ביאור:בבלי סנהדרין דף ה/צופן שמואל הנגיד ופסיקת ההלכה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
מומחה לרבים[עריכה]
מבוא[עריכה]
סוגייתנו מביאה ברייתא השונה שמומחה לרבים דן דיני ממונות, ודנה בשאלה מהו גדרו של מומחה לרבים שעל פי הברייתא דינו דין.
ברייתא[עריכה]
תנו רבנן: דיני ממונות בשלשה, ביאור:בבלי סנהדרין דף ה#עמוד א ואם היה מומחה לרבים - דן אפילו יחידי.
מימרא[עריכה]
אמר רב נחמן: כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי. וכן אמר רבי חייא: כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי.
בעיא[עריכה]
איבעיא להו: כגון אנא - דגמירנא וסבירנא, ונקיטנא רשותא. אבל לא נקיט רשותא - דיניה לא דינא. או דילמא: אף על גב דלא נקיט רשותא דיניה דינא?
תשובה[עריכה]
תא שמע: דמר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא וטעה, אתא לקמיה דרב יוסף, אמר לו: אם קיבלוך עלייהו - לא תשלם, ואי לא - זיל שלים. שמע מינה: כי לא נקיט רשותא - דיניה דינא, שמע מינה.
סיכום[עריכה]
רש"י כתב שיחיד מומחה דינו דין משום שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך".
כזכור, כך היא גם דעת הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ב הלכה י-יא)
אע"פ שאין בית דין פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה, ושנים שדנו אין דיניהן דין.
אחד שהיה מומחה לרבים או שנטל רשות מבית דין הרי זה מותר לו לדון יחידי אבל אינו חשוב בית דין, ואע"פ שהוא מותר מצות חכמים הוא שמושיב עמו אחרים שהרי אמרו אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד.
מאחר שיחיד אין מוגדר בית דין, אלא דן במסלול של "בצדק תשפוט עמיתך", ישנם דברים שאין לו סמכות בהם:
א. הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק ה הלכה יח כתב:
"יחיד שהוא מומחה לרבים אע"פ שהוא דן דיני ממונות יחידי אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין ואפילו היה סמוך, אבל השלשה אע"פ שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות ואין אני קורא בהם אלהים הרי ההודאה בפניהם הודאה בבית דין, וכן הכופר בפניהם ואחר כך באו עדים הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון כמו שביארנו, כללו של דבר הרי הן לענין הודאות והלואות וכיוצא בהן כבית דין הסמוך לכל הדברים".
ב. בפרק ז הלכה א שם פסק הרמב"ם:
"אחד מבעלי דינין שאמר איש פלוני ידון לי ואמר בעל דינו פלוני ידון לי הרי אלו שני הדיינים שבירר זה אחד וזה אחד הם בוררים להן דיין שלישי ושלשתן דנין לשניהן שמתוך כך יצא הדין לאמתו, אפילו היה האחד שביררו בעלי הדין חכם גדול וסמוך אינו יכול לכוף את בעל דינו שידון אצל זה אלא גם הוא בורר מי שירצה".
תוספות על אתר והרא"ש חולקים על הרמב"ם. לשיטתם לדעת הסבורים "עירוב פרשיות כתבו כאן" וכך נפסקה ההלכה, מדאורייתא צריך שהדיינים ימלאו שני תנאים:
- שלושה.
- מומחים.
מדרבנן די באחד מהם והריהם כעושים את שליחותם של בית דין הסמוכים מן התורה. זהו אפוא מסלול בית דין, ולא מסלול נוסף. לשיטתם אף יחיד מומחה, כמו גם שלושה הדיוטות, כופה את בעלי הדין לדון לפניו, וההודאה בפניו היא כהודאה בפני בית דין, והטוען בפניו אינו יכול להחליף טענותיו (=אינו חוזר וטוען).
הטור חושן משפט (סימן ג סעיף ח), הביא את שתי הדעות:
"כתב הרמב"ם אע"פ שיחיד מומחה או מי שנטל רשות מב"ד הגדול מותר לדון יחידי מ"מ אינו חשוב ב"ד להיות הודאה שבפניו כמודה בב"ד אפילו הוא סמוך אבל ג' הדיוטות ההודאה לפניהם חשובה כלפני ב"ד וכן הכופר בפניהם ואח"כ באו עדים חשוב כפרן ומדברי א"א ז"ל יראה שאין חילוק בין יחיד מומחה לג' הדיוטות לכל דבר".
בעלי השולחן ערוך (חושן משפט סימן ג סעיף ב) פסקו (דברי הרמ"א מובאים בסוגריים):
"פחות משלשה, אין דיניהם דין, אפילו לא טעו, אלא א"כ קבלום בעלי דינים או שהוא מומחה לרבים. (ובזמן הזה אין דנין דין מומחה לרבים שידון ביחידי בעל כרחו של אדם) (מהרי"ו סימן קמ"ו). כל שאינם שלשה (ולא קבלום עליהם ואינם מומחים לרבים) (טור), אפילו הם סמוכים בא"י, הודאה שמודים בפניהם כמי שמודה חוץ לבית דין, ויכולים להחליף טענותיהם שטענו בפניהם; והכופר בפניהם ואחר כך באו עדים, לא הוחזק כפרן. אבל השלשה, אעפ"י שאינם סמוכים, ההודאה בפניהם כהודאה בב"ד; וכן בכופר ואחר כך באו עדים, הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון".
המחבר פסק כדרכו – כרמב"ם.
הרמ"א פסק עקרונית כרא"ש – שהודאה בפניו של יחיד מומחה נחשבת להודאה (=לכן הוסיף: "ואינם מומחים לרבים"), אלא שהוסיף בשם מהר"י וויל שבזמן הזה אין דנים דין יחיד מומחה לעניין כפייה לדון בפניו, שכן אין לנו יחיד מומחה כזה המתואר בדברי רש"ג שברא"ש ובטור שם:
"וכתב רב שרירא גאון יחיד מומחה היינו דחשיב כר"נ בדורו ופקיע במשנה ובתלמוד ופקיע נמי בשיקול הדעת ומעיין בדינין כמה שנין ומנסין ליה זימנין סגיאין ולא הוו ביה טעות כגון האי הוי מומחה לרבים".