ביאור:משנה סנהדרין פרק יא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת סנהדרין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא
רשימת הנחנקים[עריכה]
חטיבה I: רשימת הנחנקים[עריכה]
(א) אלו הן הנחנקין: המכה אביו ואמו, וגונב נפש מישראל,
- וזקן ממרא על פי בית דין, ונביא השקר, והמתנבא בשם עבודה זרה,
- והבא על אשת איש, וזוממי בת כהן, ובועלה.
חטיבה II: פירוט הנחנקים[עריכה]
|
הקללה היא על זכרון ההורים, שקיים גם לאחר מותם. וראו תוספתא יבמות יב, ה, הדנה במקרה שקילל או הכה את מי שספק אם הוא אביו. אחי יוסף אינם חייבים מיתה, שהרי לא נכנס לרשותם אלא ל"בור אשר במדבר". וראו דרשות בספרי דברים רעג, כדעת חכמים; וראו גם דינים נוספים בעניין הגונב נפש בתוספתא ב"ק ח, א. |
"המכה אביו ואמו" - אינו חייב, עד שיעשה בהן חבורה.
- זה חומר במקלל מבמכה: שהמקלל לאחר מיתה - חייב, והמכה לאחר מיתה - פטור.
"הגונב נפש מישראל" - אינו חייב, עד שיכניסנו לרשותו.
- רבי יהודה אומר: עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו
- שנאמר (דברים כד ז) "והתעמר בו ומכרו".
- הגונב את בנו - [רבי ישמעאל בנו של] רבי יוחנן בן ברוקה מחייב, וחכמים פוטרין.
- גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין - רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין:
|
העיסוק בבתי הדין מחזיר אותנו לתחילת המסכת. וראו ספרי דברים קנב-קנד: בתקופת יבנה אין דין זקן ממרה, וראו גם במשנה ד. הסטורית, כנראה לא היה בית דין גדול ממשי בתקופה כלשהי. הדבר הקרוב ביותר לכך היה ביבנה עצמה, שבה דרש רבן גמליאל ציות מחבריו, אבל כמובן לא היה יכול לדון אותם אלא לכל היותר לנדות אותם. בתקופת אושא והתלמוד לא נידו זקנים, ראו ירושלמי מו"ק ג, א. |
(ב) "זקן ממרא על פי בית דין" - שנאמר (דברים יז ח) "כי יפלא ממך דבר למשפט" וגו'.
- שלושה בתי דינין היו שם: אחד יושב על פתח הר הבית
- ואחד יושב על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית.
- באים לזה שעל פתח הר הבית, ואומר: כך דרשתי - וכך דרשו חברי, כך לימדתי - וכך לימדו חברי.
- אם שמעו - אומרים להם.
- ואם לאו - באין להן לאותן שעל פתח העזרה, ואומר
- כך דרשתי - וכך דרשו חברי, כך לימדתי - וכך לימדו חברי.
- אם שמעו - אומרים להם.
- ואם לאו - אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית
- שממנו יוצאת תורה לכל ישראל, שנאמר (דברים יז י) "מן המקום ההוא אשר יבחר ה'".
|
מותר לזקן ללמד את תורתו, ומחלוקת בהלכה היא לגיטימית, אבל אם כפר בסמכות בית הדין - חייב מיתה. יש דמיון בין עבירת הזקן לבין נביא השקר, וראו ספרי דברים קנה. לגבי מערכת בתי הדין, ראו תיאור מלא שלה בתוספתא ז, א. ממילא אין לשמוע בקול התלמיד. ועיינו הוריות א: התלמיד חייב להורות לעצמו, אבל לא לציבור. |
- חזר לעירו, ושנה ולימד כדרך שהיה למד - פטור.
- ואם הורה לעשות - חייב, שנאמר (דברים יז יב) "והאיש אשר יעשה בזדון"
- אינו חייב - עד שיורה לעשות.
