ביאור:מ"ג בראשית א לא
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד[עריכה]
ואומרו תיבת והנה מה שלא דקדק לומר בימים שאמר בהם כי טוב להיות כי האדם מצינו לו שקלקל מעשיו ועשה מעשה הרע, לזה דקדק לומר והנה כי מה שהיה אז לצד מעשה ה' טוב היה מאוד ואחר כך הוא האדם בקש חשבונות רבות לצד היות הבחירה בידו להרע או להטיב ושלל הטוב והיוה במעשיו בחינת הרע אבל לצד מעשה ה' לא ברא אלא לצד הטוב.
ותדע כי יש הפרש בין כי טוב ובין והנה טוב מאד לפי שלשון כי, הוא מסופק כאילו אינו ודאי שהרי בכל מקום לשון כי על הספק לפי שמלת כי, תורה על הזמן כמו כי תצא כי תבוא, ור"ל וירא אלהים כי טוב היינו שהיה מצפה אימתי יבוא הזמן שיהיה נגלה מה טובם, אבל והנה טוב מורה על הוודאי. ורז"ל אמרו במדרש (בר"ר ח ה) שהיה הקב"ה מתוכח עם המלאכים אם לברוא את האדם או לא ואילו היה הדין נותן שלא לברוא את האדם היה מציאת כל הקודמים לבטלה לכך נאמר בהם כי טוב המורה על הספק אבל כשנברא האדם אז נעשו ודאי טוב לכך נאמר את כל אשר עשה והנה טוב, לשון והנה מורה על הזמן של עתה שבו נראה האדם ואז נראה למפרע מה טובם ומה יפיים של כל הנמצאים הקודמים והוסיף כאן מאד מה שלא הזכיר קודם זה להורות שעל ידי האדם נעשו טוב מאד רמז לדבר מא"ד אותיות אד"ם.
וירא אלהים וגו'. פירוש באמצעות בריאת האדם נראה מעשהו בכללותו כי טוב הוא, כי אם אין אדם מה תועלת בכל התיקון ובכל הבריאה וצמחי האדמה, כי אין הבחנת טובה ניכרת אלא באמצעות האדם, כי אליו יוכר ויובחן הטוב ויודה למטיב.
וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ע"ד הפשט הזכיר טוב מאד על הכל, ועד עתה בפרט הנמצאים שבכל יום הזכיר כי טוב מפני שהכל יותר מעולה מן החלק, והנה הם שלש מעלות, כי טוב, והנה טוב מאד, וטוב: ודע והבין שכל מצוי ומצוי שבעולם הוא עומד בכח מצוי אחר א"א לעמוד בפני עצמו בלתי נמצא אחר, כגון שתאמר הרי שיש בכל העולם מין אחד בלבד והוא חי אם אין ארץ לא יוכל לעמוד המין החי ההוא בעצמו, או אם יש ארץ אם אין שם שמים אי אפשר להתקיים לפי שע"י תנועת השמים מתקיימת הארץ, וא"כ כל העוה"ז וכל מה שהוא עליו אי אפשר שיתפרק מצוי אחד מאחד כי כלו נקש זה בזה העליון עם התחתון והכל אחד, כמו שקבלנו המופת במלת אחד שכל המציאות כלו אחד, וכשם שהנברא א' כך הבורא אינו אלא אחד, והא למדת שכל הנמצאים שבעולם הם נקשרים זה בזה אי אפשר להמצא מצוי שלם בלתי חברו כמו שא"א שתמצא יד או רגל מתנועעה בפני עצמה בלתי שאר אברי הגוף כמו שהוא שלם, וכבר נקרא האדם אצל חכמי המחקר עולם קטן ונקרא העולם ג"כ אצלם אדם גדול לומר שהכל נקשר ומיוחד, וזהו מאמר הנביא (ישעיה מח יג) קורא אני אליהים יעמדו יחדו ודרשו רבותינו ז"ל מאי יחדו דלא לשתלפי מהדדי, ועל כן כל מצוי בפני עצמו הוא מצוי בכח, ומזה הזכיר בפרטי הנמצאים שבכל יום ויום כי טוב, אבל עם שאר הנמצאים כלם הוא מצוי בפעל ומזה הזכיר על הכלל טוב מאד לפי שהכל יותר שלם מן החלק, וכן תמצא כזה במשה רבינו עליו השלום לפי שהיה מצוי שלם בכח הזכיר בו