אמרי במערבא/מסכת הוריות
מסכת הוריות
[עריכה]פרק א - הורו בית דין
[עריכה]מיעוט אחר מיעוט אחר מיעוט - ממעט
[עריכה]בכל אתר את מר (אתה אומר) מיעוט אחר מיעוט לרבות, וכא את מר (וכאן אתה אומר) מיעוט אחר מיעוט למעט? אמר רבי מתניה: שנייא היא דכתיב מיעוט אחר מיעוט אחר מיעוט.
בבבלי - לא הובא.
האומר מותר פטור מקרבן
[עריכה](כך הגיה הפני משה ע"פ הירושלמי תרומות פ"ח ה"א (מ:):) מה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב שהוא חייב מה בין סבור שהוא מותר ונמצא אסור שהוא פטור? וכו'. או הודע אליו חטאתו והביא (ומכאן לומדים שהשב מידיעתו חייב קרבן על שגגתו, אך האומר מותר, שאפילו אם היה יודע לא היה פורש - פטור מקרבן).
בבבלי - לא הובא, ובשבת סח: נחלקו בזה רש"י ותוס': רש"י (ד"ה פטור) כתב שהיא מחלוקת אמוראים אם פטור מקרבן, ותוס' (ד"ה אבל) כתבו שלכו"ע חייב. וע"פ זה כתב מראה הפנים (כאן) שהירושלמי כאן מתיישב רק לשיטת רש"י.
הורו שכל הגוף פטור
[עריכה]והן שהורו מותר (אז נחשב עקירת כל הגוף), אבל אם הורו פטור (אבל אסור) - לא בדא (לא נחשב עקירת כל הגוף).
בבבלי - לא הובא.
רוב בי"ד שהורו בטעות - פטורים מקרבן
[עריכה]נכנסו (להורות) מאה - (אינם חייבים) עד שיורו כולן (את הטעות).
בבבלי - גם כן הביא זאת, דחה, והסיק שחייבים גם אם יורו רק רובם1.
אם יאמרו על ימין שהוא שמאל לא ישמע
[עריכה]דתני: יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? תלמוד לומר ללכת ימין ושמאל - שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל.
בבבלי - לא דן בזה, אך בספרי (דברים יז כד) נאמר להיפך: אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל. וכן רש"י על התורה (דברים יז יא) הביא את הספרי. ומפרשי הירושלמי דנו בזה (ציון ירושלים, כיכר לאדן, עמודי ירושלים (כיכר לאדן ועמודי ירושלים נדפסו בירושלמי לאחר המסכת)).
המקור שמומר פטור מקרבן
[עריכה]או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא - יצא משומד (מומר, שגם כשנודע לו שחטא לא שב בתשובה).
בבבלי - היא מחלוקת האם זהו המקור או "מעם הארץ בעשותה". ולקמן יא. הגמרא הוסיפה שיש נפק"מ בין שני המקורות הללו.
חישוב רוב כאשר חלקם מתו
[עריכה]מה רוב (לחזור בהם) - רוב ההורייה (או) רוב המשתייר? היך עבידא (כיצד), נכנסו מאה ומתו מהן עשרה - אין (אם) תאמר רוב ההורייה חמשים ואחד, ואין תאמר רוב המשתייר ארבעים וששה.
בבבלי - לא הובא.
הפריש חטאת ונשתמד, מחלוקת האם נדחתה חטאתו
[עריכה]הפריש חטאתו (ולאחר מכן) נתחרש או נשטה (נעשה שוטה) או נשתמד (נעשה מומר) או שהורו בית דין שמותר לאכול חלב - רבי יוחנן אמר נדחית חטאתו, רבן שמעון בן לקיש אמר לא נדחית חטאתו. רבי יוסי בי רבי בון אמר מחלף שמועתא (מחליף את הדעות במחלוקת).
בבבלי - יא. אמר רבי יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר (ובנדרים לו. הגירסא: ונשתטה) וחזר בו הואיל ונדחה ידחה, כמו הגירסא הראשונה במחלוקתם בירושלמי. ודעת ריש לקיש לא הובאה בבבלי כלל.