תלמיד שהורה לעשות - פטור, נמצא חומרו - קולו:
|
ראו טענה שנראית הפוכה בספרי דברים קנד. גם בית הדין שהורה שאין תפילין בתורה פטורים, ראו הוריות א, ג. התפילין מופיעים אפילו באיגרת אריסטיאס קנט. חטאו של הזקן הוא ביחסו לחבריו ולא לתורה שבכתב. והשוו הוריות ב, ו-ז. |
(ג) חומר בדברי סופרים מדברי תורה: האומר "אין תפילין", כדי לעבור על דברי תורה - פטור.
- "חמש טוטפות", להוסיף על דברי סופרים - חייב:
(ד) אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה,
|
המשנה מציגה את בית הדין ביבנה כבית דין שהתקיים במקביל לזה שבירושלים, עוד לפני החורבן. לעיל א, ה לא הופיע הזקן הממרה בין נדוני בית הדין הגדול, ונראה ששם המשנה בשיטת ר' יהודה. אבל ראו תוספתא ג, ב, שם מופיע הזקן, כשיטת ר' עקיבא. יתכן שר' עקיבא רוצה להדגיש את הדין שאין בימיו זקן ממרה, לא רק כיוון שאין על מי להמרות (ראו לעיל משנה ב), אלא גם שאין בי"ד המוסמך לדון את הזקן. וראו תוספתא סנהדרין יא ג, שחלקו מחלוקת דומה גם לכמה מומתים נוספים; יתכן ששם נרמז על ישו, שנהרג בחג הפסח. |
- אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים,
- ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל,
- שנאמר (דברים יז יג) "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד", דברי רבי עקיבא.
- רבי יהודה אומר: אין מענין את דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד,
- וכותבין ושולחין שלוחים בכל המקומות: "איש פלוני בן איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין":
|
חמש עבירות לנביא, ראו ספרי דברים קעז. וראו שם פיסקה קעח לעניין הריגתו בחנק. וראו שם פו, וכן תוספתא יד ד, שר' שמעון פוטר נביא שהתנבא לשנות את ההלכה באופן חלקי. נביא השקר עבר עבירה בדיני אדם, ואילו הכובש את נבואתו וכו' עבר על נבואה, ולכן ימות בידי נותן הנבואה, וראו מלכים א יג כב. ברשימת חייבי מיתה בידי שמים שבתוספתא כריתות א, ב חסרים הנביאים הללו. וראו הדגמות מהתנ"ך לנביאים הללו בתוספתא יד, ד. |
(ה) "נביא השקר" - המתנבא על מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו - מיתתו בידי אדם.
- אבל הכובש את נבואתו, והמוותר על דברי הנביא, ונביא שעבר על דברי עצמו
- מיתתן בידי שמים, שנאמר (דברים יח יט) אנכי אדרש מעמו:
|
מתנבא בשם ע"ז אינו כנביא שקר, והשוו דברים יג ב לדברים יח כ. וראו ספרי דברים פד-פו, שם ת"ק מחייב סקילה לנביא בשם ע"ז, ור' שמעון שם כמשנתנו. ושם אם נביא בשם ע"ז חזר בתשובה, או שלא הצליח להסית, או היה אנוס או מוטעה הוא פטור ממוות. הבא על אשת איש - ראו לעיל ז, ט, וכן כתובות ד, ה. לעניין זוממי בת כהן, ראו ספרי דברים קצ, וכן תוספתא יד ד: "כל הזוממין והבועלין מקדימין לאותה מיתה..." המקרה הזה שונה כי הבועל אינו חייב שריפה, ולומדים מהביטוי "לאחיו" ולא לאחותו. זוממי בת כהן היו יכולים להיחשב כמי שהתחייבו בשתי מיתות, כדלעיל ט, ד, אבל למרות זאת הם נידונים במיתה הקלה מהשתים. |
(ו) "המתנבא בשם עבודה זרה", ואומר "כך אמרה עבודה זרה"
- אפילו כיוון את ההלכה, לטמא את הטמא, ולטהר את הטהור.
"הבא על אשת איש", כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין
- אף על פי שלא נבעלה, הבא עליה - הרי זה בחנק.
"וזוממי בת כהן ובועלה",
- הא: כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה - חוץ מזוממי בת כהן ובועלה: