ביאור:המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם לאורך הדורות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זהו מאמר לא גמור. קחו אותו כאתגר - להשלים אותו!

איך הבינו את הביטוי בתקופות מאוחרות[עריכה]

בספר דברים, יש חשיבות רבה למקום מיוחד - "המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן/לשום שמו שם". בפרקים יב-טז נאמר, שחייבים לעלות לשם כדי להקריב שם את הקרבנות ולאכול שם את המעשרות; בפרק יז נאמר, שחייבים לעלות לשם כדי לקבל פסקי-הלכה מהכהנים והשופטים היושבים שם; ועוד. לכן, חשוב לדעת מה הוא אותו מקום.

אנחנו רגילים להבין, שהמקום הזה הוא ירושלים, העיר שבה נבנה בית-המקדש ובו ישב בית-הדין הגדול; אך לפי זה, קשה להבין מדוע בכל תקופת יהושע והשופטים הקריבו מחוץ לירושלים - בעיקר במקדש שבשילה.

ע"פ רש"י, המקום הזה היה בהתחלה שילה, ואחר-כך ירושלים; אך לפי זה, קשה להבין מדוע לאחר חורבן שילה, בתקופת שמואל הנביא ודוד המלך, הקריבו במקומות שונים. חז"ל קוראים לתקופה הזאת "תקופת היתר במות", אך התקופה הזאת לא נזכרה בתורה!

איך הבינו את הביטוי בתקופת התורה[עריכה]

נראה לי, שכדי להבין את פשוטו של מקרא, אנחנו צריכים להבין אותו כפי שהבינו אותו האנשים שקיבלו את התורה; ובאותו זמן עדיין לא היה ידוע להם באיזו עיר יקימו את בית המקדש. כאשר הם שמעו את הביטוי "המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם", הם לא ידעו באיזה מקום מדובר; ויותר מזה: הם בכלל לא ידעו שמדובר דווקא במקום קבוע!

מהפסוקים בדברים יב אפשר להסיק רק, שצריך להיות מקום אחד שבו יש להקריב קרבנות לה'; המקום הזה לא חייב להיות קבוע, העיקר שלא יהיו שני מקומות שונים בבת-אחת.

ייתכן שהסיבה לכך היא, שהקרבת קרבנות מבטאת קרבה מיוחדת בין ה' לבין המקריבים, ה' כביכול נמצא ממש באותו מקום שבו מקריבים לו קרבנות; ואם מקריבים לו קרבנות בשני מקומות שונים, זה עלול לגרום לאנשים לחשוב שיש שני אלים שונים.

מכיוון שחייב להיות לכל היותר מקום אחד שבו מקריבים קרבנות, צריך לברר איך נקבע המקום הזה - "המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם":

הביטוי "שם ה'" הוא בדרך-כלל ביטוי מופשט, שמציין את מהות ה' ונוכחותו. בכל מסעיהם של בני-ישראל במדבר, ה' שכן בין הכרובים שעל ארון-הברית, שנמצא באוהל-מועד; לכן נראה, שהסימן המוחשי המובהק לשכינת "שם ה'" במקום מסויים הוא - נוכחות ארון הברית; שם ה' נקרא על ארון הברית, ובאופן כללי יותר - על אוהל מועד. כך כתוב גם ב שמואל ב ו ב: " "ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם את ארון האלהים, אשר נקרא שם שם ה' צבאות ישב הכרבים עליו" ".

בכל מסעיהם של בני-ישראל במדבר, ה' החליט לאן להוביל את המשכן, כמו שכתוב בכמה מקומות, למשל (במדבר ט טו-כג): "וביום הקים את-המשׁכן כסה הענן את-המשׁכן לאהל העדת, ובערב יהיה על-המשׁכן כמראה-אשׁ עד-בקר. כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה-אשׁ לילה. ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי-כן יסעו בני ישׂראל, ובמקום אשׁר ישׁכן-שׁם הענן שׁם יחנו בני ישׂראל. על-פי ה' יסעו בני ישׂראל ועל-פי ה' יחנו כל-ימי אשׁר ישׁכן הענן על-המשׁכן יחנו. ובהאריך הענן על-המשׁכן ימים רבים, ושׁמרו בני-ישׂראל את-משׁמרת ה' ולא יסעו. וישׁ אשׁר יהיה הענן ימים מספר על-המשׁכן, על-פי ה' יחנו ועל-פי ה’ יסעו. וישׁ אשׁר-יהיה הענן מערב עד-בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו, או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו. או-ימים או-חדשׁ או-ימים, בהאריך הענן על-המשׁכן לשׁכן עליו יחנו בני-ישׂראל ולא יסעו ובהעלתו יסעו. על-פי ה' יחנו ועל-פי ה' יסעו את-משׁמרת ה' שׁמרו על-פי ה' ביד-משׁה". כלומר, כשענן ה' שכן על המשכן, זה סימל שהמשכן צריך להישאר במקומו; וכשענן ה' נעלה מעל המשכן, זה סימל שהמשכן צריך ליסוע, ובני-ישראל נסעו בעקבות הענן והקימו את המשכן במקום שבו הענן נעצר. כלומר, ה' קבע איפה ישכון המשכן, שבו נמצא ארון הברית, ששמו נקרא עליו.

לפי זה, משמעותו המוחשית של הביטוי "המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם" בזמן התורה היתה - "המקום שבו יבחר ה' לשכן את ארון הברית".

ומשמעות האיסור המופיע בדברים יב-טז היא - "אסור להקריב קרבנות מחוץ למקום שבו שוכן ארון ה'".

ה' יכול להחליט, כמובן, שהוא לא שוכן מעל ארון ה' אלא במקום אחר; אך כל עוד אין לנו מידע בנושא (מפי נביא ה'), הסימן המובהק לשכינת שם ה' הוא ארון הברית, ולכן מותר להקריב קרבנות רק שם.

לאחר שהבננו את משמעות הביטוי והאיסור התלוי בו, נבדוק איך קיימו את האיסור הזה לאורך הדורות.

בימי יהושע[עריכה]

יהושע הקריב קרבנות באיזור שכם, כמו שכתוב (יהושע י ל-לה): "אז יבנה יהושׁע מזבח לה’ אלהי ישׂראל בהר עיבל. כאשׁר צוה משׁה עבד-ה’ את-בני ישׂראל ככתוב בספר תורת משׁה מזבח אבנים שׁלמות אשׁר לא-הניף עליהן ברזל ויעלו עליו עלות לה’ ויזבחו שׁלמים . ויכתב-שׁם על-האבנים את משׁנה תורת משׁה אשׁר כתב לפני בני ישׂראל. וכל-ישׂראל וזקניו ושׁטרים ושׁפטיו עמדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלוים נשׂאי ארון ברית-ה’ כגר כאזרח חציו אל-מול הר-גרזים והחציו אל-מול הר-עיבל כאשׁר צוה משׁה עבד-ה’ לברך את-העם ישׂראל בראשׁנה. ואחרי-כן קרא את-כל-דברי התורה הברכה והקללה ככל-הכתוב בספר התורה. לא-היה דבר מכל אשׁר-צוה משׁה אשׁר לא-קרא יהושׁע נגד כל-קהל ישׂראל והנשׁים והטף והגר ההלך בקרבם". כפי שניתן לראות בפסוקים, יהושע הקריב את הקרבנות במקום שבו שכן ארון ה' באותו זמן, כלומר הוא שמר על האיסור מדברים יב.

לאחר מכן (יהושע יח א): "ויקהלו כל-עדת בני-ישׂראל שׁלה, וישׁכינו שׁם את-אהל מועד...": בני-ישראל הונהגו באותו זמן ע"י יהושע, שהיה בקשר עם ה', ולכן מסתבר שבנ"י השכינו את אוהל מועד בשילה במצוות ה'.

כל עוד ארון ה' היה בשילה, זה היה "המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם", והיה אסור להקריב קרבנות מחוץ לשילה.

לכן, ביהושע כב, כשבני ראובן גד ומנשה בנו להם מזבח בעבר-הירדן-המזרחי, בני-ישראל נחרדו וכמעט עלו להילחם בהם; הם חששו, שבני 2.5 השבטים רוצים להקריב קרבנות מחוץ למקום שבו ה' שיכן את שמו, בניגוד לתורה.

רק לאחר ששמעו (כב26) "ונאמר נעשׂה-נא לנו לבנות את-המזבח לא לעולה ולא לזבח", כלומר שבני 2.5 השבטים לא מתכוונים להקריב שם קרבנות, הם נרגעו וחזרו לבתיהם בשלום.

בימי השופטים[עריכה]

בתחילת ספר שופטים מסופר על קרבן שבני-ישראל הקריבו במקום שנקרא "בוכים" (שופטים ב א-ה); קשה להסיק מסקנות מהסיפור הזה, כפי שהסברתי כאן .

כשה' התגלה לגדעון, הוא ציווה עליו להקריב כקרבן את פר האשרה של בני עירו (ו25-27): "ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את-פר-השׁור אשׁר לאביך ופר השׁני שׁבע שׁנים והרסת את-מזבח הבעל אשׁר לאביך ואת-האשׁרה אשׁר-עליו תכרת. ובנית מזבח לה' אלהיך על ראשׁ המעוז הזה במערכה ולקחת את-הפר השׁני והעלית עולה בעצי האשׁרה אשׁר תכרת. ויקח גדעון עשׂרה אנשׁים מעבדיו ויעשׂ כאשׁר דבר אליו ה' ויהי כאשׁר ירא את-בית אביו ואת-אנשׁי העיר מעשׂות יומם ויעשׂ לילה": מכיוון שה' ציווה עליו להקריב קרבן באותו מקום, הוא בוודאי "שיכן את שמו" שם באותו זמן.

כמובן, אפשר גם להסביר שמדובר ב"הוראת שעה", הוראה חד-פעמית של ה' שמנוגדת למצוה הכללית שבתורה; אולם לפי הסברנו אין צורך בזה, ואין כאן כל הוראה לעבור על מצוות התורה.

יפתח נדר, שאם ישוב בשלום מהמלחמה (שופטים יא לא): "והיה היוצא אשׁר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשׁובי בשׁלום מבני עמון והיה לה' והעליתהו עולה". לפי חלק מהפירושים, הוא אכן קיים את הנדר והעלה את בתו לעולה. לא כתוב איפה בדיוק הוא עשה זאת, אולם לענייננו זה לא משנה, כי קרבן אדם כמובן מנוגד לתורה, גם אם מקריבים אותו במקום הנבחר...

בסוף ספר שופטים מסופר על מלחמת הגבעה - המלחמה שניהלו כל שבטי ישראל נגד גבעת-בנימין. לאחר שני ימים רצופים שבהם שבטי ישראל הובסו בקרב (שופטים כ כו-כח): "ויעלו כל-בני ישׂראל וכל-העם, ויבאו בית-אל, ויבכו, וישׁבו שׁם לפני ה', ויצומו ביום-ההוא עד-הערב, ויעלו עלות ושׁלמים לפני ה' . וישׁאלו בני-ישׂראל בה' ושׁם ארון ברית האלהים בימים ההם . ופינחס בן-אלעזר בן-אהרן עמד לפניו בימים ההם לאמר האוסף עוד לצאת למלחמה עם-בני-בנימן אחי אם-אחדל ויאמר ה' עלו כי מחר אתננו בידך". כפי שניתן לראות בפסוקים, בני-ישראל, שהודרכו אז ע"י פינחס הכהן, שמרו על האיסור מדברים יב, שכן הם הקריבו קרבנות במקום שבו נמצא ארון הברית. גם בהמשך הפרשה, בשופטים כא א-ד, מסופר שבני-ישראל הקריבו קרבנות באותו מקום - בבית-אל.

אפשר לשאול: מדוע עבר ארון הברית ממשכנו בשילה לבית-אל? בשאלה זו יש לדון במאמר נפרד.

1. ייתכן שהוציאו את הארון לצורך המלחמה; בזמן מלחמה היה מקובל להוציא את ארון הברית מהמשכן, כמו שנאמר בתורה "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך...". ומכיוון שזו מצוה מהתורה, הרי שה' בוחר לשכן את שמו שם.

  • אמנם, מדיוק בפסוקים, נראה שארון ה' היה שם עוד לפני המלחמה ("ושם ארון ברית האלהים בימים ההם");

2. אפשר אולי לפרש ש"בית אל" היא כינוי כללי למקום שבו נמצא בית האלהים (כדברי רש"י בבראשית כח יט, על "בית אל" שבנה יעקב: " "לא זה הוא הסמוך לעי, אלא לירושלים, ועל-שם שהיתה עיר האלהים קראה בית אל, והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם, והוא השדה שהתפלל בו יצחק, וכן בגמרא... לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית אל" ".

  • אולם, בשופטים כא יט נאמר "הנה חג ה' בשלו... אשר מצפונה לבית אל..."
  • ייתכן ש"שילו" היא ארץ גדולה, ובתוך הארץ הזאת נותנים מיקום מדוייק, איפה היה החג - מצפון לבית אל.
  • אבל זה נשמע רחוק מהמשמעות הפשוטה של הפסוקים.

בימי שמואל ושאול[עריכה]

בתחילת ספר שמואל מסופר על אלקנה (שמואל א א ג): "ועלה האישׁ ההוא מעירו מימים ימימה להשׁתחות ולזבח לה' צבאות בשׁלה, ושׁם שׁני בני-עלי חפני ופנחס כהנים לה'": אלקנה קיים את המצוה והביא את קרבנותיו לשילה, למקום שבו שכן ארון ברית ה'.