הגדרת עם ישראל לדינים שונים
[עריכה]רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש: להורייה (לדיני הוריות, האם נחשב שרוב ישראל חטאו) הילכו אחר ישיבת ארץ ישראל (מונים את אלו היושבים בארץ), לטומאה (האם רוב הציבור טמאים, לעניין קרבנות ציבור בטומאה) הילכו אחר רוב נכנסין לעזרה וכו'. רבי יהושע בן לוי: לראייה (האם רוב הציבור טמאים לעניין מצוות ראייה בעזרה) הילכו מלבוא חמת עד נחל מצרים.
בבבלי - הביא שלהוראה הולכים אחר רוב יושבי הארץ, אך לא השווה בין דינים שונים לעניין הגדרת עם ישראל2.
כיצד משערים את רוב הנכנסים לעזרה
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ז ה"ו (נא.), ועיין מה שכתבנו שם.
המקור שגר נתין וממזר פסולים להוראה
[עריכה]והתיצבו שם עמך - מה את (משה) לא גר ולא נתין ולא ממזר, אף הן (הדיינים) לא גרים ולא נתינים ולא ממזרים ולא עבדים.
בבבלי - הביא פסוק זה, הקשה על זה "ואימא עמך לשכינה3" (ורש"י הביא שני פירושים: שלא יכנסו למקום שכינה, ושיהיו צדיקים גמורים שהקב"ה ישרה שכינה עליהם), והסיק שנלמד מ"ונשאו אתך"4.
הגדרת רוב עם ישראל לדינים שונים
[עריכה]מאן תנא רוב (לעניין טומאת ציבור בקרבן פסח)? רבי מאיר, דתני (לעניין הוריות) רבי מאיר אומר היא מחצית כל השבטים היא מחצית כל שבט ושבט ובלבד רוב (נחשבים רוב ישראל בין אם הם שישה שבטים שלמים ובין אם הם מחצית מכל השבטים, ובתנאי שהם רוב עם ישראל).
בבבלי - לא השווה את דיני רוב עם ישראל בין הוריות לטומאה5.
יש דעה ששלושה מכל שבט סומכים על הפר
[עריכה]מאן דמר (דאמר) חובת בית דין היא (להביא פר על שאר העבירות ופר ושעיר על ע"ז) - בית דין סומכין, מאן דמר חובת ציבור היא - מי סומך? דתני שלשה מכל שבט ושבט וראש בית דין על גביהן סומכין ידיהן על ראש הפר.
בבבלי - לא הובא.
המחלוקת אם דנים אפשר משאי אפשר - אינה בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בסוכה פ"ה ה"א (כב:).
פרק ב - הורה כהן משיח
[עריכה]מתי הוראת כה"ג מועילה
[עריכה]והוא שיהא (הכהן הגדול) יודע לישא וליתן בהלכה (רק אז נחשבת הוראתו להוראה).
בבבלי - הלשון "שיהא מופלא".
ג"ש מעיני מעיני - מע"ז לשאר המצוות
[עריכה]נאמר כאן מעיני ונאמר להלן מעיני, מה מעיני שנאמר להלן (בעבודה זרה) דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת - אף מעיני שנאמר כאן (בשאר המצוות) דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.
בבבלי - גם כן הביא את הג"ש מעיני מעיני, אך דורש אותה להיפך - משאר המצוות (שזדונן כרת ושגגתן חטאת) לעבודה זרה.
לא מזים בפנים מדם שעירה של ע"ז
[עריכה]אותו - מיעט קרבנו למצות יחידית (איסור ע"ז) שלא יכנס דמו לפנים (דם שעירה שמביא על ע"ז לא נכנס לאוהל מועד).
בבבלי - לא הובא דין זה. ומראה הפנים הקשה על הירושלמי שבמשנה זבחים מז. מפורש שמזים מדם שעירים הנשרפים (שעירי ע"ז) על הפרוכת ועל מזבח הזהב, דהיינו בפנים. וכן הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"ה הט"ז) פסק שמזים מהם בפנים, כדין פר העלם.
משמש עם הטהורה ונטמאת
[עריכה]היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי וכו' מה יעשה? וכו' אמר רבי זעירא: יהא רואה את החרב כילו (כאילו) מחתכת בבשרו וכל עמה. רבי זעירא רבי תנחומא בשם רב חונה: יטוח ראשי אצבעותיו בכותל ויהא מיצן (מתקרר מיצרו).
בבבלי - לא דן בסוגיא זו כאן אלא האריך בה בשבועות (יז:-יח:). ושם (יח.) כתב שנועץ עשר ציפורניו בקרקע, ולא הזכיר שיהא רואה חרב וכו'.
יוסף ראה גם את דמות רחל
[עריכה]רב חונה בשם רב מתנה: תלה עיניו וראה איקונין (דמות) של אבינו (יעקב), מיד היצן (התקרר מיצרו) וכו'. אמר רבי אבין: אף איקונין של רחל ראה.
בבבלי - סוטה לו: הובא שראה רק את דמותו של יעקב.
כה"ג צריך להיות גדול במראה
[עריכה]הירושלמי דן בזה ביומא פ"א ה"ג (ו:), ועיין מה שכתבנו שם.
כה"ג פטור מטומאת מקדש וקדשיו לכו"ע
[עריכה]שאין כהן גדול חייב על טומאת מקדש וקדשיו דברי רבי שמעון וכו' - כיני מתניתא (פירוש המשנה): אלא שאין כהן גדול חייב על טומאת מקדש וקדשיו דברי הכל, והנשיא על שמיעת קול דברי רבי שמעון.
בבבלי - השאיר את המשנה כפשטה, שהדין שכה"ג פטור מטומאת מקדש וקדשיו הוא רק לרבי שמעון, אך לחכמים חייב. הרמב"ם (שגגות פ"י ה"ז) פסק שחייב, כבבלי בדעת חכמים, והראב"ד השיג עליו שפטור, כירושלמי.
פרק ג - כהן משיח
[עריכה]כהן גדול שחטא
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בסנהדרין פ"ב ה"א (ט:), ועיין מה שכתבנו שם.
חשש שהנשיא יהרוג, מעשה שריש לקיש ברח
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בסנהדרין פ"ב ה"א (ט:), ועיין מה שכתבנו שם.
הקב"ה בעצמו גאל את ישראל ממצרים
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בסנהדרין פ"ב ה"א (י.), ועיין מה שכתבנו שם.
הטעם שחטאו ונתמנו פטורים, גדולה מכפרת
[עריכה]חברייא אמרין: טעמא דרבי שמעון (שאם חטאו ונתמנו פטורין מקרבן) משם שהגדולה מכפרת. אמר רבי יוסי (טעם אחר): שאין חטאו וידיעתו שוין.
בבבלי - לא הובא.
גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה - אינו בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בנזיר פ"ד ה"ג (יז.).
הפריש חטאת ונשתמד, מחלוקת האם נדחתה חטאתו
[עריכה]הירושלמי דן בזה בהוריות פ"א ה"ב (ג:), ועיין מה שכתבנו שם.
חילוק קרבנות וידיעות באריכות
[עריכה]אכל שני זיתים ונתוודע לך וכו' (והאריך מאוד בסוגיית חילוק קרבנות - מתי מביא קרבן על כל עבירה ועבירה ומתי מביא קרבן אחד על כמה עבירות).
בבבלי - לא דן בזה כאן אלא בכריתות טו.-יז., שם גם המשניות עוסקות בזה.
גירסא הפוכה במחלוקת האם הפרשות מחלקות
[עריכה]אכל שלשה זיתים וסבור שהן שנים הפריש חטאת (נודע לו על שניים והפריש חטאת ונודע לו על השלישי) - כדרבי יוחנן, דרבי יוחנן אמר: נתכפר מקצת החט (החטא) נתכפר כולו, רבי שמעון בן לקיש אמר: נתכפר מקצת החט לא נתכפר כולו (שההפרשה מחלקת, וחייב עוד קרבן על הזית השלישי).
בבבלי - שבת עא: הדעות הפוכות: רבי יוחנן אמר שהפרשה מחלקת וריש לקיש אמר שלא6 (במקרה שאכל שני זיתים בהעלם אחד ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני).
שלושה זיתים בשני העלמות, גרירה
[עריכה]היו לפניו שלשה (זיתים של חלב), אכל את הראשון (בשוגג) ולא נתוודע לו שני בהעלימו של ראשון (כך הגיה הפני משה, דהיינו שאכל גם את השני באותו העלם), נתודע לו על הראשון (נודע לו שהוא היה חלב) ולא נתוודע לו על השיני (השני), שלישי בהעלימו של שני, ואחר כך נתוודע לו על כולהם (כולם) - רבי יוחנן אמר: חייב על הראשון ועל השיני ופטור על השלישי (שנפטר על השלישי בקרבן של השני כיוון שהיו בהעלם אחד). אמר רבי יוסי: שני לדעתו הדבר תלוי - רצה מתכפר לו על הראשון, רצה מתכפר לו על השלישי (תלוי בדעתו האם לצרף את השני לקרבן של הראשון או של השלישי). חברייא מדמייא לה לארבעה חציי (חצאי) זיתים (שאכל את השני בהעלם של הראשון, נודע לו על הראשון, אכל את השלישי בהעלם של השני, נודע לו על השני וכו') וכו'.
בבבלי - שבת עא. זו היתה דעת רבא שאין גרירה, אך אביי חלק עליו ואמר שיש גרירה (כלומר שההעלמות נגררות זו אחר זו ומצטרפות יחד), ולכן אפילו אם יביא קרבן על הראשון מתכפר על שלושתם. ולמסקנה רבא חזר בו וגם הוא סובר שיש גרירה.
מלך ישראל ומלך יהודה שווים
[עריכה]מלך ישראל ומלך יהודה שניהן שוין, לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה.
בבבלי - לא הובא.
בזמן שדוד ברח דינו היה כהדיוט
[עריכה]כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום, שעורה הוות מתכפר לו כהדיוט (היה מתכפר בשעירה כהדיוט ולא כמלך. מראה הפנים: אפילו בעבירות שעבר כאשר היה מלך).
בבבלי - לא הובא.
סימני ראש השנה - אינם בירושלמי
[עריכה]אין מושחין את המלכים אלא על גבי המעיין (שהוא סימן שתימשך מלכותם כמו שהמעיין נמשך).
בבבלי - הביא זאת, והוסיף עוד סימנים שונים להצלחה, וכן סימנים של פירות שונים בראש השנה, והירושלמי לא הביאם7.
חמישה דברים חסרו במקדש שני
[עריכה]הירושלמי כאן הובא (בשינוי) גם בתענית פ"ב ה"א (ח.), ועיין מה שכתבנו שם.
חוששים שהסגן יהרוג את הכה"ג
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"א ה"א (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
כה"ג שנפסל וחזר לעבודתו
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"א ה"א (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
צניעותה של קמחית
[עריכה]שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שימשו בכהונה גדולה. שלחו ואמרו לקמחית: מה מעשים טובים יש בידך? אמרה להן: יבוא עלי אם ראו קורות ביתי שערות ראשי ואימרת חלוקי מימיי.
בבבלי - יומא מז. הוזכרה צניעותה רק בענייני השיער ולא החלוק.
האם בעלי מומין תוקעים בחצוצרות, טעות של רבי טרפון
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"א ה"א (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
האם רוצח בשגגה משתחרר כאשר נודע שהכה"ג פסול
[עריכה]היה (כהן גדול) עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה - מה עבד לה: (דינו של הכהן גדול כאילו) שמת ויחזור הרוצח (בשגגה) למקומו, או יעשה (למפרע) כמו שנגמר דינו (של הרוצח) בלא כהן גדול ואל יצא משם (מהעיר מקלט) לעולם? (ונשאר בספק).
בבבלי - מכות יא: היא מחלוקת אמוראים.
קדימויות בקרבנות נדבת ציבור
[עריכה]נדבת ציבור ונדבת נשיא - נדבת נשיא קודמת וכו'. נדבת משיח ונדבת ציבור - נדבת משיח קודמת.
בבבלי - סובר שנדבת ציבור קודמת לנדבת נשיא. דין נדבת משיח ונדבת ציבור לא הובא בבבלי.
בזכות הצדקה מצא אוצר, פרנסת חכמים
[עריכה]מעשה בי רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבה שעלו לחולת אנטוכיא על עסק מגבת חכמים (גבו לצורך פרנסת חכמים) והוה תמן חד (ששמו) אבא יהודה עביד מצוה (עושה מצוות) בעין טובה. פעם אחת ירד מנכסיו וראה רבותינו ונתייאש מהן (שלא היה לו מה לתת להם צדקה), עלה לו לביתו ופניו חולניות. אמרה לו אשתו: מפני מה פניך חולניות? אמר לה: רבותינו כאן ואיני יודע מה אעשה. אשתו שהיתה צדקת ממנו אמרה לו: נשתיירה לך שדה אחת, לך ומכור חצייה ותן להן. הלך ועשה כן ובא אצל רבותינו ונתן להן ונתפללו עליו רבותינו. אמרו לו: אבא יהודה, הקב"ה ימלא חסרונותיך. עם כשהלכו להם ירד לחרוש בתוך חצי שדהו, עם כשהוא חורש בתוך חצי שדהו שקעה פרתו ונשברה, ירד להעלותה והאיר הקב"ה עיניו ומצא סימא (אוצר), אמר: לטובתי נשברה רגל פרתי.
בבבלי - לא הובא.
כבוד אשת חבר לאחר מיתת החבר
[עריכה]כסות אשת חבר קודמת לחיי עם הארץ מפני כבודו של חבר. לא מר (אמר) אלא כסות אשת חבר בחיי חבר, אבל אם היה זה (עם הארץ) להחיות וזה (אשת החבר לאחר מיתת החבר) לכסות - אותו שלהחיות קודם.
בבבלי - לא הובא. מהירושלמי כאן משמע שאין צריך לכבד אשת חבר לאחר מיתת החבר, וציון ירושלים כאן הביא שתוס' שבועות (ל: ד"ה והאמר) הסתפקו בזה, והט"ז (יו"ד סי' רמב סעיף יד) דייק מהמהר"ם מינץ שחייבים לכבדה גם לאחר מיתתו.
אבידת אימו ומי שחצי תלמודו ממנו - מי קודם
[עריכה]אבידת אביו שחצי תלמודו ממנו ואבידת אמו גרושה מאביו - מי קודם, אביו הוא שיקדום או עד שיהא כל תלמודו ממנו? (ונשאר בספק). אבידת רבו שחצי תלמודו הימינו ואבידת אמו גרושה מאביו - מי קודם, רבו הוא שיקדום או עד שיהא כל תלמודו הימינו? (ונשאר בספק).
בבבלי - בבא מציעא לג. דן בסוגיית אבידת אביו ורבו, אך לא הביא את ספיקות אלו.
גדר רבו - שפתח לו תחילה
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בבבא מציעא פ"ב הי"א (ט:), ועיין מה שכתבנו שם.
הוא קודם לאימו לפדות מהשבי
[עריכה]הוא ואמו ורבו ואביו עומדים בשבי - הוא קודם לאמו.
בבבלי - סובר שאימו קודמת לכולם (לו, לרבו לאביו), ופירש רש"י (ד"ה אמו) משום שיש לה יותר זילותא.
הודה על שזכה לראות את תלמידו דורש
[עריכה]רבי חנניה הוה מיסתמיך ברבי חייה בר בא (אבא) בציפרין (בציפורי). חמא כל עמא פריי (ראה את כולם רצים לשמוע דרשה). אמר ליה: למה כל עמא פריי? אמר ליה: רבי יוחנן יתיב דריש בבית מדרשא דרבי בנייה (בבית המדרש של רבי בנאה) וכל עמא פריי מי שמעיניה (באו לשומעו). אמר: בריך רחמנא דחמי לי פירין עד דאנא בחיים (שהראה לי פירותי בחיים, שרבי יוחנן תלמידי דורש).
בבבלי - לא הובא.
מעשה שר' יהושע מצא תינוק בבית האסורים
[עריכה]מעשה בי רבי יהושע שעלה לרומי, אמרו על תינוק אחד ירושלמי שהיה אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו מסודרות לו תלתלים והוא עומד בקלון. והלך רבי יהושע לבודקו, כיון שהגיע לפתחו נענה רבי יהושע ואמר לו: מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ה'. נענה התינוק ואמר לו: זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. מיד זלגו עיניו (של רבי יהושע) דמעות ואמר מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ שאיני זז מיכן עד שאפדנו, ופדאו בממון הרבה ושילחו לארץ ישראל וקרא עליו הפסוק הזה בני ציון היקרים וגו'.
בבבלי - גיטין נח. רבי יהושע שאל "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים", והתינוק ענה "הלא ה' זו חטאנו וכו'". כמו כן הבבלי הוסיף שאותו תינוק הוא רבי ישמעאל בן אלישע.
מומר שבא לחזור בו קודם לגר שבא להתגייר
[עריכה]גר (שבא להתגייר) ומשומד (מומר שבא לחזור בו) - משומד קודם מפני מעשה שאירע (פני משה: כמעשה בבבלי סוטה מז. שרבי יהושע בן פרחיה דחה את תלמידו שבא לחזור בו).
בבבלי - לא הובא.
אל תאמין בעבד
[עריכה]אל תאמין בעבד עד ששה עשר דור.
בבבלי - לא הובא.
התוספתא נקראת "משניות גדולות"
[עריכה]איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה וכו'. וכבוד - זה התוספת (ברייתות שנתווספו ומפורש בהן יותר מהמשנה), ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה - אילו משניות גדולות כגון משנתו של רבי חונה (חייא) משנתו של רבי הושעיה ומשנתו של בר קפרא.
בבבלי - חולין קמא. נקראות מתניתא דרבי אושעיא ורבי חייא, ורש"י (בבא מציעא לד. ד"ה לתנאי) קורא להן "תוספתא". וכאן משמע ש"תוספות" (תוספתא) הן כינוי לברייתות אחרות.
הלשון "רוח הקודש" במקום "שתשרה שכינה", בית גדיא
[עריכה]הירושלמי הובא גם בסוטה פ"ט הט"ז (מז.), ועיין מה שכתבנו שם.
סיום המסכת
[עריכה]ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. סברין מימר ליפדות ולהחיות ולכסות, הא לישיבה (לשבת בראש ושאר כיבודים) לא, אמר רבי אבון: אף לישיבה, ומה טעמא? יקרה היא מפנינים - ואפילו מזה שהוא נכנס לפני לפנים.
בבבלי - סיים באגדה לגבי האם עדיף חריף ומקשה או מתון ומסיק8.
1 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
2 דרך הירושלמי לדמות יותר סוגיות בנושאים שונים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סד.
3 בבבלי מובאות גם אגדות על השכינה, ובירושלמי כמעט ואין אגדות כאלה, ובכלל הירושלמי ממעט להזכיר את השכינה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מט.
4 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
5 דרך הירושלמי לדמות יותר סוגיות בנושאים שונים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סד.
6 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
7 דרך הירושלמי למעט בסגולות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מו.
8 דרך הבבלי במקומות רבים לסיים מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון מעשה או אגדה, אך הירושלמי מסיים בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עד.