הכתוב כי טוב שנאמר (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא וכשיצא שכלו מן הכח אל הפעל הזכיר בו מאד זהו שכתוב (במדבר יב ג) והאיש משה ענו מאד, טוב הוא מעלה גדולה מכלן ואין הטוב האמתי אלא הקב"ה שנאמר (תהלים קמה ט) טוב ה' לכל, ומה שכתוב הודו לה' כי טוב פירוש כי טוב עשה עמנו: וע"ד המדרש והנה טוב זה יצר טוב, מאד זה יצר הרע ומדת פורעניות, שאלמלא יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים ונמצא העולם חרב, ודרשו עוד והנה טוב מאד זה מות לפי שהמות סבה שהדורות מתחדשין ובאים, ועל כן תקנו בבית האבל לומר הטוב והמטיב, ואין ספק כי המות טוב לכונת ה' יתברך כי הוא חיים לנפש הצדיק, וכתיב (תהלים קטז טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, ותוספת הה"א לבאר כי החסידים אין מיתתן על ידי המלאך המשחית כי אם ע"י שכינה הנרמזת בה כענין תוספת ההי"ן שבענין ירידת יעקב אבינו למצרים והוא (בראשית מו) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה רמז לו שתהיה השכינה עמו בירידתו למצרים גם בעליה:
את כל אשר עשה והנה טוב מאד. תכלית המציאות בכללו טוב מאד יותר מן התכליתיות הפרטיות המכונות אליו.
וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אע"פ שכבר הזכיר כי טוב ביצירת כל יום ויום מ"מ חזר כאן ואמר והנה טוב אחר יצירת האדם, להורות שכל הנבראים הקודמים לא נבראו כי אם בעבור האדם ואע"פ שנאמר בהם כי טוב נאמר על שם העתיד אבל לא היו עדיין במלואם וטובם עד שנברא האדם אשר בעבורו נתהוו כולם אז ראה ויספר והנה טוב מאד. ויש לפרש עוד, כמשל המאכל בשר ודגים שכל אחד בפני עצמו טוב אבל אם יתערבו יתקלקלו אבל אלו הנבראים לא זו שהיו טובים כל אחד בפני עצמו אלא אפילו בצרופם יחד כולם היו ג"כ טובים וזהו שאמר כל אשר עשה והנה טוב מאד.
והנה טוב מאד. הוא הקיום כאשר פירשתי (לעיל פסוקים ד, י, יב). וטעם "מאד" כטעם רבוי. והוסיף ביום הזה לאמר כן, בעבור שידבר בכלל וימצא רע בקצתו, ואמר כי טוב מאד, מאדו טוב. וזהו מאמרם בבראשית רבה: (ט ה) והנה טוב מאד, והנה טוב זה מות. וכן הזכירו (שם יא) זה יצר הרע, וזו מדת פורענות. ולזה גם נתכוין אונקלוס שאמר בכאן "והא תקין לחדא". יאמר שהוא מתוקן הסדר מאד, כי הרע צריך בקיום הטוב, כענין שנאמר (קהלת ג א) לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. ויש מפרשים, כי מפני מעלת האדם הוסיף בשבח היצירה בו כי הוא טוב מאד:
עוד ירמוז כאן טעם הבריאה, למה שידענו כי עיקר הכל הוא האדם ובשבילו ואליו ברא ה' כל ברואיו, ומעתה תבא השאלה לאדם למה, לזה אמר והנה טוב מאוד פירוש שהגם שבחינת נשמת האדם הוא מבחינת הטוב עכ"ז בראו ה' לעלות במעלות הטוב יותר ממה שהוא והוא אומרו מאד על ידי מעשה האדם מתעלית נשמתו ממדרגה למדרגה אשרי אנוש יעשה זאת:
והנה טוב מאד. לבד אשר כל פרט טוב בפ"ע לפי רצון הקב"ה עוד המה בכלל בצרוף כל הנבראים יחד טוב מאד שכל א' משלים החסרון של השני ובזה לשון טוב מאד. נכלל מה שיש מזיקים בעולם אע"ג שבפ"ע אינם טוב מ"מ הכרחים המה לטובת כל הברואים (ועי' ביאורי הגר"א זצ"ל ועי' מ"ש בס' במדבר י"ד ז' עה"פ טובה הארץ מאד מאד):
[מובא בפירושו לפרק ו' פסוק ו'] והסתכל כוונת שלמה ע"ה ששבח הצורה כשלא הורכבה מעולם כלל בגולם הוא שאמר (קהלת ד) ושבח אני את המתים וגו' וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. וכבר המשילו חכמי המחקר שלש דרכים הללו, האחת הצורה שלא הורכבה מעולם כלל בגולם המשילוה למלך יושב בהיכלו. השניה הצורה שנפרדה מן הגולם המשילוה למלך שיצא מבית האסורים וחזר למלכותו. השלישית הצורה המורכבת עדין בגולם המשילוה למלך חבוש בבית האסורים. ואין ספק כי מעלת המלך גדולה יותר מאד בראשונה מבשניה ובשניה יותר מבשלישית. וראוי לשאול בכאן א"כ שהראשונה יותר מעולה למה הורכב ולמה ישבח הכתוב ההרכבה הזאת בחתימת מעשה בראשית שאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, והשבח הזה ששבח את הכלל יכלול גם הרכבת הצורה בגולם באדם הנברא ביום ו', וא"כ איך שבח הכתוב הרכבת הצורה בגולם והזכיר בכלל והנה טוב מאד, ויבא שלמה ע"ה לשבח אותה כשלא הורכבה בגולם בהפך מדברי משה, ואמר וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. ותשובת הדבר כי אע"פ שהראשונה יותר מעולה מהשתים מצד שלא השיגה צער ונזק ולא נדבקה אל הגולם, מ"מ כשנדבקה אל הגולם ונבדלה ממנו והיא טהורה כאשר באה, אז נתפרסמה מעלתה ונבחנה כזהב, וע"כ נפשות הצדיקים מתאוות לשוב למקומן הראשון, ומפני זה ישבח משה ע"ה ההרכבה בזו כי היא משובחת כשהיא חוזרת טהורה כשבאה לפי שהצליחה בשליחותה. ויהיה באור הכתוב כפשוטו האדם בארץ האדם שבארץ. כי הנחמה היתה בעבור האדם לחטאו. כיוצא בו (ישעיה סב) עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ, באורו עד ישים תהלה את ירושלים שבארץ. וכן כתוב בפירוש (תהלים קכב) ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו, ירושלים הבנויה למטה כעיר שחוברה לה יחדיו למעלה:
עוד ירצה באומרו וירא אלהים וגו' כאן רמז כי בשעת בריאת האדם הביט ה' בצדיקים (ב"ר ג') והוא אומרו וירא וגו' והנה טוב שהם הצדיקים. והגם שהביט ברשעים גם להם הכין ועשה תיקון לבריאתם והוא אומרו מאד ואמרו ז"ל (ב"ר פ"ט) מאוד זה מלאך המות שבאמצעותו נתקנים הנבראים הנוטים מדרך השכל. ולזה כנגד בחינת הצדיקים אמר והנה טוב פירוש הנה הנם בחינת טוב מבלי צורך מות. וכנגד בחינת המטים עקלקלותם ישנם גם הם בבחינת טוב באמצעות מאוד:
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי:[עריכה]
יום הששי. הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר, יום הששי שכלם תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון (ס"א שביום ו' בסיון שקבלו ישראל התורה נתחזקו כל יצירת בראשית ונחשב כאילו נברא העולם עתה וזהו יום הששי בה"א שאותו יום ו' בסיון) המוכן למתן תורה:
וירא. יום הששי. יש אומרים שיום סמוך. וטעם לגלגל הששי. וכן יום השביעי. ואין זה אמת. ובעל יום הששי על דעת אנשי המזלות יוכיח. רק פירושו יום שהוא ששי ליום הראשון וכן יום השביעי. ונמצא כן איש הישראלי ורבים כמוהם גם כן רקיע השמים הרקיע שהוא שמים:
יום הששי על דרך הפשט תוספת הה"א ביום זה מה שאין כן בשאר הימים, הכל למעלת אדם הראשון ולכבודו שנברא בו, ועמו נשלמה כל המלאכה והוא היה תכלית הבריאה וחתימתה ועיקרה ועל כן אמר בפרסום יום הששי כלומר הידוע המפורסם, ועוד נכללה בו כונה אחרת כי גלה לנו בזה שבכל ששה ימים נמצאו הענינים מחומשים בכל יום ויום חמשה וע"כ נחתם יום הששי בה"א לרמוז לנו בזה, והענין הזה כיצד שהרי ביום ראשון מצינו ה' אורים, ביום ב' ה' רקיעים וה' פעמים מים, ביום שלישי ה' מיני צמחים, ביום ד' ה' מיני אורה, ביום חמישי ה' מיני תנועות שבכל מיני נפש חיה, ביום הששי שנברא בו אדם ה' חושים שבגופו ה' תנועות שבנפשו וה' שמות שיש לנפש חיה, הא למדת שכל עניני ששת ימי בראשית מחומשים חמשה בכל יום ויום, ולכך חתם יום הששי באות ה', וע"ד המדרש יום הששי תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלים את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו הה"ד יום הששי אלו הם חמשה חומשי תורה שנתנו בששה בסיון: וע"ד הקבלה יום הששי חתם מלאכת הששי בה"א והיא ראשונה שבשם אשר שם כונת התפלות בר"ה, ויום ששי זה ששי לכ"ה באלול היה שבו נברא העולם ויום ר"ה היה שבו נדון אדם הראשון וכן הוא יום הדין לכל תולדותיו אחריו, ויש לפרש עוד כי מלת הששי אינה חוזרת ליום שאלו כן היה לו לומר היום הששי אבל הוא סמוך יום הששי יום של ששי כלומר יום השם הששי והוא החותם הששי מששה חותמות שבהם נחתם העולם לששה קצוות, והבן זה:
יום הששי. הראשון, אשר בו היה ראשית לכל יום "ששי", אשר בו יכלו כל המעשים כדי לשבות בשבת, כאמרו "ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת" (שמות כ, ט י).
יום הששי. הוסיף ה"א בששי לומר שתנאי התנה הקב"ה עמהם על מנת שיקבלו ישראל ה' חומשי תורה, או כולכם תלוין עד יום ו' בסיון כי ה"א במלואו עולה ו', וטעמו של דבר כי העליונים והתחתונים הם שני הפכים ולא יתקיימו כי אם ע"י איזה אמצעי המצרף ומחבר שני חלקים הפכיים אלו וזהו האדם שיש בו חלק גשמי וחלק רוחני חלק אלוה ממעל, והשארות החלק הרוחני תלוי בקבלת התורה א"כ אילו לא קבלו ישראל התורה לא היה כאן שום אמצעי לחבר שני הקצוות ההפכים והיה ההכרח נותן להחזיר העולם לתהו ובהו. ואל תשיבני מן הזמן שקודם מתן תורה כי לעולם היו בעולם צדיקים עוסקים בתורה כנח שם ועבר והאבות ודוגמתם והיה עמהם השם הגדול העולה למספר כ"ו, ע"כ עמד העולם כ"ו דורות בלא תורה בכלל ההמון, אבל לאחר כ"ו דורות שנשלם מספר השם לא היה כח ביחידי הדור להעמיד העולמות כי אם ע"י קבלת התורה לפיכך העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ושל מטה (סנהדרין צט) ויתבאר דבר זה עוד לקמן פר' האזינו (לב א) בע"ה. וי"א לכך הוסיף ה"א בששי לפי שהעולם נברא בה"א ואחר גמר המלאכה הניח הקב"ה כלי מלאכתו אצל יום הו"ו ולא רצה שתהיה אצלו בשבת כדי שילמדו מכאן שכל אומן יניח אומנתו בששי.
[מובא בפירושו לדברים פרק ל"ב פסוק א'] האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. פירש"י למה העיד בהם שמים וארץ שאם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם ע"כ העיד בהם שמים וארץ עדים שהם קיימים לעולם ועד שאם יזכו וכו'. לספרים דגרסינן שהם קיימים לעולם ועד שאם יזכו וכו' אם כן הכל חד טעמא, אבל לספרים דגרסינן ועוד שאם יזכו אם כן הוא שני טעמים. וקשה לטעם ראשון וכי השמים והארץ יש להם פה להעיד, ואין לומר שוודאי אין שם אומר ודברים זולת מתוך שיתנו השמים טל ומטר והאדמה תתן יבולה כשעושין רצונו של מקום, ולא יתנו כשאין עושין רצונו זה מופת שקבלו ישראל הברית, א"כ מהו שאמר ועוד שאם יזכו כו' היינו הך של טעם הראשון. ונראה ליישב גירסא זו, לפי שאמרו רז"ל (שבת פח) יום הששי ה"א יתירה לומר שכולם תלוין ועומדים עד יום ששי בסיון אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לא יחזור העולם לתוהו ובוהו, וא"כ מאחר שאנו רואין כהיום ששמים וארץ קיימים ולא הוחזרו לתוהו ובוהו זה מופת חותך שקבלו ישראל התורה וזה"ש על כן העיד בהם שמים וארץ ומהו העדות שיעידו, שהם קיימים לעולם כי קיומם נותן עדות ה' נאמנה שכבר קבלו ישראל התורה דאל"כ לא היו קיימים ועומדים אלא היו חוזרים כבר לתוהו ובוהו, וטעמו של דבר שקיום שמים וארץ תלוי בתורה, לפי שהעליונים ותחתונים הם שני הפכים וצריכים לאמצעי המצרפם והוא האדם המורכב מן חומר וצורה והרכבה זו היא ע"י התורה, כי זולת התורה היה האדם נמשל לבהמה ולא היה בו חלק מן העליונים לפיכך העוסק בתורה משים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה שלא יהיו מתנגדים זה לזה כי האמצעי מצרפם. זה"ש יערוף כמטר לקחי כי כל נצוק חיבור וכמו המטר היורד מן השמים עד לארץ דומה כאילו הוא מחבר שמים לארץ כי כל נצוק דומה לחיבור, כך לקחי דהיינו התורה הלקוחה מן השמים לארץ היא מקום דנשקי ארעא ורקיע.
ומה שנברא העולם בששת ימים דווקא, אמרו המפרשים שהוא רמז על זמן עמידת העולם הזה שתא אלפי. שני אלפים תהו בלא תורה, כנגד זה יש שני אלפין בפסוק והארץ היתה תהו. שני אלפים תורה, כנגד זה יש שני אלפין בפסוק (שמות יג ט) למען תהיה תורת ה' בפיך. שני אלפים ימות המשיח כנגד זה יש שני אלפין בפסוק (בראשית מט י) עד כי יבא שילה ונכון הוא. ומפרשים אחרים דקדקו בריאת כל יום ויום כנגד אלף אחד בזה אחר זה ואין להאריך בהם.
ויש לך להתבונן בכל הנבראים שבששה הימים למה נתיחד כל דבר ודבר להבראות ביום שנברא בו ולמה נקרא יום שנברא בו האור יום אחד ויום שנברא בו הרקיע יום שני ויום שנבראה בו היבשה יום שלישי וכן כלן, יום שנברא בו האור יום אחד לפי שהאור הוא רמז ליחוד, וכבר ידעת כי הוא מלך הכבוד וזהו שכתוב (תהלים כז א) ה' אורי וישעי ושני אורים היו האחד קדם והשני נתחדש והבן זה, יום שנברא בו הרקיע נקרא יום שני לפי שהוא רמז לשניות ונברא להבדיל ולחלק בין מים העליונים למים התחתונים והנה הם שני הפכים זה חלק עליון וזה חלק תחתון ואין לך שנוי גדול מזה ועל כן נקרא יום שני, יום שנבראת בו היבשה נקרא יום שלישי לפי שבו נראית צורת העולם הנחלק לשלשה חלקים, שלישו ישוב שלישו מדבר שלישו ים, והנה הוא משולש בבריאתו, יום שנבראו בו המאורות נקרא רביעי לפי שמאורות משתנים ד' פעמים ביום בד' משמרות, ובחודש בד' שבועות, ובשנה בד' תקופות, יום שנבראו בו בעלי הנפש התנועה נקרא חמישי לפי שתנועות כל נפש חיה הם חמשה, יום שנברא בו אדם נקרא ששי לפי שבו עמד אדם בכל שש קצוות לפיכך נקרא יום שנברא בו יום ששי:
יום הששי ויכלו השמים. הזכיר השם של ארבע בראשי תיבות אלו, מסכים למה שפירשתי למעלה בטעם כ"ו דורות. וכפי הפשט חתם כל מעשה בראשית בשם של יה המשותף בין איש לאשה מסכים לדברי רז"ל (ב"ב ע"ד) שכל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם. ונאמר (ישעיה כו ד) כי ביה ה' צור עולמים רצוני לומר בזה שכל מה שברא בעה"ז יש בכולם דמיון הזכר והנקבה כאחד כי כל זכר דמיון אל המשפיע, וכל נקבה דמיון אל המושפע, כנקבה המושפעת מן האיש, וכל הנבראים יש בכולם צד א' משפיע וצד א' מושפע הכל כאחד. כיצד הרי הקב"ה המשפיע הראשון הנותן אמרי שפע אל העולם העליון אבל הוא ית' אינו מושפע מזולתו. והעולם העליון חוזר ומשפיע אל העולם האמצעי נמצא שהעולם העליון יש בו דמיון הזכר והנקבה כאחד שהרי הוא מושפע כנקבה מן סבה ראשונה ית' ומשפיע כזכר אל העולם האמצעי וכן העולם התיכון מקבל השפע מן העולם העליון וחוזר ומשפיע אל העולם התחתון, א"כ גם העולם האמצעי נקרא זכר ונקבה כאחד משפיע ומושפע, והתחתונים אע"פ שהם מושפעים ואינן משפיעין מ"מ יש בהם גם דמיון הזכר יען כי כל נמצאי מטה צריכין זה לזה קצתם נותנים וקצתם מקבלים ויש בהם ג"כ זכר ונקבה ממש ככל הבעלי חיים עד אשר בכולם שייך לומר שהוא מושפע ומשפיע כא' בלתי לה' לבדו יש לייחס תואר האיש לבד משפיע ואינו מושפע ז"ש רז"ל בכמה מדרשים (סוטה מב) אין איש אלא הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה ר"ל אין לייחס תואר האיש המורה על המשפיע ובלתי מקבל בלתי לה' לבדו כי כולם צריכין אליו ית' והוא ית' אינו צריך לשום אחד מהם, ומה שמצינו לשון איש אצל הבריות, אינו בעצם כי אם בהשאלה בצרוף האשה אבל שם העצם של איש אין לייחס כי אם אליו יתברך לפיכך חתם ביום הו' כל מעשה בראשית בשם של יה המשותף בין איש לאשה להורות שכלם זכר ונקבה בראם ה', ע"כ בעה"ז אין הבריות משתמשים בשם שלם כי אם בשם של יה. אבל לעה"ב יום שכולו שבת אז ישתמשו בשם שלם כי לא המתים יהללו יה, ע"כ נרמז ו"ה בראשי תיבות אלו ויכלו השמים המדבר ביום השבת בנגלה ומרמז בנסתרות ליום שכלו שבת לעה"ב להורות כי אז יהיה השם שלם. וכן דוד חתם מזמור ברכי נפשי המדבר כלו מיצירת מעשה בראשית בשם של יה ועיין עוד לקמן פר' ראה בפסוק כי בגלל הדבר הזה (טו י).