ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת פאה/פרק שלישי

פרק שלישי - מלבנות התבואה

ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה א

ירושלמי מאיר מסכת פאה דף יד

מתני': ^ג_א^§מלבנות התבואה שבין הזיתים, °בית שמאיבית שמאי תנא · בית מדרשו של שמאיבית שמאי אומרים: פיאה מכל אחד ואחד, ו°בית הללבית הלל תנא · בית מדרשו של הללבית הלל אומרים: מאחת על הכל. ומודים, שאם היו ראשי שורות מעורבין, שהוא נותן פיאה אחת. המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים, °רבי עקיבארבי עקיבא תנא · דור ג׳רבי עקיבארבי אליעזר בן הורקנוסרבי יהושע בן חנניהרבי מאיררבי יהודה בר אילעאירבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתא בן יוסף אומר: פיאה מכל אחד ואחד, וחכמים אומרים: ^ג_ב^§מאחד על הכל. ^ג_ג^§מודים חכמים ל°רבי עקיבארבי עקיבא תנא · דור ג׳רבי עקיבארבי אליעזר בן הורקנוסרבי יהושע בן חנניהרבי מאיררבי יהודה בר אילעאירבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתא בן יוסף בזורע שבת או חרדל בשלשה מקומות, שהוא נותן פאה מכל אחת ואחת.
גמ': אנן תנינן של מלבנות התבואה שבין הזיתים, ותניי דבית °רבירבי יהודה הנשיא תנא · דור ה׳רבי יהודה הנשיארבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתארבי מאיררבי חייא רבהבר קפרארבי שמעון ברבירבי חנינא בר חמא+5 ^ג_ד^§שבין האילנות. מתניתין צורכה לדבית °רבירבי יהודה הנשיא תנא · דור ה׳רבי יהודה הנשיארבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתארבי מאיררבי חייא רבהבר קפרארבי שמעון ברבירבי חנינא בר חמא+5, ודבית °רבירבי יהודה הנשיא תנא · דור ה׳רבי יהודה הנשיארבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתארבי מאיררבי חייא רבהבר קפרארבי שמעון ברבירבי חנינא בר חמא+5 צורכה למתניתין. דאילו תנינן מתניתין ולא תניי דבית °רבירבי יהודה הנשיא תנא · דור ה׳רבי יהודה הנשיארבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתארבי מאיררבי חייא רבהבר קפרארבי שמעון ברבירבי חנינא בר חמא+5, הוינן אמרין: לא אמרנו אלא של בין הזיתים - דבר שהוא חייב בפיאה. אבל דבר שהוא פיטור פטור מפאה, אף °בית שמאיבית שמאי תנא · בית מדרשו של שמאיבית שמאי מודים שהוא נותן פיאה אחת על הכל. הוי צורכה לדבית °רבירבי יהודה הנשיא תנא · דור ה׳רבי יהודה הנשיארבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתארבי מאיררבי חייא רבהבר קפרארבי שמעון ברבירבי חנינא בר חמא+5. או אילו תניי לדבית °רבירבי יהודה הנשיא תנא · דור ה׳רבי יהודה הנשיארבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתארבי מאיררבי חייא רבהבר קפרארבי שמעון ברבירבי חנינא בר חמא+5 ולא תנינן במתניתין, הוינן אמרין: לא אמרנו אלא שבין האילנות - דבר שהוא פיטור פטור מפאה. אבל דבר שהוא חייב בפיאה, אף °בית הללבית הלל תנא · בית מדרשו של הללבית הלל מודים שהוא נותן פיאה מכל אחת ואחת. הוי צורכה למתניתין וצורכה לדבית °רבירבי יהודה הנשיא תנא · דור ה׳רבי יהודה הנשיארבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתארבי מאיררבי חייא רבהבר קפרארבי שמעון ברבירבי חנינא בר חמא+5. מה אנן קיימין? אם במורווחים, אף °בית שמאיבית שמאי תנא · בית מדרשו של שמאיבית שמאי מודים שהוא נותן פיאה אחת על הכל. אם ברצופין, אף °בית הללבית הלל תנא · בית מדרשו של הללבית הלל מודים שהוא נותן פיאה מכל אחד ואחד. אלא כי אנן קיימין ^ג_ה^§בנטועין מטע עשר לבית סאה י"ח אמה שזה תשע מטר בין עץ לעץ, °בית שמאיבית שמאי תנא · בית מדרשו של שמאיבית שמאי עובדי עבדי להון כרצופין, ו°בית הללבית הלל תנא · בית מדרשו של הללבית הלל עובדי עבדי להון כמורווחים. מאי טעמא? ד°בית שמאיבית שמאי תנא · בית מדרשו של שמאיבית שמאי? שאין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות. אתיא ד°בית שמאיבית שמאי תנא · בית מדרשו של שמאיבית שמאי כ°רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא, כמה ד°רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא אמר: מלבנות הבצלים שבין הירק נותן פיאה מכל אחד ואחד, שאין דרך בני אדם להיות מכניסין בצלים בין הירק. כן °בית שמאיבית שמאי תנא · בית מדרשו של שמאיבית שמאי אומרים: אין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות. מסתברא ד°בית שמאיבית שמאי תנא · בית מדרשו של שמאיבית שמאיבש יודו ל°רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא, ו°רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא לא יודה ל°בית שמאיבית שמאי תנא · בית מדרשו של שמאיבית שמאי. °בית שמאיבית שמאי תנא · בית מדרשו של שמאיבית שמאי יודו ל°רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא, שאין דרך בני אדם להיות מכניסין בצלים בין הירק לפי שהבצל מכחיש את הירקות. °רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא לא יודה ל°בית שמאיבית שמאי תנא · בית מדרשו של שמאיבית שמאי, שכן דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות. היה שם גדר שהיה בו פרצות, האם דינו כמין דהוא אילן? שעד י"ח אמות נחשב הפסק. תנן: ומודים שאם היו ראשי שורות מעורבין שבקצה השדה המלבנות מתחברים זה לזה שהוא נותן פיאה אחת. עד כדון במעורבים מכאן ומכאן, הרי מעורבים מצד אחד? או ובכמה שיעור העירוב? בשלשה תלמים של פתיח , או אפילו כל שהוא?

📖 באר משה — דף יד עמוד א

אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת פאה, דף כ"ד. אנחנו הולכים מהמשנה פרק ג' הלכה א'. אומרת המשנה: מלבנות התבואה שבין הזיתים. הרבה פעמים אנחנו רואים את זה גם בכפרים הערביים שבין שני שורות של זיתים, אז הם זורעים שם חיטה, עושים איזה שדה, חלקם מלבנית וזורעים שם. זה נקרא מלבנות התבואה שבין הזיתים. אז בית שמאי אומרים פאה מכל אחד ואחד. כלומר, בין כל שתי שורות יש מלבן כזה, אז כל מלבן כזה הוא נקרא שדה עצמאי וצריך לתת פאה בנפרד. ובית הלל אומרים מאחת על הכל. ומודים שאם היו ראשי שורות מעורבין, שהוא נותן פיאה אחת. כלומר, אם הקצוות של השדות האלה, נניח המלבנות, שתי מלבנות לדוגמה היו מתחברות בקצה השדה, הן מתחברות, אז כולם מודים שזה נחשב כמו שדה אחד ונותן רק פאה אחת.

📜 הדינים העולים מדף זה

^[דף יד עמוד ב] ויקיטקסט צורת הדף מפרשים הרב חיים קנייבסקי •הרב פולדא •תולדות יצחק תבונות •רבי אברהם משה לונץ • קול הלשון🎧

ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יד עמוד ב27

תנן: המנמר כו' את שדהו ושייר קלחים לחים, רבי עקיבא אומר: פיאה מכל אחד ואחד, וחכמים אומרים: מאחד על הכל. מאי מנמר? כהדין נימרא כמו נמר, שיש לו חברבורות חברבורות. ולמה ליה למעבד הכי? למה שיעשה כך? לפי שבמקום הזבלין עולין התחילה תחילה, וכשקוצר את התבואה שקדמה להבשיל נמצא השדה מנומר. נמרדהונמרה קרי לה. עד כדון לא פליגי רבנן על רבי עקיבא אלא כשהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע שרואים שיש הפסק בין חלקה לחלקה, שהרי הוא קוצר מימין ומשמאל ובאמצע אינו קוצר, לכן צריך להפריש פאה מכל חלקה. היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע וקצר את היבש, מאי? האם קצור מפסיק, וכשיקצור את הלח יצטרך לתת פאה מכל חלקה, או שקצור אינו מפסיק? רבי אבארבי אבא אמורא א״י · דור ג׳רבי אבארב הונארב יהודה° ורבי חייא ° אמרו בשם רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא: אתיא ד°רבי מאיררבי מאיר תנא · דור ד׳רבי מאיררבי עקיבארבי ישמעאלרבי יהודה הנשיא בשיטת °רבי עקיבארבי עקיבא תנא · דור ג׳רבי עקיבארבי אליעזר בן הורקנוסרבי יהושע בן חנניהרבי מאיררבי יהודה בר אילעאירבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתא בן יוסף רבו, כמה ד°רבי עקיבארבי עקיבא תנא · דור ג׳רבי עקיבארבי אליעזר בן הורקנוסרבי יהושע בן חנניהרבי מאיררבי יהודה בר אילעאירבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתא בן יוסף אמר: לח ויבש שני מינים הן. כן °רבי מאיררבי מאיר תנא · דור ד׳רבי מאיררבי עקיבארבי ישמעאלרבי יהודה הנשיא אומר: לח ויבש שני מינין הן, דתנן: הקוצר לשחת מפסיק דזה שקוצר לשחת לח הוא, ומה שמניח עד שתתבשל ותעשה יבש הוי ליה כמין אחר. אמרי חברייא קומי רבי יוסירבי יוסי בר זבידא אמורא א״י · דור ד׳רבי יוסי בר זבידארבי ירמיהרבי זירארבי מנא° בר זבידא: אי כדקאמרת שרבי מאיר סובר שלח ויבש נחשבים כשני מינים, ולמה למה לי להעמיד את רבי מאיר כ°רבי עקיבארבי עקיבא תנא · דור ג׳רבי עקיבארבי אליעזר בן הורקנוסרבי יהושע בן חנניהרבי מאיררבי יהודה בר אילעאירבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתא בן יוסף? אפשר להעמיד את רבי מאיר אפילו כרבנן שחולקים על רבי עקיבא, שאף הם מסכימים שלח ויבש נחשב שני מינים, דתנינן תמן: המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבישים לגורן, נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן. אמר רבי יוסירבי יוסי בר זבידא אמורא א״י · דור ד׳רבי יוסי בר זבידארבי ירמיהרבי זירארבי מנא° בר זבידא: שמעינן לרבנן ^ג_ו^§ דשוק וגורן שני מינים הם נחשבים כשני גרנות וכמו שני מיני חיטים הם, ונותן פאה מזה ופאה מזה. וכי שמעינן דלרבנן לח ויבש שני מינים הם ממש, שאפילו עשאן גורן אחת יתנו שני פיאות כדעת רבי עקיבא ורבי מאיר? אף לרבי עקיבא לא אתיא, שאף רבי עקיבא מודה שלח ויבש אינם שני מינים לגמרי. דלא אמר רבי עקיבא אלא לענין הפסק דאם הלח הפסיק בין שני חלקות יבש וקצר את היבש, או שהיבש הפסיק בין שני חלקות של לח וקצר את היבש והניח את הלח, שרבי עקיבא סובר שקצור מהווה הפסק, ונותן על כל יבש או על כל לח פאה בפני עצמה. אבל אם היה שדהו חציו לח וחציו יבש, וקצר הכל כאחד, אף °רבי עקיבארבי עקיבא תנא · דור ג׳רבי עקיבארבי אליעזר בן הורקנוסרבי יהושע בן חנניהרבי מאיררבי יהודה בר אילעאירבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתא בן יוסף מודה והתנינןשנותן פאה אחת על הכל. תנן: מודים חכמים ל°רבי עקיבארבי עקיבא תנא · דור ג׳רבי עקיבארבי אליעזר בן הורקנוסרבי יהושע בן חנניהרבי מאיררבי יהודה בר אילעאירבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתא בן יוסף בזורע שבת

📖 באר משה — דף יד עמוד ב

המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים, כלומר אם היה לו שדה והוא קצר חלק מהשדה והשאיר חברבורות, כלומר איים קטנים של תבואה, השאיר קלחים לחים, אז רבי עקיבא אומר פיאה מכל אחד ואחד, לכן אומרים לא, מאחת על הכול, כי קציר הוא לא מהווה הפסק. וחכמים אומרים מאחד על הכל. מודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל בשלשה מקומות, שהוא נותן פאה מכל אחת ואחת. שבט זה השומר, מה שנקרא בטרם הניס. על הצמח הזה או חרדל גם חכמים מודים שאם הוא זרע אותם בכמה מקומות אז צריך לתת פאה מכל אחד ואחד, והגמרא תסביר למה.

אומרת הגמרא: אנן תנינן מלבנות התבואה בין הזיתים, כלומר בתלמוד במשנה כתוב מלבנות התבואה שבין הזיתים. ותניי דבית רבי שבין האילנות. כלומר מלבנות התבואה שבין האילנות. אז אומרת הגמרא: צריכים את שני המשניות האלה, את שני הגרסאות. מתניתין צורכה לדבית רבי, ודבית רבי צורכה למתניתין. למה? אילו תנינן מתניתין ולא תניי דבית רבי. כלומר, אם היו כותבים רק את המשנה שלנו שבה כתוב מלבנות התבואה שבין הזיתים, כלומר שהמפרידים זה זיתים, ולא היה כותב את מה שכתבו רבי שהמפרידים זה סתם אילנות. אז מה היינו אומרים? הוינן אמרין: לא אמרנו אלא של בין הזיתים - דבר שהוא חייב בפיאה. כלומר כשהזיתים מפרידים. כי אכן למדנו כבר בעבר שמין אחר בתבואה, מין אחר בזרעים הוא מחלק את השדה. אז זה אומרים אותו דבר בעצים. אז זיתים זה מין שחייב בפאה, ודבר שחייב בפאה הוא מחלק, אז לכן נותן פאה מכל מלבן ומלבן. אבל דבר שהוא פטור פאה, אף בית שמאי מודים שהוא נותן פיאה אחת על הכל. כמו שאנחנו יודעים במין הזרעים, שאם יש זרע באמצע ממין אחר והוא פטור מפאה, הוא לא מחלק, אז אותו דבר הם אומרים בעצים. הוי צורכה לדבית רבי, לכן אנחנו חייבים גם את מה שרבי גרסו.

עכשיו, או אילו תניי לדבית רבי ולא תנינן במתניתין. כלומר אם היה כתוב רק את הגרסה של רבי, אז מה היינו אומרים? הוינן אמרין: לא אמרנו אלא שבין האילנות - דבר שהוא פטור פאה. כלומר אם מה שמפריד בין חלקה לחלקה זה אילנות שפטורים מפאה, כי אנחנו יודעים שבזרעים אנחנו אומרים אותו דבר, שמיני זרעים שהם פטורים מפאה הם לא מחלקים את השדה. אז גם באילנות אותו דבר סוברים בית הלל. אז כיוון שהאילנות האלה פטורים מפאה, אז הם גם לא מחלקים, ולכן יכולים לתת פאה אחת על הכול. אבל דבר שהוא חייב פיאה, אף בית הלל מודים שהוא נותן פיאה מכל אחת ואחת. הוי צורכה למתניתין וצורכה לדבית רבי, לכן צריכים באמת את שני הגרסאות.

שואלת הגמרא מה אנן קיימין? איך מדובר? אם במורווחים, אף בית שמאי מודים שהוא נותן פיאה אחת על הכל. אם הזיתים האלה מרווחים, נניח חמישים מטר בין אחד לשני, אז בזה ברור שגם בית שמאי מודים שנותנים פאה אחת על הכול. אם ברצופין, אף בית הלל מודים שהוא נותן פיאה מכל אחד ואחד. אם מדובר שהם רצופים, צפופים ממש, אחד נוגע בשני, אז זה גם בית הלל מודים שנותנים פאה מכל אחד ואחד. אלא כי אנן קיימין בנטועין מטע עשר לבית סאה. יש מרחק בין אחד לשני בערך תשע מטר, בית שמאי עבדי להון כרצופין, הם אומרים דבר כזה נחשב כמו רצוף. ובית הלל עבדי להון כמורווחים. הם אומרים לא, הם רואים את זה כמו מרווח, תשע מטר זה מרווח כבר.

שואלת הגמרא מאי טעמא דבית שמאי. כלומר מה סברא של בית שמאי, למה הם אומרים שמלבנות התבואה כל אחד נחשב שדה לעצמו וצריך לתת פאה בנפרד. אז אומרת הגמרא שאין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות. כיוון שזה לא מקובל, אז ברגע שהוא עשה בחלקה אחת אני לא חושב שהוא יעשה בחלקה השנייה. אז תמיד כל חלקה היא בעצם עצמאית.

אומרת הגמרא אם זה הטעם אז אתיא דבית שמאי כרבי יוסי. כי כמה דרבי יוסי אמר: אין דרך בני אדם להיות מכניסין בצלים בין הירק. אם היו זורעים ערוגות בצלים בתוך שדה ירק, אז נותנים פאה מכל אחד ואחד. למה? לפי שאין דרך בן אדם להכניס בצלים בין הירק, כי הבצל לוקח את הכוח של האדמה ובעצם פוגע בירקות. אז בעצם אותו דבר גם בית שמאי סוברים כמו שאמרנו, שכיוון שאין דרך לזרוע חיטים או תבואה בין האילנות, אז ממילא כל חלקה היא עצמאית ויתן פאה מכל אחד בנפרד. אז הגמרא רוצה להגיד: כמו שרבי יוסי אמר ככה, כן בית שמאי אומרים: אין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות. אבל הגמרא אומרת זה לא מדויק, הם לא אחד לאחד.

