = טחו-רים (טחו מלראות)
בקשר ל: "חראיהם" "צואתם" לשניהם אותה משמעות
אבל אחרי שמשתמשים הרבה בכינוי מסוים ,
המלה הופכת ל"מגעילה" ואז משנים אותה ,
עד שגם המלה השניה הופכת ל"מגעילה"
ואז חוזרים למלה הראשונה , וחוזר חלילה

מאת: חכמי התלמוד
[ מתוך תלמוד בבלי, פסחים ג; קיצר ותרגם לעברית: אראל סגל ; תצוגה מסודרת של הסוגיה ניתן למצוא באתר גמרא ברורה ]
אמר ר' יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז ח): "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה"[במקום "טמאה"] .
רב פפא אמר: תשע, שנאמר דברים כג יא[1] ): "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהר מקרה לילה" [במקום "טמא"] .
רבינא אמר: עשר, וי"ו דטהור [המילה "טהור כתובה בכתיב מלא] .
רב אחא בר יעקב אמר: שש עשרה, שנאמר (שמואל א כ כו): "כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור"[במקום "טמא"] .
שנו בבית המדרש של רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שהרי בזב קראו ויקרא טו ט "מרכב" , ובאשה קראו ויקרא טו כ-כו "מושב" [ה' לא רצה לתאר אישה שרוכבת, כי זה לא צנוע] .
ואומר (איוב טו ה): "ותבחר לשון ערומים"; [כלומר, לא רק בתוך התורה מקפידים על לשון נקיה, אלא גם מחוץ לתורה, אנשים חכמים צריכים לבחור היטב את המילים שהם אומרים] .
ואומר איוב לג ג[2] ) "ודעת שפתי ברור מללו" [כלומר, לא רק בענייני תורה וחכמה, אלא גם בענייני העולם הזה, צריך לברור היטב את המילים] ....
אמנם יש פסוקים אחרים שבהם נאמר שאישה רוכבת, ולא יושבת: בראשית כד סא[3] ) "ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים" - בגלל הסכנה שבישיבה על גמל, נהגו גם הנשים לרכב עליו; שמות ד כ[4] ) "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכבם על החמור" - בגלל שגם בניו הקטנים היו צריכים לרכב; שמואל א כה כ "והיה היא רכבת על החמור" - בגלל הסכנה שבנסיעה בלילה או בגלל הפחד מפני הפגישה עם דוד או בגלל הסכנה שבנסיעה ליד צלע ההר... או בגלל שהמילה "רכבת" קצרה יותר מהמילה "יושבת" (והמילה "ישבת" פחות ברורה).
ואמנם, בתורה משתמשים בדרך-כלל במילה "טמא" (ולא "לא טהור"), כי היא קצרה יותר, וכמו שאמר רב הונא בשם רב (ויש אומרים: רב הונא בשם רב בשם ר' מאיר):
לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. [ורק במקומות בודדים השתמשה התורה בביטוי הארוך יותר "לא טהור", כדי ללמד אותנו שצריך להשתדל לדבר בלשון נקיה] .
שני תלמידים ישבו לפני רב: אחד אמר "השיעור הזה הפך אותנו ל'דבר אחר' שמן ועייף"; והשני אמר "השיעור הזה הפך אותנו לגדי שמן ועייף"; ולא דיבר רב עם הראשון [כי הוא הזכיר חיה טמאה כשיכל להזכיר חיה טהורה] .
שני תלמידים ישבו לפני הלל, ואחד מהם היה ר' יוחנן בן זכאי; ויש אומרים: שני תלמידים ישבו לפני ר' יהודה הנשיא, ואחד מהם היה ר' יוחנן. אחד שאל "מדוע בוצרים את הענבים בטהרה ולא מוסקים את הזיתים בטהרה?" והשני שאל "מדוע בוצרים את הענבים בטהרה ומוסקים את הזיתים בטומאה?"; אמר הרב: בטוח אני שהראשון יהיה מורה הוראה בישראל [כי דיבר בלשון טהרה] ; ולא עברו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל.
שלושה כהנים: אחד אמר "קיבלתי מלחם-הפנים חתיכה קטנה כמו פול"; השני אמר: "קיבלתי חתיכה קטנה כמו זית"; והשלישי אמר: "קיבלתי חתיכה קטנה כמו זנב של לטאה". בדקו אחרי השלישי ומצאו שהוא פסול לכהונה.
...
רב כהנא חלה. שלחו החכמים את ר' יהושע בנו של רב אידי ואמרו לו: בדוק מה שלומו. בא ומצאו שנפטר. קרע את בגדיו והחזיר את קרעיו לאחוריו ובכה. אמרו לו "נפטר?" אמר להם: "אני לא אמרתי; משלי י יח[5] ) "ומוציא דבה הוא כסיל" ".
יוחנן חקוקאה יצא לכפר. כשחזר אמרו לו: "האם החיטים שבשדה נעשו יפות?" אמר להם: "השעורים נעשו יפות" [לא רצה לומר בפירוש שהחיטים לא נעשו יפות, ולכן אמר ברמז] . אמרו לו: "צא ובשר לסוסים ולחמורים, כי השעורים הם מאכל לבהמה, כמו שכתוב מלכים א ה ח[6] ) "השעורים והתבן לסוסים ולרכש" ". היה עליו להקפיד יותר על לשונו ולומר, למשל, "בשנה שעברה היו החיטים יפות", או "העדשים [שהם מאכל אדם] נעשו יפות".
רב... כשעלה לארץ ישראל, שאל אותו קרוב משפחתו: "האם אייבו [קרוב משותף שלהם] עדיין בחיים?" השיב לו בשאלה: "האם אימא [קרובה משותפת שלהם] עדיין בחיים?"; שאל אותו "האם אימא בחיים?"; השיב לו בשאלה: "האם אייבו עדיין בחיים?" [ורמז לו ששניהם נפטרו] . אמר למשרתו: "חלוץ לי את נעליי והולך את כליי אחריי לבית המרחץ" [הבין את הרמז, ונהג מנהג אבלות לזמן קצר] .
איש אחד נהג להגיד כל הזמן "דונו דיני!"; אמרו "מכאן שהוא בא משבט דן, כמו שכתוב בראשית מט טז "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" ".
איש אחד נהג לדבר הרבה על חוף הים; בדקו ומצאו שהוא בא משבט זבולון, כמו שכתוב בראשית מט יג "זבולון לחוף ימים ישכן" .

מאמרים נוספים בנושא זה:[עריכה]

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/ljon_jorj_yrk_0_0