אלשיך על תהלים עח לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< | אלשיך על תהליםפרק ע"ח • פסוק ל"ד | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • לט • מ • מא • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט • נ • נא • נב • נג • נד • נה • נו • נז • נח • נט • ס • סא • סב • סג • סד • סה • סו • סז • סח • סט • ע • עא • עב • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


תהלים ע"ח, ל"ד:

אִם־הֲרָגָ֥ם וּדְרָשׁ֑וּהוּ
  וְ֝שָׁ֗בוּ וְשִֽׁחֲרוּ־אֵֽל׃


(לד) "אם הרגם ודרשוהו"כו'. ושמא תאמר למה כילה "שנותם בבהלה"ולא קבלם בשחרם בבקר כמה דאת אמר וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו כו' כי חטאנו (במדבר יד), הנה היה ראוי יכנעו וישובו בתשובה ואחר כך יעשו זה, אך לעלות ההרה בלי דעת הננו וכו' לא זו הדרך, וממה בא זה להם כי ראו כי חס עליהם ויגזור מלאת ששים שנה לכל אחד, שהלא אילו "הרגם"שהיה גוזר להם הריגה ביומם אין ספק כי היו דורשים אותו ית' "ושבו"ושלשו "ושחרו א - ל", כל זה היו עושים, אך בראות האריכות חשבו לרפאת שברם על נקלה, והיה להם לזכור כי מה שלא הרגם מיד הוא