ביאור:מ"ג בראשית א יד
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם[עריכה]
יהי מארת וגו'. מיום ראשון נבראו וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע, וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותיה:
יהי מאורות. הנה האור נברא ביום ראשון ומאיר ביסודות, וכאשר נעשה הרקיע בשני הפסיק באור ומנע אותו מהאיר ביסודות התחתונים. והנה כאשר נבראת הארץ בשלישי היה בה חשך ולא אור, ועתה ברביעי רצה הקב"ה שיהיו ברקיע מאורות מגיעים אור לארץ. וזה טעם "ברקיע השמים להאיר על הארץ", כי האור היה למעלה מן הרקיע ולא האיר על הארץ: וענין "יהי מאורות", כי מחומר השמים גזר בראשון שיהיה אור במדת היום, ועתה גזר שיתגשם ויתהוה ממנו גוף מאיר ביום גדול האורה, וגוף אחר קטן האורה מאיר בלילה, ויתלו שניהם ברקיע השמים, שיאירו גם למטה.
אכן ירצה הכתוב, להיות שקדם ביום ראשון וברא האור ותמצא שאמר בפרשה ראשונה ה' פעמים אור ורמזו ז"ל (תיקונים ה) כי ה' אורות נבראו והבדילם ה' לנחלתו לעתיד לבא לצדיקים, והן עתה ביום רביעי האציל מהאורות חלק המספיק לעולם ותלאו ברקיע השמים, והוא אומרו יהי מאורות פירוש יהי חלק אחד מאורות הנבראים ביום ראשון
ולדעת הרמב"ן ז"ל נראה כי אותו האור היה מאיר ביסודות יסודות תחלה וכשנעשה הרקיע ביום שני הפסיק באור ומנע אותו מהאיר ביסודות התחתונים וכשנבראת הארץ ביום שלישי היה החשך נטוי עליה כי הרקיע היה חוצץ בינה ובין האור ועתה ביום רביעי גזר מאמר הקדוש שיתפשטו מאותו אור מאורות שיגיע האור לארץ והוא שאמר להאיר על הארץ, כי היה מאיר ברקיע בלבד ואין האורה מגיעה לארץ, ויתבאר מזה בפי שהלילה קודם ליום, וכן אמר למעלה ויהי ערב ויהי בקר:
ויתכן, כי כמו ששם בארץ כח הצמיחה במקומות ממנה, כן שם ברקיע מקומות מוכנים ומזומנים לקבל האורה, והגופים האלה מקבלי אור מזהירים, כגון האספקלריאות ואבני השהם, ולכן יקראם מאורות, לא אורים, אף על פי שקראם המזמור כן (תהלים קלו ז):
ברקיע השמים. הנרקע ופרוש תחת השמים העליונים:
והיו לאותות. אמר חכם גדול ספרדי כי הרקיע נחלק על שמנה חלקים לזי"ן הכוכבים וגלגל המזלות וזה לא יתכן כי אין גוף למעלה מגלגל המזלות. והנה הכתוב אומר ברקיע השמים שיורה שיש שמים למעלה ממנו. וכן שמי השמים. לרוכב בשמי שמי קדם. וקדם במקום הזה איננו מזרח. והגאון רב סעדיה זצ"ל ברח מזה המקום והנכון בעיני שהשמש והלבנה וכל הכוכבים הם מאורות ברקיע כי שם יראו:
ברקיע השמים, קרא הכתוב בכאן שבעה רקיעים שבם ז' כוכבי לכת עם השמיני שבו כל הכוכבים וי"ב מזלות בשם רקיע ויחס רקיע זה אל השמים שהוא הגלגל המקיף כי הם רקיע שלו מוקפין בתוכו מתנועעים בתנועתו, ובאר כי המאורות כלן נתונים ברקיעים הללו שהם מיוחסים לשמים וזהו לשון ברקיע השמים:
יהי מארת ברקיע השמים. באותו הרקיע הנוצר ביום שני יהי ניצוץ המאורות, ושם יתרבה ויתמזג לפעל בתחתונים כל האמור בפרשה (פסוק טז), כמו שנראה בחוש שיתרבה אור הניצוץ בעוברו במים זכים.
[מובא בפירושו לפסוק ט'] מתחת השמים. היינו סתם שמים שהוא נראה לנו ולא מתחת רקיע השמים כמו להלן ביום הרביעי:
יהי מארת. סמך מאורות לדשאים לפי שצריכין לו, כדכתיב (דברים לג, יד) וממגד תבואת שמש.
[מובא בפירושו לפסוק י"ח] ויש לך לדעת כי מה שנבראו המאורות ביום ד' מפני שיום ד' הוא אמצעי לשבעת ימי בראשית והחמה קבוע בגלגל רביעי שהוא אמצעי לגלגל ז' המשרתים על דרך שצ"ם חנכ"ל, ועוד מפני ששני המאורות האלה משתנים בכל יום ארבעה פעמים: ביום בד' משמרות ובחדש בד' שבועות, ובשנה בד' תקופות, על כן נתיחד להם יום רביעי.זאת ועוד אחרת כי ענין מוכרח היה להברא המאורות ביום הרביעי אחרי בריאת הצמחים ביום השלישי כדי ללמדנו בזה אמתת חדוש העולם כי אילו היה מאמר יהי מאורות ביום שלישי ומאמר תדשא הארץ ביום רביעי, היה מתבאר מזה קדמות העולם כי לא היו האילנות והצמחים בעולם מכח המאמר רק מכח המאורות שנבראו כבר שהם המשפיעים כח בכל היוצא מן הארץ, אבל עתה שהקדים תדשא הארץ למאמר יהי מאורות זה מופת גמור על חדוש העולם כי בזמן שלא היו מאורות בעולם לפעול בארץ בתנועתם להולידה ולהצמיחה גזר הש"י תדשא הארץ והוציאה פירותיה במאמר טרם היות כחות המאורות שהן סבה להם בכח הסבה העליונה יתברך:
[מובא בפירושו לפסוק י"ח] ולמשל ביום ובלילה. לחדש הויות בתחתונים. והצרכו אז עם האור הראשון להוית בעלי חיים אשר הם יותר נכבדים מהצמחים.
[מובא בפירושו לפסוק ל"א] ויש לך להתבונן בכל הנבראים שבששה הימים למה נתיחד כל דבר ודבר להבראות ביום שנברא בו ולמה נקרא יום שנברא בו האור יום אחד ויום שנברא בו הרקיע יום שני ויום שנבראה בו היבשה יום שלישי וכן כלן, יום שנברא בו האור יום אחד לפי שהאור הוא רמז ליחוד, וכבר ידעת כי הוא מלך הכבוד וזהו שכתוב (תהלים כז א) ה' אורי וישעי ושני אורים היו האחד קדם והשני נתחדש והבן זה, יום שנברא בו הרקיע נקרא יום שני לפי שהוא רמז לשניות ונברא להבדיל ולחלק בין מים העליונים למים התחתונים והנה הם שני הפכים זה חלק עליון וזה חלק תחתון ואין לך שנוי גדול מזה ועל כן נקרא יום שני, יום שנבראת בו היבשה נקרא יום שלישי לפי שבו נראית צורת העולם הנחלק לשלשה חלקים, שלישו ישוב שלישו מדבר שלישו ים, והנה הוא משולש בבריאתו, יום שנבראו בו המאורות נקרא רביעי לפי שמאורות משתנים ד' פעמים ביום בד' משמרות, ובחודש בד' שבועות, ובשנה בד' תקופות, יום שנבראו בו בעלי הנפש התנועה נקרא חמישי לפי שתנועות כל נפש חיה הם חמשה, יום שנברא בו אדם נקרא ששי לפי שבו עמד אדם בכל שש קצוות לפיכך נקרא יום שנברא בו יום ששי:
יהי מארת. דרך המקראות לומר (לשון) יחיד אצל (לשון) רבים, כמו ויהי אנשים אשר היו טמאים. וכן פירושו, יהי מעשה. ומה הוא, מאורות:
ויאמר. מלת יהי יהיה בעבור שידברו בה הרבה הוא ליחיד. ולרבים גם לנקבה כי יהיה נערה בתולה:
ויאמר אלהים יהי מאורות. טעם אומרו יהי לשון יחיד על ב', בזה רמז כי א' מהם הוא המאיר ביום ולזה אמר לשון רבים, ובאמצעות שדבר ה' בדרך זה הוא שהיה מה שהיה בתכלית הדבר שנתמעטה הירח כאומרם ז"ל (חולין ס:) כי אם היה ה' אומר פתח דבריו יהיו מאורות בהכרח היה הדבר עומד כן כי דבר אלהינו יקום לעולם: עוד נראה בהעיר עוד, אומרו להבדיל בין היום ובין הלילה אם המאורות שוים הם ואחד ישמש ביום ואחד ישמש בלילה במה יוכר לילה מיום כיון שלילה כיום יאיר:
יהי מאורות. ע"ד הפשט מלת יהי בלשון יחיד על שם שאין אור שניהם אלא אחד, וכן הזכיר מיד והיו למאורות למארת כתיב, או תחזור אל האור הנברא ביום ראשון לפי שהיה ראוי לומר יהיו מאורות אבל הכונה יהי אותו האור מאורות כלומר יתפשטו ממנו מאורות למטה:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק כ"ז פסוק כ'] ודרשו רז"ל מהודך ולא כל הודך פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה והמשל הנפלא הזה בא להורות על מדרגת הנבואה של כל אחד ואחד, כי מדרגת נבואת משה בשם המיוחד שהוא כח החמה ומדרגת נבואת יהושע בכבוד שהוא כח הלבנה, והנה זה לנמשל, אבל ענין המשל כשם שאור הלבנה לא מצד עצמה הוא רק מצד החמה שהלבנה מקבלת אורה ממנה כן יהושע קבל ממשה, וכשם שהחמה מקבלת אורה מצד אחר ומזה אמר הכתוב (בראשית א) יהי מאורות ולא אמר יהי אורים אלא מאורות כלומר מקבלי אור, כן משה רבינו ע"ה קבל מן שם המיוחד:
יהי מארת. חסר וי"ו כתיב, על שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות, הוא ששנינו ברביעי היו מתענים על אסכרה שלא תפול בתינוקות (מסכת סופרים יז, ה):
מארת חסר, שלא נברא להאיר אלא השמש, וירח לא נברא אלא כדי שלא יעבדו לחמה אם תהיה יחידה.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש לכל העניין בדרך רמז"]
יהי מארת ברקיע השמים. מארת חסר כתיב פירש"י שהוא לשון מארה כו' אומר אני שלכך הזכיר לשון המורה על הארירה אצל המאורות דווקא, לפי שהמאורות הם סבת הזמן וכל הדברים הנופלים תחת הזמן יש בהם צער כארז"ל (מגילה י) כ"מ שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער ומסיק דווקא במקום שנאמר ויהי בימי הוא לשון צער וטעמו של דבר לפי שכל דבר התלוי בימים דהיינו הזמן יש לו צער אבל כל הנמצאים העליונים שהם למעלה מן הזמן ואין הזמן שולט בהם אין בהם שום צער לכך נאמר יהי מארת חסר שכל הדברים שתחת השמש יש להם מארת וצער כי הזמן מבלה הכל.
ברקיע. לפי שהוא דבוק לתבה שלאחריו כלומר רקיע של שמים, לכך הוא נקוד חטף. וכן קציר כשהוא דבוק יאמר, עד כלות קציר השעורים וקציר החטים
[מובא בפירושו לשמות פרק כ"ט פסוק מ'] ברביעי (שם צד) אל נקמות ה' כנגד עובדי חמה ולבנה שנבראו ביום רביעי וכתיב (דברים לב) אשיב נקם לצרי,
לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה[עריכה]
להבדיל בין היום ובין הלילה. משנגנז האור הראשון, אבל בשבעת (נ"א בג') ימי בראשית שמשו האור והחשך הראשונים שניהם יחד בין ביום בין בלילה:
להבדיל בין היום ובין הלילה. כתב רש"י, משנגנז האור הראשון, אבל בששת ימי בראשית שמשו האור והחשך זה ביום וזה בלילה. ואיני רואה שיהיה זה דעת רבותינו המזכירים "גניזה" על האור הראשון. אבל לדעתם האור הראשון שמש שלשה ימים, וברביעי נאצל ממנו ונעשו בו אז ממנו שני המאורות האלה, כמו שאמרו (ב"ר יז ה) נובלת אורה של מעלה גלגל חמה, כי לפי שלא היה העולם הזה ראוי להשתמש באור ההוא בלי אמצעות, גנזו לצדיקים לעולם הבא, ושמשו בנובלת הזו מיום רביעי ואילך. כך אמרו בבראשית רבה (ג ו) תני אורה שנבראת בששת ימי בראשית, להאיר ביום אינה יכולה, מפני שהיא מכהה גלגל חמה, בלילה אינה יכולה שלא נבראת להאיר אלא ביום, והיכן היא, נגנזה, והיכן היא, מתוקנת לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר (ישעיה ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, שבעה אתמהה, לא שלשה הן, כאינש דאמר "כן אנא מפקיד לשבעה יומי דמשתותי". כלומר, לשון בני אדם הוא שיאמר "אני מפקיד ושומר זה הבשר לשבעת ימי המשתה שלי", לא שיספיק לו לשבעה כולם, אלא שיוציא אותו בתוכם. וכך אמרו "שבעת הימים", כאור שהיה בימים ההם במקצתם. ושם אמרו עוד (ב"ר ג ו) ויבדל, רבי יהודה ברבי סימון אמר הבדילו לו, ורבנן אמרין הבדילו לצדיקים לעתיד לבא: ואם תוכל לדעת כוונתם באמרם בברכת הלבנה "עטרת תפארת לעמוסי בטן", תדע סוד האור הראשון והגניזה וההבדלה שאמר הבדילו לו, וסוד שני המלכים המשתמשים בכתר אחד, כאשר בסוף שיהיה אור הלבנה כאור החמה אחר שיהיה אור החמה שבעתים:
כבר אמרנו למעלה ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, אבל עדיין גמר הלילה ותחילת היום ממש אין ידוע כי אם בהנץ החמה, וגם גמר היום ותחילת הלילה ממש לא נודע כי אם בשקיעת החמה וצאת הכוכבים. להבדיל בין תחילת היום ובין תחילת הלילה:
להבדיל וגו'. ע"פ הילוכם נעשה הבדל בין היום ובין לילה. וגם יש שחר וערב מבדילי הקצוות. וזהו בין ובין (ועי' בסמוך מקרא י"ז):
[מובא בפירושו לפסוק י"ח] ולהבדיל בין האור ובין החשך. אמר רבי אברהם כי בצאת השמש ביום ואור הלבנה בלילה יבדילו בין האור ובין החשך. ולפי דעתי כי ה"אור" הנזכר בכאן הוא היום, וה"חשך" הוא הלילה, כי כן שמם, כמו שאמר: (לעיל פסוק ה) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה. והנה בכל מעשה בראשית יזכיר הכתוב הצוואה ויספר המעשה, ובכאן צוה "והיו למאורות" (לעיל טו), וספר "ויתן אותם אלהים" (לעיל יז), ואמר "ולמשול ביום ובלילה", שיהיה זה מושל ביום וזה מושל בלילה, והממשלה הוא מה שצוה "והיו לאותות ולמועדים" (לעיל יד), וספר שאין ממשלת שניהם שוה, אבל "להבדיל בין האור ובין החושך", כי הגדול ימשול ביום, ויהיה כולו אור, גם במקום שאין השמש מגיע, והקטן ימשול בלילה ויהיה חשך, זולתי הירח שיגיה חשכו. והיא הצוואה שאמר "להבדיל בין היום ובין הלילה" (שם), כמו "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" (לעיל ד):
וְהָיוּ לְאֹתֹת[עריכה]
והיו לאתת. כשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם, שנאמר מאותות השמים אל תחתו וגו' (ירמיה י, ב), בעשותכם רצון הקב"ה אין אתם צריכין לדאוג מן הפורענות:
והיו לאותות. השנוי שיולידו ויעשו ממנו אותות ומופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן (יואל ג ג), כלשון ומאותות השמים אל תחתו (ירמיה י ב).
[עיין בפירושו לפסוק י"ח, המובא גם בפסוק זה תחת הכותרת "מתי ואיך הוחל" וכו']
והיו לאותות ולמועדים. כדכתיב בחזקיהו זה לך האות מאת ה' וגו' הלך הצל עשר מעלות וגו' הרי החמה היתה לו אות.
לאותות. רגעים: (...) ויתכן להיות לאותות על קדרות הלבנה והשמש. ודלוג דמות הככבים כי הכוכבים סבת דמות הנראה. כטעם מאותות השמים. והאומר כי למ"ד לאותות נוסף לא אמר כלום:
והתנה שלא יהיו קבועים אלא שיסובבו כדי שבאמצעות הסיבוב יוכר יום ולילה, וזה עשה לסימן הכרת הימים המקודשים כאומרו לאותות ולמועדים וגו', וכשנאצל המאור נאצלו ב' חלקים ושניהם לשמש מדת יום נבראו. ולזה תמצא (חולין ס:) שטענה הירח אי אפשר לב' מלכים להשתמש בכתר אחד פירוש בזמן אחד וכך הובא בדברי רבותינו, שאם גבולו של ירח היה בלילה ושל שמש ביום אין כתר אחד לשניהם אלא כל אחד גבולו בפני עצמו. וכן תמצא שאמר והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ בלא קביעות זמן:
והיו לאותות. כי בתנועת המאורות ובמהלכם נעשים אותות ומופתים בשמים דם ואש ותמרות עשן, וכמו שדרשו ז"ל כשהמאורות לוקין סימן רע לעו"א שנאמר (ירמיה י) ומאותות השמים אל תחתו, ועוד שהם אותות לישראל בקריאת שמע של בקר שמצותה עם הנץ החמה וקריאת שמע של ערב שמצותה עם צאת הכוכבים, גם בחיוב ברכת השמש בתקופת תמוז שחייב אדם לברך ברוך עושה בראשית, וכן דרשו רז"ל בברכות פרק הרואה ת"ר הרואה חמה בתקופתה ולבנה בטהרתה וכוכבים במשמרותם ומזלות בעתם אומר ברוך עושה בראשית, וגם בהיות הלבנה בחדושה שחייב לברך אשר במאמרו ברא שחקים:
והיו לאתת. ביארנו בס' שמות ז' ט' ובכ"מ שמשמעו התולה דבר טבעי שיהא בצמצום השעה. וזה א"א אלא ע"י מאורות:
וּלְמוֹעֲדִים[עריכה]
ולמועדים. על שם העתיד, שעתידים ישראל להצטוות על המועדות והם נמנים למולד הלבנה:
ולמועדים. זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף (להלן ח כב).[ועיין עוד בפירושו לפסוק י"ח, המובא גם בפסוק זה תחת הכותרת "מתי ואיך הוחל" וכו']
וכתיב ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש וגו', וכתיב מאותות השמים אל תחתו: ולמועדים. מהילוך הלבנה שמתחדש לכ"ט יום וחצי, נועדים מועדי השנה וזמני השטרות כדכתיב עשה ירח למועדים:
ולמועדים. שעות.
ולמועדים לזרע וקציר קור וחום קיץ וחורף,
ולמועדים. שנוי התקופות קור וחום וכדומה הכל ע"י המאורות:
וּלְיָמִים[עריכה]
ולימים. שמוש החמה חצי יום ושמוש הלבנה חציו הרי יום שלם:
ולימים. מדת יום ומדת לילה.
ולימים. שהרי מצאת הכוכבים עד צאת הכוכבים יום אחד:
ולימים מדת יום ומדת לילה,
ולימים ושנים. לדעת חלוקי הימים זמ"ז וכן השנים. הכל רק ע"י הילוך המאורות:
וְשָׁנִים:[עריכה]
ושנים. לסוף שס"ה ימים (ס"א ורביע יום) יגמרו מהלכן בי"ב מזלות המשרתים אותם והיא שנה (ס"א והוא שס"ה יום ורביע יום), וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל כמהלכן הראשון:
ושנים. ישלימו מהלכם, ויוסיפו שנית לשוב בדרך אשר הלכו בה, ושנת החמה בשס"ה יום, ושנת הלבנה בשלשים יום:
ושנים. ארבע תקופות השנה עושין שנה תמימה.
ושנים. משלימין מהלכם בי"ב מזלות בכל שנה וחוזרין ומתחילין לסבב בגלגל בדרך אשר הלכו בה:
ולימים ושנים. לדעת חלוקי הימים זמ"ז וכן השנים. הכל רק ע"י הילוך המאורות:
ומ"ש בפרשה ה' פעמים לשון מאור וכן בפרשה ראשונה ה"פ לשון אור מסכים לדברי המדרש (בר"ר ב ה) האומר ויאמר אלהים יהי אור. אלו מעשיהם של צדיקים וכו' ורצה לפרש טעם לה' פעמים אור שהם כנגד חמשה חומשי תורה דהיינו מעשיהם של צדיקים.
[מובא בפירושו לפסוק י"ח] ודע כי תמצא בפרשה זו ה' פעמים לשון מאור לפי שה' מיני אור הם, אור היום אור השמש אור הלבנה אור הכוכבים אור המזלות אבל לא נברא להאיר על הארץ אלא גלגל חמה בלבד:
[מובא בפירושו לפסוק ג'] ויאמר אלהים יהי אור. כתיב בפרשה זו ה' פעמים לשון אור וביום הרביעי כתיב ה' פעמים לשון מאור בתוספת מ"ם ויש בזה כוונה נפלאה וזה כי מצינו לרז"ל שאמרו (חגיגה יב) אור שנברא ביום ראשון נגנז ואיתא למ"ד הן הן המאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי ונראין שני מדרשים אלו כסותרים זה את זה. והאמת אינו כן כי הכל מודים שאור של יום ראשון היה אור גדול ונגנז ואלו המאורות שנתלו ביום ד' אינן עצם האור אלא קבלו אורם מן ניצוץ אור העליון שנברא ביום ראשון לכך הזכיר בו לשון אור כי הוא היה עצם האור, אבל במאורות של יום רביעי הזכיר בכל א' מאור בתוספת מ"ם להורות שקבלו אורם מן אור אחר גדול מהם כהוראת המ"ם, ולפי זה אין המדרשים סותרים זה את זה כי אור הראשון נגנז לד"ה לצדיקים, והמאורות של יום ד' קבלו ניצוץ האור הראשון וא"כ ודאי הן הן המאורות כי החלק כלול בהכל, ובזה מיושב גם כן מה שנברא ונגנז, וזה פירוש יקר.
[מובא בפירושו לפסוק י"ח] ויש לך לדעת כי מה שנבראו המאורות ביום ד' מפני שיום ד' הוא אמצעי לשבעת ימי בראשית והחמה קבוע בגלגל רביעי שהוא אמצעי לגלגל ז' המשרתים על דרך שצ"ם חנכ"ל, ועוד מפני ששני המאורות האלה משתנים בכל יום ארבעה פעמים: ביום בד' משמרות ובחדש בד' שבועות, ובשנה בד' תקופות, על כן נתיחד להם יום רביעי.זאת ועוד אחרת כי ענין מוכרח היה להברא המאורות ביום הרביעי אחרי בריאת הצמחים ביום השלישי כדי ללמדנו בזה אמתת חדוש העולם כי אילו היה מאמר יהי מאורות ביום שלישי ומאמר תדשא הארץ ביום רביעי, היה מתבאר מזה קדמות העולם כי לא היו האילנות והצמחים בעולם מכח המאמר רק מכח המאורות שנבראו כבר שהם המשפיעים כח בכל היוצא מן הארץ, אבל עתה שהקדים תדשא הארץ למאמר יהי מאורות זה מופת גמור על חדוש העולם כי בזמן שלא היו מאורות בעולם לפעול בארץ בתנועתם להולידה ולהצמיחה גזר הש"י תדשא הארץ והוציאה פירותיה במאמר טרם היות כחות המאורות שהן סבה להם בכח הסבה העליונה יתברך:
וכתב הרב הגדול רבינו משה בר"נ ז"ל, יתכן כי כמו ששם בארץ כח הצמיחה במקומות ממנה, כן שם ברקיע מקומות מוכנים ומזומנים לקבל האורה והגופים האלה מקבלים אור ומזהירין ולכן יקראם מאורות לא אורים אע"פ שקראם המזמור כן עכ"ל: ויתכן לפרש יהי מאורות שאין המאורות האלה מכלל הגלגלים אבל הם מאורות רוחניים מקבלי האורה מן האור הראשון וגזר עתה במאמר הזה יהי מאורות שיתפשטו מן האור הראשון ההוא מאורות רוחניות שיהיו מאורות למאורות שעל הארץ, וזהו שאמר הכתוב והיו למאורות ברקיע השמים היה לו לומר והיו לרקיע השמים כמו שאמר והיו לאותות, אבל הכונה שיהיו מן האור הראשון שהוא מאורות למאורות שעל הארץ כי לא אמר הכתוב יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ, ואם כן הבן כי המאורות הראשונים שהזכיר יהי מאורות הם מאורות רוחניים מקבלים אורן מן האור הראשון ומשפיעין אותם במאורות של מטה והם תענוגות נפשות הצדיקים מקיימי התורה והמצות, וזהו שנאמר והיו לאותות כלומר והיו אותן המאורות לאותן שקיימו אותיות התורה שיהיו זוכין ומתעדנין בהן, או שקיימו המצות שנאמר בהן אות כגון מילה ושבת ותפילין ומה שקראם המזמור (תהלים קלו ו) לעושה אורים גדולים, והכתוב יקרא לכלן מאורות בין המאורות הרוחניים בין הגופיים, הנה דוד המע"ה כוון במלת אורים על הרוחניים וזהו שהזכיר אחריו מאורות של מטה שהם השמש והירח ואמר (תהלים קלו) את השמש לממשלת ביום וגו' את הירח וכוכבים וגו', ואע"פ שהאורים מקבלי אורה מן האור הראשון קראה אורים לפי שהם עצם האורה כנגד השמש והירח, ואמר ולמועדים כי הנשמה בהפרדה מן הגוף אינה זוכה מיד לאותו התענוג הגדול המעותד לה עד שיבא מועדה וזמנה, כענין שדרשו ז"ל בההוא כובס עלה לגג ונפל ומת יצאה בת קול ואמרה כובס זה מזומן לחיי העה"ב שהרי עולם הנשמות הוא הבא לאדם מיד לאחר מיתה אבל העולם הבא יש לו מועד ידוע וזמן קבוע והם מעלות חלוקות כל אחת ואחת בפני עצמה, יש חיי העוה"ב לזמן תחית המתים ויש עוה"ב לאחר התחיה כמו שאני עתיד לבאר בעז"ה בסדר אתם נצבים: ולימים ושנים. הם הזמנים החלוקים למעלות הנשמות כי הנשמה מתעלה מעלוי לעלוי מן העוה"ז שהוא עולם הגופות לעולם הנשמות ומעולם הנשמות היא מתעלה לעולם הרוחות הנקרא צרור שהנשמות צרורו שם והוא נקרא אור כענין שנאמר (איוב לג) וחיתו באור תראה, וכתיב (שם) לאור באור החיים, ומעולם הרוחות הנשמה מתעלה לעולם החיים שממנו האור שנאמר (תהלים לו י) כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, ומי שאינו ראוי להאריך ימים בעולם החיים וראוי לקבל מדה כנגד מדה בעולם הגופות חוזר לחיות בתחית המתים שהוא מכח עולם החיים לכך אמר (דניאל יב ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו ולא כל ישני, ומי שראוי להאריך ימים בעולם החיים אין לו הפסק, ועולם החיים הוא הנקרא נצח הוא שכתוב (תהלים טז יא) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח, והא למדת שחיי העולמים הקודמים והמעלות העליונות אשר בנה אותן במאורות הם תענוגי הנשמות הזוכות לתורה ויזכו לאותן המעלות בזמנים הידועים להם זה ימים וזה שנים כמו שרמזו בכתוב הזה ולימים ושנים לפי שמתעלה נפשם מעלוי לעלוי, ועוד נתבאר הענין הזה ממה שהזכיר אחרי כן במעשה וכפל הענין ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים אלו הרוחיים את המאור הגדול ואת המאור הקטן אלו הגופיים והם חמה ולבנה: וע"ד הפשט מה שקרא לשניהם גדולים כי כל אחד מהם גדול ועצום בפ"ע, ואח"כ את המאור הגדול ואת המאור הקטן כי כל גדול קטן בערך גדול ממנו, ודע כי אם תדקדק בפרשה זו יתבארו לך ממנו ארבעה ענינים, האחד שהמאורות הללו הן תמיד באותן המקומות שנקבעו שם תחלה כלומר שהם קבועים ואינם מתנועעים כי הגלגל הוא המתנועע והמאורות קבועים בו מתנועעים בתנועתו, כמו המסמרות הקבועין בדופן הספינה ומתנועעים בתנועת הספינה, וכן הודו חכמי ישראל לחכמי אומות העולם, שחכמי ישראל אומרים גלגל קבוע וכוכב חוזר, וחכמי האומות אומרים כוכב קבוע וגלגל חוזר על זה אמר ויתן אותם אלהים, צא ולמד מי הוא הנותן יתברך ויתעלה שמו, השני שהם קבועים בעובי גוף הגלגלים כי עובי גוף הגלגל תתמלא בגודל גוף המאורות, ועל זה אמר ברקיע השמים, וכן אמר דוד (תהלים יט ה) לשמש שם אהל בהם, פירושו באחד מהם כלומר מן השמים הנזכרים שהם הגלגלים והוא הגלגל הרביעי שהרי כל רקיע ורקיע הוא אהל לכוכב הקבוע בו וגודל הכוכב כעביו של רקיע ועביו של רקיע כשיעור שיש משמים לארץ והכל ת"ק שנה, וזה נלמד מפסוק שאמרה דבורה (שופטים ה כ) מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא, באורו שיעור הכוכבים במסלותם שהם הרקיעים כשיעור שמן שמים עד סיסרא וכן פירש רש"י ז"ל, השלישי שאין עובי הגלגלים מונע אור המאורות והכוכבים למטה כל כך עצם השמים פשוט וזך, וזהו שאמר להאיר על הארץ שתהא האורה מגעת לארץ ואין עובי הגלגלים מפסיק, הד' כי אור הלבנה נמשך מאור החמה כי הלבנה אין לה אורה מצד עצמה כי אם מאור השמש ומזה תקנו רז"ל בתפלת יוצר ראה והתקין צורת הלבנה כלומר שהיא צורה בלתי אורה, ומה שקורין רז"ל אור הלבנה באמרם אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה על האור הנאצל אליה מן החמה אמרו כן והוא כחום הברזל שהוחם באש שאין החום מצד הברזל רק מצד האש שהוא מחמם והברזל מקבל החמימות ממנו, ועל זה אמר והיו למאורות חסר וא"ו למארת כתיב כי שניהם אור אחד, וכן דרשו רז"ל לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד והוא קטרוג הלבנה שאמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד כי הכתר כנוי על האור והזוהר, וראיה מן הכתוב שאין לה אורה מצד עצמה הוא מה שאמר הקב"ה לאיוב (איוב לו) בשומי ענן לבושו וערפל חתולתו, ולפי שאפודת הרקיע אשר למעלה על ראשנו והקרוב אלינו הוא גלגל הלבנה והוא המכסה והחופף על הים והוא המניע יסוד המים לכך קרא הלבנה ענן וערפל על שם שהיא חשוכה אין אורה בפני עצמה, ואמר כי היא לבושו של יום וחתולתו: