ביאור:מ"ג בראשית א כב
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר
[עריכה]ויברך אותם. לפי שמחסרים אותם וצדין מהם ואוכלין אותם הוצרכו לברכה,
ויברך אותם אלהים. בכל מיני חיים תמצא שבירכן, בדגים ובעופות, באדם , ובהמה וחיה:
ויברך טעם שהוצרך ה' לברך שרץ המים מה שלא עשה כן בנבראים היוצאים מן הארץ. ועוד לו שגם בתולדות המים עצמם הטיל קנאה שלא בירך שרץ העוף. נראה כי הדבר צריך להיות כן מטעם הכרחי לפי מה שפירשנו כי מה שצוה ה' למים שישרצו אינו אלא לפי שעה ולא לאחרי כן ולקיום המין צוה ה' שיפרו וירבו שאם לא כן הרי מינם כלה, ולהיות שכפי טבע הנבראים אשר ברא ה' כח המוליד היא יסוד האש כי טבע הקור אדרבה יפסיד כח ההולדה. וצא ולמד מחכמת הטבע גם מדבריהם ז"ל (שבת קנו:) שאמר ה' לאברהם מאי דעתיך דקאי צדק וכו' דכתיב (ישעי' מא) צדק יקראהו לרגלו יעש"ד, וכפי זה הדגים אין להם מציאות כפי טבע הקבוע בנבראים להוליד, אשר על כן חזר ה' במאמרו הנכבד וברכם לאמר פירוש כוונת הברכה שברכם הוא לומר שיוכלו להוליד ולא ימנעם קרירות המים ולא יצטרכו לצאת חוץ למים להתחמם בארץ כדרך התרנגולים (ביצה ז) דספני מארעא אלא תוך המים יעשו פרי והוא אומרו ומלאו את המים בימים וקשה למה הוצרך לומר בימים ולא הספיק באומרו ומלאו את המים אלא הכוונה היא שבתוך הימים שם ישרצו וזו היא ברכת המברך ברוך הוא. וגמר אומר והעוף ירב בארץ כי הוא ירב כדרך כל הארץ ונכון:
ויברך אתם אלהים. כי לא ישג התכלית בהם זולתי בהיותם רבים.
[מובא בפירושו לפסוק כ'] הורו בזה שג' מינים אלו לא נבראו כ"א בעבור האדם להיות לו לעבדים רמז לדבר עבד ר"ת עוף בהמה דגים כי את הכל נתן לו ה' לעבדים ויש לאדם יד בים וביבשה ובשניהם יחד כדי שלא ימצא האדם אחריו מאומה שלא ניתן ברשותו. ובדרך רמז, מצינו כיתות בני אדם מתיחסים לג' מינים אלו כי מצינו שהרשעים הנוטים אחר חלק העפרורי ביותר נמשל כבהמות נדמו כי גם המה מן עפר מוצאם. והצדיקים נמשלו למים שחומרם דק מן חומר הארץ ונמשלו לדגים שעיקר חיותם במים. והבינונים נמשלו לעוף אשר יעוף בין שמים לארץ דהיינו המיצוע בין הרוחניות לגשמיות וחומרו מן המים והעפר כאמור. ונראה שמטעם זה נאמרו בדגים ברכה כפולה פרו ורבו כדרך שהזכיר במין האדם. ובעופות לא נאמרה כי אם ברכה אחת והעוף ירב בארץ אבל בבהמות לא נאמרה ברכה כלל וכל זה מבואר מעצמו להנחתינו ומסכים לזה דברי רז"ל (מדרש אגדה בראשית א') שלא נאמרה ברכה בבהמות וחיות מפני הנחש כו' כי באמת היצר הרע אשר כחו מן הנחש הקדמוני שם ירבץ אצל כת הרשעים אשר נמשלו לבהמות וחיתו ארץ והלוואי יתמעטו ולא ירבו. ויתבאר זה עוד בפר' בהעלותך (יא א) שהאספסוף אשר בקרבו דהיינו הבינונים שאלו בשר ודגים מה שאינם ממינם וניתן להם בשר עופות מצא מין את מינו.
[מובא בפירושו לויקרא פרק י"ג פסוק ב'] ובמדרש אדם כי יהיה בעור בשרו, למה אינו אומר בפרשה זו דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בשאר הפרשיות, לפי שנאמר (תהלים ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, ללמדך שאין הקב"ה חפץ לחייב שום בריה, שנאמר (יחזקאל לג) חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע, ובמה חפץ, להצדיק בריותיו, שנאמר (ישעיה מב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, חפץ הוא להצדיק בריותיו ולא לחייבן, ולפיכך לא אמר בפרשת נגעים דבר אל בני ישראל. דבר אחר לא יגורך רע, אין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה אלא על הטובה, תדע שהוא כן, שבשעה שברא הקב"ה האור והחושך וקרא להם שמות הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החושך, שנאמר (בראשית א) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה, וכן אתה מוצא שכשברך לאדם וחוה הזכיר שמו עליהם שנאמר (שם) ויברך אותם אלהים, וכשקללן לא הזכיר שמו עליהם אלא (שם ג) אל האשה אמר, ולאדם אמר. ואם תאמר על הנחש הזכיר שמו בקללתו, שנאמר (שם) ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת, כך שנו רז"ל על שלשה דברים הזכיר שמו אע"פ שהם לרעה, על המסית, זה נחש שהסית את האשה ואמר לה כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים, תהיו כמוהו, מה הוא בורא עולמות אף אתם תבראו עולמות, שכל אומן שונא בני אומנתו, ולפי שהסית וספר לשון הרע הזכיר שמו עליו. ועל העובר על דברי חכמים שחייב מיתה, שנאמר (ירמיה יא) כה אמר ה' אלהי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת, ועל השם בטחונו בבשר ודם, שנאמר (שם טז) כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו, אימתי הוא ארור בשעה שמן ה' יסור לבו, וכן אתה מוצא בנח כשברך לשם הזכיר את ה' ואמר (בראשית ט) ברוך ה' אלהי שם וכשקלל כנען לא הזכירו שנאמר ארור כנען, וכן באלישע הנביא שהזכיר את ה' בתפלתו בענין הצלה שנאמר (מלכים ב ו) ה' פקח נא את עיניו ויראה וכשקלל את הארמיים אמר (שם) הך נא את הגוי הזה בסנורים ולא הזכיר ה' בפורענות וכשחזר והתפלל עליהם בהצלה הזכיר את ה' ואמר (שם) פקח את עיני אלה ויראו, הוי אומר שאין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה, ואפילו ישראל חלק להם כבוד ולא הזכירם על הרעה כיצד כשבא להזהיר על הקרבנות מהו אומר דבר אל בני ישראל וגו' אדם כי יקריב מכם קרבן לה', אבל כשבא להזהיר על הנגעים לא הזכיר אלא אדם כי יהיה בעור בשרו על מה הנגעים באים על הזנות, וכן אתה מוצא בירושלים ע"י שהיו שטופין בזמה לכך לקו בצרעת מה כתיב שם (ישעיה ג) ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון מה עשה להן הקב"ה הלקן בצרעת שנאמר (שם) ושפח ה' קדקד בנות ציון ואין שפח אלא צרעת שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת,
אבל לא נאמר כן בשלישי, לפי שהנבראים בכל בעלי הנפש היו שנים בלבד, זכר ונקבה למיניהם, כענין באדם, והוצרכו לברכה שירבו מאד, אבל בצמחים צמחו על פני כל האדמה רבים מאד כאשר הם היום:
ויברך אותם אלהים. אמרו רז"ל שהוצרכו לברכה בעבור שבני אדם צדין ואוכלים אותם, ומה שלא ברך ג"כ הצמחים והאילנות שהרי בודאי גם הם ברכה לבני אדם וכתיב בהם (ויקרא כה) וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ואם כן מפני מה לא ברכם, וי"ל כי כל הנבראים בבעלי חיים נבראו מזכר ומנקבה כדמיון האדם לפיכך ברכם שיהיו המינין מתרבים ומולידים זה מזה אבל בריאת הצמחים שצמחו על פני האדמה רבים מאד לא היה צריך לברך אותן.
ויברך אותם אלהים. וכן, ויברך אלהים את יום השביעי. הא למדת, שהקונה דבר חדש, מברך שהחיינו:
פְּרוּ וּרְבוּ
[עריכה]פרו. לשון פרי, כלומר עשו פירות: ורבו. אם לא אמר אלא פרו היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד הרבה:
ויברך. טעם פרו ורבו. תפרו ותרבו. וכן ומות בהר כי אין זה בכחו ובידו:
ויברך אותם אלהים לאמר. גזר בהם הברכה ואמר בהם שיפרו וירבו, כלומר שיעשו פירות רבים, שיוציא האחד רבים כמותו. וענין הברכה בילידה, כענין שאמר וברכתיה והיתה לגוים (להלן יז טז). וגם בצמחים תבא לשון ברכה (ויקרא כה כא) וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ח] ויברך אותם אלהים. זו ברכה ממש, לפיכך כתוב בה: ויאמר להם אלהים, אבל למעלה כתוב ויברך אותם אלהים לאמר, יפרש שהברכה היא המאמר שנתן בהם כח התולדה, לא דבור אחד שיהיו בו מבורכים.
פרו ורבו. ופרדות, לא היו בכלל ברכה, כדאמרינן, הוא ענה, אשר מצא את הימים במדבר, ולפיכך, אינם פרות ורבות בעולם, ואפי' לרבי יוסי, דמסיק בפרק מקום שנהגו, דלמוצאי שבת בראשית, הביא אדם שני בהמות, והרכיבן זה על זה, ויצא מהן פרד, ל"ק מידי דפרו ורבו נאמר קודם:
ויש לך לדעת כי מכח ברכה זו היו הדגים קיימים ולא נמחו בגזרת המבול, וכענין שדרשו רז"ל (בראשית ז) מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים, כי נמחו כל האילנות והצמחים וכל בעלי חיים מאדם ועד בהמה, ועוד נוכל להבין מכח ברכה זו שהזכיר פרו ורבו בדגים ובעופות שהדגים והעופות אין ענין ההולדה שלהם בזמנים ידועים אבל בכל זמני השנה הם פרים ורבים ומולידים זה מזה משא"כ באילנות ובצמחים, גם בבהמות ובחיות שלא ברך אותן בפירוש שאין מוציאין פירות ולא מולידין כי אם בזמנים ידועים בשנה:
וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים
[עריכה]ומלאו את המים בימים. בירך אותם שימלאו לרובם הימים אף הנחלים והאגמים, או שמלואם בימים הוא, כי בנחלים מעטים הם.
ויברך טעם שהוצרך ה' לברך שרץ המים מה שלא עשה כן בנבראים היוצאים מן הארץ. ועוד לו שגם בתולדות המים עצמם הטיל קנאה שלא בירך שרץ העוף. נראה כי הדבר צריך להיות כן מטעם הכרחי לפי מה שפירשנו כי מה שצוה ה' למים שישרצו אינו אלא לפי שעה ולא לאחרי כן ולקיום המין צוה ה' שיפרו וירבו שאם לא כן הרי מינם כלה, ולהיות שכפי טבע הנבראים אשר ברא ה' כח המוליד היא יסוד האש כי טבע הקור אדרבה יפסיד כח ההולדה. וצא ולמד מחכמת הטבע גם מדבריהם ז"ל (שבת קנו:) שאמר ה' לאברהם מאי דעתיך דקאי צדק וכו' דכתיב (ישעי' מא) צדק יקראהו לרגלו יעש"ד, וכפי זה הדגים אין להם מציאות כפי טבע הקבוע בנבראים להוליד, אשר על כן חזר ה' במאמרו הנכבד וברכם לאמר פירוש כוונת הברכה שברכם הוא לומר שיוכלו להוליד ולא ימנעם קרירות המים ולא יצטרכו לצאת חוץ למים להתחמם בארץ כדרך התרנגולים (ביצה ז) דספני מארעא אלא תוך המים יעשו פרי והוא אומרו ומלאו את המים בימים וקשה למה הוצרך לומר בימים ולא הספיק באומרו ומלאו את המים אלא הכוונה היא שבתוך הימים שם ישרצו וזו היא ברכת המברך ברוך הוא. וגמר אומר והעוף ירב בארץ כי הוא ירב כדרך כל הארץ ונכון:
ומלאו את המים. לשון ציווי. והוא משקל רפי, כמו אמרו לאלהים, רדפו מהר אבל מלאו לשון ציווי. משקל דגש כמו דברו אל כל עדת בני ישראל, וחזקו ידים רפות כמו ירבה וכמו יפנה. וכן כל תבת פעל שסופם ה"א, כמו פנה, קנה, בנה, מחה, יאמר ויפן, ויקן, ויבן, וימח:
וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ:
[עריכה]ויברך טעם שהוצרך ה' לברך שרץ המים מה שלא עשה כן בנבראים היוצאים מן הארץ. ועוד לו שגם בתולדות המים עצמם הטיל קנאה שלא בירך שרץ העוף. נראה כי הדבר צריך להיות כן מטעם הכרחי לפי מה שפירשנו כי מה שצוה ה' למים שישרצו אינו אלא לפי שעה ולא לאחרי כן ולקיום המין צוה ה' שיפרו וירבו שאם לא כן הרי מינם כלה, ולהיות שכפי טבע הנבראים אשר ברא ה' כח המוליד היא יסוד האש כי טבע הקור אדרבה יפסיד כח ההולדה. וצא ולמד מחכמת הטבע גם מדבריהם ז"ל (שבת קנו:) שאמר ה' לאברהם מאי דעתיך דקאי צדק וכו' דכתיב (ישעי' מא) צדק יקראהו לרגלו יעש"ד, וכפי זה הדגים אין להם מציאות כפי טבע הקבוע בנבראים להוליד, אשר על כן חזר ה' במאמרו הנכבד וברכם לאמר פירוש כוונת הברכה שברכם הוא לומר שיוכלו להוליד ולא ימנעם קרירות המים ולא יצטרכו לצאת חוץ למים להתחמם בארץ כדרך התרנגולים (ביצה ז) דספני מארעא אלא תוך המים יעשו פרי והוא אומרו ומלאו את המים בימים וקשה למה הוצרך לומר בימים ולא הספיק באומרו ומלאו את המים אלא הכוונה היא שבתוך הימים שם ישרצו וזו היא ברכת המברך ברוך הוא. וגמר אומר והעוף ירב בארץ כי הוא ירב כדרך כל הארץ ונכון:
[מובא בפירושו לפסוק כ'] הורו בזה שג' מינים אלו לא נבראו כ"א בעבור האדם להיות לו לעבדים רמז לדבר עבד ר"ת עוף בהמה דגים כי את הכל נתן לו ה' לעבדים ויש לאדם יד בים וביבשה ובשניהם יחד כדי שלא ימצא האדם אחריו מאומה שלא ניתן ברשותו. ובדרך רמז, מצינו כיתות בני אדם מתיחסים לג' מינים אלו כי מצינו שהרשעים הנוטים אחר חלק העפרורי ביותר נמשל כבהמות נדמו כי גם המה מן עפר מוצאם. והצדיקים נמשלו למים שחומרם דק מן חומר הארץ ונמשלו לדגים שעיקר חיותם במים. והבינונים נמשלו לעוף אשר יעוף בין שמים לארץ דהיינו המיצוע בין הרוחניות לגשמיות וחומרו מן המים והעפר כאמור. ונראה שמטעם זה נאמרו בדגים ברכה כפולה פרו ורבו כדרך שהזכיר במין האדם. ובעופות לא נאמרה כי אם ברכה אחת והעוף ירב בארץ אבל בבהמות לא נאמרה ברכה כלל וכל זה מבואר מעצמו להנחתינו ומסכים לזה דברי רז"ל (מדרש אגדה בראשית א') שלא נאמרה ברכה בבהמות וחיות מפני הנחש כו' כי באמת היצר הרע אשר כחו מן הנחש הקדמוני שם ירבץ אצל כת הרשעים אשר נמשלו לבהמות וחיתו ארץ והלוואי יתמעטו ולא ירבו. ויתבאר זה עוד בפר' בהעלותך (יא א) שהאספסוף אשר בקרבו דהיינו הבינונים שאלו בשר ודגים מה שאינם ממינם וניתן להם בשר עופות מצא מין את מינו.
