ביאור:מ"ג בראשית א כ
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם[עריכה]
ויאמר אלהים ישרצו וגו'. פירוש שיתהוו מהמים בריות ודבר זה אינו בתמידות אלא בשעת מאמר הבריאה ואותם הבריות ששרצו המים עמדו לעולם כמין הבהמי אשר הוציאה הארץ שלא הוציאה אלא בשעת המאמר ועמדו לעולם כמצות ה' להם שישרצו ויפרו וירבו.
ודע כי תנועות כל בעלי נפש התנועה ה' תנועות הן, תנועה עולה, תנועה בינונית, תנועה תחתונה, תנועה משברת, תנועה מתפשטת, תנועה עולה היא עוף שתנועתה לעלות, תנועה בינונית היא תנועת השט בין השמים ובין הארץ ובין מים למים, תנועה תחתונה הוא הממשש, תנועה משברת הוא ההולך על שתים, תנועה מתפשטת הוא ההולך על גחון, ומפני זה נקרא היום שיצאה בו נפש חיה להתנועע בתנועותיה יום חמישי:
[מובא בפירושו לפסוק ל"א] ויש לך להתבונן בכל הנבראים שבששה הימים למה נתיחד כל דבר ודבר להבראות ביום שנברא בו ולמה נקרא יום שנברא בו האור יום אחד ויום שנברא בו הרקיע יום שני ויום שנבראה בו היבשה יום שלישי וכן כלן, יום שנברא בו האור יום אחד לפי שהאור הוא רמז ליחוד, וכבר ידעת כי הוא מלך הכבוד וזהו שכתוב (תהלים כז א) ה' אורי וישעי ושני אורים היו האחד קדם והשני נתחדש והבן זה, יום שנברא בו הרקיע נקרא יום שני לפי שהוא רמז לשניות ונברא להבדיל ולחלק בין מים העליונים למים התחתונים והנה הם שני הפכים זה חלק עליון וזה חלק תחתון ואין לך שנוי גדול מזה ועל כן נקרא יום שני, יום שנבראת בו היבשה נקרא יום שלישי לפי שבו נראית צורת העולם הנחלק לשלשה חלקים, שלישו ישוב שלישו מדבר שלישו ים, והנה הוא משולש בבריאתו, יום שנבראו בו המאורות נקרא רביעי לפי שמאורות משתנים ד' פעמים ביום בד' משמרות, ובחודש בד' שבועות, ובשנה בד' תקופות, יום שנבראו בו בעלי הנפש התנועה נקרא חמישי לפי שתנועות כל נפש חיה הם חמשה, יום שנברא בו אדם נקרא ששי לפי שבו עמד אדם בכל שש קצוות לפיכך נקרא יום שנברא בו יום ששי:
שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה[עריכה]
שרץ. כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ. בעוף, כגון זבובים. בשקצים, כגון נמלים וחיפושים ותולעים. ובבריות, כגון חולד ועכבר וחומט וכיוצא בהם וכל הדגים:
ויאמר ישרצו. פועל יוצא וכמוהו ושרץ היאור צפרדעים וטעם ישרצו תולדות עם הגבהה והכתוב כי העוף יעופף על פני הרקיע לעד על פירוש רקיע. ואמר הגאון כי על פני הוא עם פני. אם כן פני השמים למטה הם, ופ"א יעופף כפל כנו"ן עד יכונן:
ישרצו המים שרץ. כתב רש"י כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ, בעוף כגון זבובים, בשקצים כגון נמלים ותולעים, בבריות כגון חולד ועכבר וכיוצא בהם וכל הדגים. ומה יאמר הרב בפסוק ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה שנאמר בנח ובניו (להלן ט ז). וכן "אשר שרצו המים" ראוי לפי הדעת הזו שיאמר "אשר שרצו במים". ועופות רבים שאינם גבוהים מן הארץ, כגובה