ביאור:בבלי סנהדרין דף ב/צופן שמואל הנגיד ופסיקת ההלכה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
דיני ממונות בשלושה. גזלות וחבלות בשלושה[עריכה]
ביאור:בבלי סנהדרין דף ב#עמוד ב
מבוא[עריכה]
סוגייתנו באה לברר את הכפילות לכאורה במשנה – דיני ממונות בשלושה, גזילות וחבלות בשלושה. די לכאורה לכלול ולומר דיני ממונות בשלושה, וממילא גזלות וחבלות בכלל!
סוגיה[עריכה]
אטו גזילות וחבלות לאו דיני ממונות נינהו?
1. אמר רבי אבהו: מה הן קתני; מה הן דיני ממונות - גזילות וחבלות, אבל הודאות והלואות - לא.
וצריכא; דאי תנא דיני ממונות - הוה אמינא דאפילו הודאות והלואות, תנא גזילות וחבלות. ואי תנא גזילות וחבלות ולא קתני דיני ממונות - הוה אמינא: הוא הדין דאפילו הודאות והלואות, והאי דקתני גזילות וחבלות - משום דעיקר שלשה דכתיבי - בגזילות וחבלות כתיבי. גזילות דכתיב +שמות כב+ ונקרב בעל הבית אל האלהים, חבלות - מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו. תנא: מה הן דיני ממונות - גזילות וחבלות, אבל הודאות והלואות - לא.
ולמאי? אילימא דלא בעינן שלשה - והאמר רבי אבהו, שנים שדנו דיני ממונות - לדברי הכל אין דיניהם דין אלא - דלא בעינן מומחין.
מאי קסבר? אי קסבר עירוב פרשיות כתוב כאן - ליבעי נמי מומחין, ואי קסבר אין עירוב פרשיות כתוב כאן - שלשה למה לי?
לעולם קסבר עירוב פרשיות כתוב כאן, ובדין הוא דליבעי נמי מומחין, והאי דלא בעינן מומחין - משום דרבי חנינא. דאמר רבי חנינא: דבר תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, ביאור:בבלי סנהדרין דף ג#עמוד א שנאמר (ויקרא כד) משפט אחד יהיה לכם. ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה - כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.
אלא מעתה טעו לא ישלמו! - כל שכן אתה נועל דלת בפני לווין.
אי הכי תרתי קתני: דיני ממונות בשלשה הדיוטות, גזילות וחבלות בשלשה מומחין.
ועוד: שלשה שלשה למה לי?
2. אלא אמר רבא: תרתי קתני,
- (1) משום דרבי חנינא.
- (2) רב אחא בריה דרב איקא אמר: מדאורייתא חד נמי כשר, שנאמר (ויקרא יט) בצדק תשפט עמיתך אלא משום יושבי קרנות.
אטו בתלתא מי לא הוו יושבי קרנות?
אי אפשר דלית בהו חד דגמיר.
אלא מעתה טעו לא ישלמו!
כל שכן דנפישי יושבי קרנות.
מאי איכא בין רבא לרב אחא בריה דרב איקא?
איכא בינייהו דאמר שמואל: שנים שדנו - דיניהן דין, אלא שנקראו בית דין חצוף. לרבא - לית ליה דשמואל, לרב אחא בריה דרב איקא - אית ליה דשמואל.
סיכום[עריכה]
תמצית הסוגיה[עריכה]
נושא הסוגיה הוא פרשנות הפסקה במשנה: "דיני ממונות - בשלשה, גזילות וחבלות – בשלשה".
שתי הצעות ישנן בגמרא:
- הצעתו של רבי אבהו – מהן דיני ממונות המחייבים שלושה מומחים – דווקא גזלות וחבלות, אך בהודאות והלוואות די בשלושה הדיוטות.
- הצעתו של רבא – בדיני ממונות, כלומר בהודאות והלוואות, די שלושה הדיוטות. בגזלות וחבלות דרושים שלושה מומחים.
מדוע בהודאות והלוואות די בהדיוטות? נחלקו בכך אמוראים.
דעת רבא היא כי מן התורה אף באלו דרושים מומחים, כדברי רבי חנינא, אלא שחכמים נתנו רשות להדיוטות לדון כדי שלא תינעל דלת בפני לווים.
דעת רב אחא בריה דרב איקא היא כי מן התורה די בדיין אחד, שנאמר: "בצדק תשפוט עמיתך", לשון יחיד, אלא שחכמים דרשו שיהיו שלושה גזירה שמא ידונו יושבי קרנות ויעוותו את הדין.
הנפקא מינא המעשית בין רבא לבין רב אחא בריה דרב איקא היא בשאלה האם לקבל את דברי שמואל, ששניים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו בית דין חצוף.
לדעת רבא אין הלכה כשמואל. לדעת רב אחא בריה דרב איקא הלכה כשמואל.
מסקנת הסוגיה[עריכה]
כאמור, למסקנת הסוגיה פירושו של רבי אבהו נדחה, ופירושו של רבא את המשנה מתקבל. אולם אין הכרעה בין רבא לבין רב אחא בריה דרב איקא.
מקור הסמכות של בית דין של הדיוטות
הרא"ש מסכת סנהדרין (פרק א סימן א) מביא תחילה את הסברו של רבא, על פי דברי רבי חנינא:
"ומפרש רבא בגמרא דיני ממונות בשלשה הדיוטות. גזילות וחבלות בשלשה מומחין. ובדין הוא דאפילו בדיני ממונות בעי שלשה מומחין דעירוב פרשיות כתוב כאן. ובגזילות וחבלות כתיבי תלתא אלהים. אלא משום דר' חנינא דא"ר חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה. [דף ג ע"א] שנאמר משפט אחד יהיה לכם. ומאי טעם אמרו דיני ממונות לא בעו דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין ומהאי טעמא נמי אמר דלא בעיא מומחין.
ובפרק החובל (דף פד) מסיק דכל מידי דשכיח עבדינן שליחותייהו וגובין אותו בבבל מידי דהוה אהודאות והלואות וקאמר התם דחבלות לא שכיחא. משמע דכל שאר מילי שכיח אפילו גזילות. הלכך כל מידי בר מחבלות עבדינן שליחותייהו ולא בעינן מומחין וגם דרישה וחקירה נמי לא בעי".
מדבריו עולה כי לדברי רבי חנינא, הסובר דבר תורה יש לדון אף הודאות והלוואות בפני מומחים, הסמכות של הדיוטות לדון אותם היא מדין "עבדינן שליחותייהו".
אחר כך מביא הרא"ש את דברי רב אחא:
"ורב אחא בריה דרב איקא אמר מדאורייתא חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט עמיתך ואע"ג דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן אשמעינן האי קרא דבצדק תשפוט דלענין הדיינין לא נתערבו ואפילו יחיד הדיוט יכול לדון. ומדרבנן הצריכו שלשה משום יושבי קרנות. אבל בשלשה אי אפשר דלית בהו חד דגמיר או ששמע או קרא בספרים ויודע סברות הדינין. אבל אי לית בהו חד דגמיר פסולי לדינא כדמוכח פרק זה בורר (דף כג) דתנן זה פוסל דיינו של זה ופריך בגמרא כל כמיניה ומשני בערכאות שבסוריא ופרש"י שהיו יושבי קרנות".
לפי רב אחא בריה דרב איקא סמכות הדיוטות לדון הודאות והלוואות היא מן התורה, ואין צורך בדין "עבדינן שליחותייהו".
נמצא שלדעת רבא הצורך בשלושה הוא מן התורה, ואף מומחים נצרכים מן התורה, אלא ש"עבדינן שליחותייהו".
לדעת רב אחא הצורך בשלושה הוא מדרבנן, ואין צורך במומחים ולכן גם אין צורך ב"עבדינן שליחותייהו".
הנפק"מ הפשוטה היא האם שלושה הדיוטות דנים דווקא במלתא דשכיחא ויש בה חסרון כיס או בכל הודאות והלוואות.
לרבא שלושה הדיוטות דנים דווקא בדברים שבהם עבדינן שליחותייהו – מלתא דשכיחא ויש בה חסכון כיס.
לרב אחא בריה דרב איקא דנים הדיוטות בכל דיני הודאות והלוואות.
לכאורה מדוע אין הגמרא אומרת שזו הנפק"מ?
דברי שמואל – שניים שדנו דיניהם דין אלא שנקראים בית דין חצוף נשענים על כך שאין צורך בעבדינן שליחותייהו, וזוהי החציפותא, שעשו בלי שליחות המומחים.
פסיקת ההלכה[עריכה]
יש להבחין בין מחלוקת רבא ורב אחא לבין מחלוקת שמואל ורבי אבהו. למחלוקת שמואל ורבי אבהו נתייחס במקומה, בדף ה, ב.
הרי"ף מסכת גיטין (דף מט עמוד ב) פסק שדיני הודאות והלוואות דנים מדין עבדינן שליחותייהו, כדעת רבא.
כך פסק גם הרא"ש (מסכת גיטין פרק ט סימן י).
הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ב הלכה י-יא) פוסק:
"אע"פ שאין בית דין פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה, ושנים שדנו אין דיניהן דין.
אחד שהיה מומחה לרבים או שנטל רשות מבית דין הרי זה מותר לו לדון יחידי אבל אינו חשוב בית דין, ואע"פ שהוא מותר מצות חכמים הוא שמושיב עמו אחרים שהרי אמרו אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד".
לכאורה, מכך שפסק שלא כשמואל משמע שפסק כדעת רבא, שדבר תורה דנים דווקא שלושה מומחים.
מאידך פסק הרמב"ם כרב אחא, שאחד דן את חברו דבר תורה. כך פסק גם בספר המצוות מצות עשה קעז:
"והמצוה הקע"ז היא שנצטוו הדיינים להשוות בין בעלי דינין ושיהיה נשמע כל אחד מהם עם אורך דבריו או קצורם. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) בצדק תשפוט עמיתך. ובא הפירוש בספרא (פ"ד ד, שבועו' ל א) שלא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. וזאת אחת מן הכוונות שכולל עליהם הצווי הזה. ובו גם כן שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו ושישבית הריב שבין הבעלי דינים [הרב קפאח תרגם: וכבר החלו בעלי הדין את הדיון לפניו]. ובביאור אמרו (סנה' ג א) אחד דן את חבירו דבר תורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך. ויש בו עוד שראוי לדון את חברו לכף זכות (שבועו' וספרא שם) ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות מפוזרים מן התלמוד".
מצד שלישי נראה מדברי הרמב"ם שסמכותם של דיינים הדיוטות נובעת מכוח הדין של "עבדינן שליחותייהו". כך כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק ה הלכה ח-ט:
"דיני קנסות כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה וכיוצא בהן אין דנין אותם אלא שלשה מומחים והם הסמוכין בארץ ישראל, אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אינן צריכין מומחה אלא אפילו שלשה הדיוטות ואפילו אחד מומחה דן אותן, לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ, אע"פ שאין בית דין של חוצה לארץ אלהים שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין, ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן.
אין דנין בית דין של חוצה לארץ אלא דברים המצויין תמיד ויש בהן חסרון כיס, כגון הודאות והלואות ומזיק ממון חבירו, אבל דברים שאין מצויין אע"פ שיש בהן חסרון כיס כגון בהמה שחבלה בחברתה, או דברים המצויין אבל אין בהן חסרון כיס כגון תשלומי כפל אין דנין אותן דייני חוצה לארץ, וכן כל הקנסות שקנסו חכמים בתוקע לחבירו ובסוטר את חבירו וכיוצא בהן אין גובין אותו דייני חוצה לארץ, וכל המשלם חצי נזק אין גובין אותו דייני חוצה לארץ חוץ מחצי נזק צרורות מפני שהוא ממון ואינו קנס".
הש"ך (סימן ג ס"ק א) הקשה קושיה זו על הרמב"ם.
ובנתיבות המשפט שם תירץ ועיקרי דבריו הם כך: שהרמב"ם מפרש את מחלוקת רבא ורב אחא כך:
הצד השווה לשניהם הוא שמדאורייתא לאחד מותר לדון, שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך".
לדעת רבא, המסלול של "בצדק תשפוט עמיתך" אמור דווקא בדיין מומחה [אף שלכאורה, ברמב"ם (פרק ב הלכה י) עצמו משמע שמדאורייתא אף הדיוט דן במסלול זה, ורק חכמים גזרו לבטלו בהדיוט].
לדעת רב אחא מדאורייתא גם יחיד הדיוט דן, אלא שגזרת חכמים היא שמא יטעה היחיד בדין, ועל כן צריך דווקא שלושה. לשיטתו גם שניים שדנו, דינם דין, מכוח המסלול של "בצדק תשפוט עמיתך".
הרמב"ם פסק כרבא, שבית דין של הדיוטות, דן דווקא כבית דין מכוח "עבדינן שליחותייהו", ועל כן שנים שדנו אין דינם דין.
הטור (חושן משפט סימן א) פסק כדברי הרא"ש, כרבא, שדיינים הדיוטות דנים מכוח עבדינן שליחותייהו. כך הוא כותב:
"אבל האידנא דליכא סמיכה כל הדיינים בטלים מן התורה כדכתיב לפניהם לפני אלהים הכתובים בפרשה דהיינו סמוכים ודרשינן לפניהם ולא לפני הדיוטות ואנו הדיוטות אנו לפיכך אין הדיינין מן התורה אלא דשליחותייהו דקמאי עבדינן: ומסקינן דלא עבדינן שליחותייהו אלא במידי דשכיחא ואית ביה חסרון כיס כגון הודאות והלואות פי' שתובע אותו בעדי הודאה שהודה לו בפניהם או שהלוה לו בפניהם אבל במידי דלא שכיח אפילו אית ביה חסרון כיס כגון אדם שחבל בחבירו אין דנין אותו וכן מידי דלית ביה חסרון כיס כגון בושת אע"ג דשכיח אין דנין אותו".
כך פסק גם המחבר בשולחן ערוך סימן א סעיף א
שיקולי פסיקה[עריכה]
נראה כי השיקול המרכזי לפסוק כרבא הוא סוגיין דעלמא, הן סוגיית גיטין (פח, ב) והן סוגיית בבא קמא (פד, ב), המבינות את סמכות בתי הדין בזמן הזה מכוח "עבדינן שליחותייהו".
שיקול נוסף הוא פסיקת ההלכה במחלוקת שמואל ורבי אבהו, שתובא להלן.