והעוף ירב בארץ. אף על פי שבריאתו מן המים, ברכתו תהיה בארץ שיפרו וירבו עליה, כי אין בעוף שיטיל ביציו במים ויגדלו שם, רק השוכנים תמיד במים וניזונים מהם עושין ביציהם בארץ ונולדים בה:
והעוף ירב בארץ. ולא אמר יפרה וירבה, שלא אמר כן אלא באדם ובדגים שמזונותיהם מצויין ופנויים לפרות ולרבות, אבל העופות, וכן בהמה וחיה, אין מזונותיהם מצויין להם. ורמז לדבר וברך את לחמך ואת מימיך וגו' לא תהיה משכלה (שמות כג, כה) . והפריתי אתכם והרביתי אתכם (ויקרא כו, ט) וסמיך ליה ואכלתם ישן נושן.
ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה לכך לא ברכן שלא יהיה הוא בכלל:
ולא אמר בבהמות ובחיות ברכה, שמזאת הגזירה שגזר בבעלי הנפש התנועה שבמים הרבוי, נתרבו בעלי נפש התנועה שבארץ, כי בעלי נפש חיה שאינה מדברת כולם ענין אחד בבריאתם. ורבותינו אמרו (ב"ר יא ג) כי בעבור היות בני אדם צדים מהם ואוכלים הוצרכו לברכה:
ומה שלא ברך בהמות וחיות ביום ששי, מפני שמן הברכה הזאת של דגים ועופות שמן המים נתברכו ג"כ בעלי הנפש המתנועעת שבארץ כי כל בעלי חיים שאינם מדברים דרך אחד להם,
[מובא בפירושו לפסוק כ'] הורו בזה שג' מינים אלו לא נבראו כ"א בעבור האדם להיות לו לעבדים רמז לדבר עבד ר"ת עוף בהמה דגים כי את הכל נתן לו ה' לעבדים ויש לאדם יד בים וביבשה ובשניהם יחד כדי שלא ימצא האדם אחריו מאומה שלא ניתן ברשותו. ובדרך רמז, מצינו כיתות בני אדם מתיחסים לג' מינים אלו כי מצינו שהרשעים הנוטים אחר חלק העפרורי ביותר נמשל כבהמות נדמו כי גם המה מן עפר מוצאם. והצדיקים נמשלו למים שחומרם דק מן חומר הארץ ונמשלו לדגים שעיקר חיותם במים. והבינונים נמשלו לעוף אשר יעוף בין שמים לארץ דהיינו המיצוע בין הרוחניות לגשמיות וחומרו מן המים והעפר כאמור. ונראה שמטעם זה נאמרו בדגים ברכה כפולה פרו ורבו כדרך שהזכיר במין האדם. ובעופות לא נאמרה כי אם ברכה אחת והעוף ירב בארץ אבל בבהמות לא נאמרה ברכה כלל וכל זה מבואר מעצמו להנחתינו ומסכים לזה דברי רז"ל (מדרש אגדה בראשית א') שלא נאמרה ברכה בבהמות וחיות מפני הנחש כו' כי באמת היצר הרע אשר כחו מן הנחש הקדמוני שם ירבץ אצל כת הרשעים אשר נמשלו לבהמות וחיתו ארץ והלוואי יתמעטו ולא ירבו. ויתבאר זה עוד בפר' בהעלותך (יא א) שהאספסוף אשר בקרבו דהיינו הבינונים שאלו בשר ודגים מה שאינם ממינם וניתן להם בשר עופות מצא מין את מינו.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] וטעם שלא הוצרך לומר להם שיפרו הלא הטביע בהם ההולדה והם מעצמם ילדו