החולד, העכבר, והעטלף קטן הרגלים מאד, ולמה לא יקרא "שרץ העוף": ודעת אונקלוס שענין שריצה כטעם תנועה, אמר בשרץ וברמש ריחשא דרחיש, ויפה פירש. ויקראו השרצים כן בעבור שתנועתם תמידית. ויתכן שהוא לשון מורכב, יקרא שרץ "שהוא רץ", ורמש שהוא רומש הארץ, לא ישקוט ולא ינוח. ודע כי כל העוף אשר לו ארבע רגלים יקרא "שרץ העוף" (ויקרא יא כ-כג), מפני שברגליו יסמוך וינוע כשרצים, ואשר איננו כן יקרא "עוף כנף", שעיקר תנועתו לעופף. ויהיה טעם "ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ" (להלן ח יז), שיהיו מתהלכים בכולה ויפרו וירבו עליה. "שרצו בארץ ורבו בה" (להלן ט ז), התנועעו בכולה ותרבו בה. והוא טעם הכפל "ורבו" שני פעמים בפסוק. ואם כן נפרש "אשר שרצו המים" (להלן פסוק כא), אשר הניעו והוליכו המים. וכן ושרץ היאור צפרדעים (שמות ז כח), וכן פרו וישרצו (שם א ז), שפרו ורבו וינועו לרובם, עד שתמלא הארץ מהם. אבל אונקלוס פתר ב"שרצו בארץ" (להלן ט ז) ענין תולדה "איתילידו בארעא", כי הוא עשה הלשון מושאל מן השרצים, ואתם פרו ורבו כשרצים בארץ ורבו בה. וכן "פרו וישרצו" (שמות א ז) שהיו בתולדותם כשרצים לרוב:
ואומרו שרץ נפש חיה הם הדגים. ואמר לשון שרץ להפריש בינו ובין המעופף כי זה אין לו כח אלא בסמוך ממש לארץ והמעופף יעופף על הארץ ואינו צריך להסמך ועוד לו שיגביה עד לשמים כאומרו על פני רקיע
נפש חיה. שיהא בה חיות:
ישרצו המים. אחר שהשלים צורת השמים שנעשו חומר לדברים שבשמים וצורת הארץ שהיא חומר לדברים שבארץ, גזר עתה על המים שיעשו חומר לקצת בעלי נפש התנועה, ואמר נפש חיה כלומר נפש שיש בה חיות אלו דגים שבים (...) ולפי שיש נפש שאין בה חיות כלל והיא הנפש הצומחת לכך הזכיר בכאן בבעלי נפש התנועה נפש חיה נפש שיש בה חיות כי הנפש הצומחת אין בה חיות, אבל נקראת נפש כי כשם שבעלי נפש התנועה אינם מתנועעים רק בנפש כך הצומח אינו מגדל רק בנפש, או יש לפרש שאינה נקראת נפש כלל אבל נקראת הכח המגדל ומזה לא תמצא ביום שלישי זכרון נפש כלל, לא נפש חיה ואפילו נפש סתם:
וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ[עריכה]
יעופף על הארץ. אע"פ שיצירתו מן המים, גידולו יהיה בארץ.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה בין הנאמר בפיסקה" וכו']
ועוף יעופף על הארץ. ביום הזה היה מאמר הבריאה במים, והיה ביום הששי בארץ, אם כן פירוש "ועוף יעופף על הארץ" נמשך, ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף שיעופף. והכתוב שאמר ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים (להלן ב יט), כאלו אמר "ויצר ה' אלהים את כל חית השדה מן האדמה ויצר את כל עוף השמים", ורבים כמוהו. וכן דעת רבי אליעזר הגדול בפרקיו (ריש פרק ט), שאמר בחמישי השריץ מן המים כל עוף כנף: אבל בגמרא (חולין כז:) נחלקו בו, יש אומרין כן שמן המים נבראו, ויש אומרין שהעוף משניהם נברא, אמרו מהרקק נבראו. ואם כן בעבור שתולדותם היתה במים, והרקק בקרקע הים הוא, מפני זה היה המאמר בהם ביום החמישי: וכן אמר "ישרצו המים שרץ נפש חיה", כי הדגים גופם ונפשם מן המים בדבר האלהים שהביא להם רוח מן היסודות, לא כאדם שהפריד גופו מנפשו, כמו שאמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים (להלן ב ז) . ולא הזכיר בשלישי בצומח נפש כלל, כי אין כח הגדול נפש, רק בבעלי התנועה בלבד היא: ועל דעת היונים שאומרים, כשם שאין הגדול במתנועע רק בנפש, כך בצומח בנפש יגדל, יהיה הפרש, כי זאת נפש חיה, כלומר נפש שיש בו חיות, כי יש נפש אין בה חיות, והיא נפש הצומחת. והזכירו רבותינו (ב"ר מא א) באילני התמרים תאוה. ואולי הוא כח בצמיחה, לא יקרא נפש:
גם העופות שנבראו מן המים ומעפר, מן המים הוא שהוזכר כאן ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ, מן העפר הוא שכתוב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, וזהו שדרשו רז"ל עופות מן הרקק נבראו פירוש רקק מים ועפר,
ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף. ולהלן נאמר שנבראו העופות מן האדמה ארז"ל (חולין כז) דרך פשרה שנבראו מן הרקק נמצא שהעופות ממוצעים מן הבהמות שנבראו מן האדמה ובין הדגים שנבראו מן המים. [ועיין בפירושו לפסוק הזה]
הורו בזה שג' מינים אלו לא נבראו כ"א בעבור האדם להיות לו לעבדים רמז לדבר עבד ר"ת עוף בהמה דגים כי את הכל נתן לו ה' לעבדים ויש לאדם יד בים וביבשה ובשניהם יחד כדי שלא ימצא האדם אחריו מאומה שלא ניתן ברשותו. ובדרך רמז, מצינו כיתות בני אדם מתיחסים לג' מינים אלו כי מצינו שהרשעים הנוטים אחר חלק העפרורי ביותר נמשל כבהמות נדמו כי גם המה מן עפר מוצאם. והצדיקים נמשלו למים שחומרם דק מן חומר הארץ ונמשלו לדגים שעיקר חיותם במים. והבינונים נמשלו לעוף אשר יעוף בין שמים לארץ דהיינו המיצוע בין הרוחניות לגשמיות וחומרו מן המים והעפר כאמור. ונראה שמטעם זה נאמרו בדגים ברכה כפולה פרו ורבו כדרך שהזכיר במין האדם. ובעופות לא נאמרה כי אם ברכה אחת והעוף ירב בארץ אבל בבהמות לא נאמרה ברכה כלל וכל זה מבואר מעצמו להנחתינו ומסכים לזה דברי רז"ל (מדרש אגדה בראשית א') שלא נאמרה ברכה בבהמות וחיות מפני הנחש כו' כי באמת היצר הרע אשר כחו מן הנחש הקדמוני שם ירבץ אצל כת הרשעים אשר נמשלו לבהמות וחיתו ארץ והלוואי יתמעטו ולא ירבו. ויתבאר זה עוד בפר' בהעלותך (יא א) שהאספסוף אשר בקרבו דהיינו הבינונים שאלו בשר ודגים מה שאינם ממינם וניתן להם בשר עופות מצא מין את מינו.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה בין הנאמר בפיסקה" וכו']
וזולת מאמר זה לא היו העופות מגביהים עד לשמים:
עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם:[עריכה]
על הארץ על פני רקיע השמים. שני מיני עופות. יש מהם שמעופפים על הארץ דוקא סמוך לה. ויש מהם מגביהים עוף על פני רקיע השמים. ומש"ה כתיב יעופף בבנין פיעל. ואין זה בא להקטין המעופה כדרך השרשים מנע"ו ומכפולים וכמ"ש כן בפרחון בערך עוף. אבל כאן אחל"כ שהרי כתיב על פני רקיע. אלא משמעותו של כפל על שני מיני עיפה. ובב"ר פ"א יש דורש מזה שמלאכים נבראו ג"כ בחמישי והיינו מדכתיב רקיע השמים. והוא שמי השמים כמ"ש לעיל ז'. וע"כ דרשו דמיירי במלאכים ג"כ. וה"ז כמו דכתיב על פני השמים. על פני רקיע השמים. וזהו דרך המקרא הרבה:
יעופף על הארץ על פני רקיע השמים. לנקות אויר הארץ ליושביה מאיזה לחות מותריי משולח מן הרקיע, הנוצר ביום השני, באמצעות הנצוץ הפועל בו:
ואומרו רקיע השמים פירוש רקיע הנקרא שמים. ואין להקשות לדבריהם ז"ל שאמרו (ב"ר פ"ו) וזה לשונם היכן חמה ולבנה ברקיע ב' שנאמר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים מקרא מלא הוא ואנשי כנסת הגדולה פירשוה (נחמיה ט) אתה עשית את השמים ושמי השמים וכל צבאם היכן הם צבאם ברקיע ב' ע"כ. לדבריהם ז"ל מה יענו בפסוק זה ועוף יעופף על פני רקיע השמים: ונראה כי על פי הנקודות ישתנה כתוב זה מקרא דויתן אותם וגו' כי כאן כתב קמ"ץ תחת רי"ש של רקיע ושם כתב שב"א תחת הרי"ש של רקיע והנה כשאמר רקיע בשב"א יגיד שהוא סמוך פירוש רקיע של שמים וכשיאמר רקיע בקמ"ץ אינו סמוך לשמים ופירוש הוא רקיע והוא הנקרא שמים ובזה לא קשה והבן:
[מובא בפירושו לפסוק כ"א] ואני תמה למה לא אמר ביום הזה "ויהי כן". ואולי לא יתכן להזכיר "ויברא" אחרי "ויהי כן", כי מבראשונה ידבר. ורבותינו אמרו (בבא בתרא עד:) כי התנינים הגדולים הוא לויתן ובת זוגו שבראם זכר ונקבה, והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא. ואפשר כי מפני זה לא היה ראוי שיאמר בהם "ויהי כן", כי לא עמדו עוד:
[מובא בפירושו לפסוק כ"א] וטעם שלא אמר בבריאה זו ויהי כן, אין לו מקום כי לא יצטרך לומר ויהי כן אלא כשלא יוזכר אלא אמרות ה' לבד תגיד התורה ויהי כן כי אמר ותהי מה שאין כן כשאומר ויברא יש בכללו אמירה יש בכללו הויה:
[מובא בפירושו לפסוק כ"א] וע"ד המדרש התנינים הגדולים זה לויתן ובת זוגו והזכיר הגדולים להפלגת עוצם גופם כי גויתו נתונה בים אוקינוס המקיף כדור הארץ כלשון המאורות הגדולים שהם גדולים כמה פעמים יותר מכדור הארץ, אפשר כי מפני זה לא נאמר בו ויהי כן כי לא עמד הקיום בשניהם שהרי אמרו רז"ל בפ' המוכר אף לויתן זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה עם זה מחריבין את העולם כולו, מה עשה הקב"ה סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (ישעיה כז) והרג את התנין אשר בים, ופסוק זה יוכיח בלויתן שב' היו וזהו שאמר (ישעיה שם) על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון, ומה שאמר והרג את התנין יורה שנשאר יחידי מבת זוגו, וכן אמר דוד (תהלים קצ כו) לויתן זה יצרת לשחק בו כלומר שהוא מצחק בים אוקינוס, ואמר הקב"ה לאיוב (איוב מ כה) התמשוך לויתן בחכה, ומ"ש את התנינים לרבות שאר דגים שבים שהם נרמזים ברבוי את, ואולי הם מזונות ללויתן: