ביאור:בבלי סנהדרין דף ג/צופן שמואל הנגיד ופסיקת ההלכה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
נזק וחצי נזק[עריכה]
סוגיה[עריכה]
נזק וחצי נזק וכו'. נזק היינו חבלות!
משום דקא בעי למיתנא חצי נזק, תני נמי נזק שלם.
חצי נזק נמי היינו חבלות!
תנא ממונא, וקתני קנסא.
הניחא למאן דאמר: פלגא ניזקא קנסא, אלא למאן דאמר פלגא ניזקא ממונא, מאי איכא למימר?
אלא: איידי דקא בעי למיתנא תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, דממון ביאור:בבלי סנהדרין דף ג#עמוד ב שאינו משתלם בראש הוא, תנא נמי חצי נזק, דממון שאינו משתלם בראש הוא, ואיידי דקא בעי למיתנא חצי נזק - תנא נמי נזק.
סיכום[עריכה]
מסקנת הסוגיה נחלקת לשניים:
- למאן דאמר פלגא נזקא קנסא, שנו "חצי נזק" כדי לשנות חבלות של קנס, ושנו "נזק" אגב חצי נזק.
- למאן דאמר פלגא נזקא ממונא אכן המלים "חצי נזק" מיותרות, אלא שנשנו אגב המשך המשנה – תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה. ושנו "נזק" אגב חצי נזק.
המקור לצורך בשלושה דיינים[עריכה]
מבוא[עריכה]
בברייתא שלפנינו שני התנאים – רבי יאשיה ורבי יונתן – מסכימים כי דיני ממונות בשלושה, אלא שנחלקו בשאלה מנין ללמוד את הדבר.
בפשטות משמעות דורשים איכא בינייהו, אך ייתכן שלמחלוקת ביניהם יש השלכה הלכתית.
ברייתא[עריכה]
שלשה מנלן? דתנו רבנן: (שמות כב) ונקרב בעל הבית אל האלהים - הרי כאן אחד, (שמות כב) עד האלהים יבא דבר שניהם - הרי כאן שנים, +שמות כב+ אשר ירשיען אלהים - הרי כאן שלשה, דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: ראשון תחילה נאמר, ואין דורשין תחילות, אלא: עד האלהים יבא דבר שניהם - הרי כאן אחד, אשר ירשיען אלהים - הרי כאן שנים, ואין בית דין שקול - מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שלשה.
סוגיה[עריכה]
טענה[עריכה]
נימא בדורשין תחילות קמיפלגי; דמר סבר: דורשין תחילות ומר סבר: אין דורשין תחילות.
לא, דכולי עלמא אין דורשין תחילות. אמר לך רבי יאשיה: אם כן - נימא קרא ונקרב בעל הבית אל השופט, מאי אל האלהים - שמע מינה למניינא. - ורבי יונתן: לישנא דעלמא נקט, כדאמרי אינשי: מאן דאית ליה דינא - ליקרב לגבי דיינא.
שקלא וטריא בדברי רבי יאשיה[עריכה]
ורבי יאשיה לית ליה בית דין נוטה? והתניא: רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מה תלמוד לומר (שמות כג) לנטת אחרי רבים להטת, התורה אמרה: עשה לך בית דין נוטה.
סבר לה כרבי יהודה, דאמר: שבעים. דתנן: סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד, רבי יהודה אומר שבעים,
אימר דשמעת ליה לרבי יהודה בסנהדרי גדולה, דכתיבי קראי, בשאר בי דינא מי שמעת ליה? וכי תימא לא שנא - והתנן: סמיכת זקנים ועריפת עגלה - בשלשה, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: בחמשה. ואמרינן: מאי טעמא דרבי יהודה – (ויקרא ד) וסמכו - שנים, זקני שנים, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן חמשה!
דרבי יאשיה עדיפא מדרבי יהודה, דאילו רבי יהודה - בסנהדרי גדולה הוא דלית ליה, הא בשאר בי דינא - אית ליה, ורבי יאשיה - בשאר בי דינא נמי לית ליה.
ואלא האי לנטת מאי עביד ליה? מוקים לה בדיני נפשות.
אבל בדיני ממונות לא? אלא הא דתנן: שנים אומרים זכאי, ואחד אומר חייב - זכאי. שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי - חייב. נימא דלא כרבי יאשיה!
אפילו תימא רבי יאשיה, מייתי לה בקל וחומר מדיני נפשות. ומה דיני נפשות דחמירי, אמר רחמנא: זיל בתר רובא, דיני ממונות - לא כל שכן?
סיכום[עריכה]
מחלוקת התנאים באשר למקור הדין שדיני ממונות בשלושה[עריכה]
מסקנת הסוגיה היא כי מחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן תלויה בשאלה האם ישנה דרישה אולטימטיבית לבית דין נוטה. לדעת רבי יאשיה אין דרישה כזו, ועל כן הוא אינו יכול להסתמך עליה כדי להוסיף דיין שלישי.
לדעת רבי יונתן ישנה דרישה כזו ועל כן הוא מסתמך עליה כדי להוסיף דיין שלישי.
ההכרעה במחלוקת[עריכה]
הרמב"ם בהלכות (סנהדרין פרק א הלכה ד) פסק כרבי יונתן:
"עיר שאין בה מאה ועשרים מעמידין בה שלשה דיינים שאין בית דין פחות משלשה כדי שיהא בהן רוב ומיעוט אם היתה ביניהן מחלוקת בדין מן הדינין".
וכך כתב גם בפירוש המשנה ביתר הרחבה.
נפקא מינא להלכה[עריכה]
בית דין שקול שדן את הדין, אם הם דיינים מומחים דינם דין, שכן הם דנים במסלול של "בצדק תשפוט עמיתך", אך אם הם הדיוטות, ודנים במסלול של בית דין, אין בית דין שקול, ואין דינם דין אף בדיעבד (הלכה פסוקה הלכות דיינים סימן ד סעיף כח בשם אחרונים)