לאחר מכן (שמ"א ד), הייתה מלחמה גדולה בין ישראל לפלשתים - מלחמת אבן העזר. הפלשתים הביסו את ישראל ולקחו את ארון הברית.

מאותו פרק, שילה כבר לא נזכרת כעיר מרכזית; לכן יש אומרים (ע' "דעת מקרא"), ששילה נחרבה במלחמת אבן העזר.

  • אמנם, בשמואל א יד ג מסופר על "אחיה בן אחיטוב אחי אי כבוד בן פינחס בן עלי כהן ה' בשילה"; ב"דעת מקרא" פירשו שעלי היה כהן בשילה, אולם, ע"פ הטעמים, הכוונה שאחיה היה כהן ה' בשילה, ואם כך, הרי ששילה היתה קיימת גם אחרי מות עלי - ייתכן שהיא נחרבה ע"י "המשחית" ממחנה פלשתים (שמ"א יג).
  • בכל מקרה ברור ששילה נחרבה מתישהו - ע' תהלים עח, ירמיהו ז; אבל לא ברור מדוע האירוע לא מתואר במסגרת רצף האירועים בספרי נביאים ראשונים.

החורבן הזה גרם, בין השאר, לכך שבנ"י לא יכלו יותר להקריב קרבנות לפני ארון ה', כי המקום הזה נמצא מעבר לגבול; וגם אם מישהו היה מצליח לעבור את הגבול, לא הייתה לו אפשרות לקיים את המצוה, כי ע"פ התורה יש להקריב קרבנות רק במקום שנמצא בתחום ישראל, בין שבטי ישראל - "אשר יבחר ה’ אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם".

לאחר כשבעה חודשים (שמ"א ה-ו), ה' "דאג" לכך שהפלשתים יחזירו את ארון הברית שלו לגבול ישראל; והארון הגיע לבית-שמש (שמואל א ו יג-טו): "ובית שׁמשׁ קצרים קציר-חטים בעמק; וישׂאו את-עיניהם ויראו את-הארון וישׂמחו לראות. והעגלה באה אל-שׂדה יהושׁע בית-השׁמשׁי ותעמד שׁם ושׁם אבן גדולה; ויבקעו את-עצי העגלה ואת-הפרות העלו עלה לה' . והלוים הורידו את-ארון ה' ואת-הארגז אשׁר-אתו אשׁר-בו כלי-זהב וישׂמו אל-האבן הגדולה ואנשׁי בית-שׁמשׁ העלו עלות ויזבחו זבחים ביום ההוא לה'". כשראו שארון הברית חזר, מייד ניצלו את ההזדמנות כדי לקיים את מצוות התורה, ולהקריב לה' קרבנות "במקום אשר יבחר". אך לאחר מכן (שמואל א ו יט- ז1): "ויך באנשׁי בית-שׁמשׁ כי ראו בארון ה' ויך בעם שׁבעים אישׁ חמשׁים אלף אישׁ; ויתאבלו העם כי-הכה ה' בעם מכה גדולה. ויאמרו אנשׁי בית-שׁמשׁ 'מי יוכל לעמד לפני ה' האלהים הקדושׁ הזה? ואל-מי יעלה מעלינו?'. וישׁלחו מלאכים אל-יושׁבי קרית-יערים לאמר 'השׁבו פלשׁתים את-ארון ה', רדו העלו אתו אליכם'. ויבאו אנשׁי קרית יערים ויעלו את-ארון ה' ויבאו אתו אל-בית אבינדב בגבעה ואת-אלעזר בנו קדשׁו לשׁמר את-ארון ה'". ה' בחר לשכן את שמו בבית-שמש, אולם אנשים בית-שמש לא הצליחו לעמוד באתגר ולא התייחסו אל ארון ה' בכבוד הראוי, ולכן ה' היכה בהם. בנ"י נאלצו להעביר את ארון ה' לקרית-יערים, שהוא לא המקום שה' בחר בו, אלא מקום שהם בחרו, מתוך חוסר ברירה.

לדעתי, משמעות האסון הזה היא, שהארון מפסיק להיות סמל לשכינת ה': מאותה תקופה והלאה, "המקום שבו בחר ה' לשכן את שמו שם" נקבע לא על-פי מיקום הארון, אלא על-פי מיקום נביא ה' - הנביא שמואל; ואכן, בהמשך הספר מודגש שהקרבנות מוקרבים בנוכחותו של שמואל הנביא, או שהוא עצמו מקריב אותם:

במלחמה הבאה נגד פלשתים, שמואל העלה עולה לה' במצפה (שמואל א ז ה-ט): "ויאמר שׁמואל 'קבצו את-כל-ישׂראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל-ה'!' ויקבצו המצפתה וישׁאבו-מים וישׁפכו לפני ה' ויצומו ביום ההוא ויאמרו שׁם 'חטאנו לה'!'; וישׁפט שׁמואל את-בני ישׂראל במצפה. וישׁמעו פלשׁתים כי-התקבצו בני-ישׂראל המצפתה, ויעלו סרני-פלשׁתים אל-ישׂראל; וישׁמעו בני ישׂראל, ויראו מפני פלשׁתים. ויאמרו בני-ישׂראל אל-שׁמואל 'אל-תחרשׁ ממנו מזעק אל-ה' אלהינו וישׁענו מיד פלשׁתים!'. ויקח שׁמואל טלה חלב אחד, ויעלה עולה כליל לה' ; ויזעק שׁמואל אל-ה' בעד ישׂראל, ויענהו ה'";

לאחר מכן (שמואל א ז יז) " " "ותשׁבתו הרמתה כי-שׁם ביתו ושׁם שׁפט את-ישׂראל ויבן-שׁם מזבח לה'" " ", שמואל בנה מזבח בביתו, ובבמה הזאת (כנראה) גם זבחו זבחים לה', אך אכלו אותם רק בנוכחותו (שמואל א ט ה-יד): "המה באו בארץ צוף... ויאמר לו 'הנה-נא אישׁ-אלהים בעיר הזאת...' ותענינה אותם ותאמרנה '...כי היום בא לעיר כי זבח היום לעם בבמה . כבאכם העיר כן תמצאון אתו בטרם יעלה הבמתה לאכל כי לא-יאכל העם עד-באו כי-הוא יברך הזבח אחרי-כן יאכלו הקראים ועתה עלו כי-אתו כהיום תמצאון אתו. ויעלו העיר המה באים בתוך העיר והנה שׁמואל יצא לקראתם לעלות הבמה."

לאחר מכן מסופר על אנשים שעלו לבית-אל עם שלושה גדיים (שמואל א י ג): "וחלפת משׁם והלאה ובאת עד-אלון תבור ומצאוך שׁם שׁלשׁה אנשׁים עלים אל-האלהים בית-אל אחד נשׂא שׁלשׁה גדיים ואחד נשׂא שׁלשׁת ככרות לחם ואחד נשׂא נבל-יין": לפי ההשערה שלנו עד עכשיו, יש לפרש שאותם אנשים לא התכוונו להקריב את הגדיים לה', אך זה לא ברור, וצריך עדיין לברר מה בדיוק היה בבית-אל באותה תקופה.

אולי אפשר לפרש, כמו קודם, ש"בית אל" היא תואר למקום שבו נמצא בית האלהים, ולפי זה, ייתכן שהכוונה לעיר נוב (שמואל א כא ב).

לאחר מכן, שמואל הזכיר שהוא מתכוון להקריב קרבנות לה' בגלגל (שמואל א י ח): "וירדת לפני הגלגל והנה אנכי ירד אליך להעלות עלות לזבח זבחי שׁלמים שׁבעת ימים תוחל עד-בואי אליך והודעתי לך את אשׁר תעשׂה".

לאחר הנצחון על העמונים (שמואל א יא יד-טו): "ויאמר שׁמואל אל-העם 'לכו ונלכה הגלגל ונחדשׁ שׁם המלוכה!' וילכו כל-העם הגלגל וימלכו שׁם את-שׁאול לפני ה' בגלגל ויזבחו-שׁם זבחים שׁלמים לפני ה' וישׂמח שׁם שׁאול וכל-אנשׁי ישׂראל עד-מאד".

לפי ההשערה שלנו, ברור מדוע שמואל הקפיד ששאול יחכה לו, ולא יקריב קרבנות לבדו (שמואל א יג ח-יד): " "וייחל שׁבעת ימים למועד אשׁר שׁמואל ולא-בא שׁמואל הגלגל ויפץ העם מעליו. ויאמר שׁאול 'הגשׁו אלי העלה והשׁלמים!' ויעל העלה . ויהי ככלתו להעלות העלה והנה שׁמואל בא ויצא שׁאול לקראתו לברכו. ויאמר שׁמואל 'מה עשׂית?!' ויאמר שׁאול 'כי-ראיתי כי-נפץ העם מעלי ואתה לא-באת למועד הימים ופלשׁתים נאספים מכמשׂ. ואמר עתה ירדו פלשׁתים אלי הגלגל ופני ה' לא חליתי ואתאפק ואעלה העלה'. ויאמר שׁמואל אל-שׁאול 'נסכלת לא שׁמרת את-מצות ה' אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ה' את-ממלכתך אל-ישׂראל עד-עולם. ועתה ממלכתך לא-תקום בקשׁ ה' לו אישׁ כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על-עמו כי לא שׁמרת את אשׁר-צוך ה'" '". שאול הקריב קרבנות שלא במקום הנבחר, ואכן הוא נכרת ומת בלא עתו.

לאחר הנצחון על הפלשתים במלחמה זו, שאול דרש מבני-ישראל שישחטו את בהמות השלל על אבן, כדי שלא יאכלו דם (שמואל א יד לד): "ויאמר שׁאול פצו בעם ואמרתם להם הגישׁו אלי אישׁ שׁורו ואישׁ שׂיהו ושׁחטתם בזה ואכלתם ולא-תחטאו לה' לאכל אל-הדם ויגשׁו כל-העם אישׁ שׁורו בידו הלילה וישׁחטו-שׁם". אך לא מדובר כאן בקרבן לה' אלא ב"בשר תאוה", שאותו (לפי דברים יב כ-) מותר לשחוט לאכול בכל מקום.

לאחר מכן (שמואל א יד לה): "ויבן שׁאול מזבח לה' אתו החל לבנות מזבח לה'" - שאול בנה מזבח לה', אך לא מסופר שהוא הקריב לו קרבנות; ייתכן שהמזבח הזה היה רק מעין מצבת-ניצחון, כמו שנאמר בהמשך (שמואל א טו יב) "והנה מציב לו יד".

לאחר מכן, ה' ציווה על שמואל לזבוח בבית-לחם (שמואל א טז ב-ג): "ויאמר שׁמואל 'איך אלך ושׁמע? שׁאול והרגני!' ויאמר ה' 'עגלת בקר תקח בידך ואמרת 'לזבח לה' באתי' . וקראת לישׁי בזבח ואנכי אודיעך את אשׁר-תעשׂה ומשׁחת לי את אשׁר-אמר אליך'" - גם זה מתאים להשערה, שבני-ישראל באותו זמן נהגו לזבוח לה' רק בנוכחות שמואל הנביא.

כשדוד ברח משאול, הוא הגיע לעיר נב, (שמואל א כא ב) "אל אחימלך הכהן" . אחימלך שאל לו בה' בעזרת האפוד שבו האורים והתומים; נראה שהמשכן וכליו היו אז בנב. אבל בפרק הבא - שמ"א כב - שאול גילה שאנשי נוב עזרו לדוד, הרס את המקום והרג 85 כהנים; המשכן, כנראה, עבר אז למקום אחר.

בימי דוד[עריכה]

בתקופה שאחרי מות שמואל, הקריבו קרבנות לפעמים במקום שבו ארון ה', ולפעמים במקום שבו ציווה נביא ה':

כשדוד העלה את ארון ה' לעיר דוד, הוא הקריב קרבנות לה' באותו מקום (שמואל ב ו יב-יג): "ויגד למלך דוד לאמר ברך ה' את-בית עבד אדם ואת-כל-אשׁר-לו בעבור ארון האלהים וילך דוד ויעל את-ארון האלהים מבית עבד אדם עיר דוד בשׂמחה. ויהי כי צעדו נשׂאי ארון-ה' שׁשׁה צעדים ויזבח שׁור ומריא". וגם לאחר מכן (ו17): "ויבאו את-ארון ה' ויצגו אתו במקומו בתוך האהל אשׁר נטה-לו דוד ויעל דוד עלות לפני ה' ושׁלמים".

אבשלום טען, שהוא נדר לעבוד את ה' בחברון (שמואל ב טו ז-ט), אך המקרה לא ברור וקשה להסיק ממנו מסקנות .

לאחר המגפה שפקדה את ישראל, ציווה גד הנביא על דוד שיקריב קרבנות בגורן ארנן היבוסי (שמואל ב כד יח-כה): "ויבא-גד אל-דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגרן ארניה היבסי. ויעל דוד כדבר-גד כאשׁר צוה ה' . וישׁקף ארונה וירא את-המלך ואת-עבדיו עברים עליו ויצא ארונה וישׁתחו למלך אפיו ארצה. ויאמר ארונה מדוע בא אדני-המלך אל-עבדו ויאמר דוד לקנות מעמך את-הגרן לבנות מזבח לה' ותעצר המגפה מעל העם. ויאמר ארונה אל-דוד יקח ויעל אדני המלך הטוב בעינו ראה הבקר לעלה והמרגים וכלי הבקר לעצים. הכל נתן ארונה המלך למלך ויאמר ארונה אל-המלך ה' אלהיך ירצך. ויאמר המלך אל-ארונה לא כי-קנו אקנה מאותך במחיר ולא אעלה לה' אלהי עלות חנם ויקן דוד את-הגרן ואת-הבקר בכסף שׁקלים חמשׁים. ויבן שׁם דוד מזבח לה' ויעל עלות ושׁלמים ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישׂראל".

שוב, מכיוון שה' ציוה, על-ידי נביא, לבנות לו מזבח ולהקריב לו שם קרבן, הרי שה' שיכן את שמו שם.

בימי שלמה[עריכה]

בסוף ימי דוד, התנשא אדוניהו בנו והחליט לקחת לעצמו את המלוכה. כחלק מטקס ה"התמלכות", הוא גם הקריב קרבנות (מלכים א א ה-י): "ויהיו דבריו עם יואב בן צרויה ועם אביתר הכוהן ; ויעזרו אחרי אדונייה. וצדוק הכוהן ובניהו בן יהוידע ונתן הנביא ושמעי וריעי והגיבורים אשר לדויד - לא היו עם אדונייהו. ויזבח אדונייהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזוחלת, אשר אצל עין רוגל...": אדוניהו הזמין את אביתר הכהן, אך לא הזמין את נביא ה', וגם לא הקריב לפני ארון ה'; זה היה חטא, ואכן אדוניהו נכרת ומת בלא עתו.

לעומת זאת, בטקס ההמלכה של שלמה (א 38-40) לא הקריבו קרבנות כלל.

המצב המבלבל הזה, שבו "המקום הנבחר" משתנה מיום ליום (ע"פ נדודי ארון ה' או ע"פ מיקום הנביא), גרם להיחלשות בהקפדה על האיסור מדברים יב, ובני-ישראל התחילו להקריב בבמות - מחוץ למקום הנבחר (ג2): "רק העם מזבחים בבמות; כי לא נבנה בית לשם ה' עד הימים ההם".

גם שלמה עצמו לא הקפיד על איסור זה, והנביא מציין זאת כאחד הפגמים הבודדים שלו (ג3): "ויאהב שלמה את ה' ללכת בחוקות דויד אביו; רק בבמות הוא מזבח ומקטיר . וילך המלך גבעונה לזבוח שם, כי היא הבמה הגדולה; אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא".

אך כשרצה להקריב קרבנות מיוחדים, לאות תודה לה', השתדל בכל-זאת לעשות זאת במקום הנבחר, לפני ארון ה' (ג15): "וייקץ שלמה, והנה חלום; ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ד' , ויעל עולות ויעש שלמים, ויעש משתה לכל עבדיו".

לאחר שמלכותו התבססה, החליט שלמה לבנות בית לשם ה' (מל"א ו-ז). ולאחר שהבית הושלם, הוא הביא לשם את ארון ברית ה', וזבח זבחים (ח1-9): "אז יקהל שלמה את זקני ישראל את כל ראשי המטות נשיאי האבות לבני ישראל, אל המלך שלמה--ירושלים: להעלות את ארון ברית ה', מעיר דויד--היא ציון. וייקהלו אל המלך שלמה, כל איש ישראל, בירח האיתנים, בחג--הוא, החודש השביעי. ויבואו, כול זקני ישראל; וישאו הכוהנים, את הארון. ויעלו את ארון ה', ואת אוהל מועד, ואת כל כלי הקודש, אשר באוהל; ויעלו אותם, הכוהנים והלויים. והמלך שלמה, וכל עדת ישראל הנועדים עליו, איתו, לפני הארון -- מזבחים צאן ובקר , אשר לא ייספרו ולא יימנו מרוב. ויביאו הכוהנים את ארון ברית ה' אל מקומו, אל דביר הבית--אל קודש הקודשים: אל תחת, כנפי הכרובים. כי הכרובים פורשים כנפיים, אל מקום הארון; ויסוכו הכרובים על הארון ועל בדיו, מלמעלה. ויאריכו, הבדים, וייראו ראשי הבדים מן הקודש על פני הדביר, ולא ייראו החוצה; ויהיו שם, עד היום הזה. אין, בארון, רק שני לוחות האבנים, אשר הניח שם משה בחורב--אשר כרת ה' עם בני ישראל, בצאתם מארץ מצריים."

ה' הראה את הסכמתו למעשה זה של שלמה, בכך שהתגלה בבית-המקדש אל כל ישראל(ח10-11): "ויהי, בצאת הכוהנים מן הקודש; והענן מלא את בית ה'. ולא יכלו הכוהנים לעמוד לשרת, מפני הענן; כי מלא כבוד ה' את בית ה'".

מכאן הסיק שלמה, שה' אכן בחר לשכון בבית-המקדש שבנה, ושם ישכון לעולם (ח12-13): "אז אמר שלמה: 'ה' אמר לשכון בערפל. בנה בניתי בית זבול לך - מכון לשבתך עולמים." לפי זה, מותר להקריב קרבנות רק בבית-המקדש; ואכן, כך נהג שלמה מאותו היום והלאה.

בימי המלכים - בממלכת הצפון[עריכה]

לאחר ימי שלמה התפלגה ממלכת ישראל לשתי ממלכות - בית המקדש נשאר בממלכה הדרומית, וירבעם בן נבט - מייסד הממלכה הצפונית - אסר על נתיניו לעלות לשם. במשך הזמן הקימו בממלכה הצפונית מזבחות לשם ה', וה' התייחס אליהם בסלחנות למרות שהוקמו בניגוד לתורה, משום שנבנו לשם ה' - ע"ע את מזבחותיך הרסו .

בימי המלכים - בממלכת הדרום[עריכה]

בימי המלכים שאחרי שלמה, לא כל בני-ישראל הקפידו להקריב קרבנות "במקום אשר יבחר ה'". לא ברור מה בדיוק היתה הסיבה להיחלשות זו, אך הנביא בספר מלכים מותח ביקורת על כך ש"רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות". ולעומת זאת, הוא משבח את המלכים חזקיהו ויאשיהו, שהסירו את הבמות, וחידשו את המצוה לעבוד את ה' במקום הנבחר בלבד (בבית המקדש).

מימי יאשיהו ועד ימינו[עריכה]

ע"פ מסורת חז"ל, המלך יאשיהו החביא את ארון ברית ה' מתחת לבית-המקדש, בהר הבית, ושם הוא נמצא עד היום; בנוסף לכך, ע"פ חז"ל, שכינת ה' עדיין נמצאת שם.

לפי זה, גם בימינו, "המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם" הוא הר הבית, ורק שם מותר להקריב קרבנות.

דיון בנושא זה[עריכה]

[דיון בין הלל גרשוני, צחי צויג ואראל סגל, פורום נח"ת הישן, אלול ה'תשס"ג]

אראל: * הלשון "יבחר" לא מדברת על בחירה חד-פעמית, אלא על בחירה מתמשכת - בכל פעם במקום אחר. וזו גם המשמעות של "לשכנו תדרשו ובאת שמה" - בכל פעם שרוצים להקריב קרבן, צריך לדרוש (=לשאול) היכן שוכן ארון ה' היום, ולבוא לשם.

  • "לשכן שמו שם" - הכוונה לארון ה', כמו שנאמר בשמואל ב ו ב: "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה, לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר-נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו".
  • לפי זה, "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם" הוא המקום שבו יבחר ה', בכל זמן, לשכן את ארון ה'. במשך רוב תקופת השופטים זה היה בשילה; כשנחרבה שילה, ארון ה' גלה לארץ פלשתים, ומכיוון שבני-ישראל לא יכלו ללכת לשם להקריב קרבנות - הותר להם באופן זמני להקריב קרבנות בכל מקום; וההיתר הזה נשאר בתוקף עד שארון ה' הועלה לירושלים. לאחר שנחרבה ירושלים, לא הותר להקריב קרבנות בכל מקום - אולי הסיבה היא, שארון ה' עדיין גנוז בירושלים, מתחת לבית-המקדש, כך שהמקום הזה הוא עדיין "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם".

הלל: רעיונך לגבי 'לשכנו תדרשו' הוא מעניין, אבל יש בו קשיים.

ראשית, לזכותו של הרעיון ש'המקום אשר יבחר ה אינו דווקא ירושלים אומר, שכאן אין הדבר בהכרח נוגד את דברי חז"ל. אמנם מהרמב"ם משמע די בבירור שהמקום הוא רק ירושלים, אך רש"י אכן אומר (ולשניהם יש מקורות בחז"ל שעליהם הם מסתמכים, כמובן) ש'לשכנו תדרשו' נאמר על שילה דוקא. '

עד כאן לשבח. ומכאן - לביקורת:

טענתך היא שאין מדובר בבחירה מסוימת, מלמעלה, של פעם אחת מיוחדת, אלא ב'בחירה' היסטורית, שאותה אנו צריכים 'לדרוש' - היכן נמצא הארון. מלבד זה, שוב, שהדבר נוגד את דברי חז"ל ('לשכנו תדרשו - דרוש על פי נביא'), הדבר מוזר גם בפשט הדברים. שכן אם לא מדובר פה על 'בחירה' מיוחדת מלמעלה, על ידי נביא, מדוע בזמן המדבר כן עשו 'איש כל הישר בעיניו'? הרי גם אז היה ידוע מקומו של הארון, ולא היתה מניעה לגשת אליו? יתרה מזאת, אין זה ברור שאכן הארון נמצא מתחת לקודש הקדשים, ואף על פי כן לא היה מי שהתיר את הבמות בזמן שבית שני היה קיים.

ואם תאמר, שאכן צריך בחירה מיוחדת, אך אין מדובר דוקא בירושלים (והיא שיטת רש"י לגבי משכן שילה) אומר ששיטה זו אמנם פחות קשה, אך גם כאן - לא מצאנו ששילה נזכרת כמקום מיוחד שנבחר, להבדיל מירושלים (וידוע הסיפור עם המלאך). נוסף על כך, כבר בתורה, עוד בטרם הבחירה בפועל, ישנם רמזים לכך שהמקום אשר יבחר ה' הוא ירושלים (אשר יאמר היום בהר ה' יראה).

אראל: " הדבר נוגד את דברי חז"ל ('לשכנו תדרשו - דרוש על פי נביא') ": לא בהכרח: ייתכן שחז"ל מתכוונים, שכדי להחליט היכן לשכן את ארון ה' - צריך לפנות לנביא. במדבר, היו מביאים את ארון ה' למקום שבו שכן הענן. אבל בארץ ישראל כבר אין ענן, ואז צריך לשאול את הנביא לאן להביא את ארון ה'. אבל, ברגע ששיכנו את ארון ה', זהו "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם", ורק שם מותר להקריב קרבנות.

" שכן אם לא מדובר פה על 'בחירה' מיוחדת מלמעלה, על ידי נביא, מדוע בזמן המדבר כן עשו 'איש כל הישר בעיניו'? הרי גם אז היה ידוע מקומו של הארון, ולא היתה מניעה לגשת אליו? ": מדבריך נראה שאתה מפרש, ש" איש כל הישר בעיניו " הכוונה שכל אחד הקריב בכל מקום שרצה, ולא דווקא במשכן. זה לא לא ייתכן, כי בויקרא יז נאסר בפירוש להקריב קרבנות מחוץ למשכן, ולא ייתכן שכל ישראל - כולל משה רבנו שאומר " לא תעשו ככל אשר *אנחנו* עושים פה היום " - היו פושעים ועברו על מצוה זו! למשפט "איש כל הישר בעיניו" יש פירושים אחרים, ואין כאן מקום לפרטם. לעניינו, ברור שבמדבר הקריבו רק באוהל מועד, לפני ארון ה', שהיה "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם" באותו זמן.

" אין זה ברור שאכן הארון נמצא מתחת לקודש הקדשים, ואף על פי כן לא היה מי שהתיר את הבמות בזמן שבית שני היה קיים ": יש מסורת עתיקה של חז"ל שלפיה יאשיהו גנז את הארון מתחת לקודש הקודשים, כמו שהוא אמר ללויים "תנו את הארון בבית אשר עשה שלמה". אמנם יש מסורות חולקות, אבל כנראה שהמסורת הזאת היתה מספיק חזקה וברורה כדי שלא יהיה מי שיעז להתיר להקריב בבמות. בכל זאת, מדובר כאן בספק איסור כרת!

" לא מצאנו ששילה נזכרת כמקום מיוחד שנבחר ": אני לא יודע אם כתוב שהוא "נבחר", אבל בהחלט כתוב שה' שיכן את שמו שם (ירמיהו ז יב): " כי לכו-נא אל-מקומי אשׁר בשׁילו אשׁר שׁכנתי שׁמי שׁם בראשׁונה וראו את אשׁר-עשׂיתי לו מפני רעת עמי ישׂראל ". הביטוי "שיכנתי שמי שם בראשונה" בהחלט מתייחס לביטוי שכתוב בתורה "לשכן שמו שם", והוא מוכיח שלא צריך "בחירה" מיוחדת, אלא - כל מקום שה' משכן את שמו שם, הוא המקום שיש להקריב בו קרבנות. ה' בוחר במקום, בעצם העובדה שהוא משכן את שמו שם.

הלל: אין סתירה בין הרישא לסיפא? מהרישא של דבריך משמע שאתה מסכים שיש בחירה "מלמעלה", אך לא כן בסוף דבריך!

[אגב, נקודה מבריקה, הפסוק מירמיהו. אכן סיוע חזק לשיטת רש"י. אך תמיד יוכל הרמב"ם והמחזיק בשיטתו לתרץ שמדובר בפרפרזה על הפסוק, שאינה מחייבת אלא רק רומזת למשמעויות שונות.]

אראל: אין סתירה. המחלוקת אינה אם יש בחירה "מלמעלה" או לא.

המחלוקת היא אם הבחירה היא חד-פעמית או רב-פעמית.

לטענתי, הבחירה היא רב-פעמית: בכל דור, ה' יכול לבחור מקום אחר, ו"לשכן את שמו שם", כלומר לשכן שם את ארון ה'. הבחירה יכולה להיעשות באמצעות נביא, אבל מבחינתנו - "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם" הוא המקום שבו שוכן ארון ה'.

צחי: מדובר על בחירה עתידית ולא בהכרח רב פעמית. אמנם המשכן נדד ממקום למקום, אבל רק על הר ציון נאמר: "כי בחר ה' בציון איוה למושב לו" .

בשמות כ כא כתוב: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" . אולי שם רמוז העניין של הנדידה והבחירה הרב פעמית, אבל נראה שרק הר ציון עומד בקרטריון של המקום אשר יבחר ה'. כמו כן, מאז שנבחר המקום, אין ספק שזוהי בחירה לעולמים:

בתפילת שלמה כתוב: "ואני בניתי בית זבול לך, מכון לשבתך עולמים".

בתהילים כתוב:

פרק קכה: "שיר המעלות הבטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם" .

פרק קמו: "ימלך ה' לעולם אלהיך צין לדור ודור הללויה" .

פרק קלג: "כטל חרמון שיורד על הררי ציון, כי שם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם" .

כמו כן, כל הנבואות מתייחסות לכך שהגאולה תבוא מציון.

אז זה כלל לא משנה איפה הארון נמצא, אלא שחשוב היכן הוא צריך להמצא.

הלל: ואי אפשר להתעלם, כמובן, מכל המחלוקת בחז"ל האם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא (ושהרמב"ם פוסק שבבית המקדש אכן קדשה לעתיד לבוא. והראב"ד חולק עליו).

אפשר גם להוסיף את הרמז הבולט בבראשית "אשר יאמר היום בהר ה' יראה", וכבר שמעתי בשם הרב מדן שפירוש 'יראה' כאן 'יבחר' - כמו 'ראה נתתי לפניך היום', ועוד הרבה. [כמובן, זהו רמז קלוש בלבד, עוד לפני הבחירה בפועל. ועדיין.]

אבל זה פחות קריטי האם הבחירה היא חד-פעמית או רב-פעמית - יותר משנה לענ"ד אם הבחירה היא 'מלמטה', 'היסטורית' (חפש איפה הארון - שם בחר ה'), או 'מלמעלה', על ידי נביא (שאל נביא מהו המקום שבו בחר ה'). נקודה חשובה היא שהפרשה בדברים מדגישה במיוחד את עניין ' "המקום" ', ופחות את עניין ' "לשכן שמו שם" '. אם נשווה לפרשה שבה נאסר שחיטת חוץ בויקרא, שם נאמר ' פתח אוהל מועד ' - כשההדגשה אינה על מקום גיאוגרפי, אלא על קרבה לארון או למשכן, שיכול להיות בכל מקום שהוא. אך בדברים מודגש חזור והדגש עניין המקום, וכשהתורה מקצרת את הביטוי היא משמיטה את 'לשכן שמו שם' ומשאירה את ' "המקום אשר יבחר ה'" ', מה שמלמד לכאורה (אם כי לא בהכרח גמור) על חשיבותו של המקום וחשיבותה של הבחירה.

על כן, נראה שאין מנוס מפירוש חז"ל "' "לשכנו תדרשו" ' - דרוש על פי נביא". [אך עי' רמב"ן שם שלכאורה תופס שאין זה הפשט הפשוט, וצ"ע.]

אראל : המשמעות הפשוטה של "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם" היא - כל מקום שבו ה' יבחר לשכן בו את ארון העדות, וזה לא חייב להיות מקום קבוע. בדיעבד, אנחנו יודעים שהר ציון נבחר לנצח, אבל עדיין צריך להבין את המשמעות המקורית של הפסוק.

פסוקים נוספים - המקום אשר יבחר ה'[עריכה]

דברים יב ה: "
כי אם אל המקום אשר יבחר' "ה’"
אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה "
דברים יב יא: "
והיה המקום אשר יבחר' "ה’"
אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו ל "ה’" "
דברים יב יד: "
כי אם במקום אשר יבחר' "ה’"
באחד שבטיך שם תעלה עלתיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך "
דברים יב יח: "
כי אם לפני "ה’"
אלהיך תאכלנו במקום אשר יבחר' "ה’"
אלהיך בו אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך ושמחת לפני "ה’"
אלהיך בכל משלח ידך "
דברים יב כא: "
כי ירחק ממך המקום אשר יבחר' "ה’"
אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן "ה’"
לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך "
דברים יב כו: "
רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום אשר יבחר' "ה’" "
דברים יד כג: "
ואכלת לפני "ה’"
אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את "ה’"
אלהיך כל הימים "
דברים יד כד: "
וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר' "ה’"
אלהיך לשום שמו שם כי יברכך "ה’"
אלהיך "
דברים יד כה: "
ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר' "ה’"
אלהיך בו "
דברים טו כ: "
לפני "ה’"
אלהיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר' "ה’"
אתה וביתך "
דברים טז ב: "
וזבחת פסח ל "ה’"
אלהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר' "ה’"
לשכן שמו שם "
דברים טז ו: "
כי אם אל המקום אשר יבחר' "ה’"
אלהיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים "
דברים טז ז: "
ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר' "ה’"
אלהיך בו ופנית בבקר והלכת לאהליך "
דברים טז יא: "
ושמחת לפני "ה’"
אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר' "ה’"
אלהיך לשכן שמו שם "
דברים טז טו: "
שבעת ימים תחג ל "ה’"
אלהיך במקום אשר יבחר' "ה’"
כי יברכך "ה’"
אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח "
דברים טז טז: "
שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני "ה’"
אלהיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות ולא יראה את פני "ה’"
ריקם "
דברים יז ח: "
כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר' "ה’"
אלהיך בו "
דברים יז י: "
ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר' "ה’"
ושמרת לעשות ככל אשר יורוך "
דברים יח ו: "
וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר' "ה’" "
דברים כו ב: "
ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר "ה’"
אלהיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר' "ה’"
אלהיך לשכן שמו שם "
דברים לא יא: "
בבוא כל ישראל לראות את פני "ה’"
אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם "
יהושע ט כז: "
ויתנם יהושע ביום ההוא חטבי עצים ושאבי מים לעדה ולמזבח "ה’"
עד היום הזה אל המקום אשר יבחר' "

פסוקים נוספים - שם ה'[עריכה]

בראשית יב ח: "
ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח ל "ה’"
ויקרא ב שם' "ה’" "
בראשית יג ד: "
אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשנה ויקרא שם אברם ב שם' "ה’" "
בראשית כא לג: "
ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם ב שם' "ה’"
אל עולם "
בראשית כו כה: "
ויבן שם מזבח ויקרא ב שם' "ה’"
ויט שם אהלו ויכרו שם עבדי יצחק באר "
שמות לג יט: "
ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי ב שם' "ה’"
לפניך וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם "
דברים יח ה: "
כי בו בחר "ה’"
אלהיך מכל שבטיך לעמד לשרת ב שם' "ה’"
הוא ובניו כל הימים "
דברים יח ז: "
ושרת ב שם' "ה’"
אלהיו ככל אחיו הלוים העמדים שם לפני "ה’" "
דברים יח כב: "
אשר ידבר הנביא ב שם' "ה’"
ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו "ה’"
בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו "
דברים כא ה: "
ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר "ה’"
אלהיך לשרתו ולברך ב שם' "ה’"
ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע "
דברים כח י: "
וראו כל עמי הארץ כי שם' "ה’"
נקרא עליך ויראו ממך "
יהושע ט ט: "
ויאמרו אליו מארץ רחוקה מאד באו עבדיך ל שם' "ה’"
אלהיך כי שמענו שמעו ואת כל אשר עשה במצרים "
שמואל ב ו יח: "
ויכל דוד מהעלות העולה והשלמים ויברך את העם ב שם' "ה’"
צבאות "
מלכים א ג ב: "
רק העם מזבחים בבמות כי לא נבנה בית ל שם' "ה’"
עד הימים ההם "
מלכים א ה יז: "
אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכל לבנות בית ל שם' "ה’"
אלהיו מפני המלחמה אשר סבבהו עד תת "ה’"
אתם תחת כפות רגלו "
מלכים א ה יט: "
והנני אמר לבנות בית ל שם' "ה’"
אלהי כאשר דבר "ה’"
אל דוד אבי לאמר בנך אשר אתן תחתיך על כסאך הוא יבנה הבית לשמי "
מלכים א ח יז: "
ויהי עם לבב דוד אבי לבנות בית ל שם' "ה’"
אלהי ישראל "
מלכים א ח כ: "
ויקם "ה’"
את דברו אשר דבר ואקם תחת דוד אבי ואשב על כסא ישראל כאשר דבר "ה’"
ואבנה הבית ל שם' "ה’"
אלהי ישראל "
מלכים א י א: "
ומלכת שבא שמעת את שמע שלמה ל שם' "ה’"
ותבא לנסתו בחידות "
ישעיהו יח ז: "
בעת ההיא יובל שי ל "ה’"
צבאות עם ממשך ומורט ומעם נורא מן הוא והלאה גוי קו קו ומבוסה אשר בזאו נהרים ארצו אל מקום שם' "ה’"
צבאות הר ציון "
ישעיהו כד טו: "
על כן בארים כבדו "ה’"
באיי הים שם' "ה’"
אלהי ישראל "
ישעיהו ל כז: "
הנה שם' "ה’"
בא ממרחק בער אפו וכבד משאה שפתיו מלאו זעם ולשונו כאש אכלת "
ישעיהו מח א: "
שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל וממי יהודה יצאו הנשבעים ב שם' "ה’"
ובאלהי ישראל יזכירו לא באמת ולא בצדקה "
ישעיהו נ י: "
מי בכם ירא "ה’"
שמע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נגה לו יבטח ב שם' "ה’"
וישען באלהיו "
ישעיהו נו ו: "
ובני הנכר הנלוים על "ה’"
לשרתו ולאהבה את שם' "ה’"
להיות לו לעבדים כל שמר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי "
ישעיהו נט יט: "
וייראו ממערב את שם' "ה’"
וממזרח שמש את כבודו כי יבוא כנהר צר רוח "ה’"
נססה בו "
ישעיהו ס ט: "
כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשנה להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם ל שם' "ה’"
אלהיך ולקדוש ישראל כי פארך "
ירמיהו ג יז: "
בעת ההיא יקראו לירושלם כסא "ה’"
ונקוו אליה כל הגוים ל שם' "ה’"
לירושלם ולא ילכו עוד אחרי שררות לבם הרע "
מיכה ד ה: "
כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך ב שם' "ה’"
אלהינו לעולם ועד "
מיכה ה ג: "
ועמד ורעה בעז "ה’"
בגאון שם' "ה’"
אלהיו וישבו כי עתה יגדל עד אפסי ארץ "
צפניה ג ט: "
כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם ב שם' "ה’"
לעבדו שכם אחד "
צפניה ג יב: "
והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו ב שם' "ה’" "
דברי הימים א כב ז: "
ויאמר דויד לשלמה בנו אני היה עם לבבי לבנות בית ל שם' "ה’"
אלהי "
דברי הימים א כב יט: "
עתה תנו לבבכם ונפשכם לדרוש ל "ה’"
אלהיכם וקומו ובנו את מקדש "ה’"
האלהים להביא את ארון ברית "ה’"
וכלי קדש האלהים לבית הנבנה ל שם' "ה’" "
דברי הימים ב א יח: "
ויאמר שלמה לבנות בית ל שם' "ה’"
ובית למלכותו "
דברי הימים ב ב ג: "
הנה אני בונה בית ל שם' "ה’"
אלהי להקדיש לו להקטיר לפניו קטרת סמים ומערכת תמיד ועלות לבקר ולערב לשבתות ולחדשים ולמועדי "ה’"
אלהינו לעולם זאת על ישראל "
דברי הימים ב ו ז: "
ויהי עם לבב דויד אבי לבנות בית ל שם' "ה’"
אלהי ישראל "
דברי הימים ב ו י: "
ויקם "ה’"
את דברו אשר דבר ואקום תחת דויד אבי ואשב על כסא ישראל כאשר דבר "ה’"
ואבנה הבית ל שם' "ה’"
אלהי ישראל "
תהלים קב טז: "
וייראו גוים את שם' "ה’"
וכל מלכי הארץ את כבודך "
תהלים קיח כו: "
ברוך הבא ב שם' "ה’"
ברכנוכם מבית "ה’" "
משלי יח י: "
מגדל עז שם' "ה’"
בו ירוץ צדיק ונשגב 

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בלא גמור וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-05-07.

קיצור דרך: tnk1/kma/qjrim2/hmqom_ajr_yvxr1