ביאור:מ"ג בראשית א א
בְּרֵאשִׁית[עריכה]
בראשית. אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל , ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא, ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:
בראשית ברא אלהים. אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו, שאם יאמרו אומות העולם לסטים אתם שכבשתם לכם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, ונתנה לאשר ישר בעיניו, וברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. וזו אגדה בלשון שכתבה רבינו שלמה בפירושיו: ויש לשאול בה, כי צורך גדול הוא להתחיל התורה בבראשית ברא אלהים, כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל. והתשובה, מפני שמעשה בראשית סוד עמוק אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו, לכך אמר רבי יצחק שאין להתחלת התורה צורך בבראשית ברא, והספור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה ביום שני ושאר הימים, והאריכות ביצירת אדם וחוה, וחטאם וענשם, וספור גן עדן וגרוש אדם ממנו, כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים, וכל שכן ספור דור המבול והפלגה, שאין הצורך בהם גדול, ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, ותשאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני עם התורה שבעל פה: ונתן רבי יצחק טעם לזה, כי התחילה התורה בבראשית ברא אלהים וספור כל ענין היצירה עד בריאת אדם, ושהמשילו במעשה ידיו וכל שת תחת רגליו, וגן עדן שהוא מבחר המקומות הנבראים בעולם הזה נעשה מכון לשבתו, עד שגירש אותו חטאו משם, ואנשי דור המבול בחטאם גורשו מן העולם כולו, והצדיק בהם לבדו נמלט הוא ובניו, וזרעם חטאם גרם להם להפיצם במקומות ולזרותם בארצות, ותפשו להם המקומות למשפחותם בגוייהם כפי שנזדמן להם: אם כן ראוי הוא, כאשר יוסיף הגוי לחטוא, שיאבד ממקומו ויבוא גוי אחר לרשת את ארצו, כי כן הוא משפט האלהים בארץ מעולם, וכל שכן עם המסופר בכתוב כי כנען מקולל ונמכר לעבד עולם (להלן ט כז), ואינו ראוי שיירש מבחר מקומות היישוב, אבל יירשוה עבדי ה' זרע אוהבו, כענין שכתוב (תהלים קה מד) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו. כלומר, שגירש משם מורדיו, והשכין בו עובדיו, שידעו כי בעבודתו ינחלוה, ואם יחטאו לו תקיא אותם הארץ, כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם: ואשר יבאר הפירוש שכתבתי, לשונם בבראשית רבה (א ג) שאמרוה שם בלשון הזה רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח, כח מעשיו הגיד לעמו (תהלים קיא ו), מה טעם גילה להם הקב"ה לישראל מה שנברא ביום ראשון ומה שנברא ביום שני, מפני ז' אומות שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים להם הלא אומה של בזיזות אתם, וישראל משיבין להם, ואתם הלא בזוזה היא בידכם, הלא כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם (דברים ב כג), העולם ומלואו של הקב"ה הוא, כשרצה נתנו לכם, כשרצה נטלו מכם ונתנו לנו, הדא הוא דכתיב (תהלים קיא ו) לתת להם נחלת גוים כח מעשיו הגיד לעמו, בשביל לתת להם נחלת גוים הגיד להם את בראשית: וכבר בא להם ממקום אחר עוד הענין שהזכרתי בתעלומות מעשה בראשית, אמרו רבותינו ז"ל (עיין פתיחה למורה נבוכים) כח מעשיו הגיד לעמו, להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם לך הכתוב בראשית ברא אלהים. אם כן נתבאר מה שאמרנו בזה:
ועוד פרש"י א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל התורה וכו', וקשה שהרי כבר נצטוו, על מילה וגיד הנשה, ומיהו י"ל, דנקט מצוה ראשונה, שנצטוו כל ישראל ביחד, ולא ליחיד:
אמר ר"י לא היה צריך להתחיל את התורה וכו'. אלא כדי שלא יאמרו האומות לסטים אתם כו'. וקשה ומה בכך אם יאמרו לסטים אתם וכי בעבור זה ישנה סדר התורה. תשובה לזה לפי שדבר זה גורם כפירה בעיקר כי יאמרו לית דין ולית דיין וכל דאלים גבר כי אילו היה לעולם מנהיג המסדר ענינו מוצאו ומובאו למה לא מיחה בכם כשלקחתם בזרוע דרך לסטיות ארצות ז' אומות. כי מטעם זה לא נחתם גזר דינן של דור המבול כי אם בעבור הגזל כמו שאמר (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, כי מה שחטא זה גדול מזולתו אינו בעבור עצם החטא כי אם בעבור הרעה הנמשכת ממנו שהחוטא בגזל לא ישים אשם בנפשו ויאמר אין פשע כי אין אלהים שופטים בארץ ועל כן הוא חבר לאיש משחית, ר"ל לדור המבול שנאמר בהם (בראשית ו יב) כי השחית כל בשר את דרכו, כי גם המה כפרו בעיקר ואמרו (איוב כא טו) מה שדי כי נעבדנו וגו'. וזה החלם לעשות חמס וגזל בארץ. ולפי שמניעת הגזל יסוד לכל האמונה על כן הקדימו הקב"ה והזהיר עליו במצוה ראשונה החדש הזה לכם. (שמות יב ב) כי שם נאמר משכו וקחו לכם צאן. (שם יב כא) משלכם להוציא הגזול כן פירש בעל הטורים. וכן יצחק כשצוה להביא לו שני גדיי עזים אחד לעשות ממנו קרבן פסח אמר וצודה לי ציד (בראשית כז ג) פירש רש"י מן ההפקר ולא מן הגזל. ולפי שעשו לבבו לא כן ידמה כי אם לצוד ציד להביא אפילו מן הגזל ע"כ סבב הקב"ה שלא הביא כי אם יעקב שהיה נזהר בגזל. וכן שור שהקריב אדם הראשון ארז"ל (ע"ז ח) שהיה לו קרן אחד במצחו. להורות שלפי שהיה אדם הראשון קרן אחד רצה לומר שהיה יחידי בעולם ולא היה גוזל משום בריה ע"כ נתקבל קרבנו. וכל זה כדי להרחיק הגזל והלסטיות המביא לידי כפירה ואפיקורסות. ומה שאמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל כו' אין הפי' שלא יכתוב בתורה כלל כל הסיפור שמבראשית עד החדש הזה לכם שהרי יש בו צורך גדול בסיפור חידוש העולם כי הוא מפרסם מציאות השם ית' וסיפור דור המבול מפרסם השגחתו ית' לשכר העונש. מלבד מה שנכתבו בו כמה מצות אבר מן החי לנח ומילה לאברהם וגיד הנשה על ידי יעקב. אלא שרצה לומר מאחר שעיקר התורה למצותיה נתנה אם כן היה לו להתחיל התורה במצוה ראשונה וסיפור זה מבראשית עד החדש הזה לכם די בזה כשיקבענו בסוף התורה. על זה בא כמתרץ ואמר אילו היה כותב כן היה מעיקרא דדינא פרכא והיה בזה נתינת יד לפושעים לפקור על התורה ובקראו החדש הזה לכם כ"ש דפקר טפי ויאמרו ודאי משה בדא מלבו מצוה זו כי איך יצוה ה' בו על הגזל באמרו משכו וקחו לכם משלכם דווקא והרי אתם לסטים כי לקחתם ארצות ז' אומות ולא מיחה בכם ה' כי אולי לא יקרא התורה מראש ועד סוף. על כן הוצרך להקדים סיפור חידוש העולם להורות שלא על ידי לסטיות לקחו כי אם בצדק ובמשפט זש"ה (תהלים קיא ו ז) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים מעשה ידיו אמת ומשפט נאמנים כל פקודיו, כי עיקר הגדה זו שהגיד כח מעשיו לעמו הכל היה כדי להורות שמעשה ידיו אמת ומשפט שהתורה והלוחות מעשה אלהים והצדיקים שנבראו בשתי ידים (שוח"ט תהלים קלט ה עיי"ש) הכל באמת ומשפט שהוא מונע הלסטיות ונאמנים כל פקודיו הפקודים אשר פקד ה' על ארצות ז' אומות כי ברצונו ית' נתנה להם וברצונו ית' נטלה מהם ויפקד המלך ה' פקידים אחרים עליה. ולפי פשוטו, הוצרך להתחיל התורה מבראשית לפרסם אמונת החידוש כי זה יסוד לכל התורה כי לו הונח שהעולם קדמון אין מקום לקבלת התורה הבנויה על יסוד הבחירה על כן הוצרך להניח היסוד תחילה.
בראשית ברא. אין המקרא הזה אומר אלא דרשני , כמ"ש רז"ל (ב"ר) בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (משלי ח, כב), ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתה (ירמיה ב,ג).
בראשית ברא אלהים. כתב רש"י, אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר (משלי ח כב) ה' קנני ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר (ירמיה ב ג) קדש ישראל לה' ראשית תבואתו. והמדרש הזה לרבותינו סתום וחתום מאד, כי דברים רבים מצאו שנקראו ראשית, ובכלם להם מדרשים, וקטני אמנה יספרו להם לרובם. אמרו (ב"ר א ד) בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה בזכות מעשרות ובזכות בכורים. בראשית ברא אלהים, אין ראשית אלא חלה שנאמר (במדבר טו כ) ראשית עריסותיכם, ואין ראשית אלא מעשרות שנאמר (דברים יח ד) ראשית דגנך, ואין ראשית אלא בכורים שנאמר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך. ועוד אמרו (ב"ר א ד) בזכות משה, שנאמר (דברים לג כא) וירא ראשית לו: [תשובתו על שאלה זו ע"פ הסוד] (...) ואי אפשר להאריך בפירוש זה הענין במכתב, והרמז רב הנזק, כי יסברו בו סברות אין בהם אמת. אבל הזכרתי זה לבלום פי קטני אמנה מעוטי חכמה, המלעיגים על דברי רבותינו:
בראשית. פירש"י בזכות התורה שנקראת ראשית, וכן את מוצא בזכות שבת ברית ומילה, ונפקא להו, כי בתיבת בראשית, תמצא שבת ברית אש, והתורה נמשלה לאש, דכתיב אש דת למו.
אות ה ודרך רמז רז"ל דרשו (ב"ר א) תיבת בראשית שיכוין ב"ה לומר בשביל תורה שנקראת ראשית, ופירוש בי"ת של בראשית היא בי"ת הסיבה, ומעתה מי שזכה בתורה זכה בכל העולם ומי שלא זכה בתורה אין לו ליהנות מן העולם עד מדרך כף רגל, זולת אם ישמש הכשר עמליה. וגם אמרו (ויק"ר לו ד) בשביל ישראל שנקראו ראשית דכתיב ראשית תבואתה, ואין מאמרם זה מכחיש הראשון, כי טעם עצמו שנקראו ישראל ראשית הוא לצד קבלתם התורה ובזה נבדלו לשם ולתהלה מהעמים, וגם אמרו (ב"ר יב ט) בשביל אברהם ובשביל יעקב (ויק"ר לו ד), והכל הולך לטעם הראשון עקב אשר שמע אברהם וגו'. גם אמרו (שבת לו:) בשביל יראה שנקראת ראשית דכתיב (תהלים קיא י) ראשית חכמה יראת ה', כי הוא זה גם כן יסוד התורה כי אם אין חכמה אין יראה ואם אין יראת ה' אין תורה (אבות ג יז), כי הוא אוצר נחמד לתורה: אות ו עוד תתפרש בראשית על דרך אומרו (משלי ח ל) ואהיה אצלו אמון, ודרשו ז"ל (ב"ר א א) אל תקרי אמון אלא אומן, והוא עצמו שרמז הכתוב תחילת דבר ה' והודיע בריאת עולם הודיע במה בראה ואמר בתורה בראה כי היא האומן. (אין זה סותר לפירוש ראשון, כי התורה הכינה עולם להתהלך במישרים), ולפי זה גדלה מעלת בעליה שזוכים בכל, ולזה יהיה הדין להם שיקראו בונים, והוא אומרם ז"ל (שבת קיד.) תלמידי חכמים נקראים בונים, כי מה שבפיהם ובלבבם הוא הבונה, והוא אומרו (ירמיה לג כה) אם לא בריתי וגו' חוקות שמים וארץ לא שמתי:
בראשית ברא אלהים. מן הראוי היה להתחיל התורה בשם אלהים עד שהוצרכו רז"ל (מגילה ט) לשנות לתלמי המלך ולכתוב אלהים ברא בראשית, וע"ז נתנו המפרשים טעם לשבח לפי שמציאת השי"ת אי אפשר להשיג כי אם מצד דרכיו ופעולותיו ומעשה ידיו אשר ברא המה יעידון יגידון יתנו עדות נאמנה על מציאותו ית', לכך נקט תחילה בראשית ברא ואח"כ נודע אלהים. וקשה על זה דהו"ל למכתב ברא אלהים בראשית כי כל מה שיכול להקדים השם הדין נותן להקדימו שהרי אין מציאות השם תלוי בידיעת הדברים המוקדמים ביצירה אשר על זה מורה מלת בראשית לדעת רוב המפרשים. ועוד שבעל העקידה סמך פירוש זה, על המדרש (בר"ר א יב) האומר וענותך תרבני. (תהלים יח לו) מלך ב"ו מזכיר שמו תחילה ואח"כ מעשיו אבל הקב"ה משהזכיר מעשיו הוא מזכיר שמו, ויש להתבונן מהו ענותנותו בזה ומהו זה שאמר תרבני במה הרבה והגדיל אותנו. והקרוב אלי לומר כי רש"י רצה לתקן כל זה במה שאמר אין המקרא אומר אלא דורשני בשביל התורה וישראל שנקראו ראשית כו' ר"ל לפי שאי אפשר להכיר מציאת הש"י כי אם ע"י התורה וישראל. ע"כ נקראו ראשית כי שניהם הקדמה לבא על ידם לידי הכרת מציאת הש"י כי התורה מפרסמת אמונת החידוש ואלהותו ית'. וישראל גם הוא ידע לפרסם מציאות הש"י מצד הקבלה שקבלו איש מפי איש עד אדם הראשון שראה את העולם חרב ובנוי והוא עד נאמן בחידוש העולם אשר הוא מופת על מחדשו ונתפשטה קבלה זו בזרע אברהם יצחק וישראל.
[מובא בפירושו לפסוק ב'] וע"ד המדרש בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, בזכות מעשרות, בזכות בכורים, אין ראשית אלא חלה שנאמר (במדבר טו) ראשית עריסותיכם חלה תרימו, ואין ראשית אלא מעשרות שנאמר (דברים יח) ראשית דגנך, ואין ראשית אלא בכורים שנאמר (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך, ועוד אמרו בזכות משה שנאמר (דברים לג) וירא ראשית לו, וכל המצות האלו דרך אחד להן וכלן רמז על אחדות החכמה הנקראת ראשית, וכן מלת בראשית בתרגום ירושלמי בחוכמתא, כי מצות הבכורים רמז לאחדות וכן מצות המעשר, כי חשבון י' מפרש ומגלה כח האחד, וכן החלה מצוה יחידה בעיסה, ומה שאמר בזכות משה לפי שמצינו בו ראשית ומשם זכה לקבל התורה, ואם תשכיל תמצא כי מלת בראשית תרמוז על בנין בית ראשון שעמד ת"י שנה כמנין (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש, וכבר ידעת מאמר רז"ל שב"ה נברא קודם השמים והארץ, ומפני זה הקדים מלת בראשית ברא ואחר כך את השמים ואת הארץ, ולפי שעתיד ליחרב אמר והארץ היתה תהו ובהו לפי שנסתלקה שכינה מישראל: ורוח אלהים מרחפת על פני המים. זו התורה שהובטחנו בה כי לא תשכח מפי זרענו אף בגלות: ויאמר אלהים יהי אור. ירמוז על ימות המשיח שהזכיר בו הכתוב (ישעיה ס) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח: ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. כי בו יבדיל הקב"ה בין ישראל שקוו לישועה ובין עכו"ם השרוים בחשך, ואל הענין הזה רמזו רבותינו ז"ל כשהוכיחו מן הכתוב הזה ארבע מלכיות והוא שדרשו והארץ היתה תהו, זו מלכות בבל, ובהו זו מלכות מדי, וחשך זו מלכות יון, תהום זו מלכות רומי, ורוח אלהים זה רוחו של משיח, ובאור המדרש הזה כי הש"י בפרשה זו מגיד מראשית אחרית והכתוב כוון לרמוז סוף הזמן בתחלת הזמן להורות כי תכלית כוונת הבריאה הוא לימות המשיח וזהו תחלת המחשבה סוף המעשה:
[מובא בפירושו לדברים פרק ל"ג פסוק כ"א] וירא ראשית לו. ע"ד הפשט יאמר כי גד בקש לו ארץ סיחון ועוג שהיא תחלת כבוש הארץ, כי שם חלק המחוקק הוא הגדול והשליט, כמו (שופטים ה) לבי לחקקי ישראל. (...)וע"ד המדרש וירא ראשית לו, העולם נברא בזכות משה שנקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון: וע"ד הקבלה וירא ראשית לו, וירא מרחיב גד ראשית לו. והענין שנסתכל הקב"ה בחכמה שהיא ראשית כדי לברוא העולם כי שם מדת ראשית בהויות שהיו בחכמה, ראה כי חלקו של משה הנקרא מחוקק ספון ונסתר שם כי הוא בכלל הראשית, ויתא ראשי עם משם האציל המדות שקראן ראשי עם כלשון (תהלים כד) שאו שערים ראשיכם, צדקת ה' עשה ומשפטיו התפארת והכבוד שנאצלו משם, וזה מבואר:
ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו, בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך (וגו') ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה שלאחריו כמו בראשית ממלכת יהויקים (שם כז, א), ראשית ממלכתו (בראשית י, י), ראשית דגנך (דברים יח, ד). אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו' כמו בראשית ברוא, ודומה לו תחלת דבר ה' בהושע (הושע א, ב), כלומר תחלת דבורו של הקב"ה בהושע ויאמר ה' אל הושע וגו'.
בראשית. כתב רש"י, ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו, בראשית בריית שמים וארץ, והארץ היתה תהו ובהו וחושך, ויאמר הקב"ה יהי אור. אם כן הכל נמשך לבריאת האור. ורבי אברהם פירש כענין זה בעצמו, אבל תקן כי הו"ו במלת "והארץ" אינה משמשת. ורבות כן במקראות. והטעם, כי בראשית בריאת הרקיע והיבשה לא היה בארץ ישוב, אבל היתה תהו ובהו מכוסה במים, ויאמר אלהים יהי אור. ולפי דעתו לא נברא ביום ראשון רק האור: והקושיא לרבינו שלמה בפירוש הזה, כי אמר, שאם בא להורות סדר הבריאה באלו לומר שהם קדמו היה לו לכתוב "בראשונה", שאין "ראשית" במקרא שאינו סמוך. והנה מגיד מראשית אחרית (ישעיה מו י), ואם יסמוך אותו לדבר, גם זה תסמוך אותו. ועוד וירא ראשית לו (דברים לג כא). וטען בזה עוד טענות: [עיין תשובתו בפירושו לפסוק זה בהמשך]
חכמינו אמרו שהבי"ת נוסף כבי"ת בראשונה כי נמצא ראשונה יסעו ואילו היה טעמו כן היה הבי"ת קמוץ בקמץ גדול. ויש אומרים כי בראשית לעולם סמוך והטעם בראשית הערב או הלילה או החשך והנה שכחו וירא ראשית לו. ויש אומרים שהבי"ת נושא בלי טעם וטעמם שלא יעלה על לב שאין ראשית לשמים ולארץ על כן אמר בראשית ולפי דעתי שהוא סמוך כמו בראשית ממלכת יהויקים ואל תתמה איך נסמך על פועל עבר והנה
אות א,א כן תחלת דבר ה'. קרית חנה דוד. והטעם יתברר לך בפסוק השני: בעזר יוצר אורה. אבאר פירוש התורה. ליחד שמו הנורא. אשר עשאני מראשית. ויעצני וקראני ראשית. לעסוק בנועם ראשית. אתחיל לבאר ספר בראשית: נפתחו השמים ואראה מראות אלהים בורא קצות הארץ, ואתבונן במה שהורשיתי להתבונן בפתח דברי קדוש, והעירותי ממזרחה של תורה, אומרו בראשית, ששיעור התיבה היא סמוכה, כמו שתאמר ראשית דבר וכאן חסר הנסמך לה, ומי כאלהינו יודע דבר, הלוא ממנו מוצא דבר. (...) [בהמשך לפירושו לפסוק זה אות א,ג:] ובמאמר א' ברא הכל יתעלה שמו. ותמצא שאמרו ז"ל (ר"ה לב.) בראשית מאמר הוא, כי בו השלימו עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, הראשון שבכולן בו נברא הכל, אלא שלא היה מסודר והי' כל הבריאות בנמצא אבל חסרו הסדר, וסדרן הקב"ה דבר יום ביומו. ביום ראשון הכין והבדיל האור מן החשך, וקנה החשך מקומו והאור מקומו. וביום ב' וכו'. והעד הנאמן לפירושינו זה, מה שאמר הכתוב (להלן ב ג) כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, שאין משמעות לכתוב. ובמה שפירשנו יבא כמין חומר, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא ביום הבריאה לעשות, פי' לתקן בששת ימים, כאומרו (שמות לא יז) כי ששת ימים עשה ה' וגו', פירוש תקן, כי הבריאה ביום ראשון במאמר אחד נבראת, אלא שהיה הכל חסר תיקון. למה הדבר דומה, למי שרצה לבנות פלטרין, וקודם מכין אבנים ועצים ועפר וצרכי הבנין במושלם ואחר כך יבנה בית, כן הבורא ב"ה ברא כל צורכי העולם בדיבור אחד והכינו, והיה הכל מונח גדוש בערבוביא, ואחר כך התחיל לסדר דבר דבור על אופניו ועשה פעלו יתעלה שמו. ותמצא, שכשרצה לברוא השמים אמר (פסוק ו) יהי רקיע בתוך המים, פירוש קבע לו מקום, אבל הוא כבר נברא במאמר ראשון, וכן הארץ (פסוק ט) ותראה היבשה. ודקדק לומר בראשית ולא אמר בראשונה כח מעשיו הגיד לעמו, והוא כי לפי מה שהקדמנו כי הכל ברא בדיבור אחד דרך שם נשכיל, כי מי שידבר כמה דברים בדיבור אחד גם בדיבור לא יצטרך להקדים אות לחברתה, ומעתה כשאמר ה' תיבת שמים לא קדמה שי"ן למ"ם ולא מ"ם ראשונה למ"ם אחרונה, וגם אותיות כל דבר ודבר לא קדמה התחלת התיבה לסופה, וגם בכל אות ואות אין לה קדם תחלתה לסופה: ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת, אלה הם הדברים אשר הודיענו ה' בתיבת בראשית, פירוש הכל הוא ראשית, כי לא היתה בבריאה חלק מאוחר אלא הכל הוא ראשית והבן:
בראשית על דרך הפשט מלת בראשית כאלו אמר בראשונה ומה שלא אמר בראשונה מפני שמלת בראשית כוללת טעמים גדולים ועצומים רבים ונכבדים מה שלא תכלול מלת בראשונה: ועל דעת רש"י מלת ראשית סמוכה וכן כל בראשית שבמקרא ולא נברא ביום הראשון רק האור בלבד, ושעור הכתוב בראשית בריאת השמים והארץ והארץ היתה תוהו ובוהו ויאמר אלהים יהי אור והכל נמשך אחר האור, ואמר כי הוא כמו (הושע א) תחלת דבר ה' בהושע ויאמר ה' אל הושע, ודעתו ז"ל שאם היתה כוונת הכתוב שנבראו השמים והארץ ביום הראשון היה לו לכתוב בראשונה: אבל העיקר הוא שהיא מלה בפני עצמה איננה סמוכה והיא כאלו אמר בראשונה והעד על זה טעם המלה
בראשית. בתחלת הזמן, והוא רגע ראשון בלתי מתחלק, שלא היה זמן קדם לו.
ואם תאמר, להורות בא שאלו תחלה נבראו, ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת כמו כי לא סגר דלתי בטני (איוב ג, ט) ולא פירש מי הסוגר, וכמו ישא את חיל דמשק (ישעיה ח, ד) ולא פירש מי ישאנו, וכמו אם יחרוש בבקרים (עמוס ו, יב) ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים, וכמו מגיד מראשית אחרית (ישעיה מו, י) ולא פירש מגיד מראשית דבר אחרית דבר, אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים ועדיין לא גילה בריית המים מתי היתה, הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד, שהשמים מאש ומים נבראו, על כרחך לא לימד המקרא בסדר המוקדמים והמאוחרים כלום:
ואמר הגאון כי הארץ כנקודה והמים כחוט הסובב. ואחר שאלה שניהם נבראים יהיה כל אשר בתוכם נברא כמים וכאש. ואחרים אמרו כי המים בכלל הארץ והרוח בכלל השמים. ולפי דעתי כי אלה השמים והארץ הם הרקיע והיבשה כי לא נברא ביום אחד כי אם דבר אחד בראשון האור ובשני הרקיע ובשלישי הצמחים וברביעי המאורות ובחמישי ובששי נפשות החיות והמזמור הנזכר לעד. ולא יתכן להיות הקו הסובב קודם הנקודה או הוא קודם הקו על כן אמרו שנבראו השמים והארץ בפעם אחת והעד קורא אני עליהם יעמדו יחדו. וזאת העדות איננה ברורה. בעבור שפירוש הפסוק איננו כן כי איך יאמר אליהם לאשר אינם ואיך יקרא לתוהו. רק פירושו אני בראתים ובעת שאקראם יעמדו יחדו לפני שניהם כעבדים לעשות רצוני. כטעם דברך נצב בשמים. ואחר כן הזכיר הארץ ואמר אחר כן כי גם המה יעמדו לעשות משפט שיצום:
ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור. הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא". ואין כל הנעשה תחת השמש או למעלה, הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כח ממציא, מוכן לקבל הצורה, ולצאת מן הכח אל הפועל, והוא החומר הראשון, נקרא ליונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותקן אותן: ודע, כי השמים וכל אשר בהם חומר אחד, והארץ וכל אשר בה חומר אחד. והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם: (...) אם כן יהיה פשט הכתובים על נכון. משמעותו, בתחלה ברא אלהים את השמים, כי הוציא חומר שלהם מאין, ואת הארץ, שהוציא החומר שלה מאין. (...) והנה בבריאה הזאת, שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש, נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ.
בראשית ברא אלהים. יבינו המשכילים כי כל דברי רבותינו ודרשותיהם כנים ואמתים. וזהו האמור במסכת שבת הוינא בר תמני סרי שנין ולא ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ועיקר ההלכות והדרשות יוצאין מיתור המקראות או משינוי הלשון, שנכתב פשוטו של מקרא בלשון שיכולין ללמוד הימנו עיקר הדרשה, כמו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ודרשו חכמים באברהם, מאריכות הלשון שלא היה צריך לכתוב בהבראם. עתה אפרש פירושי הראשונים בפסוק זה, להודיע לבני אדם למה לא ראיתי לפרש כמותם. יש מפרשים בראשונה ברא אלהים את השמים ואת הארץ. אי אפשר לומר כן שהרי המים קדמו, כדכתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ועוד שאין כתוב כאן בראשונה. אלא בראשית דבוק הוא, כמו ותהי ראשית ממלכתו בבל. והמפרש כמו תחלת דבר ה' בהושע, כלומר בתחילת ברא אלהים את השמים, (כלומר) בטרם ברא שמים וארץ, הארץ היתה תוהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים, נמצא שהמים נבראו תחילה, גם זה הבל, שכן לא היה לכתוב והארץ היתה תוהו ובהו, שמאחר שעדיין לא נבראת לא היה לו לקרותה ארץ קודם יצירת המים, מאחר שהמים קדמו. אך זה הוא עיקר פשוטו לפי דרך המקראות, שרגיל להקדים ולפרש דבר שאין צריך בשביל דבר הנזכר לפניו במקום אחר. כדכתיב שם חם ויפת, וכתיב וחם הוא אבי כנען, אלא מפני שכתוב לפניו ארור כנען, ואילו לא פורש תחילה מי כנען לא היינו יודעין למה קללו נח. וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל. למה נכתב כאן וישמע ישראל, והלא לא נכתב כאן שדיבר יעקב מאומה על ראובן, אלא לפי שבשעת פטירתו אמר פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה, לפיכך הקדים וישמע ישראל, שלא תתמה בראותך שהוכיחו על כך בסוף ימיו. וכן בכמה מקומות. גם כל הפרשה הזאת של מלאכת ששה ימים הקדימה משה רבינו, לפרש לך מה שאמר הקב"ה בשעת מתן תורה, זכור את יום השבת לקדשו וגו' כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, וזהו שכתב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, אותו ששי שהוא גמר ששה ימים שאמר הקב"ה במתן תורה. לכך אמר להם משה לישראל, להודיעם כי דבר הקב"ה אמת, וכי אתם סבורים שהעולם הזה כל הימים בנוי כמו שאתם רואים אותו עכשיו מלא כל טוב. לא היה כן, אלא בראשית ברא אלהים וגו' כלומר בתחילת בריאת שמים וארץ, כלומר בעת שנבראו כבר (ה)שמים העליונים והארץ, הן זמן מרובה הן זמן מועט, אז והארץ היתה, הבנויה כבר היתה תוהו ובהו, שלא היה בם שום דבר, כדכתיב בירמיה ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו ואל השמים ואין אורם, ראיתי [והנה] [ו]אין אדם, מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו. וזהו תהו ובהו, חורבו מאין יושב. וחשך על פני תהום זהו ואל השמים ואין אורם. ורוח מנשבת על פני המים. והוצרך הרוח למה שכתב לפנינו ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד וגו', כי על ידי הרוח נקוו המים, כמו בקיעת ים סוף שנתראית היבשה ע"י ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, וישם את הים לחרבה ויבקעו המים:
אות א,ב אומרו בתחילת סדר הבריאה השמים, ורז"ל פירשו התיבה שהיא מורכבת מב' דברים אש ומים, ומעתה הרי זה ח"ו נותן יד לפושעים, לומר כי זו היא התחלת הבריאה אבל המים והאש לא בראם ח"ו הבורא, אחר שהשמיענו הכתוב עצמו שתחילת הבריאה היא שמים, ואם המים נבראו היה לו להקדים בריאתם. וחז"ל (חגיגה יב.) נשמרו מב' הערות ופירשו ששיעור הכתוב הוא על זה הדרך, בראשית בריאת שמים וארץ היתה הארץ תוהו וגו', לא שתחילת הבריאה היתה שמים וארץ, אבל דבריהם ז"ל לא הספיקו להסיר הטעות, כי לדבריהם למה לא הודיע הכתוב אחר כך בריאת מים ואש ועפר ורוח, והגם שאמר הכתוב (להלן פס' ט) יקוו המים וגו' ותראה היבשה, אינו בנשמע שנבראת, ויותר צודק המשמעות שמצויה היתה אלא שגזר עליה להתגלות כשיקוו המים: [תשובתו לזה בפירושו לפסוק זה, אות א,ג]
גם בזה [בהסברו מדוע לא גילה ה' את בריאת האש – עיין בפירושו לפסוק זה] גילה ה' אופן הערבוב שהיו מעורבבין המקורות והיסודות בשעת בריאתם קודם שהכינם ה' כל אחד על משמרתו, כי אם לא היה דבר זה במציאות לא היתה דעת אנוש סובלת ידיעה איך יהיו מעורבים יחד מקורות, ומה גם עפר ואש. והן אמת, שהיה יכול הבורא לכלול במאמר הראשון גם את הסדר, אלא לסיבות הרבה עשה כן, ואחד מהם גילו אותה רז"ל באומרם (אבות פ"ה) והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא ליפרע וכו' וליתן שכר טוב לצדיקים וכו'.
אות יד עוד ירמוז על דרך אומרם ז"ל (פסחים נ"ד) כי גן עדן וגהינם נבראו קודם שנברא העולם שהם שכר ועונש על התורה והמצות, והוא שרמז באומרו ב' ראשית כי ב' דברים ברא ה' מיוחדים בשביל היראה שהם שכר ועונש גיהנם וגן עדן (חגיגה ט"ו) זכה וירא מה' נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן לא זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגהינם ואולי כי רמז כי שניהם נוצרו יחד ולשניהם יקרא ראשית כי אם קדמה אחת לחברתה לא יתיחס ראשית אלא לאחד הא למדת כי בדיבור אחד נבראו יחד:
וענין הפרשה כי השמים והארץ עם תולדותיהם נבראו ביום הראשון מאין גמור ומאפיסה מוחלטת וכן מעיד לשון ברא שהוא לשון הוצאת יש מאין, וזהו דעת ר' נחמיה שביום ראשון נברא כל העולם, שכן אמרו במדרש רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אומר בששה ימים נברא כל העולם שכן כתיב במעשה של כל יום ויום ויהי כן, רבי נחמיה אומר ביום א' נברא כל העולם שכן כתוב תוצא הארץ דבר שהוא פקוד ומוכן בידה מבראשית, משל למה הדבר דומה לאדם שזרע שש שעורים בבת אחת זה יצא ביום ראשון וזה בשני וזה בשלישי וכן כולם, וברור דעת רבי נחמיה במשל הזה כי החומר שממנו היה הכל נברא ביום ראשון ואחר כן נבראו כל הנבראים בששה ימים מחלקי החומר כל אחד ואחד ביומו, וזהו שכתוב (תהלים לג) כי הוא אמר ויהי, באר כי הכל היה באמירה ובהויה אחת ואחר כן צוה דבר יום ביומו והעמיד הדברים והוציאם לפועל:
ואל יקשה בעיניך למה כתבה התורה עיקר הבריאה בדרך זה ולא כתבה בפירוש ברא ה' המים והעפר והאש והרוח, שבזה לא יהיה איש נבוב ילבב. דע כי התורה תודיע ותשמיע כל נסתר, וחפץ ה' להודיע כח מעשיו לעמו, והודיענו סדר הבריאה ואופנה וכי הוא האל הגבור הנאזר בגבורה ברא בדיבור אחד כל יש וכל הווה, וחפץ ה' להודיע לידידיו כח מעשיו ולא ימנע טוב זה בשביל השוטים הטועים: ועוד יש טעם אחר שיחייב לדבר כסדר האמור, והוא שאם היה אומר הכתוב כסדר החפצים בו הסכלים והוא שיאמר כי ברא ארץ וברא מים וכו', היה בנשמע כי בראם כל אחד בפני עצמו, ואחר האמת לא כן הוא, והלא ידעת כי לא יחפוץ ה' בדובר שקרים ולא יכון לנגד עיניו, ואיך יתחיל ראש דבריו ח"ו בדברים שלא כן הוא, לזה דבר אמת אופן הבריאה, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם להודות ולגדל לבורא ב"ה ויאמרו לאלהים מה נורא מעשיך: וטעם האדון אשר בחר לברוא בדרך זה, מלבד הטעם שאמרנו שרצה להודיע חלק מגבורותיו יתברך, עוד תמצא כי כשידבר יתברך בגבורות שהיא בחינה המתיחסת לשם אלהים מן השם הוא להיות הדברים נדברים כסדר זה, ותמצא שרמזו ז"ל (מכות כד.) בנועם דבריהם וזה לשונם, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ע"כ, נתכוונו לומר במתק לשונם הדברים הנאמרים מבחינה זו שהוא אלהים המתיחסת לגבורה תדבר כדברים האלה הרבה דברים יחד, ולאו דוקא אנכי ולא יהיה אמר בדיבור אחד אלא כל העשרה הדברים, כאמור בדבריהם במקום אחר (מכילתא יתרו), אלא המושג אצלינו הוא ב' מהם, ועיין מה שכתבנו בפרשת יתרו (כ א), והנה בריאת מעשה בראשית נברא בשם אלהים, דכתיב ברא אלהים, לסיבות הרבה, לזה דיבר כדרכו יתברך דברים עצומים ונוראים כמו שכתבנו:
אות ב ובדרך דרש יתבאר תיבת בראשית על דרך מה שאמר הכתוב (תהלים לג ו) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, ויש לך לדעת כי יתעלה שם אלהינו לא ברא המלאכים עד יום ב', כדי שלא יטעו הטועים כי היו מסייעים אותו במעשה בראשית, ולדבריהם ז"ל (ב"ר א ג) יש לנו להעיר איך יתכן לומר שהמלאכים נבראים מאוחרים, הלא לפי מה שאמר הכתוב וברוח פיו כל צבאם כי צבא השמים נבראו מרוח שיצא מפי עליון כביכול אם כן בהכרח לפי המורגש המלאכים יבראו קודם שמים וארץ, כי הרוח יקדים לצאת קודם שיצא הדיבור, וכיון שהשמים והארץ נבראו מהדיבור הרי כבר קדם הרוח שממנו יצאו המלאכים, לזה אמר הכתוב בראשית ברא וגו', פירוש כי ה' הקדים המאוחר שהוא הדיבור לרוח היפך הידוע אצלנו בטבע הדיבור, וברא שמים תחלה והפך הסדר ועשה ראשית דיבור לרוח, לטעם האמור בדבריהם ז"ל (שם), והוא שלא יאמרו שהיו המלאכים עוזרים ומותחים עמו שמים וכו', ומודיענו הכתוב כי האדון ב"ה לא יוקח אליו שיעור מהנבראים, שהנבראים אינם יכולין להפך הסדר המוטבע בהם בעת הבריאה, מה שאין כן הבורא ב"ה יכול הוא לדבר בדרך אשר יחפוץ, ולזה תמצא שדייק הכתוב באומרו בדבר ה' שמים נעשו שהקדים בריאת שמים שנבראו מהדיבור ואחר כך אמר וברוח פיו כל צבאם: ומעתה שיעור פירוש תיבת בראשית הוא על זה הדרך, כי להיות שיש בדיבור ב' דברים הרוח והדיבור עצמו, וכל אחד ברא ממנו ה' בריאה חדשה, ואין אני יודע מי קדם משניהם אם הרוח אם הדיבור, לזה אמר כי ראשית היה מעשה שמים וארץ, וממוצא דבר אתה יודע כי הדיבור היה ראשית לרוח שיצא מפי עליון: אות ט עוד תתפרש בראשית על דרך אומרם ז"ל (ויק"ר ל"ה) הספר והסייף ירדו כרוכים וכו', והוא אומרו בראשית ברא אלהים פירוש עם ראשית שהיא התורה ברא אלהים פירוש הדין שהוא רמז הסייף: אות י עוד תתפרש על דרך מה שאמר הכתוב (מלכים א' י"ח) ה' הוא האלהים, והכוונה היא שהגם ששם אלהים יתייחס אל הדין אף על פי כן רחמים הוא, וכל שמותיו של הקב"ה לטובה יכוונו יחד להטיב ולהתחסד אלא דלצד מעשה האחרונים יצא הדין ליסר למי שראוי ליסר וזולת זה גם שם אלקים מדתו להטיב, והוא אומרו בראשית ברא אלהים כי שם אלהים הטיב וברא עולם לחון ולרחם ולהטיב לשוכני שמים וארץ ואין לך רחמים גדולים מזה, והוא שאמר הכתוב (בראשית כז כח) ויתן לך האלהים הרי שגם שם אלהים יטיב לטובים בתורת מתנת חנם אלא שעושי רשעה יסובבו לעשות להם אלהים מוסר, ולעתיד לבא המקווה כן יהיה ה' אחד ושמו אחד:
[מובא בפירושו לפסוק ב'] ואם תשכיל עוד תמצא כי יש במלת בראשית אש ברית, וכן עוד בראשית שתי תיבות ברא שית אלו השיתין שנבראו מששת ימי בראשית, וכן עוד ברא תיש זה אילו של יצחק שנברא מששת ימי בראשית, ועוד בראשית מלשון ארשת והוא הדבור כענין שכתוב (תהלים כ"א) וארשת שפתיו ובאורו בי' ארשת כלומר בי' מאמרות נברא העולם. ודע והבן כי העולם נברא בתשרי, ומלת בראשית תרמוז לזה, ובדבר זה נחלקו בגמרא רבי אליעזר ורבי יהושע ר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם, ואף על פי שרבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כר' יהושע כבר הכריעו בגמרא בזה כר"א, הוא שאמרו כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך כמאן כרבי אליעזר:
[מובא בפירושו לפסוק ב'] וע"ד השכל בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ידוע כי המציאות כלו נחלק על שלשה חלקים, החלק הראשון עולם המלאכים החלק השני עולם הגלגלים, החלק השלישי עולם השפל הזה, והכח הנסתר ברא שלשתן, ומלת בראשית תרמוז הכח הנסתר כי הוא ראשית כל, ראשית בלי ראשית, והוא ברא תחלה עולם המלאכים שהם נקראים בכתובים אלהים, ועולם הגלגלים והם השמים, והעולם השפל והיא הארץ, ומכח הענין הזה לא היה יכול להקדים ולומר אלהים ברא בראשית והוצרך לומר בראשית ברא אלהים כדי שתהיה מלת ברא חוזרת למלת בראשית, ותבין מזה כי הכח הנסתר שהוא ראשית ברא אלהים והם המלאכים והשמים והם הגלגלים ואת הארץ והוא העולם השפל מגלגל הירח ולמטה הכל נקרא בשם ארץ בכלל, והכתוב שאחריו מבאר זה והארץ היתה תהו ובהו כלומר הארץ שהזכיר תחלה שהוא שם הכולל היתה בבריאה תהו כלומר חומר שקבל צורות ארבע יסודות הרמוזים בכתוב:
יש במדרש (ב"ר א, יד) שלכך פתח בבי"ת ולא באל"ף לפי שבי"ת היא לשון ברכה ואל"ף לשון ארורה. אמר הקב"ה אפתח בבי"ת, בלשון ברכה, ולואי שיוכל להתקיים. ד"א על שם שני עולמות שברא, העולם זה והעולם הבא. ד"א על שם שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ללמדך שבזכות התורה ולומדיה נברא העולם.
בראשית. לפיכך התחילה התורה בבי"ת, לפי שהעולם דומה לב', שהוא מסובב משלש רוחותיו ורוח צפונית אינה מסובבת, ובאותה שעה בא אות האל"ף וקראה תגר, ושלם לה הקב"ה במתן תורה, שפתח באל"ף דאנכי.
אות ז עוד תתפרש בי"ת של בראשית על דרך אוז"ל (הקדמת תקו"ז ה:) כי ב' אופני יראת ה' הם, האחת היא יראת העונש, והב' היא יראת הרוממות, וזו יראה פנימית ומעולה מהא', והוא שרמז באות בי"ת ראשית כי ב' יראות הכין ה' לקיום העולם, ורמז אופן שניהם, הא' רמזה בתיבת אלהים כי היא יראת הדין בקומו למשפט, והב' רמזה באומרו את השמים ואת הארץ, והוא על דרך אומרו (תהלים ח') כי אראה שמיך וגו', ואמרו ז"ל (זהר ח"א א:) כי יראת הרוממות תכנס בלב משכיל בהביטו בהתבוננות במעשה שמים וארץ מה גדלו מעשי ה' תתלהב הנפש וירא מגדולתו יתברך שמו: או ירמוז ב' אופני היראה אחת באומרו השמים כאן רמז יראת הרוממות על דרך אומרו כי אראה שמיך וגו', ויראה ב' ואת הארץ שהיא יראת העונש ויחסה לארץ לשלול כי אינה לצד הרוממות אלא לצד אימתו מילדי העולם על דרך אומרו (איוב כ') וארץ מתקוממה לו: אות ח עוד ירמוז בראשית על דרך אומרו (ישעי' ל"ג) יראת ה' היא אוצרו, הכונה היא כי מי שיש בו יראת ה' היא אוצר לתקות הלבבות שהוא דביקות אורו יתברך בנפש אדם כאומרו (דברים ד) ואתם הדבקים וגו', וכל מי שיש בו יראת שמים הוא משכן השכינה כאומרו (תהלים ע"ח) אהל שכן באדם. והוא שרמז בתיבת בראשית על זה הדרך בי"ת פירוש בית מושב אלהים היא היראה הרמוזה בתיבת ראשית, ברא ה' והכין פעלו: אות טז עוד ירמוז על פי מה שנחלקו רז"ל (ר"ה י:) אחד אמר בתשרי נברא העולם ואחד אמר בניסן נברא העולם, ונראה לי כי אלו ואלו דברי אלהים חיים, כי יש לך לדעת שאמרו ז"ל (ב"ר פ"א) שבתחילה חשב ה' לבראות העולם ואחר כך הוציא ה' מחשבתו לפועל. וכפי זה נוכל לומר כי בניסן חשב ובתשרי יצא לפועל או להפך, ולשניהם יתיחס לשון בריאה בין מה שעלה במחשבתו יתברך בריאה תקרא בין כשיצתה לפועל, ובזה יתקיימו דברי רבותינו יחד, והוא שרמז בבי"ת של תיבת בראשית כי ב' ראשית היו אחת למחשבה ואחת למעשה אלא שאין אנו יודעים אם בניסן חשב ובתשרי פעל או להפך: אות יט עוד ירמוז כי באמצעות התורה ברא ה' ב' הדרגות באדם, או ישוה במדרגה לשמים, והוא על דרך אומרו (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלהים אתם, או אם לא יקיימה תרד מדרגתו למטה לארץ, והוא אומר בראשית פירוש באמצעות ראשית ברא ה' ב' הכנות אלו את וכו':
[מובא בפירושו לפסוק ג'] ויש לך להשכיל כי זמן קדימת התורה לעולם מבראשית עד יהי אור כנרמז במלת בראשית שני אלפים יש שהיה ראשית, וכן מצינו במדרש בראשית רבה יהי ערב אין כתיב כאן אלא ויהי ערב מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן ע"כ, ואע"פ שהזמן נברא וקודם הבריאה לא היה זמן הזכיר זמנים על אותן ב' אלפים שנה כי אין אותן הימים כימי אנוש אבל יום מאותן הימים שמהם השנים שאין להם חקר, כענין שכתוב (איוב לו כו) הן אל שגיא ולא נדע מספר שניו ולא חקר, וכתיב (איוב י) הכימי אנוש ימיך וגו', וכתיב (תהלים קב) ושנותיך לא יתמו, ובאותם זמנים עלה במחשבה לבראות אלף דור ונמחו מהן תתקע"ד דורות מאותן אלף דור, כלומר נמחו במחשבה לא שיצאו לידי פועל כי המחשבה הקודמת לכל ידעה כי יהיו רשעים אם יבראו, ולכך נתנה תורה לכ"ו דורות משברא העולם כדי להשלים אלף דור, וזהו (תהלים קה) דבר צוה לאלף דור באורו לסוף אלף דור, ודורות הללו הזכירום רבותינו ז"ל בפ' אין דורשין אמרו נהר דינור נגיד ונפיק וגו', מהיכא קא שקיל מזיעתם של חיות להיכא קא שפיך על ראש רשעים בגיהנם שנאמר (ירמיה כג) הנה סערת ה' חמה יצאה וגו', ר אחא בר יעקב אמר (איוב כב טז) אשר קמטו ולא עת, אמר ר"ש חסידא אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו שתלן הקב"ה בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור, עד כאן בחגיגה:
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. מה שהתחיל התורה בבי"ת לפי שבכל ספר קהלת מדמה שלמה המלך התורה לשמש שאין מהלכה כי אם בשלש רוחות כצורת הבי"ת הפתוחה לצפון, ונתינתם ע"י משה שפניו כחמה. ואולי הטעם שלפי שהיצה"ר המתנגד אל התורה בא מצפון והוא פורץ גדר התורה כמ"ש (יואל ב כ) ואת הצפוני ארחיק מעליכם, וכן הזהב אשר מצפון יאתה מתנגד אל התורה. ועל הרוב הם בורחים זה מזה כמ"ש (תהלים קיט עא) טוב לי כי עניתי למען אלמד חקך. ואין כאן מקומו לדבר מזה יותר.ויתכן לפרש עוד על דרך שנאמר (משלי ט א) חכמות בנתה ביתה על כן התחיל חכמת התורה בבי"ת כי היא גברת הבית הכללי.
[מובא בפירושו לדברים פרק ל"ד פסוק י"ב] וצריך אתה לדעת כי מפני שהתורה ומחשבתן של ישראל קדמו לעולם כאשר קבלנו מחכמינו יודעי צפונות מביני כל נעלם, לכך התחילה התורה במלת בראשית ונחתמה במלת ישראל, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, תורת אמת תשועת עולמים, לטוב לנו כל הימים, התחילה באות בי"ת ובאות למ"ד מסיימת, כי היא לקוחה מן החכמה העליונה אשר במלת ב' בראשית המתאחזת בשתים ושלשים נתיבות החכמה, ובהתהפך כחומר חותם מסדרן יש בזה רמז כי ישובו הדברים אל הוייתן ועקרן, וע"כ היה ענין סיום התורה באות זה העליון שבכל האותיות, כי ירמוז אל שרש האילן העליון על כל ההויות אשר על מציאותו הם הם עדיו, ממנו הכל וסוף הכל עדיו, ולזה רמז המשורר בהשגחה נפלאה כשתהחיל בלמ"ד (תהלים כד) לה' הארץ ומלואה, כי משם ליודעי בינה כל פעולה בתחלה נגלית, ושם סופה, ותשובתה הרמתה:
[מובא בפירושו לדברים פרק ל"ד פסוק י"ב] לעיני כל ישראל. שמעתי אומרים טעם על מה שהתורה מתחלת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד, לפי שכל אותיות השם הגדול יו"ד וי"ו ה"א אם תסמוך אחת מהם אל בי"ת או אל למ"ד יהיה ממנו תיבה אחת שלימה והם בי בו בה לי לו לה מה שלא תמצא כן בכל אלפא ביתא שיהא תיבה שלימה מכל השלשה אם יסמכו לאיזה אות, כגון לעשות מן א' אי או אה שהרי אה אינו תיבה וכן לעשות מן מ' מי מו שהרי מו אינו תיבה, והביאור לזה הוא שבזה נרמז שתבל ומלואה הכל תלוי בו יתברך ושלו הכל ותואר הבי"ת שהקב"ה מדבר בעדו ואומר בי ר"ל הכל תלוי בי ונבראיו אומרים בו שהכל תלוי בו יתברך ולשון בו בה היינו דכר ונוקבא שהזכירו חכמי האמת המקובלים, וכן הקב"ה אומר לי תבל ומלואה ונבראיו אומרים כי לו ית' תבל ומלואה וכן לה בדרך שנתבאר והכל ענין אחד כי לפי שהכל תלוי בו ית' ע"כ הכל לו יתברך וזה רמז על אחדותו ית' והוא יסוד התורה ודבר זה הפותח והסוגר ע"כ פתח התורה בבי"ת ומסיימת בלמ"ד להורות כי השי"ת הפותח והסוגר והכל תלוי בו בשמו יתברך כאמור.
אות יא עוד יתפרש תיבת בראשית על דרך אומרם ז"ל (הקדמת זוהר ב') כי בשעת בריאת העולם נכנסו האותיות לפני הבורא נכנסה ת' ואמרה לפניו רבונו של עולם רצונך לברוא בי העולם וכו' וכולם השיבם ה' כי אינו חפץ לטעם האמור בדבריהם לכל אחת ואחת עד שנכנסה בי"ת וקבלה וברא בה העולם דכתיב בראשית, אל"ף שתקה אמר לה הקב"ה אל"ף למה את שותקת וכו' אמר לה את תהי' ראש לכל האותיות וכו' ע"כ, הנה מדברי ה' יראה כי אל"ף יש לה מעלה מאות בי"ת ומעתה אם היו האותיות עולות לפניו ביושר היתה האל"ף זוכה לבראות בה העולם, ולהיות כי יאמר האומר ולמה לא עלתה האל"ף ראשונה והניחה עד לבסוף, דע כי אמרו ז"ל (הקדמת תיקוני זהר) כי האותיות כשהם בדרך ישר על זה הדרך אל"ף בי"ת גימ"ל וכו' הם רומזים למדת רחמים, וכשהם למפרע על זה הדרך תי"ו שי"ן רי"ש וכו' הם מורים על מדת הדין, וזה לך האות חדש תשרי שהאותיות למפרע תי"ו שי"ן רי"ש הוא זמן הדין הגדול אלא שהשם לצד רחמיו שיתף אות אחת משם הרחמים והיא יו"ד לרחם הדין, (הקדמת ת"ז ט"ז) ואחרי הודיע אותנו את זה נפרש הכתוב על זה הדרך בי"ת ראשית תדע טעם לקדימת בי"ת לאל"ף, להיות שהבריאה היתה במדת אלהים וכיון שכן עלו האותיות למפרע כמשפט ובזה קדמה בי"ת לאל"ף וקנתה מקומה: אות יב עוד ירצה באומרו בראשית על דרך אומרם ז"ל (הקדמת זהר) כי אלף עולמות נעלמים ברא ה' וקורין אותם ז"ל (ז"ח בראשית ב') עלמין דכיסופין, והם הרמוזים בפסוק (שה"ש ח') האלף לך שלמה, ומעתה התחיל הכתוב בבי"ת כי האל"ף כבר קנתה מקומה שבה ברא אלף עולמות כשמה של אל"ף, והתחיל בבי"ת לבראות העולם הזה להיות שישנו גם כן בחשבון הבריאה שהם ב' שמים וארץ, ולזה גם כן לא אמר בראשונה שתבין שזה הוא תחילה ולא כן הוא שכבר ברא עולמות החמדה אלא בפרט זה של שמים וארץ הוא שאומר ראשיתו:
בראשית. אותיות בית ראש כלומר בית המקדש ראשון שנאמר (ירמיה יז, יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. ד"א אותיות א' בתשרי נברא העולם, ד"א אותיות ברא שתי, שברא שתי תורות. ד"א אותיות ירא שבת לומר לך שבזכות שבת נברא העולם. ד"א אותיות ברית אש שבזכות הברית שהיא המילה ובזכות האש שהיא התורה, ניצולין מדינה של גיהנם. ד"א בראת יש שברא י"ש עולמות לכל צדיק. בראשית ברא. בגימטריא בראש השנה נברא העולם. ד"א בראשית בגימטריא בתורה יצר, שבשביל התורה שנקראת ראשית נברא העולם. ד"א בגימטריא שש סדרים. ד"א בגימטריא ישראל בחר בעמים, ובגימטריא תרי"ג יצר שברא העולם בשביל ישראל שיקיימו תרי"ג מצות. בראשית ב'רא ר'קיע א'רץ ש'מים י'ם ת'הומות. ד"א בראשית ב'ראשונה ר'אה א'להים ש'יקבלו י'שראל ת'ורה. בראשית ברא אלהים ס"ת אמת. מלמד שברא הקב"ה העולם באמת, כמו שנאמר (תהלים קיט, קס) ראש דברך אמת. ברא אלהים את (פסוק א) ס"ת אמת. וירא אלהים את (פסוק ד) ס"ת אמת. ויברא אלהים את (פסוק כא) ס"ת אמת. וירא אלהים את (פסוק לא) ס"ת אמת. ברא אלהים לעשות (להלן ב, ג) ס"ת אמת. ולכך תיקנו ו' פעמים אמת באמת ויציב. אמת מארץ תצמח (תהלים פה, יב) ר"ת אמת. אתי מלבנון תבואי (שה"ש ד, ח) ר"ת אמת. אבל כשהיה האמת נעדרת ותשלך אמת ארצה (דניאל ח, יב). תשורי מראש אמנה (שה"ש ד, ח) ר"ת אמת. ולכך, ממעונות אריות (שם).
[מובא בפירושו לפסוק ב'] ואם תשכיל עוד תמצא כי יש במלת בראשית אש ברית, וכן עוד בראשית שתי תיבות ברא שית אלו השיתין שנבראו מששת ימי בראשית, וכן עוד ברא תיש זה אילו של יצחק שנברא מששת ימי בראשית, ועוד בראשית מלשון ארשת והוא הדבור כענין שכתוב (תהלים כ"א) וארשת שפתיו ובאורו בי' ארשת כלומר בי' מאמרות נברא העולם. ודע והבן כי העולם נברא בתשרי, ומלת בראשית תרמוז לזה, ובדבר זה נחלקו בגמרא רבי אליעזר ורבי יהושע ר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם, ואף על פי שרבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כר' יהושע כבר הכריעו בגמרא בזה כר"א, הוא שאמרו כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך כמאן כרבי אליעזר:
בראשית. שני ראשי פסוקים. הכא בראשית ממלכת יהויקים (ירמיה כז, א). והתם בראשית ממלכת צדקיה (שם כח, א). וזהו בסוף פרק יש בערכין (יז, א) בקש הקב"ה להחזיר העולם לתוהו ובהו בשביל יהויקים, כיון שנסתכל בצדקיהו ובדורו נתיישבה דעתו. ברא אלהים. ב' דסמיכי. הכא. ואידך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ (דברים ד, לב). כי מתחלה צפה הקב"ה באברהם, שנקרא אדם, שנאמר (יהושע יד, טו) האדם הגדול בענקים הוא, וברא העולם.
בפסוק של בראשית יש ז' תיבות כנגד ז' ימי השבוע. וז' שנים בשמיטה וז' שמיטין ביובל וז' רקיעים וז' ארצות וז' ימים וז' משרתים, שצ"ם חנכ"ל. וכנגדם אמר דוד שבע ביום הללתיך (תהלים קיט, קסד). ולכך תקנו "יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא", שהם ז' תיבות, ואומרים אותו ז' פעמים ביום. ויש בפסוק בראשית כ"ח אותיות וכן ביהא שמיה רבא כ"ח. וכנגדו אמר שלמה ז' פסוקים זהו מעת ללדת עד עת שלום (קהלת ג, ב ח) שיש בהם כ"ח עתים. כי עתים ד' משתנים בכל יום ולילה מהבקר עד חצי היום עת אחד ומחצי היום עד הלילה עת שני, מתחלת הלילה עד חצי הלילה עת ג', ומחצי הלילה עד הבקר עת רביעי, וכן בפסוק וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר (שמות כ, א) יש בו ז' תיבות וכ"ח אותיות. זהו שאמרו ז"ל כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית וכאילו קבל תורה בהר סיני. וכן בכל יום, הרי כ"ח עתים. בפסוק בראשית יש ו' פעמים אלף כנגד ששת אלפים שנה שהעולם הווה. וכן בפסוק אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא (ישעיה מא, ד) ששה אלפי"ן. ובפסוק והארץ היתה תהו ובהו ב' אלפי"ן, כנגד ב' אלפים תהו. ובפסוק ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (משלי ח, כב) יש שני אלפי"ן, כנגד ב' אלפים תורה. ובפסוק ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור (פסוק ג) ד' אלפי"ן, כנגד ד' אלפים ימי תורה וימי משיח, שהם ימי אורה:
ובתיבת בראשית יש ששה אותיות כנגד ימי המעשה. ובאותו פסוק יש בו שבעה תיבות, כנגד ימי השבוע. ובו כ"ח אותיות, כנגד כ"ח ימי החדש. ובפסוק זה יש ששה אלפין, כנגד ששה אלפי שני הוי עלמא, דכל אל"ף ואל"ף משמע אלף. ובפסוק שלאחריו והארץ, כתב ב' אלפי"ן, כנגד ב' אלפים ימות המשיח. ובפ' בא, בקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך, כתב ב' אלפי"ן, כנגד ב' אלפים תורה:
אות יג עוד ירמוז בתיבת בראשית על דרך אומרם ז"ל (מדרש שמואל אבות פ"ו) כי ה' ברא ד' עולמות ויחסו להם שמות אצילות בריאה יצירה עשיה, ורמזום בפסוק (ישעי' מ"ג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, והוא שרמז כאן באומרו בראשית הוא עולם הכבוד שהוא האצילות והוא יקרא ראשית לכל, ברא הוא עולם הבריאה, אלהים רמז לעולם היצירה כי יש שם דינים, את השמים ואת הארץ הוא עולם העשיה כי הוא זה שמים וארץ כאמור בדבריהם הנעימים: אות יד עוד ירמוז על דרך אומרם ז"ל (פסחים נ"ד) כי גן עדן וגהינם נבראו קודם שנברא העולם שהם שכר ועונש על התורה והמצות, והוא שרמז באומרו ב' ראשית כי ב' דברים ברא ה' מיוחדים בשביל היראה שהם שכר ועונש גיהנם וגן עדן (חגיגה ט"ו) זכה וירא מה' נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן לא זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגהינם ואולי כי רמז כי שניהם נוצרו יחד ולשניהם יקרא ראשית כי אם קדמה אחת לחברתה לא יתיחס ראשית אלא לאחד הא למדת כי בדיבור אחד נבראו יחד:
[מובא בפירושו לפסוק ב'] ופירש שבצורה הזו צורת ד' יסודות, שהם האש והמים והעפר והאויר, ומלת "הארץ" תכלול ארבעת אלה. והאש נקראת "חשך" מפני שהאש היסודית חשוכה, ואלו היתה אדומה היתה מאדימה לנו הלילה. והמים שנגבל בהם העפר יקרא "תהום", ולכן יקראו מי הים "תהומות", כדכתיב (שמות טו ה) תהומות יכסיומו, קפאו תהומות (שם ח), תהום יסובבני (יונה ב ו), ויקרא קרקע הים "תהום", ויגער בים סוף ויחרב ויוליכם בתהומות כמדבר (תהלים קו ט), מוליכם בתהומות כסוס במדבר (ישעיה סג יג). והאויר יקרא "רוח": וכבר נודע כי היסודות הארבעה מקשה אחת, והעמוד שלה הוא עגול הארץ, והמים מקיפין על הארץ, והאויר מקיף על המים, והאש מקיף על האויר. ואמר הכתוב כי הארץ לבשה צורה, והיה האש מקיף למעלה על המים והעפר המעורבים, והרוח מנשבת ותכנס בחשך ותרחף על המים. ויראה לי שהנקודה הזאת בלבשה הצורה והיתה בהו, היא שהחכמים קורין אותה "אבן שתיה" (יומא נד:) שממנה נשתת העולם: והנה שיעור הכתובים, בתחלה ברא אלהים מאין את השמים, וברא מאין את הארץ, והארץ בהבראה היתה תהו והיתה בהו, ובהם חשך ומים ועפר ורוח נושבת על המים. והנה הכל נברא ונעשה.
[מובא בפירושו לפסוק ב'] ואם תבקש בריאה למלאכים שאינם גוף, לא נתפרש זה בתורה. ודרשו בהם (ב"ר א ג ועוד) שנבראו ביום שני, שלא תאמר שסייעו בבריאת העולם:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ז] בצלמו. של אדם, הוא בצלם אלהים, מלאכים. ואל תתמה אם לא נתפרש יצירת המלאכים, כי לא כתב משה כאן לא מלאכים ולא גיהנם ולא מעשה מרכבה, אלא דברים שאנו רואים בעולם הנזכרים בעשרת הדברות כי לכך נאמר כל מעשה ששת הימים כמו שפירשתי למעלה כמו שמפרש לפנינו ויקח אחת מצלעותיו, כלל ואח"כ פירש. וכן מצאתי בל"ב מדות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי שלמד מפסוק זה כלל ואח"כ פרט:
[מובא בצמוד לפירושו לפסוק ד'] ולא הזכיר כי טוב ביום שני, וביום השלישי שנגמרה מלאכת המים הזכיר בו ב' פעמים טוב אחד לגמר מלאכת המים ואחד ליום עצמו, ואני שואל בזה ומה בכך אם לא נגמרה מלאכת המים כיון שנגמרה מלאכת הרקיע ובריאת המלאכים שנבראו ביום שני היה ראוי שיאמר כי טוב על גמר המלאכה והבריאה ברקיע ובמלאכים, והיה לו לגזור בהם הקיום ולומר בהם כי טוב כי לא נופלים הם מכל שאר מעשה בראשית שנאמר בהם כי טוב, ויש לי לומר כי מכאן ראיה עצומה כי העולם השפל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הוא עיקר המציאות שאע"פ שנגמרה ביום שני בריאת הרקיע והמלאכים שהם העולם העליון לא היה בזה שלמות עד שנגמרה מלאכת המים בשלישי במאמר יקוו ונעשה העולם השפל כי כל העולם היה מים והוצרכו להקוות במקום אחד כדי שתראה היבשה, וכאשר בא מאמר יקוו, נתבסס העולם העליון בבריאת העולם השפל הזה, ועם זה היה המציאות שלם וראוי להזכיר בו כי טוב, וכלל פירוש המאמר הזה שדרשוהו רז"ל לפי שלא נגמרה מלאכת המים, כי מפני שלא נגמרה מלאכת המים בעולם השפל לא רצה להזכיר כי טוב בבריאת עולם העליון, א"כ העולם השפל הזה הוא עיקר המציאות, ואולי מפני זה נקראת יבשה ארץ לפי שבה נשלם רצון השי"ת וכוונתו במציאות, מלשון הכתוב (מלאכי ג) כי תהיו אתם ארץ חפץ, וייחס הקריאה הזאת אל הש"י שאמר ויקרא אלהים ליבשה ארץ, גם ביום רביעי במאמר יהי מאורות באר הכתוב שלא נבראו המאורות רק לתשמישו של עוה"ז הוא שאמר להאיר על הארץ והנה זה יורה כי העליונים עם היותם גדולים ועצומים נבראו בעבור התחתונים, ויש לי עוד ראיה מדברי משה רבינו ע"ה בפסוק (דברים י) הן לי"י אלהיך השמים ושמי השמים, שהעולם הזה השפל עיקר המציאות וכאשר אכתוב שם בעז"ה, וכל זה על דרך מדרש רז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת: ובמדרש מפני מה לא נאמר כי טוב בשני לפי שבו נברא גיהנם שנאמר (ישעיה ל לג) כי ערוך מאתמול תפתה, יום שיש לו אתמול ואין לו שלשום, ועוד דרשו ז"ל לפי שבו נברא המחלוקת שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים א"ר טביומי ומה מחלוקת שהוא לתקון העולם ולישובו לא כתיב בו כי טוב, מחלוקת שהיא לערבובו של עולם לא כל שכן, ובאור הענין כי השני תחלת השנוי, ולכך נקרא שני, והוא הסבה לכל חלוקה ושנוי, ומ"ש כי המחלוקת וגיהנם נבראו בו ביום להתבונן מזה שכל המעורר מחלוקת נדון בגיהנם, וכיון שמחלוקת וגיהנם נבראו בו ביום למדנו שהוא יום מזיק, ולכך אסרו רז"ל להתחיל כל מלאכה בו ואמרו אין מתחילין בשני, ולכך אסרו ג"כ לאכול זוגות כי הוא דבר מזיק, והוא שאמרו לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי, והמחלוקת הזה שהיה ביום שני היה תחלת כל מחלוקת וסבתה, ולכך לא נאמר בו כי טוב שהוא גרם הגורמים אחריו וממנו והלאה היו החולקים והמשנים רצון השם יתברך שהרי בשלישי אמר תוצא הארץ עץ פרי והיא לא עשתה כן אלא עץ עושה פרי, וברביעי קטרגה הלבנה ואמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, ובחמישי נמלחה בת זוגו של לויתן שכן דרשו רז"ל סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, ובששי חטאו אדם וחוה ונטרדו מגן עדן, וא"כ הרי מצינו בכל הימים אחר יום שני ענין קטרוג ושנוי כונה ופרוד רצון וחלוק דעות בנבראים וסבתם יום שני כי כלם באי כחו ונמשכים אחריו:
בראשית ברא אלהים. מן הראוי היה להתחיל התורה בשם אלהים עד שהוצרכו רז"ל (מגילה ט) לשנות לתלמי המלך ולכתוב אלהים ברא בראשית, וע"ז נתנו המפרשים טעם לשבח לפי שמציאת השי"ת אי אפשר להשיג כי אם מצד דרכיו ופעולותיו ומעשה ידיו אשר ברא המה יעידון יגידון יתנו עדות נאמנה על מציאותו ית', לכך נקט תחילה בראשית ברא ואח"כ נודע אלהים. וקשה על זה דהו"ל למכתב ברא אלהים בראשית כי כל מה שיכול להקדים השם הדין נותן להקדימו שהרי אין מציאות השם תלוי בידיעת הדברים המוקדמים ביצירה אשר על זה מורה מלת בראשית לדעת רוב המפרשים. ועוד שבעל העקידה סמך פירוש זה, על המדרש (בר"ר א יב) האומר וענותך תרבני. (תהלים יח לו) מלך ב"ו מזכיר שמו תחילה ואח"כ מעשיו אבל הקב"ה משהזכיר מעשיו הוא מזכיר שמו, ויש להתבונן מהו ענותנותו בזה ומהו זה שאמר תרבני במה הרבה והגדיל אותנו. והקרוב אלי לומר כי רש"י רצה לתקן כל זה במה שאמר אין המקרא אומר אלא דורשני בשביל התורה וישראל שנקראו ראשית כו' ר"ל לפי שאי אפשר להכיר מציאת הש"י כי אם ע"י התורה וישראל. ע"כ נקראו ראשית כי שניהם הקדמה לבא על ידם לידי הכרת מציאת הש"י כי התורה מפרסמת אמונת החידוש ואלהותו ית'. וישראל גם הוא ידע לפרסם מציאות הש"י מצד הקבלה שקבלו איש מפי איש עד אדם הראשון שראה את העולם חרב ובנוי והוא עד נאמן בחידוש העולם אשר הוא מופת על מחדשו ונתפשטה קבלה זו בזרע אברהם יצחק וישראל. ויש עוד דרך שלישי, אבל אין כל אדם יכול לעמוד עליו והוא להכיר מציאת השם ית' מתוך החקירה וידיעת כל הנמצאים שבכל שלשה עולמות וזה סדרם. מתחילה צריך החוקר להתבונן במהות הנמצאים שבעולם התחתון כי היא החקירה הקלה שבעולם. ואחר ידיעת מהותם יתבונן גם במהות הנבראים שבעולם האמצעי. ומשם יעלה דרך סולם השתלשלות המדרגות לידיעת מהות העולם העליון. ומשם יעלה לידע ולהשיג כי יש אלוה נמצא רוכב על כולם אשר סדרם על זה האופן כמראה אשר ראם יעקב בארבע שליבות הסולם שהיה מוצב ארצה היינו השגת העולם התחתון. וראשו מגיע השמימה זהו העולם התיכון. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו זהו העולם העליון. והנה ה' נצב עליו כי אז השיג על השלימות מציאת הש"י. אמנם דרך חקירה זו, לא רבים יחכמו לבא בסוד אלוה מתוך היות האדם עובר בעמק עכור העולם החומרי הלזה על כן די לאדם כשישיג מציאותו ית' מצד הקבלה כאמור ומצד התורה כאמור. ועל זה אמרו רז"ל (חולין צא) שהתחתונים מזכירין שמו ית' אחר שתי תיבות שנאמר (דברים ו ד) שמע ישראל ה'. אבל העליונים אינן מזכירין השם כי אם לאחר שלשה תיבות שנאמר (ישעיה ו ג) קדוש קדוש קדוש ה'. לפי שהעליונים כח שכלם זך ונקי ונקל להם לעמוד על מהות חקירת שלשה עולמות אלו על כן אינן רשאי להזכיר השם כי אם אחר ג' קדושות דהיינו שישכילו תחלה במהות כל נמצאי מטה ויבינו מקום מוצאם וע"י זה יקדישוהו ית' למטה. ומשם יעלו להבין במהות הנמצאים שבעולם התיכון ויקדישוהו ית' להמליכו גם עליהם. ומשם יעלו להבין גם במהות עצמותם ומשם יעלו להשגת שמו ית' על כן אין מזכירין השם עד אשר יקדישוהו תחילה בכל שלשה עולמות. אבל התחתונים שאין שכלם זך כל כך ואין כל אדם יכול לעמוד על חקירה זו כי רבה היא על כן די להם לבוא לידי הכרת מציאת הש"י אחר שתי תיבות שמע ישראל. כי שמע היינו לשמוע דברי התורה הזאת המפרסמת אלהותוית'. ישראל היינו הקבלה שנתפשטה בישראל מן אדה"ר עד אברהם שהיה מכריז ומפרסם אלהותו ית' כמו שפי' רש"י על פסוק ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי (בראשית כד ז) וממנו נתפרסם אלהותו ית' בכל זרע ישראל ויהודה כמ"ש (תהלים עו ב) נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו. לכך נאמר בראשית ברא ואח"כ אלהים רמז שלשתן כי בראשית היינו ישראל והתורה שנקראו ראשית וע"י הבריאה נודע אלהים וזהו דרך ענוה שהקדים ברמז שם של ישראל לשמו ית' והוא באמת תפארת יקר וגדולה לישראל ע"כ נאמר וענותך תרבני. וי"א שענוה זו היא מה שנתעסק בתחילה בצרכי עולמו ואח"כ פרסם שמו יתברך.
בָּרָא[עריכה]
ברא. רובי ממפרשים אמרו שהבריאה להוציא יש מאין וכן אם בריאה יברא ה'. והנה שכחו ויברא אלהים את התנינים ושלש בפסוק אחד ויברא אלהים את האדם. וברא חשך שהוא הפך האור שהוא יש ויש דקדוק המלה ברא לשני טעמים זה האחד והשני לא ברה אתם לחם. וזה השני ה"א תחת אלף כי כמוהו להברות את דוד כי הוא מהבנין הכבד הנוסף ואם היה באל"ף היה כמו להבריאכם ומצאנו מהבנין הכבד ובראת לך. ואיננו כמו ברו לכם איש רק כמו וברא אתהן. וטעמו לגזור ולשום גבול נגזר והמשכיל יבין:
ברא. עשה אינו, ישנו, ובזה לא יפל זמן כלל.
ואל יקשה בעיניך אומרם ז"ל (שם) בעשרה מאמרות נברא העולם, לשון בריאה, כי סוף כל סוף כל זמן שהיה חסר התיקון כאילו אין כאן בריאה, המשל אם הארץ לא היתה נגלית אין מקום לנבראים, וכמו כן שאר הבריאות שהיו מעורבבים כמו האור והחשך. אם כן כל שלא נתקן כאלו לא נברא. לזה יתיחס גם כן להם הבריאה:
אֱלֹהִים[עריכה]
ברא אלהים. ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.
ואמר "אלהים", בעל הכחות כלם, כי המלה עיקרה "אל", שהוא כח, והיא מלה מורכבת "אל הם", כאלו "אל" סמוך, ו"הם" ירמוז לכל שאר הכחות. כלומר כח הכחות כולם. ועוד יתבאר סוד בזה:
אלהים. הנה מלת "אלוה" תורה על נצחי, ולזה על השדים שהם מתים כבני אדם כמו שהעידו רבותינו זכרונם לברכה אמר "לשדים לא אלה" (דברים לב, יז), ואמר על האל יתברך "אלה", כי הוא הנצחי בהחלט, כאמרו "ויטש אלוה עשהו" (שם שם טו).
בראשית ברא אלהים. אלהים משמעו דיין. אמנם כמו חקות התורה נקרא דין. כמו כן נקרא דין גם חקות הטבע שהטביע הקב"ה את עולמו. כמבואר בשבת דף קנ"ה יודע צדיק דין דלים יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין כו' ואין הדבר בתורת עונש. אלא הטבע כך הוא והוא נקרא דין.[הרחב דבר] וכך פי' הברכה אשר יצר אתכם בדין כו' והמית אתכם בדין וכו' הכל בטבע הבריאה. כדבר ה' לאדם כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ויבואר עוד להלן ב' ט' ובפ"ג. ועוד נתבאר בס' (במדבר ט"ז ט"') ע"פ מאמר חז"ל דדיני תורה הוא הטבע שבהם נחקקו וקימים טבע העולם. ומש"ה נקראו שניהם דין. וזהו כונת מאמרם בב"ר מתחלה ברא הקב"ה עולמו בדין וראה שאין מתקיים שיתף הקב"ה רחמים בדין. אין הפי' שהיו בזה חזרה ממה שחשב תחלה ח"ו. אלא ה"פ דהבריאה היה בדין גמור. אבל ההנהגה הקיום העולם א"א בדין ע"פ תקות התורה שהן לענוש על כל דבר פשע אם לא בשתוף רחמים בדין. וזה ידע הקב"ה לפני הבריאה שאחר כן יהיה ההכרח לשתף רחמים [עד כאן הרחב דבר]והנה שם אלהים אף על גב שמשמעו הפשוט מנהיג עולמו בדין מכל מקום כאן פירושו בורא עולמו בדין והכי פירש הספרי ריש פרשת ואתחנן בתפלת משה (דברים ג,כה) ה' אלהים בדין בראת את העולם. ושם פירשנו בעזרו יתברך למאי פירשו חז"ל הכי כונת משה שם. ועיין עוד מה שכתבתי להלן ט' ט"ז ובספר שמות ו' ב':
אלהים. אחר שמצאנו אלוה ידענו כי אלהים לשון רבים ושרש זה מדרך הלשון כי כל לשון יש לו דרך כבוד. וכבוד לשון לועז שיאמר הקטן לנוכח הגדול לשון רבים. ובלשון ישמעאל דרך כבוד שידבר הגדול כמו המלך בלשון רבים ובלשון הקדש דרך כבוד לומר על הגדול לשון רבים כמו אדנים בעלים שאמרו אדנים קשה. ולקח בעליו. וכן מלת עליו. אליו ועדיו. על כן אמר הכתוב ברא ולא בראו. ומדרך התושיה ידענו כי הדבורים יקראו שפה בעבור שיראו שממנה יצאו. וכן נשמת האדם העליונה תקרא לב. והלב גוף והיא איננה גוף בעבור היות הלב המרכבת הראשונה לה ובעבור היות כל מעשה השם ביד המלאכים עושי רצונו נקרא כן. ובפסוק כי שמי בקרבו אבאר קצת סוד השם. ואל תשים לבך אל דברי הגאון שאומר שהאדם נכבד מהמלאכים וכבר בארתי בספר היסוד כי כל ראיותיו הפוכות. וידענו כי אין בני אדם נכבדים כמו הנביאים ויהושע נפל על פניו לפני מלאך ה' והשתחוה ואמר מה אדני מדבר אל עבדו וכן זכריה. ודניאל. ולמה אאריך. וטעם אלהי הצבאות כמו אלהי האלהים. וטעם אלהים כמו מלך. ובני אדם המתעסקים במשפט אלהים יקראו כן. וזה השם תאר ואיננו עצם ולא ימצא ממנו עבר או עתיד ואל תחשוב שהמלאכים הם מאש ורוח בעבור שנמצא עושה מלאכיו רוחות. כי אין ככה דרך פשוטו רק דבר דוד בתחלה על מעשה בראשית. והחל מהאור ואמר עוטה אור ואחר כן נוטה שמים והוא הרקיע והמים עליו והאש והשלג והרוח. ואמר כי הרוח שלוחו של השם ללכת אל מקום שישלחנו וכן האש ממשרתיו ואמר יסד ארץ על מכוניה וזאת היא היבשה וכן כתוב רוח סערה עושה דברו:
אלהים, על דרך הפשט לשון אלהות, ופירושו בעל הכחות כלם, ומזה הטעם לא אמר אל ולא אלוה כי אם אלהים בלשון רבים וכן (יהושע כד) אלהים קדושים הוא כי הוא כולל הקדושות כלם, וכן דרך הלשון בממשלת השפלים אדונים קשה בלשון רבים, וזה לגודל מעלות האדון ולרבוי מיני הממשלה שיש לו, וזה בבשר ודם, אף כי בהשם יתברך אשר מיני הממשלה שלו אין להם מספר וכל המושלים אין ממשלתם רק ממנו, והוא אחד וכחותיו רבים, וכן מנהג הלשון בשאר המלות (שמות י"ב מ"ב) ליל שמורים הוא, יום כפורים הוא, ועוד יש לפרש כי נקרא אלהים בבריאת העולם לפי שברא עולמו בחכמה ובתבונה הוא שכתוב (משלי ג יט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה: וע"ד המדרש השם הזה ענינו שופט וזהו שכתוב (שמות כב כז) אלהים לא תקלל ותרגם אונקלוס דיינא, ופסוק מלא הוא (תהלים עה ח) כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים ונקרא בכאן בשם הזה על שם שברא העולם במדת הדין: וע"ד הקבלה השם הזה שתי מלות הם אל הם, והן הנה פי' היו"ד (קהלת יב א) וזכר את בוראיך מלא ביו"ד, והמשכיל יבין:
ויאמר עליו "אלהים", לשון רבים, להורות שהוא צורת כל הצורות הנצחיות וזולתם, כאמרו "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג). כי אין לזולתו מציאות זולת הנאצל ממציאותו, ולא ימצא שום נמצא זולת מציאותו, כאמרו "ואתה מחיה את כלם" (נחמיה ט, ו). ועל צד ההדמות יקרא כל נבדל מחמר "אלהים", ויקראו השופטים הממחים "אלהים", כאשר ישפטו בצלם אלהים. ולהורות על מעלת נצחיותו אשר ממנו נאצל נצחיות שאר הנבדלים נאמר שהוא "אלהי האלהים" (דברים י, יז).
אות ג. עוד יש לנו להבין שינוי שבין ב' הכתובים, בפסוק זה לא אמר אלא שם אלהים, וכתוב אחד הוא אומר (ב ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים שהזכיר ב' שמות. ועוד כי כאן הקדים שמים לארץ ושם הקדים ארץ לשמים: ונראה כי ב' קושיות אלו כל אחת מתרצת חברתה, והוא על דרך מה שפירשו ז"ל (סוטה לא.) בב' מקראות הכתובים בתשלום שכר הצדיקים, כתוב אחד אומר (שמות כ) ועושה חסד לאלפים, וכתוב אחד (דברים ז) אומר לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. ואמרו ז"ל, כי מה שאמר הכתוב לאלפים לאוהביו בלבד, ואינו חוזר גם לשומרי מצותיו שהם העושים מיראה, כי אותם בפסוק אחר הוזכר שהם אלף דור. גם פסוק שאמר לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור, אינו חוזר אומרו לאלף דור אלא לשומרי מצותיו הנסמכת לה ולא לתיבת אוהביו הקודמת, כי אותם הנה שכרם אתם בפסוק אחר שהוא לאלפים: גם אנחנו נפרש ב' מקראות הללו על זה הדרך, בראשית ברא אלהים את השמים, שם זה של אלקים פירוש מדה זו של הדין בלא שתוף שם הרחמים, זה הוא דוקא למה שנוגע להשמים ואינו חוזר לאומרו ואת הארץ, כי הארץ בראה בשיתוף שם הרחמים, ועל כתוב אחר סומך, והוא אומרו ביום עשות ה' אלהים ארץ, כי אין עולם בני אדם יכול להתקיים בדין גמור בלא שתוף רחמים לצד שהם מחומר כידוע, ואומרו ושמים אינה נמשכת עם הארץ בבחינה זו של השיתוף, ואופן מעשיה הלא הם כתובים בפרשת בראשית, ובזה נתיישבו ב' הדקדוקים כמין חומר (...) והגם כי מצינו לרז"ל (ב"ר א) שהרגישו בב' הדקדוקים שבכתובים, ותרצו כי טעם שבפסוק א' הקדים שמים ובאחד הקדים ארץ כי נתכוין לומר ששניהם יצאו כאחד, וטעם שבמקום אחד אמר אלהים ובמקום אחד שיתף שם הרחמים אמרו (ב"ר יב טו) כי מתחלה עלה על דעתו לברוא בשם אלהים וראה שאין העולם יכול להתקיים שיתף וכו': דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת הגם שקדמונו ראשונים ויישבו באופן אחר כי ע' פנים לתורה, ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן, ולזה תמצא שהאמוראים אין כח בהם לחלוק על התנאים במשפטי ה', אבל ביישוב הכתובים ובמשמעותן מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר: שוב הצצתי בשכליות העיון הכתובים, כי יסבלו דברינו גם דברי קדמונינו ע"ה, וקודם נשכיל לדעת איך יוצדק בהאדון ברוך הוא ראש וסוף במחשבתו, שבתחילה חשב בדין, וחזר לשתף, כי האדון ברוך הוא לא יבצר ממנו מזימה במעט זמן, ובפחות מהרף עין ידע הכל ויכוון אל האמת בהשקפה ראשונה כביכול ברוך הוא וברוך שמו: אכן דע כי כוונת שיתוף הרחמים תסבול ב' ענינים, הא' כי ה' ירחם לפעמים למי שיחפוץ לרחם מבלי הביאו במשפט, כי זו היא מדת הרחמים למחול ולסלוח, ושם אלקים גם כן למי שלא ירצה למחול יביאהו במשפט, וכפי זה יש לך אדם שלא יבא במשפט. ודרך ב' הוא כי לעולם אין ה' מוותר לשום אדם בעולם, וכל העולם יעמדו למשפט אין נמלט, ויש לך לדעת אומרם ז"ל (ב"ק נ.) וזה לשונם כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו בני מעיו, אלא במשפט יעמיד ארץ ואין אדם נמלט מהדין, וכפי זה הנה בררנו לנו דרך הב'. ומעתה אופן הבריאה לפי דבריהם ז"ל הוא על זה הדרך, בתחילה ברא במדת אלהים שהוא יחוס המשפט, וכך הוא התכלית שעמד הכל בדין, אלא שראה שאותו הדין לא יוכל העולם עמוד בו שיתף עמו מדת הרחמים, פירוש לא שחזר בו ממחשבה ראשונה ח"ו אלא שיעשה המשפט בדרך רחמים, כמו שתאמר שלא ליפרע מהאדם עונשו כאחת, גם שלא ליפרע ממנו תיכף ומיד בלא הארכת זמן, ולעולם אין לאדם אלא מה שיגיע אליו במשפט, והוא אומרם ז"ל (ירושלמי שקלים פ"ה) מאריך אפיה וגבי דיליה. נמצאת אומר שלא חזר בו ממחשבתו, כי לא מצינו שקדם במחשבת ה' שלא להתנהג במשפט בסדר זה שיהיה נפרע ברחמים. ולפי זה בהכרח שיאמר הכתוב כסדר האמור, שאם היה אומר בראשית ברא ה' אלהים היתה הסברא נותנת כי יש משפט ואין משפט גם כן לצד הרחמים כי לא החליט ה' משפט לבדו, ומאומרו ברא אלקים לבד הרי החליט כי אין דבר בלא משפט, והגם שאמר הכתוב אחר כך ה' אלהים, תתפרש על אמיתתה כמו שפירשנוה שהמשפט על כל פנים יהיה אלא שיהיה הפרעון בדרך רחמנות. וסמך עלינו הכתוב שנכריח לפרש על זה האופן להיות דבר ידוע מוחזק בידינו כי ידיעת ה' לא תתהפך כביכול: ואחר שפי' כוונת רז"ל גם אחר דבריהם יש מושב לדברינו, כי מדה זו של השיתוף שהכין ה' ליושבי תבל להאריך אפו ולגבות מעט מעט בניכוי, לא יתנהג ה' כן אלא עמנו ולא עם העליונים יושבי שמים אלא תכף ומיד ישלם למתחייב חיובו כאחת, גם לא יועיל להם החרטה והוידוי והתשובה ולא טענת השגגה, וצא ולמד ממעשה הובא בש"ס (חגיגה טו.) בד' שנכנסו לפרדס שהענישו המלאך היושב ברשות המלך יתעלה שמו ב"ה על אשר לא עמד מפני אלישע כדי שלא יטעה במחשבתו, וזאת למלאך שגגה גם לא הוזהר עליה, וכן לא ישפוט השופט לעמו ישראל כידוע ממשפטי תורתו שתתעלה:
אֵת הַשָּׁמַיִם[עריכה]
ומלת "את" כמו עצם הדבר. ודרשו בה שהיא לעולם לרבות, כי היא נגזרה מן אתא בקר וגם לילה (ישעיה כא יב). וכן אמרו רבותינו (ב"ר א יד) את השמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ואת הארץ, לרבות האילנות ודשאים וגן עדן. ואלו כלל כל הנבראים בעל הגוף:
וטעם את. כמו עצם הדבר והוא סימן עם הפעול כמו את השמים ופעם יחסרוהו כמו אשר ברא אלהים אדם ונמצא עם הפועל כמו ובא הארי ואת הדוב. והם מתי מספר. ויהיה תחת עם ותחת מן:
אות א,ג יש לדקדק בכתוב אומרו את השמים ואת הארץ, מה בא לרבות בב' אתין אלו: אכן כוונת הכתוב היא על זה הדרך, וקודם אעירה שחר המוצג אצלינו מגדולת הבורא מה גדלו מעשיו, כי האדון ב"ה יוכל דבר דיבור בלתי מושג בנבראים, כאומרם ז"ל (מכילתא יתרו) בפירוש הכתוב (שמות כ א) וידבר אלהים את כל הדברים וגו', וזה לשונם: דברים שאין הפה יכול לדבר, והוא שאמר כל עשרת הדברות בדבור אחד ולא קדם דיבור לחברו. ובזה נבא אל הביאור, והוא, כי האדון יתעלה שמו כל מה שברא בעולם שהם המקורות וכל אשר ישנו במציאות ושמים וארץ, הכל כאשר לכל בראו ה' בדיבור אחד, וזה הוא אומרו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, דקדק לומר שני אתין לרבות כל הנמצא בעולם. ולהיות שהנבראים הם רבים, כי מלבד העשרה דברים הניכרים ונראים לעין כל, כמו שמנאום חז"ל (חגיגה יב.) וזה לשונם: עשרה דברים נבראו ביום ראשון, שמים וארץ אור חשך תהו ובהו וגו' מים רוח ע"כ, מלבד אלו יש עוד בריאות אחרים נעלמים ונבלעים בכוחות היסודות, יש מהם ניכרים באמצעות ההתכה, יש מהם באמצעות ההרכבה, יש מהם בהשתנות הזמנים, יש מהם בכח ההיולי ורבו מלספור, אשר לזה כללם הבורא בב' פרטים גדולים ועצומים בשמים ובארץ, והם הם הב' ריבוים שריבה באומרו את השמים ואת הארץ
את השמים ואת הארץ. מלת את בכ"מ לרבות וע"ד הפשט באו שני אתין הללו לרבות את שני חמרים שברא הקב"ה אחד שעשה ממנו שמים ואחד שעשה ממנו ארץ וז"ש והארץ היתה תהו ובהו, באר כי הארץ אחרי הבריאה הזאת היתה תהו ובהו, ופירוש תהו ובהו חמר וצורה כלומר שהלביש לאות חמר צורה וזהו (ישעיה סו ב) ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה, ואמר ואת כל אלה כלומר כל אלה הנמצאים ידי עשתה ואחר כך ויהיו כל אלה בצורתם עתה, ולפי זה החמר נברא תחלה ואחריו לא היתה בריאה כי אם יצירה ועשיה לפי שהכל המציא ממנו והלביש הצורות, ובבריאה זו שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ: וע"ד המדרש את השמים ואת הארץ את השמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ואת הארץ לרבות אילנות ודשאים וגן עדן, והדברים האלה כלל כל הנבראים בעלי גוף:
השמים. בה"א הידיעה להורות כי על אלה הנראים ידבר
ולעולם לשון רבים ויתכן להיות משטרו משטר כל אחד ואחד. וטעם שמים גובה ומעלה וכן בלשון ישמעאל שרובה על מתכונת לשון הקדש ויש שמי השמים. ולא יתפרדו כרחים וצהרים. ואנשי המדות יבינו אלה הסודות.
את השמים. הנה מלת "שם" תורה על מקום רחוק, וכל סימן הרבים עם קדימת פת"ח מלעיל יורה על שנים שוים. וכן במלת "שמים" תורה על עצם רחוק ביחס אלינו בשני מרחקים שוים מכל צד. וזה לא יקרה זולתי בגלגל סובב בתכלית העגול. אמר, אם כן, שברא אותו העצם אשר הוא עתה רחוק ממנו מכל צד בשני מרחקים שוים, והוא הגלגל. ולכן לא אמר 'ברא שמים' כי לא יאמר כן מצד עצמו אלא ביחסו אל מקומנו, ואמר ואת הארץ. המרכז הראוי לגלגל.
את השמים ואת הארץ. הפשט הברור הוא מה שכתב הרמב"ן בפסוק ח' שאינו מדבר בזה המקרא ברקיע שנקראו ביום השני שמים וביבשה שנקרא ביום השלישי ארץ מוכח מזה דרקיע אינו בעצם וביחוד שמים וכן היבשה אינו ביחוד ארץ אלא הקב"ה קרא לרקיע שמים וליבשה ארץ. מה שאין כן בזה הפסוק. משמע דבעצם וראשונה מורה ענינם ששמם שמים וארץ בלא קריאת שם. כמו שם יבשה אינו בקריאת שם. אלא מובן מאליו דעפר ואדמה יבשה נקרא יבשה על שם תכונתם. [וכן יבואר להלן בשם אדם]. אלא נראה דשמים וארץ היינו בכלל משפיע ומקבל השפעה. והפירוש בתחלת הבריאה עלה על רצונו יתברך להיות הליכות העולם כולו משפיע ומושפע. דגם החמה וז' כוכבי לכת המשפיעים לנו מכל מקום המה מקבלים השפעה מגבוה עליהם ועל הגבוה עליהם אנו אומרים בנוסח התפלה מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה. וידוע שאין הליכות חמה ולבנה בזה האופן. אלא הכוונה מניעי חמה ולבנה ונקראים על שם פעלתם וכפירוש הרמב"ם ז"ל במס' עבודה זרה. צורת חמה מזל חמה. והנה כל משפיעים מכונים בשם שמים. משום אותיות שם ים. משמעות שם מונח בכח דבר ההשפעה. וים הוא מספר זוגי לרבים כמו ידים ורגלים. וארץ מורה על המושפע שהוא בטבע רץ לקבל ההשפעה (ועיין מה שכתבתי בספר דברים בפרשת האזינו השמים. ובפרשת ברכה בפסוק אף שמים יערפו טל). ולא ביאר הכתוב מאומה במשפיעים העליונים באשר אינם מושגים כי אם לגדולי הדעת. ומי שדעתו יפה ימצא ברמז הכל כאשר לכל. והארץ מתחיל מן המים העליונים אשר אח"כ עשה אלהים רקיע בתוכם. ונשתנה כח המים שעל הרקיע וצורתם ממים התחתונים כאשר יבואר:
[מובא בפירושו לפסוק ח'] ויקרא אלהים לרקיע שמים. שא מים, שם מים, אש ומים, שערבן זה בזה ועשה מהם שמים: (ס"א שמים. שם מים דבר אחר אש ומים):
אות א,ב אומרו בתחילת סדר הבריאה השמים, ורז"ל פירשו התיבה שהיא מורכבת מב' דברים אש ומים, ומעתה הרי זה ח"ו נותן יד לפושעים, לומר כי זו היא התחלת הבריאה אבל המים והאש לא בראם ח"ו הבורא, אחר שהשמיענו הכתוב עצמו שתחילת הבריאה היא שמים, ואם המים נבראו היה לו להקדים בריאתם. וחז"ל (חגיגה יב.) נשמרו מב' הערות ופירשו ששיעור הכתוב הוא על זה הדרך, בראשית בריאת שמים וארץ היתה הארץ תוהו וגו', לא שתחילת הבריאה היתה שמים וארץ, אבל דבריהם ז"ל לא הספיקו להסיר הטעות, כי לדבריהם למה לא הודיע הכתוב אחר כך בריאת מים ואש ועפר ורוח, והגם שאמר הכתוב (להלן פס' ט) יקוו המים וגו' ותראה היבשה, אינו בנשמע שנבראת, ויותר צודק המשמעות שמצויה היתה אלא שגזר עליה להתגלות כשיקוו המים: [תשובתו לזה בפירושו לפסוק זה, אות א,ג]
[בהשמך לאות ג] וענין ידיעת מי קדם, הנה כתבנו למעלה שכל הבריאה יחד נבראת בגבורתו יתברך, ולא יקשה לך מה משפט יערוך ה' לבני אלים יושבי שמים שיוצדק לומר עליהם שם אלהים, הלא תמצא שאמרו ז"ל (חגיגה טו.) במעשה מט"ט שדנוהו לפני אלישע ומחיוהו שתין פולסי דנורא, וגם אליהו וכו' (ב"מ פה:) וכמה משפטים לשרי מעלה, והגם שאין להם יצר, עם כל זה ימצא בהם הטעות, כי לפעמים לא יכוונו אל האמת וישגו, וצא ולמד ממעשה המלאך מט"ט ואליהו כי שגגו וכן יקר מקרה ויענישם ה' אפילו על השוגג מה שאין שופט במשפט זה ליושבי ארץ, ובזה יתאמת מה שפירשנו ונכון: [ועיין עוד סוף דבריו באות ג']
וְאֵת הָאָרֶץ:[עריכה]
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה המילה "את" באה ללמד?"]
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה המילה "את" באה ללמד?"]
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה המילה "את" באה ללמד?"]
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה המילה "את" באה ללמד?"]
ו"הארץ" תכלול ארבע היסודות כלם, כמו ויכלו השמים והארץ וכל צבאם (להלן ב א), שתכלול כל הכדור התחתון. וכן הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות (תהלים קמח ז), וזולתם רבים:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהיכן נובעת מילה זו? מדוע" וכו']
[מובא בפירושו לויקרא פרק כ"ו פסוק ד'] ונתתי גשמיכם בעתם. הקדים דבר הגשמים, כי בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב והמעינות והנהרות טובים, ויהיה זה סיבת בריאות לגופים, והפירות כולם ירבו ויתברכו בהן, כאשר יאמר "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו", והנה עם זה לא יחלה האדם, ולא יהיה בהם משכלה ועקרה ובבהמתם, וימלאו ימיהם כי בהיות הגופים גדולים ובריאים יתקיימו כימי האדם, והנה היא גדולה שבברכות: והנה אמר כי השמים יענו את הארץ בגשמים בעתם, והארץ תענה את יבולה, והיא הצמח ובעלי נפש התנועה, בהמה וחיה ורמש ועוף גם הדגים, כי הארץ תכלול הכדור התחתון, כלו, כמו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א א), ויכלו השמים והארץ (שם ב א), וכן הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות (תהלים קמח ז), וכן ברוב המקומות הכתוב, והנה כל התולדות שבתחתונים יבול הארץ:
[עיין בפירושו לפסוק זה (אות ג') תחת השאלה "מדוע הוזכר כאן שם זה ובהמשך "ה' אלוקים"?"]
אות ד עוד רמז בהקדמת שמים לארץ להראות כי לא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם בונה הבית ואחר כך העליה על גביו, אבל הקב"ה הקדים העליה ואחר כך הבית להראות כי השמים תלויים ועומדים הם במאמרו יתברך: אות טו עוד ירמוז כי להיות שיש ב' עולמות עולם הזה ועולם הבא והאדם על ידי התעסקו בתורה ובמעשים טובים ישיג הטוב והחיים, כאן הודיענו הכתוב כי לא ישלם לצדיקים שכר התורה והמצות בעולם הזה עד אשר יכין להם אוצר הטוב שהיא העיקר לחלק הנשמה ואחר כך אם יותיר מטיבין לו גם בעולם הזה, כי יבחר ה' תחילה להכין לאדם גמול עולם העליון שהוא הנצחי, והוא שרמז באומרו בראשית ברא אלהים את השמים שהם עולם הנשמות ואחר כך ואת הארץ שהוא עולם השפל אם העדיף בטובו, הא למדת שאין מטיבין לצדיקים בעולם הזה עד אחר שיזכו בנחלתם לאור באור החיים: אות יז עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (ברכות ו:) כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, והטעם כי הירא דבר ה' ידבר מתוך קימת נפשו וכיון שכן תכיר נפש השומעת ותקבל תוכחת מוסר, ואם הדברים יצאו מהגוף אין שייכות לנפש לשמוע, כמו שרמזו ז"ל במה שאמר הכתוב (דברים ו') והיו הדברים וגו' על לבבך אז ושננתם לבניך הם התלמידים, והוא אומרו בראשית שהיא היראה כאומרם ז"ל ברא ה' את השמים פירוש שיהיה ירא שמים אז ישמע קולו וילמד אדם דעת, והוא אומרו ואת הארץ: אות יח עוד ירצה להיות שציוה ה' הרבה יראות בעולם, יראה מאביו ואמו דכתיב (ויקרא יט) איש אמו ואביו תיראו, גם מהמלך ומהחכמים גם לירא מהבריות לבל יחשדוהו, ויאמר האומר שתהיה שוה מצות היראה בכל מקומות שישנה ויצא מזה שלפעמים יזלזל ח"ו במצות ה' לכבוד המלך או לכבוד אביו וכדומה, לזה רמז כאן בתחילת דברי ה' כי קודם כל דבר יקדים לירא את השמים ואחר כך ואת הארץ שהם פרטים המחוייב לחוש להם, והוא שאמר הכתוב (במדבר ל"ב) והייתם נקיים מה' תחלה ואחר כך ומישראל, ומעתה אין מקום לקיים שום מצות מורא של הזולת אלא אם לא יעבור על שום מצוה ממצות ה':
[מובא בפירושו לשמות פרק ו' פסוק כ"ו] הוא אהרן ומשה. הקדים אהרן למשה לפי שהיה גדול ממנו בשנים ואחר כך אמר הוא משה ואהרן הקדים את משה לפי שהוא גדול ממנו בנבואה. וכן מצינו שהקדים יהושע לכלב שהיה גדול ממנו בנבואה, והקדים כלב ליהושע לפי שהיה גדול ממנו ביחס, הוא שכתוב (במדבר יד) ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים וכתיב (שם) כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון, וכן הכתוב הקדים השמים לארץ למעלתם כי הנבראים השכליים נכבדים מן הגופניים מפני שאלו נצחיים ואלו כלים והולכים, והקדים גם כן הארץ לשמים לפי ששם בית המקדש והשכינה שרויה בתוכו ודרשו רז"ל עקר שכינה בתחתונים היתה וזהו שכתוב (בראשית ב) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים,
[מובא בפירושו לבמדבר פרק י"ב פסוק י"ד] י"ג, שני כתובים המכחישין זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, והוא שכתוב (בראשית א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ונראה מזה שהשמים נבראו תחלה וכתיב (שם ב) ארץ ושמים, נראה שהארץ נבראת תחלה בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם לומר שאין בהן הכחשה, דכתיב (ישעיה מח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו.
והאש שלא הזכיר ה' תיקונו כל עיקר, הוי יודע כי האש לא גילה ה' מקורה כגילוי השמים והארץ והמים, להיותה מקור חזק ויש ממנו כליון לעולם אם היה בנמצא כמים וארץ ואין העולם יכול להתקיים, לזה הניחו הקב"ה במקומו שנברא במאמר ראשון מובלע ברעפים, עד שהוצרך אדם לו והקיש ברעפים והוציא מהם אש שיעור המספיק לו, כאומרם ז"ל (ב"ר י"א), שעל כן אנו מברכים במוצאי שבת בורא מאורי האש.
אות כ עוד תרמוז הפרשה כולה על בריאת האדם כי הוא עיקר תכלית הבריאה, על זה הדרך בראשית כשברא ה' את האדם בראו ממקור הרוחניות הרמוז בתיבת השמים וממקור הגשמיות הרמוז בתיבת הארץ, ותמצא שרמזו רז"ל (סנהדרין צ"א:) במה שאמר הכתוב יקרא אל השמים מעל שהוא הרוח ואל הארץ הוא הגוף הבנוי מהארץ, ורצונו יתברך בזה הוא שעל ידי מעשה האדם יתעצם להפוך החומר שהוא הגוף עד שיהיה נחשב צורה, והנה תמצא (שבת קנב:) שהצדיקים אינם חוזרים עפר, להיות כי זככו החומר שלהם עד שנעשה רוחני, כמו שכתב הר"י עראמה ז"ל וזה לשונו והתעצמות השלמים להפך החומר לצורה עכ"ל, ולזה אמרו ז"ל (ברכות יח.) שהצדיקים במיתתן נקראים חיים כי חלק הגשם נעשה רוחני המתייחס אל החיים, והרשעים בחייהם קרויים מתים לצד שגם הרוחניות שבהם נתגשם ונעשה ארץ המתיחס אל הדומם שהוא מת: וב' מדות אלו רמזם באומרו את השמים ואת הארץ על זה הדרך אם זכו הרי הם מסמיכים חלק הגשם שבהם הרמוז אל הארץ מחברים אותו ונעשה חומוניא אחת עם השמים, ואם לא זכו הרי הם מהפכים חלק הרוחניות שבהם לבחינת הארץ ונעשה הצורה חומר, והוא אומרו ואת הארץ. ואומרו והארץ היתה תהו ובהו כאן רמז מה שהיה בעונות שנתגבר צד החומר שהיא הארץ ונתרוקן מהרוחניות כמו שתרגם צדיא ורקניא, וחשך שהוא יצר הרע הנקרא בדברי קדשם (זהר ח"א ס"ג.) דמחשיך אנפי דברייתא, על פני תהום וקרא להגוף תהום להיותו כתהום בולע תמיד, ומצד היצר שהוא החשך ורוח אלהים הנתנת בו מרחפת על פני המים כי לא מצאה הרוח מנוח לכף רגלה כי היצר גירשה והורמה ממקום הנחתה וישכון שם החשך שהוא יצר הרע ונשארת הנפש מרחפת על פני המים הם מים הזדונים שהם כוחות של הטומאה: ובראותו הקב"ה כן ויאמר אלהים יהי אור שולח אל האדם עזר נגד יצרו וזה יהיה בהגיעו לי"ד שנה יופיע עליו ממעון קדשו רוח אלהין קדישין נשמה קדושה וטהורה, או ירמוז אל התורה כי היא האור הנערב ולה יקרא אור דכתיב (משלי ו') ותורה אור, והמכוון אחד, כי בחינת הנשמות הקדושות הם בחינת אור התורה ובעל נפש הוא בעל תורה, והוא אומרו ויאמר אלהים יהי אור שהיא הנשמה שאורה רב להיותה חצובה מתחת כסא כבודו יתברך חלק אלוה ממעל שולחה ה' להאיר אל האדם לבל יטבע בטיט היצה"ר, או גם כן למה שאמרנו שהיא התורה המאירה לנפש אדם ואז ויהי אור, וירא ה' את האור אשר נתן באדם כי טוב שבאמצעותו ילך האדם בדרך הטוב והישר: ולא תחשוב כי בהיות הנשמה באדם או על ידי עסק התורה בזה הוא שקט מתחבולות היצר המחטיאו ופנה והלך לו, שאם כן אין כאן לא שכר ולא עונש לזה אמר כי עדיין החשך בעולם, אלא שעל ידי זה מסתייע האדם להעריך מלחמה עמו ולהבדילו מעליו לבל הפילו במועצותיו ויכיר בחינת עשות רע כי רע הוא, וזה הוא אומרו ויבדל אלהים בין האור שהיא הנשמה ובין החשך שהוא היצר הרע, וזה שאמר הכתוב (קהלת י') לב חכם לימינו שהוא מקום האור מקום הנשמה, ולב כסיל לשמאלו שהוא מקום היצר הרע, וקרא לאור יום ולחשך קרא לילה, ולזה התפלל דוד (בתהלים צ"א) שיצילהו מפחד בלילות: ואומרו ויהי וגו' יום אחד כי אי אפשר שיוכר אורה של הנשמה אלא מחשכו של היצר הרע שאם לא כן לא ישתנו ממלאכי השרת ואין כאן לא שכר ולא עונש, ולזה אמר יום אחד: ויכוין עוד לומר יום אחד על דרך אומרם ז"ל (ע"ז ל"ה:) בפסוק (שה"ש א') על כן עלמות אהבוך על מות פירוש אפילו מלאך רע עונה בעל כרחו אמן. ולזה אמר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד פירוש מדת ערב ומדת בקר כלם בהסכמה אחת לטובת הצדיק: או ירמוז שעל ידי סיוע הנשמה יהיה הערב עת שיעריב שמשו ללכת לעולם העליון כעת בקר עת בואו לעולם שתחזור הנשמה מאירה כיום בואה, והוא על דרך אומרם ז"ל (שבת קנ"ב:) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, וזה לשונם תנה לו כמו שנתנה לך, ובזה ישוה יום בואו כיום לכתו כאחד:
אות כא עוד יכוין הכתוב להודיע כי בתחילת הבריאה הכין ה' ועשה פעולתו שוה שמים וארץ שהגם שהשמים הם העליונים אף על פי כן גם הארץ היתה בגדר הטהרה, וצא ולמד מעלתה וזכותה כי ממנה נברא אדם עפר מן האדמה ותוארו כמלאך ה', ותמצא כי ה' בחר לשכון בארץ עם הנבראים והכין בית למנוחתו כביכול, ודבר פשוט הוא כי מושב אלהים שלם הוא וקדוש יאמר לו, ותמצא כי קודם שחטא אדם היה ה' מצוי בתחתונים כבעליונים, והוא אומרו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ בגדר אחד בנקיות וטהרה, והוא מאמר הנביא (ישעי' סו) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ואמרו ז"ל (חגיגה יד.) שהוא שרפרף, הא למדת שהיא בגדר ראוית מושב אלהים, אלא שעל ידי מעשה התחתונים והארץ היתה תוהו ובוהו ונתגשמה והוחשך אורה לצד מעשה הרשעים, ויאמר אלהים יהי אור שהיא התורה אז חזרה הארץ לקדמותה להאיר אורה ושכן ה' בארץ עם עמו ונחלתו, והוא אומרו ויהי אור: אות כב עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך כי דבר ידוע כי מצינו להקב"ה שבחר לשכון בערפל, וחבב לשכון בתוכנו. ועוד לו שמצינו (תענית ה.) כביכול שנשבע שלא יכנס לירושלים של מעלה עד שיכנס לירושלים של מטה הרי זה מגיד שחביבה לו של מטה יותר משל מעלה, גם כשנשכיל בטעם בריאת כל העולם נדע כי העיקר הם התחתונים שהם עמו ונחלתו: ולפי זה יכוין הכתוב לומר סדר הבריאה לא זו אף זו בדרך חיבה, בראשית ברא אלהים את השמים, ועוד ברא בריאה יותר חביבה אצלו ומעולה יותר והיא את הארץ שהשמים אדרבה תלויים בה וכל זה באמצעות בני ישראל עם קדושו כי בהם תלוי קיום העולמות גם העליונים כידוע לבקיאים בחדרי החכמה האמיתית: ולדרך זה יתבאר אומרו והארץ היתה תהו כאן רמז בעונות לגליות ישראל שהיא סיבת מניעת דירתו יתברך בארץ. גלות האחד הוא גלות מצרים אשר נשארו בו ת' ושלשים כמנין תה"ו ת' ואחד עשר ובהו חשבונו י"ט הרי ת"ל, ומשמעות ובהו גם כן ירמוז לגלות שלאחריו שהוא גלות בבל נקרא גלות בבל בהו כי תרגום בהו ריקניא וכתיב בירמיה סימן נ"א על גלות בבל אכלני הממני נבוכדנאצר מלך בבל הציגני כלי ריק, ואומרו וחשך על פני תהום ירמוז על הגלות המר אשר אנו בו שקועים בתהום אשר אין לו סוף זה לנו אלף ותרע"א שנה, ולא די אורך הגלות אלא חשך שירמוז לב' דברים, הא' לשיעבוד העמים וכובד עול המסים עד כי חשך משחור תארם זה רודה וזה מרדה אשרי מי שלא ראה ובפרט במערב שלנו, והב' הוא על היצר הרע אשר החשיך העולם, ובעונותינו רבו פריצי עמו ישראל והותר להם נבלות הפה ושבועת שוא ולשון הרע וגזל ומונעם מלעשות תשובה לשוב שבותם, ולא יאמר אדם בראותו כל כך ירידת ישראל כל אורך הזמן כי חס ושלום אבדה תקוה מבנים, לא כן הוא אלא ויאמר אלקים יהי אור הוא אור הגאולה העתידה המופלא, ואומרו ויהי אור על דרך אומרם בתיקוני הזוהר (תיקון כ"א) ויהי רז שאור בגימטריא רז, הכוונה שגזר ה' יתעלה שמו שאור זה של מלך המשיח לא יתגלה בעולם ויהיה סוד טמון אצלו כאומרם (שם) ללבי גליתי מלבא לפומא לא גלי, ואומרו וירא אלהים את האור כי טוב חוזר על האור מצד עצמו כי טוב הוא אשרי עין ראתה, וחוזר גם על מה שרמז שיעשהו בסוד נסתר כי טוב שכן צריך להיות כאומרם ז"ל (יומא ט) מכמה טעמים, ואומרו רוח אלהים וגו' אמרו במדרש (ב"ר פ"ב) זה רוחו של משיח, מרחפת על פני המים אין מים אלא תורה על דרך אומרם בזוהר (בהשמטות לחלק א' י"ג) שלא יגאלו ישראל אלא בזכות התורה שנמשלה למים: והנה ידוע הוא כי בעונותינו הרבים הרבה נצוצות של קדושה הוטבעו בתוך הקליפות וגם הרבה ערב רב נשתקעו בתוך הקדושה כאומרם בספר תיקוני הזוהר הקדוש (תיקון ס"ו) ומעורבים רע בטוב וטוב ברע לזה צריך כביכול להבדיל הטוב מהרע והאור מהחשך אשר נתערבו, והנה ידוע כי הקליפה חיותה היא יניקתה מהקדושה דוקא וזולת זה אין לה חיות, ולכן אז בהבדילו ה' את האור שהיא הקדושה ונשאר הרע מובדל ואין לו מקום חיות לינק ממנו ממילא יבטל, וזה הוא אומרו (זכרי' י"ג) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ כי ידמה לקציצת האילן ממקום יניקתו ושורשו אשר יונק ממנו שיבש ולא יצלח עוד ולא ישאר כי אם האור הטוב, וזה הוא שאמר ויקרא אלהים לאור יום פירוש ויקרא לשון יקר וגדולה, כי אין מעלת הקדושה נכרת אלא בהפיל הקליפה הנקראת חשך, והודיע הכתוב כי ביום ההוא הידוע לפניו במרום יקרא ה' לאור ביקר וגדולה, וזה יהיה ביום יודע לה' שיהיה בו ה' אחד, ואומרו ולחשך קרא לילה לשון מקרה הוא בלתי טהור, ולזה לא סמך הכתוב על תיבת ויקרא שאמר בתחילה כי אין יקר וכבוד עוד לחשך אלא מקרהו יהיה דוקא בלילה והוא סוד אומרו (תצא כ"ג) מקרה לילה, אבל כשיעבור הלילה שהוא זמן הגלות כמו שאמר הכתוב (ישעי' כ"א) משא דומה וגו' שומר מה מלילה כי הגלות דומה ללילה, ואז בעלות השחר אין עוד חושך ולא לילה אלא ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד כי בחינת הרע נסתלקה ואינה ולילה כיום יאיר והיה אור הלבנה כאור החמה, והוא אומרו יום אחד, והוא שרמז הכתוב באומרו (זכריה יד) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:
[מובא בפירושו לשמות פרק ל"ה פסוק ב'] כל העושה בו מלאכה יומת. וסמיך ליה לא תבערו אש בכל מושבותיכם, יתכן לפרש כי כתובים אלה להזהיר על המלאכה ולאסור אותה בשבת, אמר תחלה כל העושה בו מלאכה יומת כלומר מלאכת המשכן, ועל זה לא אמר כל מלאכה כמשפט התורה והכתובים בענין השבת, ואחר כן הזכיר והזהיר לדורות לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת והוא כאלו אמר לא תעשו כל מלאכה בכל מושבותיכם וכלל כל המלאכות במלאכת אש כי בידוע שרוב המלאכות שבני אדם מתעסקין בהם אינם אלא ע"י האש כי האש סבתם ועקרם, ולכך תקנו לנו רז"ל במצות הבדלה במוצאי שבת שהוא תחלת היתר המלאכות לברך על האש בורא מאורי האש לפי שהאש תחלת המלאכות במעשה בראשית וכענין שכתוב ביום ראשון ויהי אור, והנה ד' ברכות ההבדלה רשומות שם לכל משכיל, ברכת היין רמוזה היא בפסוק בראשית במלת הארץ שהוא הגן וגפן בגן והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, ברכת עצי בשמים רמוזה במלת ורוח אלהים כי הריח באמצעות הרוח והוא האויר שישאף האדם האויר ויכניס אותו בחוטמו, ועוד ממה שידוע כי הרוחות מניעות הריח, מאורי האש נאמר יהי אור, המבדיל בין קדש לחול שנאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך והבן זה: