ביאור:משלי ו כט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משלי ו כט: "כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ, לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ."

תרגום מצודות: כן הוא הבא אל אשת רעהו, כי כל הנוגע בה לא ינקה מעונש הראוי.

תרגום ויקיטקסט: - כמו ההולך על גחלים, כן ההולך ובא לבקר את אשת רעהו, לא יישאר נקי מעבירה, כי התשוקה תשרוף את נפשו;

- וכמו המחזיק אש בחיקו, כן לא יישאר נקי מעבירה כל הנוגע באשת רעהו, כי התשוקה תבעיר את גופו.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ו כט.


דקויות[עריכה]

בפסוקים שלנו מודגש יסוד האש: היחתה איש אש בחיקו... היהלך איש על גחלים... כן הבא אל אשת רעהו. לא רק האש והגחלים, אלא גם האיש והאשה, בהתאם לדברי חז"ל: "איש ואשה: זכו - שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתן" (רבי עקיבא, סוטה יז:). מה משמעות ההקבלה לאש בפרקנו?

1. ייתכן שההקבלה לאש נועדה להמחיש את החשיבות של סייגים והרחקות: כמו אש, שכאשר אדם מתקרב אליה הוא נכווה גם אם אינו נוגע בה, כך גם אש התאווה. וכן פירשו חז"ל את פסוקנו במדרש המשוה בין סייגים הקשורים לנשים לבין סייגים הקשורים ליין: "וכן האשה נקראת גפן, שנאמר (תהלים קכח3) אשתך כגפן פוריה. אמר הקדוש ברוך הוא: אל תאמר 'הואיל ואסור לי להשתמש באישה" ", הריני תופשה ואין לי עון, או שאני מגפפה ואין לי עון, אני נושקה ואין לי עון'; אמר הקדוש ברוך הוא: כשם שאם נדר נזיר שלא לשתות יין אסור לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין, אף אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר, שכן שלמה אומר היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה... כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה" (שמות רבה טז ב).

2. וייתכן שההקבלה לאש נועדה להמחיש את הנזק הגדול שעלול להיגרם מטעות קטנה: "בניגוד לבעלי החיים, שמייד כשהם נולדים - יודעים הם להישמר מאש, ילד קטן אינו יודע להיזהר עד שהוא נכוה... כך זה גם באש הרוחנית, שהיא אש התאוות והעבירות: צעיר... חושב שאין שום בעיה ללכת אחרי הנאות הגוף ותאוות הלב, לראות מה שרוצים, לדבר מה שרוצים, לאכול מה שרוצים, וכך הוא "משחק באש" עד שהוא נשרף. אז הוא מבין שיש מחיר לכל טעות... צריכים להיות זהירים מאד בכל עניין, לחשוב לפני שמדברים ולפני שעושים משהו, כי לכל דבר יש השלכה" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, ט"ז בתמוז ה'תשס"ט).

3. ויש שהחמירו עוד יותר, ופירשו שלחטא של ניאוף אין כל תקנה, כמו שאי אפשר לתקן חפץ שנשרף: "אמר [דוד]: 'ריבונו של עולם! מחול לי על אותו עון כולו!' אמר: 'כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה כן הבא על אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה" (בבלי סנהדרין קז., ודומה לכך במדרש משלי).

אמנם יש שפירשו שאפילו לחטא החמור הזה יש תקנה: "פעם אחת הייתי יושב לפני בן עזאי חברי, והיינו מעיינין בפרשה זו, כיוון שבאנו לפסוק זה, אמר לי 'ילך ויגדל יתום בתוך ביתו, וילמדו תורה, ויעסוק בכל המצות, ומתכפרין לו עוונותיו לעולם הבא, על מנת שלא יחזור בעבירה ויעשה תשובה'. אמרתי לו 'ראיה לדבר זה מניין?', אמר לי 'כתיב (ירמיהו ד א): "אם תשוב ישראל נאום ה' אליי תשוב", למה? (ירמיהו ג יב): "כי חסיד אני נאום ה' לא אטור לעולם"'. אמרתי לו 'כבר יש לי תשובה אחרת שהיא גדולה ממנה, שנאמר (הושע יד ג): "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוונך", אפילו כפרת בעיקר, מה אם מי שכופר בעיקר הקב"ה מקבלו בתשובה, אף זה הקב"ה מקבלו בתשובה'" (אלישע בן אבויה, מדרש משלי). כשאדם נואף, הוא עלול לגרום לכך שיוולד לו בן שיגדל בביתו של אדם אחר ויתפרנס על חשבונו; ולכן התיקון הוא, מידה כנגד מידה, שיגדל בן יתום של אדם אחר בביתו ויפרנס אותו על חשבונו. אמנם אין זה תיקון מושלם, אך ה' חסיד ומקבל כל אדם המשתדל כמיטב יכולתו לתקן את מעשיו.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/06-29