מסתברא דבית שמאי יודו לרבי יוסי, ורבי יוסי לא יודה לבית שמאי. בית שמאי יודו לרבי יוסי, שאין דרך בני אדם להיות מכניסין בצלים בין הירק. זה כולם מסכימים שלא מקובל, אנשים לא רגילים לזרוע בצלים בין הירקות כי הבצל מכחיש את הירק. אבל רבי יוסי לא יודה לבית שמאי, שכן דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות. כי אנחנו הרי רואים שבן אדם כן מכניס זרעים בין האילנות, רק לא כולם. אז אולי במקרה כזה רבי יוסי אומר שהכל נחשב שדה אחד.

אומרת הגמרא, היה שם גדר כמין דהוא אילן? האם דינו כמין שהוא אילן? הרי באילן אמרנו שאם המרחק ביניהם פחות מתשע מטר, מרחק שזורעים עצים לבית סאה, אז כולם מודים שזה נחשב רציף. אז האם גם בגדר כזה, אם יהיו פרצות פחות מתשע מטר, נגיד שזה רציף כמו שהוא אילן ויהיה נחשב הפסק? הגמרא שואלת. עד כדון במעורבים מכאן ומכאן. למדנו במשנה ומודים, שאם היו ראשי שורות מעורבין, כלומר כמו שאמרנו שהקצוות של השדות מחוברים, כן שני מלבנים בקצוות שלהם יש איזה חיבור, נניח חיטה זרועה משדה לשדה, אז אמרנו כולם מודים שבמקרה כזה נותן פאה אחת על הכל. שואלת הגמרא, עד כדון ברור לנו שאם הם מעורבים מכאן ומכאן, כלומר גם מלמעלה וגם מלמטה הם מחוברים, זה הגיוני שכולם מודים בזה. אבל הרי מעורבים מצד אחד? מה דין. כלומר אם היו מעורבים רק מצד אחד, האם גם אז זה נקרא מחובר וכולם מודים שייתן פאה אחת על הכל?

עוד דבר, אמרנו שצריך להיות מעורבים. ובכמה שיעור העירוב? האם צריך שיהיה שלשה תלמים פתיח? כלומר צריך שיהיה מטר עירוב, או אפילו כל שהוא? אפילו שורה אחת של חיטה ממלבן למלבן כבר תחבר את זה וכולם מודים שנותן פאה אחת. גם פה נשארה הגמרא בשאלה.

תנן: המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים, רבי עקיבא אומר: פיאה מכל אחד ואחד, וחכמים אומרים: מאחד על הכל. שואלת הגמרא מאי מנמר? מהי מנמר? עונה הגמרא כהדין נימרא, כמו נמר, יש לו הרי חברבורות. אז זה כמו איים איים, ככה גם בשדה כשהוא קוצר הוא משאיר איים איים, חלקות קטנות שלא קצורות, ומסביב הכל קצור. שואלת הגמרא ולמה נורמלי הוא קוצר ככה? עונה הגמרא לפי שמקום הזבלין עולין תחילה. כלומר פעמים שאדם מזבל ונופל באיזה מקום אחד יותר זבל ושמה זה גדל יותר מהר ומבשיל יותר מהר. אז כשהוא קוצר את התבואה שקדמה להבשיל אז נמצא השדה מנומר, ונמר קרי לה, ככה קוראים לזה שדה מנומר, כמו נמר שזה חברבורות.

אומרת הגמרא, עד כדון לא פליגי רבנן לרבי עקיבא, אלא כשהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע. מה זה ברור לנו ששבזה הם חולקים. שאם יש לנו יבש מצד ימין ויבש משמאל ובאמצע הייתה חלקה לחה, אז הוא קוצר מימין וקוצר משמאל, באמצע הוא לא קוצר. אז כולם רואים שזה כאילו שני שדות, ולכן אולי רבי עקיבא סובר שהלח באמצע נחשב כזרע אחר ומפסיק מחלקה לחלקה, כי יש לי פה משהו באמצע שאני רואה שהוא מחלק אותי, הוא לא, הוא קוצר מימין, קוצר משמאל ובאמצע הוא לא קוצר, אז מבינים שזה חלקה אחרת ולכן אני מבין שצריך להפריש מכל חלקה. אבל אם היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע וקצר את היבש באמצע, האם אני אומר שגם אז שני החלקות מימין ומשמאל נחשבות שני שדות, כיוון שהקצור מפסיק ביניהם, ואז כשהם יבשילו יצטרך לתת פאה מכל אחד ואחד, או שאני אומר לא, קצור לא נחשב הפסק, זה אותו שדה, אין הרי שום דבר מפסיק ביניהם, יש רק קצור, קצור לא מפסיק.

רבי אבא ורבי חייא בשם רבי יוחנן: אמרו אתיא דרבי מאיר בשיטת רבי עקיבא רבו. רבי מאיר שאמר לנו במשנה קודמת שהקוצר לשחת מפסיק. אז אומרת הגמרא אתיא דרבי מאיר בשיטת רבי עקיבא רבו, כמה דרבי עקיבא אמר: לח ויבש שני מינים הן, כן רבי מאיר אומר: לח ויבש שני מינין הן. כי קוצר לשחת זה קוצר לח ואת השאר הוא יקצור יבש, זה כאילו שני מינים. דתנינן תמן: הקוצר לשחת מפסיק. זה שקוצר לשחת זה לח, מה שבניחא תתבשל ותעשה יבש הרי זה כמין אחר, משמע שאף קצור מפסיק.

אמרי חברייא קומי רבי יוסי: אם באמת הסברא שלך היא נכונה, שרבי מאיר סובר שלח ויבש נחשבים כשני מינים, וזה בעצם המחלוקת, לא בגלל שקוצר לשחת זה מין אחר אלא בגלל שלח ויבש זה שני מינים, אז למה לי כרבי עקיבא? הרי אפשר להעמיד את רבי מאיר גם אפי כרבנן, שחולקים על רבי עקיבא, שהרי גם הם מסכימים שלח ויבש זה שני מינים. מה הראיה? דתנינן תמן: המחליק בצלים לשוק ומקיים יבישים לגורן. נותן פאה לכל אחד לעצמו. אז אנחנו רואים שגם חכמים מודים שלח זה מין אחד ויבש מין אחר. אז אם באמת אתה מעמיד את הסברא של רבי מאיר לא על עניין של קוצר לשחת זה מין אחר, אלא קוצר לח זה מין אחר, אז זה גם חכמים מודים.

אמר רבי יוסי: שמעינן שוק וגורן שני מינים הם. זה כמו שני מיני חיטים, לכן נותנים פאה בזה ובזה. וכי שמעינן לרבנן לח ויבש שני מינים הם? הרי אפילו לרבי עקיבא לא אזלא, גם רבי עקיבא לא סובר שלח ויבש זה ממש שני מינים. שהרי רבי עקיבא לא אמר אלא על עניין הפסק, אם הלח והיבש הפסיקו באמצע, או במרסא. בזה הוא אומר זה מפסיק - קצרתי את היבש באמצע, אז הלח מפסיק, או קצרתי את היבשים משני הצדדים והלח היה באמצע, אז זה מפסיק. אבל אם הם היו מעורבים, שדה מעורבת גם לח וגם יבש, או אפילו צד ימין לח וצד שמאל יבש, והוא קוצר את הכל בבת אחת, גם רבי עקיבא אומר שנותן רק פאה אחת. כלומר, כולם מודים שלח ויבש זה אותו מין. כל הדיון הוא שרבי עקיבא סובר שקוצר לשחת נחשב מין אחר ושקצור מפסיק - זה שני הדברים. אבל לפי חכמים שהם סוברים שקצור לא מפסיק, אז בעצם רבי מאיר לא יכול ללכת לפי שיטתם, אלא רק לפי דעת רבי עקיבא. רבי עקיבא אומר קצור מפסיק.

למדנו במשנה, מודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל בשלשה מקומות. שנותן פאה מכל אחד ואחד. הגמרא חששה שנחשוב שהכוונה - למה נותנים פאה מכל אחד ואחד? כי יש פה שבת, חרדל ושבת, שבעצם החרדל מפסיק בין שתי שבת, או להפך חרדל שבת חרדל. אז יש מין באמצע, מין אחר, לכן נותנים מכל חלקה בנפרד. אז הגמרא אומרת: לא, אל תאמין ככה. גם אם כל החלקות היו כולם של אותו מין, מתניתין שבת בשלשה מקומות או חרדל בשלשה מקומות. כלומר אפילו שהם אותו מין ואין מין אחר מפסיק ביניהם, גם אז נותנים מכל חלקה בנפרד.

שואלת הגמרא: מאי טעמא? כלומר למה באמת לפי חכמים נותן מכל מין בנפרד. עונה הגמרא: שמואל אמר, מפני שאין הראשון ממתין לאחרון שבהם. כל שיח של חרדל או של שבת גדל עצמאית, הוא מבשיל לבד, הוא לא תלוי בשיח הבא. בניגוד לתאנים, כן, בתאנים כל תאנה מבשילה לבד, אז שמה פטור מפאה, כי באותו עץ כל תאנה מבשילה ביום אחר. אבל בחרדל ושבת כל השיח מבשיל כולו בבת אחת, הוא לא מבשיל ביחד עם שאר העצים, לכן הוא כן חייב בפאה. ורבי יוחנן אמר הסבר אחר, מפני שדקה לזרע ערוגות ערוגות. כלומר, כיוון שזורעים אותם בדרך כלל ביחידות קטנות, וכל ערוגה לא מתחברת לערוגה אחרת, יש ביניהם הפסק, בין ערוגה לערוגה יש איזה מעבר קטן של טפח, אפילו טפח אבל זה כבר מפסיק. רגילים לשתול אותם ערוגות ערוגות, ככה שכל ערוגה לא מתחברת לערוגה אחרת, זה כמו שדה אחרת.

אז אומרת הגמרא, אם זה ככה, אז על דעתו של שמואל אפילו באותה ערוגה, יש רק ערוגה אחת, צריך להפריש מכל קלח וקלח, כי הרי הוא אומר שכל קלח הוא עצמאי. אבל לדעתו של רבי יוחנן, אם יש לי כמה ערוגות, אז כל ערוגה מפרישים בנפרד על כל ערוגה, לא צריך מכל קלח לקלח אחר.

עין משפט ונר מצוה
[ע"א]

1 ג_א מיי' פ ג' מהל' מתנות עניים הלכה ח':

2 ג_ב מיי' פ ג' מהל' מתנות עניים הלכה י"א:

3 ג_ג מיי' פ ג' מהל' מתנות עניים הלכה י"א:

4 ג_ד מיי' פ ג' מהל' מתנות עניים הלכה ח':

5 ג_ה מיי' פ ג' מהל' מתנות עניים הלכה ט':
[ע"ב]

6 ג_ו מיי' פ ג' מהל' מתנות עניים הלכה י"א, מיי' פ ג' מהל' מתנות עניים הלכה י"ב:

📜 הדינים העולים מדף זה

ירושלמי מאיר מסכת פאה דף טו

^[דף טו עמוד א] ויקיטקסט צורת הדף מפרשים הרב חיים קנייבסקי •הרב פולדא •תולדות יצחק תבונות •רבי אברהם משה לונץ • קול הלשון🎧

ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף טו עמוד א28

או חרדל בשלשה מקומות. כיני מתניתין: כך כוונת המשנה שבת בשלשה מקומות או חרדל בשלשה מקומות. מאי טעמא? שמואלשמואל אמורא בבל · דור א׳שמואלרבי יהודה הנשיארבי אלעזר בן פדתרב יהודהרב מתנארבי אסי+1° בר אבא בר אבא אמר: מפני שאין הראשון ממתין לאחרון שבהן. ורבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא אמר: מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות. על דעתיה דשמואלשמואל אמורא בבל · דור א׳שמואלרבי יהודה הנשיארבי אלעזר בן פדתרב יהודהרב מתנארבי אסי+1° בר אבא בר אבא, מפריש מכל קלח וקלח ואפילו היו בערוגה אחת. על דעתי דרבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא, מפריש מכל ערוגה וערוגה.

ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ב

מתני': ^ג_ז^§המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבישים לגורן, נותן פיאה לאילו לעצמן ולאילו לעצמן. וכן באפונים, ^ג_ח^§וכן בכרם המידל נותן מן המשואר על מה ששייר. והמחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל.
גמ': תני: המירג חייב בתחילתו וחייב בסופו. ואי דינו מה זה מירוג? אמר רבי ירמיהרבי ירמיה אמורא א״י · דור ד׳רבי ירמיהרבי זירארבי אבהורבי יונהרבי יוסי בר זבידארבי הונא בר אביןרבי חזקיה°: כהדא דתנינן: המחליק בצלים לשוק ומקיים יבישים לגורן. אמר רבי יוסירבי יוסי בר זבידא אמורא א״י · דור ד׳רבי יוסי בר זבידארבי ירמיהרבי זירארבי מנא° בר זבידא: בצלים לחים פטורים מפאה, שהרי אינו מכניסו לקיום. ומאי מרוג? כהדין קיצחה, כד כאשר את זרע לה היאהוא עביד בצל דקיק קטן, כד את שתיל לה לאותו בצל דקיק הוא עביד בציל רב וזה הוא המירוג שחלק מהבצלים הדקים קוצר לאכילה וחלקם לזריע, וקא משמע לן שחייב פיאה על הקצירה הראשונה כשהיה דק ופיאה נוספת בקצירה השניה. פשיטא! דלא דאי לא כן, מה אנן אמרין? הואיל והוא לזריעה, יהאהייתי חושב שיהיה פטור מן הפיאה. קמשמע לן שחייב. וחיטין לא לזריעה הן? וחייב! חיטין רובן לאכילה, וזה רובו לזריעה. על דעתי דרבי ירמיהרבי ירמיה אמורא א״י · דור ד׳רבי ירמיהרבי זירארבי אבהורבי יונהרבי יוסי בר זבידארבי הונא בר אביןרבי חזקיה°, למה בצלים לחים חייבים בפאה? וכי ^ג_ט^§ירק חייב בפיאה? והרי אין חייב בפיאה אלא דבר שמכניסו לקיום! ממינו בצלים יבשים מכנסו לקיום, והתנן: המחליק בצלים לחים לשוק נותן פיאה! מה עביד לה רבי יוסירבי יוסי בר זבידא אמורא א״י · דור ד׳רבי יוסי בר זבידארבי ירמיהרבי זירארבי מנא° בר זבידא? מה שמחליק לשוק גמור הוא ואינו מחוסר אלא ליבש, וראוי ליבשו ולהכניסו לקיום. תני: היה מקטף ומכניס לתוך ביתו, אפילו כל שדהו פטור מן הלקט שכחה ופיאה, וחייב במעשרות. דכתיב: לקט קצירך לא תלקט. לקט קצירך ^ג_י^§ולא לקט קיטוף. רבי זעירארבי זעירא אמורא א״י · דור ג׳רבי זעירא° ורבי חייא ° אמרו בשם רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא: המלקט שיבלין לעיסתו ולא לקיום, אפילו כל שהוא הרבה פטור מן הפיאה. רבי אלעזררבי אלעזר בן פדת אמורא א״י · דור ב׳רבי אלעזר בן פדתרבשמואלרבי יוחנןרבי זירא° בן פדת אמר: אפילו קצר במגל. אמר רבי יוסירבי יוסי בר זבידא אמורא א״י · דור ד׳רבי יוסי בר זבידארבי ירמיהרבי זירארבי מנא° בר זבידא: והוא ששייר. והתני: היה לו חמש גפנים והוא בוצרן ומכניסן לתוך ביתו ולא לקיום, אפילו בצר הכל פטור מן הפרט ומן הערלההשכחה ומן הרבעיהפאה וחייב בעוללות. ואיך אמר רבי יוסי שחייב לשייר? אמר רבי יודןרבי יודן אמורא א״י · דור ד׳רבי יודן°: כאן בחיטים בגמורות גמורות ששיך בהם חובת פאה וחייב לשייר, כאן בענבים בשאינן שאינן גמורות שלא שיך בהם חובת פאה ואינו חייב לשייר. אמר רבי יוסירבי יוסי בר זבידא אמורא א״י · דור ד׳רבי יוסי בר זבידארבי ירמיהרבי זירארבי מנא° בר זבידא: אפילו תימא כאן וכאן בגמורות, כאן וכאן בשאינן גמורות. ^ג_יא^§כאן כשביקשבכרם שעומד ליין ובצר לביתו לאכלן ענבים, ברם הכא כשביקש לעשותן יין עושהעיסה. הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא. הדא ילפא מן ההיא שאם כשביקש ביקש לעשותן מלילות ^ג_יב^§אפילו לא שייר, וההיא ילפא מן הדא שאם בקש לעשותן יין ^ג_יג^§והיא והוא ששייר. תנן: המידל כו' נותן מן המשואר על מה ששייר. תניא: אמר °רבי יהודהרבי יהודה בר אילעאי תנא · דור ד׳רבי יהודה בר אילעאירבי עקיבא בר עילאי: ^ג_יד^§ במה דברים אמורים? במידל לשוק. אבל במידל לבית ומכניס חלקו לקיום, נותן מן המשואר על.

📖 באר משה — דף טו עמוד א

אנחנו בתלמוד ירושלמי, מסכת פאה, דף ט"ו. אנחנו מתחילים עם המשנה, פרק ג' הלכה ב'. אומרת המשנה: המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבישים לגורן. כלומר, את-- הוא קוטף חלק מהבצלים כדי למכור אותם לחים בשוק, וחלק הוא רוצה לייבש לגורן, לשמור אותם. נותן פיאה לאילו לעצמן ולאילו לעצמן, וכן באפונים, וכן בכרם. המידל נותן מן המשואר על מה ששייר. כלומר, אם אדם מדלל את הכרמים או משהו כזה, אז בעצם הוא צריך לתת מהמשוער על מה שהשאיר, ועל מה שהוא דילל הוא פטור. והמחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל. כלומר, אבל אם הוא קוטף אזור שלם, נניח את הצד הצפוני או משהו כזה, לא משנה, אז הוא בעצם נותן מן המשוער על הכל, כי פה זה כבר לא דילול שנועד כדי שהשאר ידול יותר טוב, אלא פשוט הוא מתחיל את הקטיף.

אומרת הגמרא: תני: המירג חייב בתחילתו וחייב בסופו. ואי דינו מירוג? מה זה בכלל מירוג? אמר רבי ירמיה: כהדא דתנינן המחליק בצלים לשוק ומקיים יבישים לגורן. כלומר מירוג פירושו שחלק הוא לוקח לתפקיד אחד וחלק לתפקיד אחר.

אמר רבי יוסי: הדין קיצחה, כד את זרע לה עביד בצל דקיק, כד את שתיל לה הוא עביד בציל רב. כלומר, שותלים אותו פעם ראשונה, אז הוא מצמיח בצלצלים דקיקים קטנים. וכשחוזרים ושותלים אותו עוד הפעם, הוא עושה בצלים גדולים, וזה נקרא מרוג. כלומר, שחלק מהבצלים קוצרים אותם לאכילה וחלקם חוזרים לזרוע אותם, אז זה נקרא מרוג. וקבע שם שהוא חייב פאה לקצירה הראשונה כשהיה דק, וחייב פאה נוספת בקצירה השנייה. זה החידוש.

אומרת הגמרא: פשיטא, מה צריך לחדש לנו פה? דאי לא כן, מה אנן אמרין? הואיל הוא לזריעה, פטור מן הפיאה. הייתי חושב שיהיה פטור, מה פתאום? וחיטין לא לזריעה הן? מהחיטים הם לא עומדים לזריעה, וחייב. אז גם פה הייתי אומר שחייב. אתה בא ואומר שהחידוש שהוא חייב גם פעמיים - גם פעם ראשונה, בזריעה הראשונה, כשהוא קוטף אותם ואת רובם הוא לוקח לאכילה, וגם כשהוא זורע את השאר אז הוא יהיה חייב עוד הפעם. אותו דבר חיטים - אתה קצרת את החיטה, אתה חייב בפאה. אתה לוקח חלק מהזרעים וזורע חזרה, אתה חייב עוד פעם פאה. מה ההבדל?

אומרת הגמרא: יש הבדל. חיטין רובן לאכילה, וזה רובו לזריעה. את הקצח הזה, הבצלים מאוד מאוד קטנים, רק מעט מאוד מהם לוקחים לאכילה, את רובם חוזרים וזורעים. אז פה הייתי חושב שזה יהיה שונה ויהיה פטור, כאילו כביכול לא נגמרה מלאכתו ולכן יהיה פטור.

אומרת הגמרא: על דעתי דרבי ירמיה, ירק חייב בפיאה? למה בצלים לחים חייבים בפאה? הרי בהתחלה אמרנו שרבי ירמיה - מרוג חייב בפאה בתחילתו ובסופו. אז בעצם שלפי רבי ירמיה הכוונה שהוא לוקח חלק מהבצלים הירוקים, שהם עדיין ירוקים ומוכר בשוק, וחלק משאיר שיתייבשו, והוא חייב על שניהם פאה - פאה על הירוק ופאה על היבש. ככה הסביר רבי ירמיה את עניין מרוג. אז זה אומר למה שיהיה חייב? הרי בצלים ירוקים הם לא מתקיימים. מ ינו מכנסו לקיום - וכי ירק חייב בפאה? הרי לא חייב בפאה, זה משהו שמכניסו לקיום.

עונה הגמרא: מינו מכנסו לקיום, אבל לא צריך שאותו עצמו תכניס לקיום. אני צריך שהמין הזה ייכנס לקיום. גם ענבים לדוגמה - לא מכניסים ענבים לקיום, מכניסים יין לקיום, כלומר משהו שיוצא מהם. אם אני רוצה לגדל את הענבים האלה לאכילה, עדיין אני חייב בפאה, בגלל שהמין הזה משאירים אותו לקיום.

אומרת הגמרא: והתנן המחליק בצלים לחים לשוק - נותן פאה. הרי כתוב במחליק בצלים לחים לשוק חייב פאה, במשנה. נעזוב את רבי ירמיה שהסביר את הברייתא שאמרה מרג חייב בתחילתו וחייב בסופו, ורבי ירמיה העמיד את זה שמדובר שהוא לוקח בצלים לחים לשוק ויבשים הוא מקיים אותם - אבל המשנה שלנו עצמה אמרה המחליק בצלים לחים לשוק חייב פאה. זה מסתדר?

אומרת הגמרא: מה עביד לה רבי יוסי? גמור הוא ואינו מחוסר אלא ליבש. וראוי לייבש או לחזור לקיום כבר. לא מדובר שהוא מוכר אותם כשהם קטנים, מדובר שהוא מוכר אותם כשהם גדולים, רק ירוקים. עכשיו הם ראויים לייבש. כלומר, כמו שהם, אתה יכול להשאיר אותם, הם יתייבשו ואז תוכל להכניס אותם לקיום, לא שצריכים עוד לגדול או משהו כזה.

תני: היה מלקט ומכניס אתו לביתו, אפילו כל שהוא, הוא פטור מלקט שחייב בפאה וחייב מעשרות, דכתיב לקט קצירך ולא לקט קיטוף. כלומר, אם אדם קוטף מהשדה שלו אפילו חיטה - כל פעם מעט כדי לאכול - אז אפילו אם הוא קוטף את כל השדה הוא פטור מלקט, שכיחה, פאה, אבל הוא חייב מעשרות, כי כתוב לקט שייך ללקט. אז למדו מכאן שלקט צריכה להיות לקט, אבל לקט כתוב שאתה יכול להשאיר, יכול ללקט לקט הכל, לא חייב להשאיר.

רבי זעירא ורבי חייא בשם רבי יוחנן: המלקט שיבלין לעיסתו, אפילו כל שהוא פטור מן הפיאה. כלומר, הוא קוטף הרבה. רבי אלעזר אמר: אפילו במגל. כלומר, לא חייב ללקוט ביד, אלא אפילו קוצר רגיל כדרך הקוצרים. אם זה לצורך אכילה מיידית, לצורך שיבולים לעיסתו, אז הוא יהיה פטור. אמר רבי יוסי: והוא ששייר. כל מה שאמרנו שהוא פטור דווקא אם הוא השאיר משהו. הסברא כנראה בגלל שמדאורייתא הרי מספיק שיבולת אחת, אז לפחות מדין תורה יוצא. אני חושב שזה הסברא.

אומרת הגמרא: והתני: היה לו חמש גפנים והוא בוצרן ומכניסן לתוך ביתו, פטור מן הפרט ומן וחייב בעוללות. אז רואים מכאן שאפילו קוצר הכל. אז איך רבי יוסי אמר שחייב רק אם השאיר?

אמר רבי יודן: כאן גמורות, כאן שאינן גמורות. שהבדל כאן בחיטים גמורות, ששייך בהם חובת פאה וחייב להשאיר, אבל כאן ענבים שלא גמורות - עוד לא נגמרו, אז בעצם לא שייך פאה, שייך במה שכבר נגמרה גמר הגידול שלו. אז חיטים פה מדובר בחיטים שכבר נגמר הגידול שלהם, אז פה אני חייב לשייר. אבל מה שאמרנו בענבים שלא חייב בשם, מדובר בענבים שעדיין לא בשלו, עוד לא הגיעו לגידול שלהם, ואז ממילא יכול לקצור הכל, יכול לקטוף הכל.

אמר רבי יוסי: אפילו תימא כאן וכאן בגמורות, כאן וכאן בשאינן גמורות. אני אגיד לך מה ההבדל: כאן לאכלן ענבים, ברם הכא כשביקש לעשותן. כלומר הוא בוצר אותו למשהו אחר מהייעוד שלו. הכרם הזה עומד ליין, בצר אותו לאכול ענבים - אז לכן בעצם יכול לצורך אכילה לקחת הכל. אבל שמה בחיטים מדובר שחיטים הם מיועדים לעיסה, והוא קצר אותם לעיסה.

אומרת הגמרא: אם ככה, הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא. כלומר, נלמד מכל אחד מהדינים האלה נוכל ללמוד דין לגבי השני. הדא ילפא מן ההיא - אמרנו הרי שבגפנים הסיבה שהוא יכול לקחת הכל, כיוון שהוא לא לוקח אותם למלאכה הסופית שלהם. הכרם היה מיועד ליין והוא לוקח את זה כדי לאכול ענבים. אבל אם זה ככה, גם בחיטים - ביקש לעשותן מלילות אפילו לא שייר - כלומר, לא לאכול- להכין מהחיטים קמח ולחם כמו שהתפקיד הרגיל שלהם, אלא רוצה לאכול את המלילות לפני כן, כמו שהם, לאכול את החיטים. אז גם פה הוא יכול לקצור הכל, לא השאיר כלום.

וההיא ילפא מן הדא - כמו שאמרנו שבחיטה אם הוא רוצה להאכיל לעיסתו אז הוא צריך להשאיר, כי זה התפקיד, זה השימוש שלהם, אז הוא צריך להשאיר - שאם בקש לעשותן יין והוא ששייר - אז גם בכרם, אם הוא בוצר את הענבים לצורך יין, הוא חייב להשאיר, למרות שזה שימוש אישי מיידי, לא לקיום.

נלמד מהמשנה: המידל נותן מן המשואר על מה ששייר. כלומר, אם הוא דילל את הענבים, אז הוא לא חייב לתת על מה שהוא דילל, רק על מה שנשאר, כי הדילול התפקיד שלו כדי שהפירות יגדלו יותר טוב, הרי מה שהוא דילל בדרך כלל הם לא הולכים לקיום.

תניא: אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים? במידל לשוק, אבל במידל לבית, נותן מן המשואר על הכל. כלומר, זה דווקא אם הוא מתכוון באמת לא לקיום - הוא דילל ואת מה שהוא דילל הוא מוכר מיד או אוכל מיד, לא משנה - אבל במדל הבית הוא מבריח חלק לקיום, אז גם נותן מן המשואר על הכל, כי גם מה שהוא דילל הוא משמר את זה.

📜 הדינים העולים מדף זה

^[דף טו עמוד ב] ויקיטקסט צורת הדף מפרשים הרב חיים קנייבסקי •הרב פולדא •תולדות יצחק תבונות •רבי אברהם משה לונץ • קול הלשון🎧

ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף טו עמוד ב29

הכל. אמר רבי זעירארבי זעירא אמורא א״י · דור ג׳רבי זעירא°: מה שאמרנו שנותן פאה רק על המשויר הדא דתימא אם בשעיבה בשעה שזרע עיבה זרע בצפיפות על מנת להדל. אבל אם עיבה על מנת שלא להדל, לא סוף דבר לביתו אלא אפילו לשוק, נותן מן המשואר על הכל.

ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ג

מתני': ^ג_טו^§האמהות של בצלים חייבות בפיאה. °רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא פוטר. מלבנות הבצלים שבין הירק, °רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא אומר: פיאה מכל אחד ואחד, וחכמים אומרים: ^ג_טז^§מאחד על הכל.
גמ': מה הן אמהות? רברב אמורא בבל · דור א׳רברבי יהודה הנשיארבי חייא רבהרבי אלעזר בן פדתרב הונארב יהודהרב אדא בר אהבה+7° אבא בר אייבו אמר: בצלים שמשאיר בקרקע וצומחות לזרע ונקראות ^ג_יז^§פורגדה. ושמואלשמואל אמורא בבל · דור א׳שמואלרבי יהודה הנשיארבי אלעזר בן פדתרב יהודהרב מתנארבי אסי+1° בר אבא בר אבא אמר: נקראות צומחתה. תנן: °רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא פוטר. אמר רבי יעקב בר בוןרבי יעקב בר בון אמורא א״ירבי יעקב בר בון° בשם רבי חנינארבי חנינא בר חמא אמורא א״י · דור א׳רבי חנינא בר חמארבי יהודה הנשיארבי חייא רבהרבי יהודה נשיאהרבי יוחנןרבי חמא בר חנינארבי שמעון בר אבא° בר חמא: לא אמר °רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא שהוא פטור אלא משום הבקר שכיוון שנרקבים ואינם ראוים לאכילה אלא בדוחק, מסתמא עומדים להפקר. רבי בון בר חייארבי בון בר חייא אמורא א״י · דור ד׳רבי בון בר חייארבי זירא° בעי קומי רבי מנארבי מנא אמורא א״י · דור ה׳רבי מנארבי יונהרבי יוסי בר זבידארבי יוסי ברבי בון° בן יונה: ולמה חכמים מחייבים? ^ג_יח^§ וכי והבקר הבקר חייב בפיאה? אמר לו: בזכה בהן אחת אחת כשהם במחובר. והתני: אמרו לו חכמים לרבי יוסי: אף על פי שאין מתקיימות לו במרובה, מתקיימות לו במועט. הוי לית טעמא דלא דא חייבים לאמר שאין הטעם משום הפקר אלא משום שמכניסו לקיום שרבי יוסי סובר שכיוון שהם רכות אין מכניסם לקיום, שרובם ירקבו. וחכמים סוברים שאמנם אם היה קוטף את כולם רובם היו מרקיבים ולא ישמרו, אבל כאן שהוא בורר וזוכה בהם אחד אחד, אותם יחידים שהוא זוכה בהם יכולים להתקים, וחייב בפיאה.

ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ד

מתני': ^ג_יט^§האחין שחלקו נותנין שתי פיאות. חזרו ונשתתפו, נותנין פיאה אחת. ^ג_כ^§שנים שלקחו את האילן נותנין פאה אחת. לקח זה צפונו וזה דרומו, זה נותן פיאה לעצמו וזה נותן פיאה לעצמו.
גמ': ^ג_כא^§קצרו חצי שדה בשותפות וחלקו וקצרו את השאר, אינו – אין אחד מהם מפריש משלו על של חברו, לא בתחילה אף שהיו שותפים ולאוכל שכן שלא בסוף שהכל הולך אחר הסוף. האחים שחלקו וקצרו חצי שדה וחזרו ונשתתפו וקצרו את השאר, מפריש משלו שבסוף על של חבירו שבסוף, ופוטר גם את של חברו שבתחילה. אבל ולא לא משלו שבתחילה על של חבירו שבתחילה.

📖 באר משה — דף טו עמוד ב

אמר רבי זעירא: מה שאמרנו שנותן פאה רק מן המשואר, הדא דתימא בשעה על מנת להדל - כלומר זרע בצפיפות על מנת להדל, רק במקרה כזה אני אומר שהוא נותן רק על המשואר, כי הרי בעצם מה שהוא מדלל עכשיו מראש לא היה אמור להיות, הוא זרע את זה רק כדי ביטחון שחלק יתפס, חלק לא. אבל אם עיבה על מנת שלא להדל - כלומר הוא שתל ככה, כי הוא רוצה שיגדל ככה, ולאחר מכן הוא ראה שזה מפריע אז לכן הוא דילל - לא סוף דבר לביתו אלא אפילו לשוק, נותן מן המשואר על הכל. כלומר, אפילו אם הוא קוטף את זה לשוק חייב לתת מהמשואר על הכל.

פרק ג' הלכה ג'. אומרת המשנה: האמהות של בצלים חייבות בפיאה. כן, האימהות - הכוונה הבצלים שהם המקור שזורעים אותם, ומתוכם יוצא, הם מביאים הרבה בצלצלים. רבי יוסי פוטר. מלבנות הבצלים שבין הירק. כלומר, אם יש לנו שדה ירק ובתוכו זרעו ערוגות של בצל. רבי יוסי אומר: פיאה מכל אחד ואחד. כמו שאמרנו שאין דרך לזרוע בצלים בתוך ירק כי הם מזיקים, זה בעצם כל יחידה היא עצמאית. הבן אדם שזרע בערוגה אחת, אני לא מצפה שהוא יזרע עוד ערוגה כי זה מזיק. וחכמים אומרים: מאחד על הכל.

שואלת הגמרא: מה זה האימהות, מהן האימהות? רב אמר: פורגדה. כן, בצלים שהוא משאיר אותם בקרקע, שהן צומחות לזרע, והן נקראות פור-גדה. ושמואל אמר: צומחתה. אותו דבר, רק הן נקראות צומחתא.

למדנו במשנה שרבי יוסי פוטר. אמר רבי יעקב בר בון בשם רבי חנינא: לא אמר רבי יוסי אלא משום הבקר. כי הבצלים האלה, מה קורה להם אחרי שהם נשארים באדמה כדי לתת זרעים? הם נרקבים והם לא ראויים לאכילה אלא בדוחק, אז מסתם עומדים להפקר. אז כיוון שהם בעצם עומדים להפקר, לכן פטור מפאה.

רבי בון בר חייא בעי קומי רבי מנא: הבקר חייב בפיאה? אם ככה, למה חכמים מחייבים? הרי מה שאמר רבי יוסי לכאורה נכון, הבצלים האלה לכאורה הם כמו הפקר, אז למה חכמים מחייבים?

אמר לו: בזכה בהן אחת אחת. כשהן מחוברות. כלומר, בעצם פה מדובר שאותו בן אדם מתכוון לזכות בהם. אם באמת הוא לא מתייחס אליהם והם בעצם מסתם היו מופקרים, לא היה צריך פאה, אבל פה הוא רוצה אותם.

אומרת הגמרא: והתני: אף על פי שאין מתקיימות לו במרובה, מתקיימות לו במועט. הרי יש ברייתא שאומרת שחכמים ענו לו לרבי יוסי - אתה אומר שפטור, למה? כי הן לא מתקיימות? הם כן מתקיימות במועט - לא הכל מתקיים, מתקיים במועט. אז אם ככה אתה רואה הוי לית טעמא דא משום מכניסו לקיום, אלא משום שממהרים להירקב. כלומר, רבי יוסי סובר שכיוון שהן רכות לא מחישין אותן לקיום, שכמעט כולן יירקבו. וחכמים אומרים: אמנם אם היה קוטף את כולן אתה צודק, רובם היו מרקיבים, אבל בעצם כאן הוא בורר אחד אחד וזוכה בהם אחד אחד, ואותם יחידים שהוא זוכה בהם - הם כן יתקיימו, לכן חייב בפאה.

אומרת הגמרא: פרק ג' הלכה ד'. אומרת המשנה...

עין משפט ונר מצוה
[ע"א]

7 ג_ז מיי' פ ג' מהל' מתנות עניים הלכה י"ג:

8 ג_ח מיי' פ ב' מהל' מתנות עניים הלכה ו', מיי' פ ג' מהל' מתנות עניים הלכה כ"ג:

9 ג_ט מיי' פ ב' מהל' מתנות עניים הלכה ב':

10 ג_י מיי' פ ד' מהל' מתנות עניים הלכה ב':

11 ג_יא מיי' פ ב' מהל' מתנות עניים הלכה ו', מיי' פ ד' מהל' מתנות עניים הלכה כ"ז:

12 ג_יב מיי' פ ב' מהל' מתנות עניים הלכה ו', מיי' פ ד' מהל' מתנות עניים הלכה כ"ז:

13 ג_יג מיי' פ ב' מהל' מתנות עניים הלכה ו', מיי' פ ד' מהל' מתנות עניים הלכה כ"ז:

14 ג_יד מיי' פ ג' מהל' מתנות עניים הלכה כ"ג, מיי' פ ב' מהל' מתנות עניים הלכה ו':
[ע"ב]

15 ג_טו מיי' פ ב' מהל' מתנות עניים הלכה ב':

16 ג_טז מיי' פ ג' מהל' מתנות עניים הלכה י':

17 ג_יז מיי' פ ב' מהל' מתנות עניים הלכה ב':

18 ג_יח מיי' פ ב' מהל' מתנות עניים הלכה ב':

19 ג_יט מיי' פ ג' מהל' מתנות עניים הלכה ט"ז:

20 ג_כ מיי' פ ג' מהל' מתנות עניים הלכה כ':

21 ג_כא מיי' פ ג' מהל' מתנות עניים הלכה ט"ז:

📜 הדינים העולים מדף זה

ירושלמי מאיר מסכת פאה דף טז

^[דף טז עמוד א] ויקיטקסט צורת הדף מפרשים הרב חיים קנייבסקי •הרב פולדא •תולדות יצחק תבונות •רבי אברהם משה לונץ • קול הלשון🎧

ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף טז עמוד א30

אמר רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא: קצרקנה חצי שדה וקצר חצי חציו חצי ממה שקנה, שהוא חצי חציו של כל השדה, ולא הספיק לקצור את השאר עד שקצרשקנה את החצי השני של השדה וקצר כולו נמצא שהרבע האמצעי היה עם הרבע הראשון וגם עם החצי האחרון. אבל הרבע הראשון לא היה עם החצי האחרון, מפריש מן הראשון הראשין הרבע הראשון או החצי האחרון על הרבע האמצעים האמצעי, ומן הרבע האמצעים האמצעי על הראשון הראשין הרבע הראשון או החצי האחרון. אבל אינו מפריש מן הראשון הראשין על הראשון הראשין הרבע הראשון על החצי האחרון או מהחצי האחרון על הרבע הראשון. אמר רבי יהושע בן לוי °: ^ג_כב^§היתה לו שדה אחת חצייה חציה הביאה שליש וחייבת בפיאה וחציה לא הביאה שליש, ולא הספיק לקצור החצי חציה עד שהביאה כולה שליש נמצא שהרבע האמצעי היה עם הרבע הראשון וגם עם החצי האחרון. אבל הרבע הראשון לא היה עם החצי האחרון, מפריש מן הראשון הראשין הרבע הראשון או החצי האחרון על הרבע האמצעיים האמצעי, ומן הרבע האמצעיים האמצעי על הראשון הראשין הרבע הראשון או החצי האחרון, ואינו מפריש מן הראשון הראשין על הראשון הראשין הרבע הראשון על החצי האחרון או מהחצי האחרון על הרבע הראשון.

ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ה

מתני': ^ג_כג^§המוכר קלחי אילן בתוך שדהו, הלוקח נותן פאה מכל אחד ואחד. אמר °רבי יהודארבי יהודה בר אילעאי תנא · דור ד׳רבי יהודה בר אילעאירבי עקיבא: אימתי? בזמן שלא שייר בעל השדה. אבל אם שייר, שדהו הוא נותן פאה לכל.
גמ': תנן: אמר רבי יהודא: אימתי? בזמן שלא שייר בעל השדה. אבל אם שייר, שדהו הוא נותן פאה לכל. עד כדון מובן שרבי יהודה מחייב את בעל הבית בפאה על הכל כשהתחיל בעל הבית לקצור קדם שמכר דכיוון שכבר חלה עליו חובת פאה על כל השדה, אף שמכר קלחי אילן הרי הוא חייב. אבל האם לרבי יהודה בעל הבית חייב בפאה על הכל אפילו כשלא התחיל לקצור? נישמעינה מן הדא, דתנן: ^ג_כד^§לקח גז צאנו של חבירו במחובר, אם שייר המוכר, המוכר חייב. ואם לאו, הלוקח חייב. ואמר רבי ירמיהרבי ירמיה אמורא א״י · דור ד׳רבי ירמיהרבי זירארבי אבהורבי יונהרבי יוסי בר זבידארבי הונא בר אביןרבי חזקיה° בשם רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא: ד°רבי יהודהרבי יהודה בר אילעאי תנא · דור ד׳רבי יהודה בר אילעאירבי עקיבאא בר עילאי היא. וכי שנייא היא תמן בין שהתחיל לגזוז צאנו ^ג_כה^§בין שלא התחיל לגזוז? שהרי אינו חייב אלא על מה שגזז וכאואין תחילת הגז מחייבת את השאר. אף הכא לא שניא י ליה ^ג_כו^§בין שהתחיל לקצור בין שלא התחיל לקצור. מאי טעמא? ד°רבי יהודהרבי יהודה בר אילעאי תנא · דור ד׳רבי יהודה בר אילעאירבי עקיבא בר עילאי? האם משום דחובת הקציר בקמה, או משום דמוכר לו חוץ מחובתו? נישמעינה מן הדא, דתנן: לקח גז צאן חבירו במחובר, אם שייר המוכר, המוכר חייב. ואם לאו, הלוקח חייב. ואמר רבי ירמיהרבי ירמיה אמורא א״י · דור ד׳רבי ירמיהרבי זירארבי אבהורבי יונהרבי יוסי בר זבידארבי הונא בר אביןרבי חזקיה° בשם רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא: ד°רבי יהודהרבי יהודה בר אילעאי תנא · דור ד׳רבי יהודה בר אילעאירבי עקיבאא בר עילאי היא. אית לך למימר תמן ^ג_כז^§שחובת קציר בקמה? הרי אין גזיזת חלק מהצאן מחייבת את השאר ואינו חייב אלא על מה שגזז, כך שאפילו אם התחיל לגזוז לא חלה חובת אלו שמכר עליו. אף על פי כן אם השאיר, הוא חייב, שודאי לכך הייתה כוונתם במכירה שהמוכר יתן ראשית הגז על הכל לא משום דמכרודמכרם לו חוץ מחובתו. וכאאף הכא לא שנייה ליה בין שהתחיל לקצור בין שלא התחיל לקצור, שמסתמא כך הייתה במכרוהמכירה שבעל הבית יתן פאה על הכל דמכרם לו חוץ מחובתו. מה נפק מביניהין? עבר הלוקח ומפרישוהפריש

📖 באר משה — דף טז עמוד א

אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת פאה, דף ט"ז. נתחיל מהדף הקודם, מתחילת המשנה. פרק ג' הלכה ד'. אומרת המשנה: "האחים שחלקו נותנים שתי פאות. חזרו והשתתפו, נותנים פאה אחת. שניים שלקחו את האילן נותנים פאה אחת. לקח זה צפונות זה דרומו, אז זה נותן פאה על עצמו וזה נותן פאה על עצמו". כלומר, אפילו בעץ אחד יכול להיות שיהיו כמה פאות.

אומרת הגמרא: "קצרו חצי שדה בשותפות וחלקו אחר כך וחזרו וקצרו את השאר". כלומר, אחרי שהם נפרדו. אז "אין האחד מפריש בשלו של חברו", לא בתחילה, כלומר, למרות שהם היו שותפים, ו"כל שכן שלו בסוף", כי אז הם כבר היו לבד. מה הסברה? בגלל שהכול הולך אחר הסוף, ובעצם נסביר את זה בצורה יותר ברורה. כשהם קצרו את החלק הראשון, הרי החובת פאה עברה לקמא, לחלק האחרון, וכשהם קצרו את החלק האחרון הם כבר היו נפרדים, לכן אין אחד יכול לתת פאה על של חברו.

עכשיו, מה קורה אם היה הפוך? האחים שחלקו, כלומר קודם כל הם נפרדו ואז קצרו חצי שדה, לאחר מכן חזרו והשתתפו וקצרו את השאר, אז עכשיו מפריש משלו שבסוף על של חברו שבסוף ופוטר גם את של חברו שבתחילה. למה זה? כיוון ששוב נמשיך באותו קו שהסברנו קודם, כי ברגע שהם קצרו את החלק הראשון אז החובת פאה עברה לקמא, לחלק האחרון, ואת החלק האחרון הרי הם קצרו ביחד בשותפות. אז בעצם האחד פוטר את של חברו, את החלק האחרון של חברו, וכיוון שהחובה של החלק הראשון של חברו חלה על החלק האחרון של חברו, אז ממילא הוא פוטר גם את החלק האחרון של חברו, אבל הוא לא יכול להפריש משלו שבתחילה על של חברו שבתחילה, כי אז הם היו בנפרד כל אחד.

אמר רבי יוחנן: חצי שדה וקצר חצי חציו, כלומר הוא בעצם קצר רבע מהשדה. עכשיו, ולא הספיק לקצור את השאר עד כולו, כלומר את הרבע השני, עד שקנה גם את החצי השני של השדה. כלומר, בעצם הוא קנה את כל השדה. ועכשיו הוא קצר את כולה. יוצא שבעצם הרבע האמצעי, הרבע השני מהחצי, הרי הוא קנה בהתחלה חצי והוא קצר את הרבע הראשון. את החצי השני הוא לא קנה, הוא לא קצר. אז הרבע הזה, הרבע האמצעי, הוא היה ביחד עם הרבע הראשון בחיוב וגם עם החצי האחרון בחיוב, מה שהוא קנה אחר כך. ואבל הרבע הראשון לא היה עם החצי האחרון, אז לכן מפריש מן הראשין על האמצעי, כלומר הוא יכול להפריש מהרבע הראשון או מהחצי האחרון על הרבע האמצעי. הוא גם יכול להפריש מן האמצעי על הראשין, כלומר על הרבע הראשון ועל החצי האחרון, אבל אינו מפריש מן הראשין על הראשין, כי הם לא היו ביחד.

אמר רבי יהושע בן לוי: באותה צורה, היתה לו שדה אחת חציה הביאה שליש, לכן היא חייבת בפאה, וחציה לא הביאה שליש, היא פטורה בפאה. עכשיו, הוא התחיל לקצור, ולא הספיק לקצור החצי חציה עד שהביאה כולה שליש, כלומר הוא בעצם קצר רק רבע מהשדה כולה, ופתאום החצי השני גם הביא שליש. כלומר, בעצם עכשיו הכול חייב בפאה. יוצא שהרבע האמצעי, כלומר אמרנו שבהתחלה היה לו חצי הביא שליש, והוא קצר רק רבע, חצי מזה, כלומר זה רבע מהשדה. את הרבע השני הוא לא קצר. יוצא שהרבע הזה, שהוא אמצעי, הוא היה ביחד עם הרבע הראשון בחיוב פאה וגם עם החצי האחרון בחיוב פאה, אבל הרבע הראשון לא היה עם החצי האחרון בחיוב פאה. אז לכן מה הוא עושה? הוא יכול להפריש מן הראשין על האמצעי, כלומר מהרבע הראשון או מהחצי האחרון על הרבע האמצעי. הוא גם יכול להפריש מן האמצעי על הראשין, כלומר על הרבע הראשון ועל החצי האחרון, ואינו מפריש מן הראשין על הראשין, כי הם לא היו בחיוב פאה ביחד.

פרק ג' הלכה ה'. אומרת המשנה: המוכר קלחי אילן בתוך שדהו, כמו מוכר אילנות בודדים. אז הלוקח נותן פאה מכל אחד ואחד. גם כל אחד, כל מי שיקנה אילן צריך לתת פאה על עצמו. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שלא שייר בעל השדה. כלומר, בעל השדה מכר את כל העצים, אבל אם שייר, שדהו הוא נותן פאה לכל. כלומר, אם הוא השאיר כמה עצים הוא צריך לתת פאה על הכול.

אומרת הגמרא: עד כדון אפשר להבין שהוא מחייב את בעל הבית בפאה על הכול במקרה שהוא התחיל לקצור, כשהוא התחיל בעצם לקטוף, אם מדובר על עצים. כי הרי פאה היא עוברת לקמא, ומתחייבים ברגע שקוצרים או ברגע שקוטפים. ברגע שהוא, בעל הבית, התחיל לקטוף מהעצים שלו, קטף נניח זית אחד, באותו רגע הוא מתחייב פאה על כל העצים. אז לכן אם הוא מכר לאנשים חלק מהעצים, אז אני אומר שהפאה נשארת במה שנשאר אצלו. אבל השאלה מה קורה אם הוא לא התחיל לקטוף, אז עדיין לא היה חובה אצלו, והלך ומכר את העצים והשאיר לעצמו חלק. האם גם במקרה כזה, לפי רבי יהודה, בעל הבית הוא שחייב ואחרים בעצם פטורים?

אומרת הגמרא: נישמעינה מן הדא, נוכל להוכיח ממשנה אחרת. למדנו שאם אדם לקח גז צאנו של חבירו, כלומר אדם קונה מחברו את כל הצאן. כלומר הוא לוקח, נניח יש לו חמש מאות כבשים, הוא קונה ממנו את כולם, או קונה חלק. אז תלוי אם הוא השאיר. אם שייר המוכר, המוכר חייב. אבל ואם לאו, הלוקח חייב. בעל הבית פטור.

אמר רבי ירמיה בשם רבי יוחנן: דרבי יהודה היא. כלומר המשנה שמדברת על הכבשים, על גז צאן, היא דעת רבי יהודה שאצלנו במשנה. עכשיו בואו נעשה את ההשוואה. הרי בגז צאן אין עניין של אם אדם גוזז כמה כבשים אז החובה היא על השאר. בגז צאן מה שגזזת על זה אתה חייב. כלומר, אם אדם גוזז, יש לו חמש מאות כבשים, הוא גוזז ארבע מאות, הוא חייב על ארבע מאות. המאה האחרים שעוד לא גזז פטורים.

אז שנייא היא תמן בין שהתחיל לגזוז צאנו בין שלא התחיל לגזוז. הרי שמה אינו חייב אלא על מה שגזז, ותחילת הגז לא מחייבת את השאר. ואף על פי כן אנחנו רואים שלפי רבי יהודה, כמו שרבי יוחנן אמר שזה רבי יהודה, בעל הבית, אם הוא השאיר לעצמו הוא חייב. אז רואים שלא שני בין שהתחיל לקצור בין שלא התחיל לקצור. אז גם כאן בעצים לא משנה אם הוא התחיל או לא התחיל, זה אותו דין.

שואלת הגמרא: מאי טעמא דרבי יהודה? האם משום שחובת הקציר בקמה? כלומר בעצם כיוון שהוא השאיר לעצמו כמה עצים, האחרים קוטפים, וכל מי שקוטף בעצם החובה עוברת למה שעומד, מה שעדיין קיים, וכיוון שזה אצל בעל הבית אז בעל הבית מתחייב. האם זו הסברה, או שבעצם מראש כשהוא מוכר את העצים האלה אז הוא מוכר אותם חוץ מחובתם. הוא אומר אני מוכר לך את זה, אבל החובה אני משלם את החובות.

אומרת הגמרא: נישמעינה מן הדא — שוב פעם חוזרים לאותה משנה שלמדנו מקודם. לקח גז צאן חבירו, אם שייר המוכר, המוכר חייב. ואם לאו, הלוקח חייב. ואמר על זה רבי ירמיה בשם רבי יוחנן: דרבי יהודה היא. כלומר המשנה הזאת עם הכבשים הולכת בעצם כמו משנת רבי יהודה של המשנה שלנו.

עכשיו, אם זה ככה, אית לך למימר תמן שחובת קציר בקמה? הרי בכבשים, כמו שאמרנו, אין גזירת חלק מהצאן מחייבת את השאר. זה לא שמה שגוזזים מחייב את השאר. החובה היא על כל מה שגוזזים. מה שגזזת אתה חייב, לא גזזת אתה פטור. כך שאפילו אם בעל הבית לא התחיל לגזור, לא חלה חובת אלו שמכר עליו מה שהוא מכר. אין חובה, הוא מכר חלק מהכבשים. כשהאחרים גוזזים אותם זה לא אוטומטית שהחובה עוברת לכבשים שנשארו. ואף על פי כן אתה אומר שאם הוא השאיר הוא חייב. למה? כנראה בגלל שמכר לו חוץ מחובתו. כשהוא מכר לו את הגז צאן, הוא מכר לו את זה על מנת שהמוכר ייתן את הראשית, את ראשית הגז על הכל. כן, זו הסיבה. אז גם כאן שמוכר קלחי אילן אני אומר מסתמא הוא מכר לו חוץ מחובתו. כלומר מכר לו על מנת שהפאה תישאר אצלו, הוא יהיה חייב בפאה.

אומרת הגמרא: מה נפק מביניהין? כלומר אוקיי, הסברת לי את זה, אבל מה זה משנה? מה אכפת לי אם הסיבה זה שהוא מכר לו חוץ מחובתו או שהסיבה שהפאה עוברת לקמה. הרי בכל מקרה כיוון שהקמה נשארת אצל בעל הבית, הרי כל האחרים כביכול קוצרים, כלומר קוצרים את הפירות, והעצים של בעל הבית הם נשארים. אז בעצם החובה עוברת אליהם, עוברת אליו. אז מה ההבדל אם אני אומר שהפאה עוברת לקמה, או שאני אומר שבעל הבית מכר לו חוץ מחובתו?

📜 הדינים העולים מדף זה

^[דף טז עמוד ב] ויקיטקסט צורת הדף מפרשים הרב חיים קנייבסקי •הרב פולדא •תולדות יצחק תבונות •רבי אברהם משה לונץ • קול הלשון🎧

ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף טז עמוד ב31

אין תימר משום שחובת הקציר בקמה, הפריש הפריש שהרי יכולים לתת פאה בין בתחילה בין באמצע ובין בסוף. ואין תימר משום דמוכר לו חוץ מחובתו, הפריש ונוטל ממנו דמים. נשרף חלקו של מוכר, אין תימר משום דחובת קציר בקמה, נשרף נשרף וכבר נפטר. ואין תימר משום במוכרשמוכר לו חוץ מחובתו, נשרף נוטל ממנו דמים.

ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ו

מתני': °רבי אליעזררבי אליעזר בן הורקנוס תנא · דור ב׳רבי אליעזר בן הורקנוסרבן יוחנן בן זכאירבי עקיבא בן הורקנוס אומר: קרקע בית רובע חייב בפיאה. °רבי יהושערבי יהושע בן חנניה תנא · דור ב׳רבי יהושע בן חנניהרבן יוחנן בן זכאירבי עקיבארבי ישמעאל בן חנניה אומר: בעושה בית סאתים. °רבי טרפוןרבי טרפון תנא · דור ב׳רבי טרפון אומר: ששה על ששה טפחים. °רבי יהודה בן בתירארבי יהודה בן בתירא תנא · דור א׳רבי יהודה בן בתיראא ה אומר: כדי לקצור ולשנות, והלכה כדבריו.
גמ': מאי טעמא? ד°רבי אליעזררבי אליעזר בן הורקנוס תנא · דור ב׳רבי אליעזר בן הורקנוסרבן יוחנן בן זכאירבי עקיבא בן הורקנוס? נאמר כאן לא תכלה פאת שדך, ונאמר בכלאים שדך לא תזרע כלאים. מכאן שצריך להפסיק שיעור שדה בין מין אחד למין שני, וקימא לן ששיעורו בית רובע עשר אמות וחצי על עשר אמות וחצי, שזה בערך עשרים ושבע וחצי מטרים מרובעים. ^ג_כח^§מה שדך שנאמר להלן בכלאים בית רובע, אף שדך שנאמר כאן בית רובע. מאי טעמא? ד°רבי יהושערבי יהושע בן חנניה תנא · דור ב׳רבי יהושע בן חנניהרבן יוחנן בן זכאירבי עקיבארבי ישמעאל בן חנניה? נאמר כאן לא תכלה פאת שדך, ונאמר להלן ושכחת עומר בשדה. ^ג_כט^§מה שדה שנאמר להלן בית סאתיים כדתנן: העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה, ואמרינן עליה דאתיא מדכתיב ושכחת עומר בשדה ולא ששכח שדה בשדה. מכאן שסאתים נחשב כשדה, אף כאן בית סאתיים. מאי טעמא? ד°רבי טרפוןרבי טרפון תנא · דור ב׳רבי טרפון? דאמר שישה על שישה למד מערוגה דתנן: מניין לערוגה שהיא ששה על ששה. תנן: °רבי יהודה בן בתירארבי יהודה בן בתירא תנא · דור א׳רבי יהודה בן בתירא אומר: כדי לקצור ולשנות, והלכה כדבריו. מה באיזה קצירה? האם כדרך הקוצרים שאוחז מלוא כפו מהקמה וקוצר בידו השניה, ואינו חייב עד שיהיה בשדה פעמיים מידה זו כדי שיוכל לקצור ולשנות, או אפילו כל שהוא? מן מה דכתיב (תהילים קכט ז) אשר לא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר, הדא אמרה: קצירה כדרך הקוצרים.

ירושלמי מאיר מסכת פאה דף יז

ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ז

📖 באר משה — דף טז עמוד ב

אומרת הגמרא: ההבדל יהיה עבר הלוקח והפריש. כלומר אם הלוקח כן הפריש פאה בעץ שהוא קיבל, הוא קנה עץ לפירות, עכשיו הוא הפריש פאה שם. עכשיו, אם אני אומר שחובת הקציר בקמה, אז אין תימר משום שחובת הקציר בקמה, הפריש הפריש, כי אנחנו יודעים שפאה אפשר לתת בתחילה, באמצע ובסוף. אז אם החליט לתת פאה בהתחלה נותן פאה בהתחלה, אין בזה שום בעיה, בעל הבית פטור. אבל אין תימר משום דמוכר לו חוץ מחובתו, הפריש ונוטל ממנו דמים. הרי בעל הבית חייב לתת פאה. נניח הוא צריך לתת עשר קילו זיתים. אז אם הקונה הפריש, אז בעל הבית חייב לשלם לו מחיר של עשר קילו זיתים.

עוד דבר, נשרף חלקו של מוכר. כלומר, אם החלק שהמוכר קנה — כל החלק נשרף. אז אין תימר משום דחובת קציר בקמה, נשרף נשרף, הוא כבר נפטר, החלק הזה פטור מפאה. ואין תימר משום לו חוץ מחובתו, נשרף נוטל ממנו דמים. כי הרי בעצם הוא מכר אותה, נניח את כמה עצים, בחלק מהתנאים שהוא ייתן בתמורה עליהם, הוא ייתן מאה קילו זיתים בתור פאה, זה התנאי. אז עכשיו העצים נשרפו, אז הוא לא צריך לתת מאה קילו זיתים, אבל הוא צריך לשלם אותם לקונה, כי הם שייכים לקונה. הוא נותן אותם עבור הקונה, במקום הקונה. אז אם העצים של הקונה נשרפו והוא לא חייב לתת אותם יותר, שישלם לו על זה.

אנחנו בפרק ג' הלכה ו'. אומרת המשנה: רבי אליעזר אומר: קרקע בית רובע חייב בפיאה. כלומר, הקרקע בית רובע חייבת פאה. המינימום של קרקע שחייבים בפאה זה בית רובע. בית רובע בערך, באמת, בערך עשר אמות, עשר וחצי אמות על עשר וחצי אמות, נניח בערך מאה אמות מרובעות. אז זה חייב בפאה.

רבי יהושע אומר: בעושה בית סאתים. כלומר, שטח אדמה שמגדל בית סאתיים.

רבי טרפון אומר: ששה על ששה טפחים. מה זה שישה שישה טפחים? מאיפה למד את זה? הגמרא כבר תגיד, הוא למד את זה מערוגה.

רבי יהודה בן בתירא אומר: כדי לקצור ולשנות, והלכה כדבריו. כלומר, אם הוא יכול לקצור פעמיים, להעביר את המגל פעמיים, זה השדה המינימלי שמתחייב בפאה.

אמרנו שרבי אליעזר אומר: "קרקע בית רובע חייב בפיאה". שואלת הגמרא: מאי טעמא דרבי אליעזר? אומרת הגמרא: נאמר כאן שדך, ונאמר בכלאים שדך. ואמרנו שההלכה היא שצריך להפסיק שיעור שדה בין מין אחד לשני, וקיימא לן ששיעור השדה הזה זה בית רובע. כלומר, בין שני מיני זרעים צריך להפריד בית רובע, שזה השדה שמפרידה בין שני שדות, והגודל של זה זה עשר אמות וחצי על עשר אמות וחצי, זה בית רובע. אז מה שדך שנאמר להלן בית רובע, אף שדך שנאמר כאן בית רובע. לכן בית רובע זה המינימום שהיא חייבת בפאה.

מאי טעמא דרבי יהושע? למה רבי יהושע אומר שצריך ששדה שעושה בית סאתיים? אומר לך, נאמר כאן שדך, ונאמר להלן ושכחת עומר בשדה. מה שדה שנאמר להלן ס תיים, אף כאן ס תיים. דתנן, למדנו שם עומר שיש בו סאתיים, ושכחה אינו שכיחה. אם יש עומר שהגודל שלו הוא סאתיים, אז אין בו שכיחה. כלומר, אנחנו יודעים שבדרך כלל בעומרים, אם אדם שוכח עומר אחד או שניים, זה שכיחה. שלושה אינו שכיחה. אבל זה רק עם עומרים רגילים. עכשיו, אם יש עומר שהוא בית סאתיים, הוא בעצמו סאתיים, אז זה לא שכיחה. ואמרינן עליה, למה אם זה עומר גדול כזה שהוא גודל של סאתיים, אז אין בו שכיחה? דכתיב: "ושכחת עומר בשדה". דרשו חז"ל: שכחת עומר בשדה ולא שכחת שדה בשדה. מכך אומרים שסאתיים נחשב כשדה. אז גם כאן בית סאתיים, כלומר, אם יש לנו שדה שאפשר לקצור בה סאתיים, אז חייב בפאה.

שואלת הגמרא: מאי טעמא דרבי טרפון, למה הוא אמר שישה שישה טפחים? אומרת, למד את זה מערוגה. ערוגה מינימלית. למדנו מנה ערוגה ששישה שישה טפחים שנאמר: "כי הארץ תוציא צמיחה... ורגע זה רועה תצמיח". אז חז"ל למדו שזה שישה שישה טפחים. אז זה בעצם השטח המינימלי שיתחייב בפאה.

רבי יהודה בן בתירא אומר: כדי לקצור ולשנות. כלומר, אם יש לנו שטח אדמה שיש בו כדי לקצור ולשנות, אני יכול לקצור פעמיים, אז חייב כבר בפאה. והלכה כדבריו. באמת הלכה כדבריו שזה המינימום שמתחייב בפאה.

שואלת הגמרא: באיזה קצירה? כלומר, שהוא אמר לקצור ולשנות, באיזה קצירה מדובר? האם דווקא כדרך הקוצרים, כלומר שהוא אוחז במלוא כפו וקוצר ביד השנייה, ולא חייב עד שיהיה פעמיים מידה כזאת, או אפילו כל שהוא, כלומר שני חיטים, שני שיבולים, קוצר אחד ומתחייב על השנייה. אומרת הגמרא: מן מה דכתיב אשר לא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר, הדא אמרה: קצירה כדרך הקוצרים. אנחנו רואים שבתורה קצירה זה על מקרה שהוא ממלא את כפו, מחזיק בכל יד וקוצר עם המגל, שזה נקרא קצירה כדרך הקוצרים. אז באמת צריך פעמיים מידה כזאת ורק אז מתחייב בפאה.

עין משפט ונר מצוה
[ע"א]

22 ג_כב מיי' פ ג' מהל' מתנות עניים הלכה י"ז:

23 ג_כג מיי' פ ג' מהל' מתנות עניים הלכה י"ח:

24 ג_כד מיי' פ"י מהל' ביכורים הלכה י', מיי' פ"י מהל' ביכורים הלכה י"א, טור ושו"ע יו"ד סי' של"ג סעיף ח':

25 ג_כה מיי' פ"י מהל' ביכורים הלכה י', מיי' פ"י מהל' ביכורים הלכה י"א, טור ושו"ע יו"ד סי' של"ג סעיף ח':

26 ג_כו מיי' פ"י מהל' ביכורים הלכה י', טור ושו"ע יו"ד סי' של"ג סעיף ח':

27 ג_כז מיי' פ א' מהל' מתנות עניים הלכה א':
[ע"ב]

28 ג_כח מיי' פ"ב מהל' כלאים הלכה א', טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ז סעיף ה':

29 ג_כט מיי' פ"ה מהל' מתנות עניים הלכה י"ח:

📜 הדינים העולים מדף זה

ירושלמי מאיר מסכת פאה דף יז

^[דף יז עמוד א] ויקיטקסט צורת הדף מפרשים הרב חיים קנייבסקי •הרב פולדא •תולדות יצחק תבונות •רבי אברהם משה לונץ • קול הלשון🎧

ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יז עמוד א32

מתני': °רבי עקיבארבי עקיבא תנא · דור ג׳רבי עקיבארבי אליעזר בן הורקנוסרבי יהושע בן חנניהרבי מאיררבי יהודה בר אילעאירבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתא בן יוסף אומר: ^ג_ל^§קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים, ולכתוב עליו פרוזבול, ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה. הכותב נכסיו שכיב מרע, שייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת. לא שייר כל שהוא, אין מתנתו קיימת. ^ג_לא^§הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, אבדה כתובתה. °רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא אומר: אם קבלה עליה, אף על פי שלא כתב לה, אבדה כתובתה.
גמ': תנן: רבי עקיבא אומר: קרקע כל שהוא חייבת בפאה. אמר רבי אימירבי אמי אמורא א״י · דור ג׳רבי אמירבי יוחנןרבי אושעיא רבהרבי זריקא° אמי בן נתן: רבי שמעון בן לקישריש לקיש אמורא א״י · דור ב׳ריש לקישרבי יוחנן° בעי: הגע עצמך שהיה שם שיבולת אחת, עד שלא קצר אין כאן חיוב בפאה, משקצר אין כאן שיור. אמר רבי חנניארב חנניה אמורא א״י · דור ה׳רב חנניה° בשם רבי פינחסרבי פינחס אמורא א״י · דור ה׳רבי פינחס°: תיפתר כשהיה שם קלח אחד ובו חמש שיבלין. רבי מנארבי מנא אמורא א״י · דור ה׳רבי מנארבי יונהרבי יוסי בר זבידארבי יוסי ברבי בון° בן יונה בעי: אי הכי, וליתנולתני ן אמר: קמה כל שהוא חייבת בפאה. ולמה אמר קרקע כל שהוא? אלא בגין.

📖 באר משה — דף יז עמוד א

רבי עקיבא אומר קרקע כלשהי חייבת בפאה ובביכורים, ולכתוב עליו פרוזבול, ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות בכסף בשטר או חזקה. כן, כלומר אני קונה את הקרקע בכסף בשטר או חזקה ואגב זה אני גם קונה את המטלטלין. מטלטלין נקרא הנכסים, נקראים נכסים שאין להם אחריות.

הכותב נכסיו שכיב מרע - כלומר, אדם שעומד למות כותב על הנכסים שלו, אז אם הוא השאיר קרקע כלשהי - מתנתו קיימת. כלומר, גם אם הוא יבריא המתנה תהיה קיימת, כיוון ש-- למה הוא השאיר קרקע כלשהי? כנראה שהוא חשב על האפשרות שהוא יחיה, ולכן הוא השאיר לעצמו משהו שהוא יוכל להתפרנס ממנו. כן, אבל אם לא שייר כל שהוא, אין מתנתו קיימת, כי אם הוא לא השאיר כלום, כנראה היה בטוח שימות, ואז אם הוא יבריא, אז בעצם המתנה לא תופסת, כי כל המתנה הייתה מתוך הנחה שהוא ימות.

הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כלשהי, אבדה כתובתה. זאת אומרת, יש לה כתובה, הוא כתב לה כתובה, אבל ברגע שהוא כתב לה קרקע - כלומר כשהוא מחלק את הנכסים לבנים שלו, הוא כותב לה קרקע - אז היא כאילו ויתרה על כל הכתובה בתמורה לקרקע הזאת.

רבי יוסי אומר אם קבלה עליה, אף על פי שלא כתב לה, אבדה כתובתה. כלומר, לא צריך לכתוב ממש, מספיק שהיא הסכימה לקבל קרקע, וזה כבר איבד את כל כתובתה.

מתני' - רבי עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה. אמר רבי אימי: רבי שמעון בן לקיש בעי - הגע עצמך שהיה שם שיבולת אחת. כן, אתה אומר קרקע כלשהי - מה יכול להיות בקרקע כלשהי? שיבולת אחת. הייתה שם שיבולת אחת. עד שלא קצר אין כאן חיוב בפאה. אמרנו שחיוב פאה זה רק משעת קצירה. אז עד שהוא לא קצר אין חיוב פאה. משקצר אין כאן שיור - כשהוא קצר אותה, אין כבר שיעור, אז אין על מה להחיל חיוב פאה. אז איך אפשר להגיד שקרקע כלשהי חייבת בפאה? אמר רבי חנניא בשם רבי פינחס: תיפתר כשהיה שם קלח אחד ובו חמש שיבלין. כן, אין בעיה. כלומר, אפילו שיש קלח אחד, שיש קרקע כלשהי שעליה יש רק קלח אחד של חיטה, ומתוכה יוצאים חמישה גבעולים, ואז די שהוא קצר גבעול אחד כדי לחייב את האחרים.

רבי מנא בעי: אי הכי - קמה כל שהוא חייבת בפאה! למה אמר קרקע כלשהי? אם זה ככה, אז צריך להגיד קמה כלשהי. למה אתה אומר קרקע כלשהי? אלא בגין דתנא ביכורים תני קרקע תני. כלומר, בעצם באמת לגבי פאה היה צריך להגיד קמה כלשהי, אבל כיוון שבביכורים היה צריך באמת להגיד קרקע, לכן כתב גם כאן, גם בפאה, קרקע כלשהי.

^[דף יז עמוד ב] ויקיטקסט צורת הדף מפרשים הרב חיים קנייבסקי •הרב פולדא •תולדות יצחק תבונות •רבי אברהם משה לונץ • קול הלשון🎧

ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יז עמוד ב33

דתנא קרקע גבי ביכורים, תני: קרקע אף בפאה תני. והראיון? אמר רבי יוסירבי יוסי בר זבידא אמורא א״י · דור ד׳רבי יוסי בר זבידארבי ירמיהרבי זירארבי מנא° בר זבידא בשם רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא: מי שאין לו קרקע פטור מן הראיון. רבי מנארבי מנא אמורא א״י · דור ה׳רבי מנארבי יונהרבי יוסי בר זבידארבי יוסי ברבי בון° בן יונה בעי: ולמה לננןלית אנן אמרין מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי? דכתיב (דברים כי תבא כו טו) מן ואת האדמה אשר נתתה לנו. אמר רבי יוסי בי רבי בוןרבי יוסי ברבי בון אמורא א״י · דור ה׳רבי יוסי ברבי בוןרבי מנא° בשם רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא: אמראף דלא תנינן שמועתא, כן כך ההלכה מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי. דכתיב (דברים כי תבא כו טו) מן ואת האדמה אשר נתתה לנו. אמר רבי יוסירבי יוסי בר זבידא אמורא א״י · דור ד׳רבי יוסי בר זבידארבי ירמיהרבי זירארבי מנא° בר זבידא בשם רבי יהושוע בן לוי °: מי שאין לו קרקע פטור מן הראייה, שנאמר (שמות כי תשא לד כד) ולא יחמוד איש את ארצך וגו'. מעשה באחד שהניח את כריו ועלה לרגל, ובא ומצא אריות סובבים אותו. מעשה באחד שהניח בית של תרנגולים ועלה לרגל, ובא ומצא חתולים מקורעים לפניו. חד בר נש שביק ביתיה פתיח השאיר את ביתו פתוח, ואתא ואשכח הכינהחכינה כריכה על קרקסוי ובא ומצא נחש כרוך על המנעול. רבי פינחסרבי פינחס אמורא א״י · דור ה׳רבי פינחס° משתעי הדין עובדא סיפר מעשה זה: תרין אחין הוון באשקלון, הוו להון מגורין נוכראין היו להם שכנים גויים. אמרין כדין כדון: אילין יהודאין סלקין לירושלים, אנן נסבין כל מה דאית להון עכשיו היהודים יעלו לירושלים ואנו ניקח את כל מה שיש להם. מן דסלקין, זימן להם הקדוש ברוך הוא מלאכים שהיו נכנסים ויוצאים בדמותן. מן דנחתון, שלחנון לון לשכניהם לבשרם שחזרו. מקמן אמרו לון: אן הויתם? אמרו לון: בירושלים. אמרו לון: ומאן שבקותון בגו ביתא? את מי השארתם בתוך הבית? אמרו: ולא בר נש. אמרו: בריך אלההון דיהודאי דלא שבקון ולא שביק להון לעולם. ברוך אלוקי היהודים שלא עזב אותם ולא יעזבם לעולם מניין לנכסים שאין להם אחריות מטלטלים שהם נקנים עם נכסים שיש להם אחריות קרקע בכסף ובשטר ובחזקה? אמר רבי יוסירבי יוסי בר זבידא אמורא א״י · דור ד׳רבי יוסי בר זבידארבי ירמיהרבי זירארבי מנא° בר זבידא בשם חזקיהחזקיה בן רבי חייא אמורא א״י · דור א׳חזקיה בן רבי חייארבי חייא רבהרבי יוחנן°, ורבי יונהרבי יונה אמורא א״י · דור ד׳רבי יונהרבי ירמיהרבי זירארבי מנא° ורבי חנינא תורתייארבי חנינא תורתיא אמורא א״י · דור ב׳רבי חנינא תורתיא° אמרי בשם חזקיהחזקיה בן רבי חייא אמורא א״י · דור א׳חזקיה בן רבי חייארבי חייא רבהרבי יוחנן°: כתיב (דברי הימים ב' כ"א, ג') ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערים בצורות ביהודא. עד כדון כשהיה קרקעות עם המטלטלין במקום אחד, היו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר מהו? אמר רבי בון ברבי חייארבי בון בר חייא אמורא א״י · דור ד׳רבי בון בר חייארבי זירא°: נשמעינה מן הדא, דתנן: אמר להן °רבי אליעזררבי אליעזר בן הורקנוס תנא · דור ב׳רבי אליעזר בן הורקנוסרבן יוחנן בן זכאירבי עקיבא בן הורקנוס: מעשה במדוני יש גורסים מרוני שהיה ממירון אחד שהיה בירושלים, והיו לו מטלטלין הרבה וביקש לחלקן וליתנן במתנה. אמרו לו: אין את יכול אלא אם קנית קרקע ותקנה להם אגב קרקע. מה עשה? הלך וקנה סלע אחד בצד ירושלים, ואמר: חצייה צפונית אני נותן לפלוני עם מאה חביות של יין, וחצייה דרומית אני נותן לפלוני עם ק' חביות של שמן. ובא מעשה לפני חכמים, וקיימו חכמים את דבריו. אמר רבי חנניארב חנניה אמורא א״י · דור ה׳רב חנניה° קומי רבי מנארבי מנא אמורא א״י · דור ה׳רבי מנארבי יונהרבי יוסי בר זבידארבי יוסי ברבי בון° בן יונה: ולא שכיב מרע הוא? לפיואיך אפשר ללמוד משכיב מרע לבריא, שהרי מצינו שהקלו בשכיב מרע שבכל מקום אין אדם מזכה אלא בכתב, וכאן ובשכיב מרע אפילו בדברים. לפיאף כאן אולי שבכל בכל מקום אין אדם מזכה אלא עד שיהיו קרקעות ומטלטלין במקום אחד, וכאן בשכיב מרע הקלו שאפילו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר? ואין ללמוד מכאן. אמר לו:אל ולא °רבי אליעזררבי אליעזר בן הורקנוס תנא · דור ב׳רבי אליעזר בן הורקנוסרבן יוחנן בן זכאירבי עקיבא בן הורקנוס היא שנייא שאמרה היא הא שכיב מרע? ל°רבי אליעזררבי אליעזר בן הורקנוס תנא · דור ב׳רבי אליעזר בן הורקנוסרבן יוחנן בן זכאירבי עקיבאדרא בן הורקנוס כבריא דרבנן שהרי כשם שלחכמים בריא צריך קנין, כך לרבי אליעזר שכיב מרע צריך קנין. אם כן אף שהמעשה היה בשכיב מרע, הוא הדין בבריא. ועוד ראיה דאין צריך שיהיו צבורים

📖 באר משה — דף יז עמוד ב

והראיון? למדנו בברייתא שאחד הדברים שאין להם שיעור זה הראיון, כן, המשנה בעצם. רבי יוסי בשם רבי יוחנן: מי שאין לו קרקע פטור הראיון. הראיון פירושו לעלות לבית המקדש, להיראות. רבי מנא בעי: ולמה אמר מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי? גם בביכורים, בחלק מהבאת הביכורים יש גם וידוי מעשרות, ושם הוא אומר "מן האדמה שנתת לי". אז מי שאין לו קרקע - הוא לא יכול להתוודות. אז למה לא מונים גם את זה? רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי יוחנן: שמועתא כן - כן, למרות שלא כתוב ברייתא כזאת, אבל בכל אופן באמת ככה ההלכה, וככה זה עובר בישיבות, שמי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי, דכתיב ואת האדמה אשר נתתה לנו.

רבי יוסי בשם רבי יהושוע בן לוי: מי שאין לו קרקע פטור מן הראייה, פטור מלעלות לרגל, שנאמר ולא יחמוד איש את ארצך. זה חלק מההבטחה - אז מי שאין לו ארץ, בעצם הוא פטור מלעלות לרגל.

מעשה באחד שהניח את כריו ועלה לרגל, ובא ומצא אריות סובבים אותו - הוא הניח, אחרי שהוא קצר הכל, את הערימה של התבואה ועלה לרגל, וכשהוא חזר הוא ראה שהאריות שומרים לו על התבואה. מעשה באחד שהניח בית של תרנגולים ועלה לרגל, ובא ומצא חתולים מקורעים לפניו. כלומר חתולים באו לטרוף את התרנגולים ומשהו, חיה אחרת, טרפה אותם. חד בר נש שביק ביתיה פתיח - הוא השאיר את הבית שלו פתוח, ואתא - כלומר הוא עלה לרגל - ואתא ואשכח כריכה על קרקסוי - הוא ראה נחש כרוך על המנעול שלו.

רבי פינחס משתעי הדין עובדא: תרין אחין הוון באשקלון, הוו להון מגורין נוכראין. כן, היו שני אחים באשקלון שהיו להם שכנים גויים. אמרין כדון: אילין יהודאין סלקין לירושלים, אנן נסבין כל מה דאית להון. כן, היהודים האלו עוד מעט עולים לרגל לירושלים, אנחנו ניקח להם את כל מה שיש להם - ככה אמרו הגויים.

מן דסלקין, זימן להם הקדוש ברוך הוא מלאכים נכנסים ויוצאים בדמותן. כן, כלומר היהודים עלו לירושלים, אבל הקדוש ברוך הוא זימן מלאכים בדמות שלהם, שכל פעם הם יכנסו ויצאו מהבית. מן דנחתון, שלחנון לון - כלומר כשהם חזרו, שלחו לשכנים להגיד שהם חזרו, ואולי אפילו הביאו להם כמה מתנות. אמרו לון: אן הויתם? אמרו לון: בירושלים. אמרו לון: ומאן שבקותון בגו ביתא? אמרו: ולא בר נש. אמרו: בריך אלההון דיהודאי דלא שבקון ולא שביק להון. כן, ברוך אלוקי היהודים שלא הניח אותם ולא יניח אותם לעולם.

אומרת הגמרא, מניין לנכסים שאין להם אחריות שהם נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה? אמרנו הרי במשנה שקרקע כלשהי מאפשרת לקנות נכסים שאין להם אחריות, כלומר מטלטלין, אגב הנכסים שיש להם אחריות - אגב הקרקע - בכסף, בשטר, בחזקה. מניין באמת שאפשר לקנות מטלטלין אגב קרקע בכסף ובשטר ובחזקה? רבי יוסי בשם חזקיה, ורבי יונה ורבי חנינא תורתייא בשם חזקיה: כתיב ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערים בצורות ביהודא. כלומר, נתן להם מטלטלין - כסף, זהב וכולי, מגדנות וכולי - אבל אגב ערים בצורות ביהודה, זו הכוונה.

אומרת הגמרא, עד כדון כשהיה קרקעות עם המטלטלין במקום אחד - כלומר, שהמטלטלין נמצאים על הקרקע. היו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר? מהו - האם באמת יכול לקנות אגב קרקע גם כשהמטלטלין במקום אחר? אמר רבי בון ברבי חייא: נשמעינה מן הדא - אמר להן רבי אליעזר: מעשה במדוני אחד שהיה בירושלים, והיו לו מטלטלין הרבה וביקש לחלקן ליתנן במתנה. הוא עמד למות אז רצה לחלק את זה. אמרו לו: אין את יכול אלא אם קנית קרקע. הדרך היחידה זה אגב קרקע. מה עשה? הלך וקנה סלע אחד בצד ירושלים. סלע אחד, קטנה, בצד ירושלים. ואמר: חצייה צפונית אני נותן לפלוני עם מאה חביות של יין, וחצייה דרומית אני נותן לפלוני עם ק' חביות של שמן. וכך הלאה. ובא מעשה לפני חכמים, וקיימו חכמים את דבריו. אז רואים מכאן, הרי אתה לא יכול לשים מאה חביות שמן על חלק מסלע.

אמר רבי חנניא קומי רבי מנא: ולא שכיב מרע הוא? הרי הוא היה שכיב מרע, אדם שעומד למות, ואיך אפשר ללמוד משכיב מרע לבריא? הרי מצינו שהרבה פעמים הקלו בשכיב מרע - שבכל מקום אין אדם מזכה אלא בכתב, וכאן אפילו בדברים. אז אף כאן, בכל מקום אין אדם מזכה אלא עד שיהיו קרקעות ומטלטלין במקום אחד, וכאן אפילו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר - הקלו שאפילו כך זה ייקנה, אבל אין ללמוד מכאן, אי אפשר ללמוד מזה. אמר לו: לא רבי אליעזר היא? הרי מי אמר את זה? רבי אליעזר. שנייא הא שכיב מרע לרבי אליעזר כבריא דרבנן. הרי לפי רבי אליעזר, השכיב מרע שלו - איך שהוא מתייחס לשכיב מרע - ההלכות שלו הם כמו ההלכות של בריא אצל רבנן. שהרי כשם שלחכמים בריא צריך קניין, כך לרבי אליעזר שכיב מרע צריך קניין. אז אם כן, למרות שהמעשה היה בשכיב מרע, הוא מתאים לבריא.

עוד ראיה שאין צריך שיהיו צבורים, כלומר שלא צריך שהמטלטלין יהיו צבורים על הקרקע - מדתנן תמן רבי עקיבא אומר קרקע כלשהי חייבת בפאה ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות. אם צריך שיהיו עליה - אם צריך שהנכסים יהיו עליה, אז מה זה שווה? יש לי קרקע סנטימטר, מה אני יכול כבר לשים עליה? אמר רבי חנניא בשם רבי פינחס: תיפתר שהיה שם קלח, ומרגלית טמונה בו. כן, אפילו בקרקע כלשהי אני יכול לשים את כל הירושה - אם יכול למכור, לקנות מרגלית, ולהניח אותה על השיבולת.

עין משפט ונר מצוה
[ע"א]

30 ג_ל מיי' פ ב' מהל' מתנות עניים הלכה ג':

31 ג_לא מיי' פ"ו מהל' זכיה ומתנה הלכה ט', טור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ו סעיף י"ג, טור ושו"ע אה"ע סי' ק"ו סעיף א', סמ"ג עשין פב:

[ע"ב]

📜 הדינים העולים מדף זה

ירושלמי מאיר מסכת פאה דף יח

^[דף יח עמוד א] ויקיטקסט צורת הדף מפרשים הרב חיים קנייבסקי •הרב פולדא •תולדות יצחק תבונות •רבי אברהם משה לונץ • קול הלשון🎧

ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יח עמוד א34

מדתמן תנינן: °רבי עקיבארבי עקיבא תנא · דור ג׳רבי עקיבארבי אליעזר בן הורקנוסרבי יהושע בן חנניהרבי מאיררבי יהודה בר אילעאירבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתא בן יוסף אומר: ^ג_לב^§קרקע כל שהוא חייב בפאה וכ"ו ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות. ואם צריך שיהיו עליה, למה זה ראוי? אמר רבי מתניארבי מתניה אמורא א״י · דור ה׳רבי מתניה°: תיפתר שהיה שם מקום שיבולת, ומרגליות טמונה בו. איזה הוא איזהו שכיב מרע שעליו אמרה המשנה שאם שייר קרקע כלשהיא והבריא, אינו חוזר בו? כל שלא קפץ עליו החולי אבל קפץ עליו החולי, אפילו שייר קרקע כלשהיא, אם הבריא חוזר בו, שודאי רק מפחד המיתה נתן. מי שחלה דרך הארץ ארץ: הקרובים נכנסים אצלו מיד, והרחוקים נכנסים אצלו לאחר ג שלושה ימים. אם קפץ עליו החולי, אלו ואלו נכנסין אצלו מיד. דלמא את זה מספרים: רב הונהרב הונא אמורא בבל · דור ב׳רב הונארברבי אבארבה בר נחמנירב יוסףרב אחא בר יעקב+3°, רבי פנחסרבי פינחס אמורא א״י · דור ה׳רבי פינחס° וחזקיהחזקיה בן רבי חייא אמורא א״י · דור א׳חזקיה בן רבי חייארבי חייא רבהרבי יוחנן° סלקון למבקרא הלכו לבקר לרבי יוסירבי יוסי בר זבידא אמורא א״י · דור ד׳רבי יוסי בר זבידארבי ירמיהרבי זירארבי מנא° בר זבידא בתר תלתא יומין. אמר לון: כי בי בעיתון מקיימא מתניתא? בי אתם רוצים לקיים את דברי הבריתא? תנן: הכותב נכסיו שכיב מרע, שייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת. לא שייר כל שהוא, אין מתנתו קיימת. שייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת אפילו הבריא. לא שייר קרקע כל שהוא, אין מתנתו קיימת והוא שהבריא. רבי אבארבי אבא אמורא א״י · דור ג׳רבי אבארב הונארב יהודה° ורבי חייא ° אמרו בשם רברב אמורא בבל · דור א׳רברבי יהודה הנשיארבי חייא רבהרבי אלעזר בן פדתרב הונארב יהודהרב אדא בר אהבה+7° אבא בר אייבו: עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן, והוא שמת מאותו החולי. הא אם הבריא, לא. ודווקא ובמסיים במסיים ובאמר ואמר תנו שדה פלוני לפלוני. אמר תנו חצי שדה פלוני לפלוני, וחצי שדה פלוני לפלוני, כמי שסיים, או עד שיאמר חצייה בצפון וחצייה בדרום? אמר רבי אבינארבי אבינא אמורא א״י · דור ג׳רבי אבינא° בשם רבי ירמיהרבי ירמיה אמורא א״י · דור ד׳רבי ירמיהרבי זירארבי אבהורבי יונהרבי יוסי בר זבידארבי הונא בר אביןרבי חזקיה°: שייר מטלטלין, לא עשה ולא כלום שאין זה שיור, ואם עמד מאותו חולי חוזר בו. אתא חמי בא ראה: שייר קרקע כל שהוא, אמרתה כיוון שהשאיר לעצמו קרקע כל שהיא ואית ליה מחייה.ם אם יבריא, גילה דעתו שחושב שאולי ימשיך לחיות, ובכל זאת חילק נכסיו. לכן אפילו הבריא, מה שנתן נתן. שייר אבנים טובות ומרגליות, אין לו מחייםמחייה נשאר בשאלה. מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין? אמר רבי יוסירבי יוסי בר זבידא אמורא א״י · דור ד׳רבי יוסי בר זבידארבי ירמיהרבי זירארבי מנא° בר זבידא: יודע הוא האיש הזה ששכיב מרע מזכה אפילו בדברים. לאיזה דברים כתב בהן קנין? שיהיה לה תוקף כדי לעשות כמתנת בריא דאם עמד אינו יכול לחזור בו. שייר עבדים, תניהוי שיור או לא? רבי יודן בר פזירבי יהודה בן פזי אמורא א״י · דור ד׳רבי יהודה בן פזירבי שמעון בן פזי° דברתני דליאעליה בריתא דברדליה ולא ידעין מה תני.

📖 באר משה — דף יח עמוד א

תלמוד ירושלמי מסכת פאה דף יח. נתחיל מהשורה השנייה. שואלת הגמרא: איזהו שכיב מרע? אז כל שלא קפץ עליו החולי זה שכיב מרע. כלומר, מי שבבת אחת נהיה חולה זה שכיב מרע. עכשיו, אם הוא שכיב מרע שלא קפץ עליו החולי אלא כדרך הארץ, כלומר בעצם הוא הגיע לזה אבל לאט לאט, אז הקרובים נכנסים אצלו מיד, ומכיר אותו מיד, והרחוקים נכנסים אצלו לאחר שלושה ימים. אבל אם קפץ עליו החולי, כלומר בבת אחת, כן, המוות שלו מאוד קרוב, אז אלו ואלו נכנסין אצלו מיד, כן, כי אחרת יפספסו. צריך להיפרד ממנו.

אומרת הגמרא דלמא, זה מעשה. רב הונה, רבי פנחס וחזקיה סלקון למבקרא לרבי יוסי בתר תלתא יומין, כן, הוא נהיה חולה כדרך כל הארץ, כן, ונכנסו אחרי שלושה ימים. כי בדרך כלל, כמו שאומרת כדרך כל הארץ, הכוונה שהוא ימות תוך שבעה ימים, כן? אז לא קפץ עליו, הוא היה חולה אבל כדרך כל הארץ, אז הם נכנסו ביום השלישי, כן. אז הוא אמר להם, בי בעיתון מקיימא מתניתא? כלומר אתם רוצים לקיים בי את המשנה הזו? כן, כאילו אתה אומר לנו שאנחנו קרובים. למה באתם רק עכשיו אחרי שלושה ימים?

טוב, עוברים במשנה: כתוב לך שכיב מרע, שייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת. לא שייר כל שהוא, אין מתנתו קיימת. עכשיו מסבירה הגמרא, מתנתו קיימת אפילו הבריא. כן, כי הסברא היא שלמה, למה הוא השאיר קרקע? כנראה הוא חשב שיש סיכוי שהוא יחיה, אז הוא רצה שיישאר לו משהו לחיות, שיוכל להתקיים מזה. לא שייר כל שהוא, אין מתנתו קיימת והוא שהבריא, כן. כלומר, אם הוא לא השאיר מתנה כלשהי, אז כנראה שהוא היה בטוח שימות. אז לכן אם הוא הבריא בעצם זה מתבטל, אבל אם הוא לא הבריא ואם הוא מת אז ודאי זה מתנה.

רבי אבא ורבי חייא בשם רב: עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן, והוא שמת מאותו החולי. כלומר דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי. כלומר גם למרות שהוא לא כתב את זה, כאילו זה כתוב. מספיק שהוא אומר כאילו זה היה כבר כתוב בשטר. אומרת הגמרא, אז אם זה כך, אם אתה אומר "והוא שמת מאותו החולי", משמע שהא אם הבריא, לא. זה בסך הכל דברים בעל פה, זה לא כתוב.

עכשיו ודווקא במסיים, כלומר דווקא אם הוא הגדיר בדיוק ואמר תנו שדה פלוני לפלוני. שואלת הגמרא מה יקרה אם הוא יגיד תנו חצי שדה פלוני לפלוני, וחצי שדה פלוני לפלוני? האם זה נקרא מסוים? כמי שסיים? כלומר כי הוא הגדיר בדיוק. או אני אומר לא, צריך להגדיר ממש גם איזה צד, עד שיאמר חצייה בצפון וחצייה בדרום.

אמר רבי אבינא בשם רבי ירמיה: שייר מטלטלין, לא עשה ולא כלום. כלומר, כל מה שאמרנו ששייר כלשהו זה קרקע, אבל שייר מטלטלין אפילו עם הרבה כסף זה כלום, כן, לא נקרא שייר. ואם הוא עמד מהחולי, כלומר אם נניח הוא כשהיה שכיב מרע הוא השאיר לעצמו כסף ולאחר מכן הוא הבריא, אז הוא חוזר מהכל, גם מה שהוא נתן, גם מהקרקעות שהוא נתן.

אומרת הגמרא, אתא חמי, בוא הראה: שייר קרקע כל שהוא, אתה אומר כיוון שהוא השאיר לעצמו קרקע כלשהי אית ליה מחיי אם יבריא, כן, כלומר הוא השאיר קרקע, אז כנראה גילה דעת שהוא חשב שיש אפשרות שהוא יחיה. אז לכן הוא השאיר קרקע כלשהי כדי שיהיה לו אפשרות להתפרנס מזה. אז לכן אתה אומר שאפילו אם יבריא מה שנתן נתן, כן. ואם שייר אבנים טובות ומרגליות אתה אומר שאין לו - אין לו מחיה מזה. כלומר בעצם אם הוא יבריא אז הוא חוזר בהכל, כן, כי כשהוא השאיר את המרגליות זה לא מתוך מחשבה שהוא יוכל להתקיים מזה אם הוא יחיה. לא הגיוני, כן. השאיר קרקע סנטימטר על סנטימטר, אתה אומר זה מספיק כדי להגיד שהוא חשב שיש סיכוי שהוא יחיה ולכן הוא השאיר משהו שהוא יוכל להתפרנס מזה, כן. אבל שייר מרגליות שוות מיליונים, אתה אומר לא, אין לו בזה משהו שהוא יוכל להתקיים, ולכן בעצם הוא יכול לחזור מהכל. זה לא הגיוני.

שואלת הגמרא מתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין, כן, אנחנו יודעים ששכיב מרע, אמרנו, שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי. עכשיו, אם יש שטר של שכיב מרע שכתוב בו גם קניין, אז מה הדין של זה? אמר רבי יוסי: יודע הוא האיש הזה ששכיב מרע מזכה אפילו בדברים. מספיק שהוא אומר. לאיזה דברים כתב בהן קנין? מתנת בריא. כלומר בעצם הוא רצה לחזק את זה עוד יותר, שזה יהיה גם כמו מתנת בריא, שגם אם הוא יעמוד מחוליו הוא לא יכול לחזור בו.

שואלת הגמרא שייר עבדים? כלומר אם אדם שייר עבדים, נתן כל הנכסים חוץ מעבד. עכשיו בדרך כלל אנחנו יודעים שעבד הוא כקרקע. אז האם עבד נקרא שייר? האם זה כמו קרקע שאם שייר אותה אני אומר זה שייר וגם אם הוא יחזור הוא לא יכול לחזור בו, או שלא? רבי יודן בר פזי - ולא ידעין מה תני, כלומר לא היה ידוע בדיוק מה היה כתוב בברייתא שהוא הביא.

📜 הדינים העולים מדף זה

^[דף יח עמוד ב] ויקיטקסט צורת הדף מפרשים הרב חיים קנייבסקי •הרב פולדא •תולדות יצחק תבונות •רבי אברהם משה לונץ • קול הלשון🎧

ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יח עמוד ב35

^ג_לג^§כתב כל נכסיו לזה וחזר וכתב לזה, רברב אמורא בבל · דור א׳רברבי יהודה הנשיארבי חייא רבהרבי אלעזר בן פדתרב הונארב יהודהרב אדא בר אהבה+7° אבא בר אייבו אמר: אינו יכול לחזור בו והראשון זכה. רבי אבא בר חונהרבי אבא בר חונה° ורבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא אמרו: יכול לחזור בו והשני זכה. היאך עבידא מאי נפקא מינא? היה רבו הראשון השכיב מרע כהן והשני כהן שקיבל ראשון והשלישי ישראל השני שקיבל. על דעתיה דרברב אמורא בבל · דור א׳רברבי יהודה הנשיארבי חייא רבהרבי אלעזר בן פדתרב הונארב יהודהרב אדא בר אהבה+7° אבא בר אייבו, יכול לאכול בתרומה. על דעתי דרבי אבא בר חונהרבי אבא בר חונה° ורבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא, אינו יכול לאכול בתרומה. הכל מודים שאם היה רבו הראשון ישראל, אינו אוכל בתרומה, שמא יבריא. אמר רבי יוסי ברבי בוןרבי יוסי ברבי בון אמורא א״י · דור ה׳רבי יוסי ברבי בוןרבי מנא° בשם רב חונהרב הונא אמורא בבל · דור ב׳רב הונארברבי אבארבה בר נחמנירב יוסףרב אחא בר יעקב+3°: מתניתין מסייע לרבי אבא בר חונהרבי אבא בר חונה° ורבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא שסוברים ששכיב מרע חוזר בו. דתנן: בריא שכתב בלשון דייתיקי שכתב בשטר כל נכסי לפלוני אם מתי, חוזר בו שאין זה כלום שלא תקנו דייתקי לבריא, ושכיב מרע שכתב בלשון מתנהמתנת בריא שכתב נכסי נתונים לפלוני. ולא הזכיר שנותן את המתנה מחמת חוליו בשניהם חוזר בו. בריא שכתב בלשון דייתיקי, חוזר בו ולא עוד הוא בריא באותו מצב שהיה כשכתב את השטר. ודכוותיה שכיב מרע שכתב מתנה, חוזר בו ולא עוד היאהוא שמ שכיב מרע כמו שהיה בזמן שכתב את השטר, כדעת רבי אבא בר חונה ורבי יוחנן. איזה היא נוסח דייתיקי? דא זה השטר תהא לקיים ולעמוד ואםשאם מתי ינתנו נכסים לפלוני. איזה היא נוסח מתנה? הרי כל נכסי נתונים לפלוני במתנה מעכשיו מחיים. ושתהאדייתקי שהיה כתוב בה מהיום, מהו? האם הוי כמתנת בריא ואינו יכול לחזור בו, או כיוון שכתב מחמת מיתה חוזר בו? אחתיה דרבי גורייןרבי גוריין° כתבת נכסי לאחוה כתבה נכסיה לאחיה, וסלק אחוה רבה בא האח הגדול ופייסה וכתבת ליה. אתאי עובדא קומי בא המעשה לפני רבי אימירבי אמי אמורא א״י · דור ג׳רבי אמירבי יוחנןרבי אושעיא רבהרבי זריקא° אמי בן נתן. אמר: הכין אמר רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא: חוזר בו. אמר רבי זירארבי זירא אמורא א״י · דור ג׳רבי זירארב יהודהרבי אלעזר בן פדתרבי ירמיהרבי יונהרבי יוסי בר זבידארבי בון בר חייא°: לא מודה רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא שאם כתוב בה מהיום שאינוזה נוסח של מתנת בריא ואינו יכול לחזור בו? כי אתא רבי אבהורבי אבהו אמורא א״י · דור ג׳רבי אבהורבי יוחנןרבי ירמיה° אמר בשם רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא: אם כתוב בה מהיום אין יכול לחזור בו. וכן כי אתא רבי אילארבי אלעאי אמורא א״י · דור ג׳רבי אלעאירבי יוחנן° אילעא אמר בשם רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא: אם כתוב בה מהיום אינו יכול לחזור. ואנהר ונזכר רבי אימירבי אמי אמורא א״י · דור ג׳רבי אמירבי יוחנןרבי אושעיא רבהרבי זריקא° אמי בן נתן וחזר עובדא. תנן: הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה. רברב אמורא בבל · דור א׳רברבי יהודה הנשיארבי חייא רבהרבי אלעזר בן פדתרב הונארב יהודהרב אדא בר אהבה+7° אבא בר אייבו אמר: במזכה על ידיה לבנים וכתב לה קרקע ושתקה. ושמואלשמואל אמורא בבל · דור א׳שמואלרבי יהודה הנשיארבי אלעזר בן פדתרב יהודהרב מתנארבי אסי+1° בר אבא בר אבא אמר: במחלק לפניה וכתב לה קרקע ושתקה. רבי יוסי ברבי חנינארבי יוסי בר חנינא אמורא א״י · דור ב׳רבי יוסי בר חנינארבי יוחנןרבי חמא בר עוקבא° אמר: מקולי כתובה שנו כאן. וכן תני בר קפרא °: מקולי כתובה שנו כאן אבל בשאר בעל חוב אם נתן לו חלק אחד לא מחל על שאר החוב. אמר רבי אבארבי אבא אמורא א״י · דור ג׳רבי אבארב הונארב יהודה°: לטעמא דרבי יוסי ברבי חנינארבי יוסי בר חנינא אמורא א״י · דור ב׳רבי יוסי בר חנינארבי יוחנןרבי חמא בר עוקבא°, לא סוף דבר כתובה מנה ומאתים, אלא אפילו כתובה של אלף דינר, מקולי כתובה שנו כאן.

📖 באר משה — דף יח עמוד ב

ואומרת הגמרא כתב לזה וחזר וכתב לזה. כלומר שכיב מרע, תוך שהוא שכיב מרע הוא כתב את כל הנכסים לפלוני, אחרי זה חזר בו, כתב את זה לאחר. אז רב אמר: אינו יכול לחזור בו - והראשון זכה. ברגע שהוא כתב לא יכול לחזור. רבי אבא בר חונה ורבי יוחנן אמרו יכול לחזור בו - והשני קנה. היאך עבידא? כלומר איזה נפקא מינה יצא מזה, מלבד זה שמי מקבל את הכסף. היה רבו ראשון - כלומר השכיב מרע - והשני כהן והשלישי ישראל. כלומר, יש לנו את השכיב מרע, הוא נחשב הבעלים הראשון. בהתחלה הוא כתב את העבד למקבל הראשון שהוא כוהן, ולאחר מכן הוא התחרט וכתב את זה למקבל שני שהוא ישראל.

על דעתיה דרב, יכול לאכול בתרומה. כי גם הבעלים הראשון שלו כוהן וגם הראשון שקיבל אותו הוא כוהן, אז אם רב אומר שהוא נשאר אצלו, בכל מקרה הוא יכול להמשיך לאכול בתרומה בלי בעיה, כי גם אם הבעלים ימות השני כוהן אז הוא ממשיך לאכול. על דעתי דרבי אבא בר חונה ורבי יוחנן, אינו יכול לאכול בתרומה. כי לדעתם הוא יכול לחזור בו, אז בעצם אם הוא ימות מי שיזכה זה השני שהוא ישראל, אז אני לא יכול לאכול בתרומה, כי אולי הוא ימות ואז ישראל אוכל אותו, הוא הבעלים שלו, הוא כבר לא יכול לאכול.

הכל מודים שאם היה רבו הראשון ישראל, אינו אוכל בתרומה, שמא יבריא. כלומר, כולם מודים שאם הבעלים הראשון היה ישראל אז פה ודאי הוא לא יכול לאכול, כי אולי הבעלים יבריא. כאן אף אחד לא אומר שהוא ודאי ימות, זה רק ספק.

רבי יוסי ברבי בון בשם רב חונה: מתניתין מסייע לרבי אבא בר חונה ורבי יוחנן, שהם אומרים ששכיב מרע יכול לחזור בו. מה הראיה דתנן? בריא שכתב דייתיקי, ושכיב מרע שכתב חוזר בו. כלומר בריא שכתב שטר בלשון דייתיקי, שהוא כותב "כל נכסיי לפלוני אם מתי", כאילו מדגיש שבעצם הוא כותב את זה מחמת מיטה. ושכיב מרע שכתב בלשון מתנה, לא הזכיר בכלל את העניין של מיטה, הוא כתב פשוט נכסיי נתונים לפלוני. אז בשניהם חוזר בו, כן.

עכשיו, בריא שכתב דייתיקי, חוזר בו ולא עוד הוא בריא. האם לא הכוונה שהוא חוזר בו כשהוא באותו מצב שהוא כתב את השטר, כלומר שהוא בריא? כן, הרי אם בריא כתב שטר דייתיקי, אתה אומר חוזר, הוא חוזר בו כמובן באותו מצב שהוא נמצא עכשיו - בריא. אז באותה מידה ודכוותיה שכיב מרע שכתב מתנה, חוזר בו ולא עוד - מדובר שהוא באותו מצב שהיה קודם. מה היה שכיב מרע? הוא כתב שטר, חוזר בו, הוא כותב שטר אחר. אז רואים מכאן בעצם, כמו שאמרו רבי אבא ורבי יוחנן, ששכיב מרע שכתב שטר יכול לחזור בו.

ואתה גמר, איזה היא דייתיקי? אמרנו שאם הבריא כתב בנוסח דייתיקי - מה זה בכלל נוסח דייתיקי? אז אתה גמר, ככה כתוב בנוסח: דא תהא לקיים ולעמוד מת ינתנו נכסים לפלוני. השטר הזה יהיה לקיים ולעמוד, כלומר יתקיים אם מתי, שייתנו נכסיי לפלוני. זה בעצם שטר דייתיקי. עכשיו, איזה היא מתנה? שהוא כותב הרי כל נכסי נתונים לפלוני מתנה מעכשיו. הוא לא כתב אם מתי, לא הזכיר בכלל את התלות במיטה. אז זה נוסח מתנה. ואתה גמר, צריך שיהיה כתוב בה מהיום, כלומר שהמספר היום, יום ג' באלול או משהו כזה.

אחתיה דרבי גוריין כתבת נכסי לאחוה, כתבה כל הנכסים לאח שלה, וסלק אחוה רבה פייסה וכתבת ליה. כלומר, היא בהתחלה כתבה את זה לאח שלה, לאחד האחים הקטנים, והאח הגדול הלך ושכנע אותה, אז היא כתבה לו חזרה. אתאי עובדא קומי רבי אימי. אמר: הכין אמר רבי יוחנן: חוזר בו. כלומר, שכיב מרע יכול לחזור, אז היא חזרה.

אמר רבי זירא: לא מודה רבי יוחנן שאם כתוב בה מהיום יכול לחזור בו? הרי היא כתבה שם מהיום, ומרגע שהיא כתבה מהיום אז היא לא יכולה לחזור. אז בעצם יצא שהקטן כן זכה בזה והגדול לא קיבל כלום. אתא רבי אבהו בשם רבי יוחנן: אין יכול לחזור בו. אתא רבי אילא בשם רבי יוחנן: אינו יכול לחזור. אחרי שהם באו ואמרו כן, העידו מה רבי יוחנן אמר, אז גם רבי אימי נזכר. ואנהר רבי אימי וחזר עובדא. כן, רבי אימי נזכר שבאמת כך אמר רבי יוחנן, שאם כתוב בו מהיום אז בעצם לא יכול לחזור כי זה כמו מתנת בריא לגמרי.

תנן: אמרנו במשנה, הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כלשהי איבדה כתובתה. אז איך מדובר? רב אמר: במזכה על ידיה לבנים. כלומר היא בעצם עומדת והוא אומר לה תזכי לבן אברהם, תזכי לבן יצחק, ובעצם הוא מזכה על ידה לבנים וגם לה הוא כתב קרקע ושתקה. ושמואל אמר: במחלק לפניה. לא צריך שהיא תהיה זאת שמזכה. כלומר בעצם הרעיון הוא שבגלל שהיא זוכה לכבוד הזה להיות זאת שמזכה לבנים, אז היא מתוך שהיא רואה שבעלה מעריך אותה, מוכנה לקבל את הקרקע בתמורה לכתובה. ושמואל אמר לא, אפילו מחלק לפניה, לא צריך בכלל שיזכה דרכה, אלא אפילו אם הוא מחלק בפניה וכתב קרקע ושתקה זה כבר מספיק.

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: מקולי כתובה שנו כאן. כלומר, הדין הזה זה אחד מהקולות של כתובה. יש לנו כלל שאישה רוצה להתחתן, אז לכן בעצם לא חששו לעקל בכמה דברים, וזה גם כן אחד מהקולות שאם היא מוכנה לקבל קרקע כלשהי, איבדה את הכתובה. וכן תני בר קפרא: מקולי כתובה שנו כאן. אבל בשאר חוב אין דבר כזה - כלומר אם יש לו חוב של מאות אלפי שקלים ונותן לו איזה קרקע, זה לא ודאי שהוא מכר על השאר. זה רק בכתובה הדין הזה.

אמר רבי אבא: טעמא דרבי יוסי ברבי חנינא, לא סוף דבר כתובה מנה ומאתים. כלומר אל תחשוב שמה שאמרנו, שאם הוא כתב לה קרקע חל על הכתובה, זה מדובר על הכתובה המינימלית של מנה ומאתים - מנה לאלמנה ומאתים לבתולה - אלא אפילו כתובה של אלף דינר, מקולי כתובה שנו כאן. ובעצם היא בגלל שהיא הסכימה לקבל קרקע כלשהי, אז בעצם היא ויתרה על הכתובה.

עין משפט ונר מצוה
[ע"א]

32 ג_לב מיי' פ ב' מהל' מתנות עניים הלכה ג':
[ע"ב]

33 ג_לג מיי' פ"ט מהל' זכיה ומתנה הלכה ט"ו, מיי' פ"ט מהל' זכיה ומתנה הלכה ט"ז, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"נ סעיף י"ג, סמ"ג עשין פב:

ירושלמי מאיר מסכת פאה דף יט_כ

^[דף יט עמוד ב] ויקיטקסט צורת הדף מפרשים הרב חיים קנייבסקי •הרב פולדא •תולדות יצחק תבונות •רבי אברהם משה לונץ • קול הלשון🎧

ירושלמי מאיר עם פירוש באר משה — דף יט עמוד ב36

==ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ח==

מתני': ^ג_לד^§הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין. שייר קרקע כל שהוא, לא יצא בן חורין. °רבי שמעוןרבי שמעון בר יוחאי תנא · דור ד׳רבי שמעון בר יוחאירבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן יוחאי אומר: לעולם הוא בן חורין, עד שיאמר: הרי כל נכסי נתונין לפלוני עבדי, חוץ מאחד מרבוא שבהן.
גמ': אמר רבי יסארבי אסי אמורא א״י · דור ג׳רבי אסירבי יוחנןשמואל° אסי בשם רבי אלעזררבי אלעזר בן פדת אמורא א״י · דור ב׳רבי אלעזר בן פדתרבשמואלרבי יוחנןרבי זירא° בן פדת: שייר מטלטלין, לא עשה ולא כלום. שאני אומר: גופו שייר. תנן: רבי שמעון אומר: לעולם הוא בן חורין וכ"ו. וכשבא מעשה לפני °רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא, אמר: (משלי כד כו) שפתים ישק משיב דברים נכוחים.

📖 באר משה — דף יט עמוד ב

הבבלי, ירושלמי מסכת פאה, דף יט, מתחילים משנה פרק ג' הלכה ח'. אומרת המשנה, "הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין". כן, כי אז וראו שהעבד הוא חלק מהנכסים. אז אם הוא כתב את כל הנכסים גם העבד בכלל הנכסים. אבל שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין, כיוון שעבד הוא כמו קרקע, אז אולי הוא התכוון מה שהוא השאיר זה בעצם את העבד. ויש לנו כלל שמה שקנה עבד קנה רבו, אז גם אם יתר את כל הרכוש כיוון שהוא נשאר עבדו, אז בעצם האדון קנה את הכל.

רבי שמעון אומר: לעולם הוא בן חורין, עד שיאמר: הרי כל נכסי נתונין לפלוני עבדי, חוץ מאחד מרבוא שבהן. כלומר, אומר לו אם הוא מגדיר מה הוא לא נותן אז עבד כן משתחרר. רק אם הוא לא מגדיר מה הוא לא נותן, הוא אומר אפילו אם הוא אומר אחד מרבוא, כן, אפילו שזה נניח פרוטה, אז עבד לא משתחרר כי אני אומר אולי הוא התייחס לעבד בתור אחד מרבוא, כן. כלומר, יכול להיות שבעיניו העבד שווה רק פרוטה ואותה פרוטה הוא השאיר אצלו.

אומרת הגמרא, רבי יסא בשם רבי אלעזר: שייר מטלטלין, לא עשה ולא כלום. כלומר, לא רק אם הוא השאיר קרקע, גם מטלטלין אותו דבר. אני אומר שהוא לא התכוון להשאיר את העבד.

אמרנו במשנה, רבי שמעון אומר לבעל חורין עד שיאמר "הרי כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהן". כן. אומרת הגמרא שכשבא מעשה לפני רבי יוסי, שסיפרו לו מה רבי שמעון אמר, אמר: שפתים ישק משיב דברים נכוחים, כי באמת מה שרבי שמעון אומר זה הדבר הנכון והגישה הנכונה.

הדרן עלך פרק "מלבנות".

אם ירצה השם אנחנו מתחילים פרק ד' הלכה א', דף כ'. אומרת המשנה, "הפאה ניתנת במחובר לקרקע". כן, כלומר פאה אנחנו יודעים שניתנת בקמה, כן, יש לה מחובר. בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים, כן. כלומר שבעצים גבוהים כמו דקל - זה עץ התמר, הוא הגבוה, לא הנמוך, יש גם נמוכים. דלית - זה גפנים שמעלים אותם מאוד גבוה. אז בעל הבית מוריד ומחלק לעניים.

רבי שמעון אומר אף בחילוקי אגוזים. כלומר גם בעצי אגוזים שהם חלקים, שקשה מאוד לטפס עליהם למרות שהם לא גבוהים, אז בעל הבית מוריד ומחלק.

אומרת המשנה אפילו תשעים ותשעה עניים אומרים לחלק ואחד אומר לבוז, לזה שומעים, כלומר לקולא. בדלית ובדקל הפוך: אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק, לזה שומעים שאמר לקולא.

אומרת הגמרא, מה המקור לדין הזה שהפאה ניתנת במחובר לקרקע, ובדלית ובדקל בעל הבית מוריד? כתוב "לא תכלה פאת שדך בקוצרך". מה תלמוד לומר בקוצרך? הרי מדובר שהוא קוצר, שהרי כבר נאמר "בקוצרך את קציר ארצך לא תכלה", אלא בשעה שאתה קוצר והתבואה מחוברת - לא תכלה לקצור את הכול אלא תשאיר פאה. כן, מכאן שהפאה ניתנת במחובר לקרקע.

עכשיו יכול אפילו בדלית ובדקל, כן, גם אם ישייר מחובר - תלמוד לומר "קציר". למה אני אומר קציר? כי מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול. כלומר לקצור את התבואה אז גם ילד קטן יכול. כן, אין מגבלה של גובה, אין מגבלה של סכנה. אז יצא דלית ודקל שאין הקטן מושל בו כגדול. כלומר גדול יכול, קטן לא מסוגל, אז בזה באמת בעל הבית צריך להוריד.

אז יוצא מכאן שבעצם זה, לכאורה, יש דרשה מפסוק. יש דיבי משמינה מנה, יש לנו גם פסוק אחר, דכתיב "לעני ולגר תעזוב אותם". כן. כלומר, מצד אחד יש פה ריבוי - "לעני ולגר תעזוב" - לכאורה כל דבר, וכן, ומצד שני כתוב "אותם" - אותם ולא אחרים.

אני אומר: הלך לפניהם - תבואה בקציר, טלטל באמיר, תמרים במכבדות. יכול בדלית ובדקל, כן, כלומר גם בעצים כאלה כמו דקל שהם גבוהים ומסוכנים, ודלית שזה גם כן גבוה? תלמוד לומר "אותם", כן, אז יש מיעוט - אותם משאיר ולא אחרים. אז מה ראית לרבות את אלו, כלומר לרבות תבואה, טלטל ואמיר ומכבדות ותמרים במכבדות, ולמעט להוציא את אלו - את הדלית והדקל?

אז אומרת הגמרא, אחר שריבה כתוב ומיעט. כלומר יש ריבוי כמו שאמרנו "לעני ולגר תעזוב", אז זה ריבוי - תעזוב הכל. ומיעט - כתוב "אותם", אותם ולא אחרים. אז מרבה אני את אלו שאינם של סכנה, כן, ומוציא אני את אלו של סכנה.

שואלת הגמרא, האם הדבר הזה, שמה שאמרנו שבדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק, זה דרשה מחוברת, כלומר זה דין תורה, או שלא מחובר - זה רק אסמכתא, וכל הלימוד הזה זה רק אסמכתא. עכשיו, מה ההבדל הלכתי? אם תאמר שלא מחובר, כלומר זה לא דאורייתא, אז מדאורייתא צריך להשאיר את זה - את הכל מחובר. אז קורא אני שם פאה למעלה, כלומר רוצה לקרוא פאה כשהתמרים נמצאים בדקל למעלה וכשהענבים נמצאים בדלית, כן, כי מדאורייתא צריך לתת את זה ככה, אבל רק הוא מוריד. ואם תאמר מחובר, כלומר אם תאמר שבעצם הדין הזה הוא דין תורה, שהוא צריך להוריד את זה מהדלית והדקל, אז קורא שם פאה למטן, כן, בעצם המצווה לתת פאה למטה בדלית ודקל.

עכשיו עוד הבדל הלכתי. אם תאמר שקורא שם פאה למעלה, כלומר אם תאמר שבעצם זה לא מחובר, שמהתורה צריך לתת את הפאה שזה מחובר לעצים למעלה, אז הוא קורא שם למעלה, וכשהוא מוריד את זה - הוצאה משל עניים, כן, כי אמנם בעצם חכמים תיקנו שהוא יוריד את זה, אבל הוא יכול להוריד את העלות של העבודה, ולהוריד, לקחת את זה מהחלק של העניים. עכשיו, ואם תאמר שקורא שם פאה למטה, כלומר אם תגיד שמדאורייתא הוא צריך להוריד את זה למטה, ולמטה הוא קורא שם פאה, זה בעצם הוצאה משל בעל הבית.

ואת גם ה, אה, אפשר להגיד אפילו אחרת: אפשר להגיד שאפילו אם נגיד שמדאורייתא הוא צריך להשאיר את זה למעלה ולקרוא פאה למעלה, כן? חכמים תיקנו שהוא יוריד למטה, אבל בכל זאת אני יכול להגיד שאולי ההוצאה משלו, כי הצריכו על בעל הבית שתצא הוצאה משלו. למה? מפני הסכנה. כי אם נגיד שההוצאה משל עניים, אז העניים ינסו לחסוך, ינסו לקטוף בעצמם ויבואו לידי סכנה. לכן בעצם חכמים תיקנו שהוא גם יוריד וגם זה יהיה על חיובו.

תני בשם רבי מאיר: כל אלה לא סכנה, ובכולם בעל הבית מוריד ומחלק. שואלת הגמרא, מה - רבי מאיר חולק על הדרשה שאמרנו, עם הקציר שדווקא דבר שהקציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול, כן? אבל דלית ודקל שהוא לא מושל, אז בעל הבית מוריד - אז זה רק עצים כמו דלית ודקל, אבל שאר העצים לא. מה רבי מאיר חולק על זה? אם רבי מאיר לא דריש קציר, ורבנן דרשי קציר? אומרת הגמרא, לא, כולם דורשים את זה, כולם מסכימים, אלא רבי מאיר מוסיף שכל אלה לא בסכנה. אז לכן חכמים תיקנו בכל העצים שיוריד, לא בגלל שדלית ודקל קטן לא שולט - הוא שולט, אבל זה סכנה, לכן אפילו לגדול זה סכנה, לכן תיקנו שבכל העצים בעל הבית מוריד ומחלק. ואילו רבנן אומרים לא, אין סכנה, אלא בדלית ודקל בלבד.

למדנו במשנה, דלית ודקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים, ורבי שמעון אומר אף בחילוקי אגוזים. כן, אז הגמרא מביאה איזה סיפור כדי להראות שבאמת חילוקי אגוזים זה סכנה, דוגמה לעצים שהעצים חלקים וקשה מאוד לטפס, אפשר אפילו ליפול. כן. אמר רבי חייא בשם רבי שמעון בן חלפתא: מעשה שמתו חמישה אחים בחמישה חילוקי אגוזים. כלומר, חמישה ילדים קטנים ניסו לטפס כדי לקטוף אגוזים - אגוזים זה מאוד חביב על ילדים - והם נפלו ומתו.

אומרת הגמרא, בעל הבית שקרא שם פאה וכילה, כלומר אם אמר "זה פאה" ולאחר מכן קצר את זה, אז אני קורא עליו "לא תכלה פאת שדך בקוצרך". אבל לא רק זה - גם אם הוא לא קרא וקצר, גם אני קורא עליו "לא תכלה פאת שדך בקוצרך".

למדנו במשנה, דלית ודקל אין עוקה - אלא אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז, אחד אומר לחלק, לזה שאומרים שומרים לקולא. כן. כלומר, בעל הבית היה צריך לקצור את זה, לקטוף את זה ולחלק אחד אחד, לכל אחד לתת חלק.

שואלת הגמרא, מה יקרה אם יתנו ביניהם כל העניים שבעל הבית לא יחלק אלא יניח לפניהם, כן, יזרוק את זה והם יקבעו? אמרנו, הוא מוריד את זה, אבל אם יתנו ביניהם שבמקום לחלק לכל אחד ואחד הוא יניח את זה וילך, והם בעצם יסתערו על זה, ומי שייקח - קח הרבה, יזכה. אז אומרת הגמרא, אפילו כן אין שומעים להם, אלא בעל הבית חייב לחלק לכל אחד ואחד. למה? כי אני חושש שמא יראה עני ממודעיו, כלומר יראה איזה עני קרוב שלו, חבר שלו, וישליך לפניו, אבל בעצם הוא ימנע מאחרים לזכות בזה.

רבי ישמעאל בר אבודימי בעי - כלומר, רבי ישמעאל בר אבודימי שאל: אנחנו יודעים שפאה ניתנת בקמה, כן, בתבואה, דוגמה. אז אמרנו שאם הוא כילה שדה, כלומר אם הוא קצר גם את החלק שהוא הגדיר בתור פאה, אז חזרה פאה לעומרים. כן. כלומר, עכשיו הוא צריך לתת להם מהעומרים, כי בעצם באיזשהו מקום קוצר את הפאה, אז יש לו איזה חוב כלפי העניים - הוא חייב להם את הסכום של הפאה, והוא נותן את זה מהעומרים. אז האם גם כאן בעל הבית חייב לחלק בידו? כי אני חושש שמא יראה את העני ממודעיו וישליך לפניו. כן, זה נשאר בשאלה.

עין משפט ונר מצוה
[ע"א]

[ע"ב]

34 ג_לד מיי' פ"ז מהל' עבדים הלכה ב', טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף נ"ז, סמ"ג עשין פז:

הדרן עלך פרק מלבנות

→ פרק שני | מסכת פאה | פרק רביעי ←