ביאור:משנה מעשר שני פרק ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת מעשר שני: א ב ג ד ה
----
|
הפרק עוסק במע"ש שהגיע לירושלים בלי להיפדות, ובדרכי ההערמה שאיפשרו למכור אותו למעשה. |
מעשר שני בירושלים ומכירתו[עריכה]
חטיבה I: היתר המתנה במעשר שני, להקל ולהחמיר[עריכה]
|
כבר למדנו בתחילת פרק א שאסור למכור מעשר שני כי אינו רכוש הבעלים, אבל מותר לתתו במתנת חינם. משנה זו מלמדת שאסור למכור מעשר שני גם לא בתמורה לעבודה של העלאת המעשר לירושלים, אבל אפשר לעקוף את האיסור על ידי כעין שיתוף של בעל הפירות ושל המוביל, המתאפשר ע"י מעין מתנה המכונה "חינם", למרות שלמעשה היא שכר ההובלה. והשוו ההערמה באיסורי הריבית, ב"מ ה, י, בהלוואת העבודה. גם שם ההלוואה המותרת היא ע"י שיתוף. |
(א) לא יאמר אדם לחברו: העל את הפירות האלו לירושלים לחלק בינינו, בשכר הובלת הפירות.
- אלא אומר לו: העלם שנאכלם ונשתם בירושלים.
- אבל נותנים זה לזה מתנת חנם:
|
כהן שיש לו כספי מע"ש, יכול, לדעת ר' שמעון, לקנות בהם תרומה ולאכלה בירושלים. חכמים אוסרים, כי התרומה אסורה לזרים, והקונה אינו יכול לתת מתנה ממנה לזר. וראו גם שביעית ח, ז. במקרה של שביעית אין הנימוק של ר' שמעון תופס, כי אין לקנות שלמים בדמי שביעית, וכנראה הוא אינו אוסר להמעיט באכילת השביעית והמע"ש. כאן מנסה ר' שמעון ללמוד מההמלצה לקנות בכספי המעשר קרבן שלמים (ראו לעיל א, ג,) שמותר גם לקנות תרומה. חכמים מבחינים בין קדושת מקום וזמן, המאפיינת מע"ש ושלמים שנאכלים בירושלים - לבין קדושת האדם, המאפיינת את התרומה. וראו המשך הדיון בתוספתא ב, יא. השוו לעיל ב, ב, שם סתר ר' שמעון קל וחומר של חכמים, וכאן הם סתרו את שלו. ר' שמעון מיקל בתרומה בשני המקרים. |
(ב) אין לוקחין תרומה בכסף מעשר שני, מפני שהוא ממעט באכילתו
- ורבי שמעון מתיר.
- אמר להם רבי שמעון: מה אם הקל בזבחי שלמים מותר ואף מומלץ לקנות שלמים בכספי המעשר
- שהוא מביאן לידי פגול ונותר וטמא הגבלות באכילת בשר השלמים, לא נקל בתרומה?
- אמרו לו: מה אם הקל בזבחי שלמים, שהן מותרים לזרים
- נקל בתרומה, שהיא אסורה לזרים?
חטיבה II: קדושת המעות, קדושת הפירות וקדושת ירושלים[עריכה]
|
הערמה דומה לזו שבמשנה א: מותר לאדם לחלל את כספי המעשר על פירות, למרות שהכסף נשאר ברשותו והפירות נשארים ברשות חברו. בעל הפירות ממילא התכוון לאכלם, ועתה יאכל אותם בטהרה. בעל המעות יוכל להשתמש בכסף לכל דבר, ולא רק לקניית מאכלים. התנאי לכך הוא האמון שנותן בבעל הפירות, שיקפיד על טהרתם, אבל במע"ש של דמאי אינו צריך להקפיד על כך. |
(ג) מי שהיו לו מעות מע"ש בירושלים, וצריך להם, ולחבירו - פירות חולין
- אומר לחבירו: הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך.
- נמצא, זה אוכל פירותיו בטהרה, והלה עושה צרכו במעותיו.
- ולא יאמר כן לעם הארץ, אלא בדמאי:
|
הרחבה של משנה ג - ניתן לחלל את המעות גם אם הם או הפירות מחוץ לירושלים. אבל התנאי נשאר כמקודם: בעל הפירות חייב לנהוג בפירותיו כבפירות מעשר שני, ואינו רשאי לחלל אותם שוב (משנה י). |
(ד) פירות בירושלים, ומעות במדינה
- אומר: הרי המעות ההם מחוללין על פירות האלו.
- מעות בירושלים, ופירות במדינה
- אומר: הרי המעות האלו מחוללין על פירות ההם
- ובלבד שיעלו הפירות, ויאכלו בירושלים:
|
לדעת ת"ק אם נכנסו פירות מע"ש לירושלים - אין לחלל אותם אלא חייב לאכלם. המעות יכולות לצאת ולהתחלל גם מחוץ לעיר. וראו לגבי כרשיני מע"ש, לעיל ב, ד, שלגביהם הסכים גם ת"ק שמותר להוציאם. |
(ה) מעות נכנסות לירושלים ויוצאות, ופירות - נכנסין ואינן יוצאין.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הפירות נכנסין ויוצאין:
|
גמר המלאכה של פירות מפורט במסכת מעשרות, ראו למשל שם ג, א. ראו את הדיון בין ב"ה לב"ש בתוספתא ב, יא. לדעת ר' יוסי מקילים בית הלל אפילו בפירות טבל (שנגמרה מלאכתם), שכל זמן שלא הופרש מע"ש מהם - אין המעבר בירושלים אוסר לחלל אותו. מע"ש דמאי מותר להוציא מירושלים ולפדותו, ראו דמאי א, ב. |
(ו) פירות טבל שנגמרה מלאכתן, ועברו בתוך ירושלים
- יחזור מעשר שני שלהן, ויאכל בירושלים. ואין לחלל אותו, כי כבר היה בירושלים.
- ושלא נגמרה מלאכתן - סלי ענבים לגת, וסלי תאנים למוקצה דוגמא לפירות שעדיין לא התחייבו במע"ש כי לא נגמרה מלאכתם -
- בית שמאי אומרים: יחזור מעשר שני שלהם, ויאכל בירושלים.
- ובית הלל אומרים: יפדה, ויאכל בכל מקום.
רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי יוסי:
- לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על פירות שלא נגמרה מלאכתן
- שיפדה מעשר שני שלהם, ויאכל בכל מקום.
- ועל מה נחלקו? - על פירות שנגמרה מלאכתן
- שבית שמאי אומרים: יחזור מעשר שני שלהם, ויאכל בירושלים.
- ובית הלל אומרים: יפדה, ויאכל בכל מקום.
והדמאי - נכנס ויוצא ונפדה:
חטיבה III: גבולות הקודש והחול בירושלים ובמקדש[עריכה]
|
לאחר שלמדנו שפירות מע"ש חייבים לאכול בירושלים, ואם נכנסו לירושלים אין להוציאם משם - עוסקת משנתנו בהגדרה המדוייקת של גבולות ירושלים לשני עניינים אלו. ראו גם מעשרות ג, י: "בירושלים הכל הולך אחר הנוף". מדובר כאן הן על פירות האילן עצמו, הן על אכילת פירות אחרים על ענפיו. לגבי העניין הראשון ראו תוספתא ב, יב, שאם משך את הענף אל תוך החומה וקטף ממנו - כאילו צמחו הפירות בירושלים. לגבי בית הבד, ראו משנה ו: שם נגמרת המלאכה של הזיתים, ולכן חשוב להגדיר את מעמד בית הבד. אם הפתח לפנים, הרי בהכנסת הזיתים הם עברו בירושלים, אבל מותר לעשות כך: לדעת בית הלל הרי לא נגמרה מלאכת הזיתים, ולדעת בית שמאי בית הבד נחשב חלק מהעיר. וראו בתוספתא ב, יג נוסחים שונים של המחלוקת. |
(ז) אילן שהוא עומד בפנים ונוטה לחוץ, או עומד בחוץ ונוטה לפנים
- מכנגד החומה ולפנים - כלפנים מותר לאכול שם פירות מע"ש, ואם נכנסו לשם אסור להוציאם.
- מכנגד החומה ולחוץ - כלחוץ אסור לאכול שם פירות מע"ש, ואם נכנסו לשם מותר להוציאם.
בתי הבדים שפתחיהן לפנים וחללן לחוץ, או שפתחיהן לחוץ וחללן לפנים
- בית שמאי אומרים: הכל כלפנים.
- ובית הלל אומרים: מכנגד החומה ולפנים - כלפנים.
- מכנגד החומה ולחוץ - כלחוץ:
|
דיני הלשכות במקדש קשורים לדיני הקודשים, ראו למשל זבחים ה, ג ואילך, וכן תוספתא ב יד. בלשכות - הפנים הולך אחר הפתח, גם להקל, שלא כדעת בית שמאי ובית הלל בעניין בית הבד. למעשה לא היו לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש. לשכה שיש לה שני פתחים מתחלקת באמצעה, ואכן ראו מידות א, ו, לגבי הסימון שהיה בתוכן. |
(ח) הלשכות, בנויות בקודש ופתוחות לחול - תוכן חול, וגגותיהן קודש.
- בנויות בחול ופתוחות לקודש - תוכן קודש, וגגותיהן חול.
- בנויות בקודש ובחול, ופתוחות לקודש ולחול
- מכנגד הקודש ולקודש - קודש, מכנגד החול ולחול - חול:
|
מתי ניתן לפדות מע"ש בתוך ירושלים? |
חטיבה IV: פדיון מע"ש בירושלים[עריכה]
|
השוו שקלים ח, ו. ניסוח המחלוקת דומה, אבל שם מדובר על בשר קודשי קודשים שנטמא במקדש או מחוץ לו, ובמקום שריפתו; וכאן מדובר על פירות מע"ש שנטמאו בירושלים או מחוץ לה ובמקום אכילתם. שם בית הלל אינם מתירים לשרוף את הבשר במקדש, וכאן הם מתירים לאכול את הפירות הפדויים בכל מקום. לדעת בית שמאי, למרות שהמעשר נטמא ולא ניתן לאכלו בטהרה - הוא עדיין נחשב מעשר ויש לאכלו בירושלים. לדעת בית הלל הטומאה והפדיון מוציאים אותו מקדושת מעשר, אלא אם הטומאה קלה והתרחשה לאחר שנכנס לירושלים. ראו תוספתא ב, יח, נוסחים נוספים של המחלוקת. המשנה כנוסח ר' יהודה שם. |
(ט) מעשר שני שנכנס לירושלים ונטמא
- בין שנטמא באב הטומאה, בין שנטמא בולד הטומאה
- בין בפנים, שנטמא לאחר שנכנס לירושלים בין בחוץ שנכנס לירושלים טמא
- בית שמאי אומרים: יפדה, ויאכל הכל בפנים - חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ.
- ובית הלל אומרים: הכל יפדה ויאכל בחוץ - חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים.
(י) הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא - יפדה.
|
ר' יהודה טוען שפירות שנקנו מכספי מע"ש חמורים במידה מסוימת מפירות מע"ש המקוריים, כי אם הפירות של מע"ש רחוקים - מותר לפדות אותם גם אם הם טהורים, אבל פירות שחוללו על מעות מע"ש אינם יכולים להפדות, אפילו אם הם מרוחקים מירושלים, וראו גם ספרי דברים קז. ולכן אם נטמאו יקברו, וראו המשך הדיון בתוספתא ב, יט. לעיל א, ה-ו, נאמר על הקונה פירות בכסף מע"ש מחוץ לירושלים במזיד: "יעלו ויאכלו במקום, ואם אין מקדש - ירקבו". אם אין מקדש, לא קוברים את הפירות מייד אלא משאירים אותם עד שיירקבו, שמא ייבנה המקדש ויהיה אפשר להעלותם לשם. אבל אם הפירות נטמאו, אין להם תקנה ולכן ייקברו (לדעת ר"י). |
- רבי יהודה אומר: יקבר.
- אמרו לו לרבי יהודה: ומה אם מעשר שני עצמו, שנטמא - הרי הוא נפדה,
- הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא - אינו דין, שיפדה?
- אמר להם: לא.
- אם אמרתם במעשר שני עצמו, שכן הוא נפדה בטהור בריחוק מקום
- תאמרו בלקוח בכסף מעשר, שאינו נפדה בטהור בריחוק מקום?
|
ראו לעיל א, ג-ד: לדעת ת"ק, אילו היה שוחט את הצבי היה העור יוצא לחולין, אבל כיון שהצבי הפך לנבלה - אין העור יוצא לחולין, וראו גם תוספתא א, י. הבשר אינו ניתן לפדיון, כפי ששנינו בתמורה ו, ה: "אין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים". ר' שמעון חולק על כלל זה, ולכן מתיר לפדות את הנבלה, וראו גם דעתו בתמורה ז, ג. אם שחט את הצבי והבשר נטמא לפני שפשט את עורו - לדעת ר' יוסי, וכנראה גם ר' יהודה - דינו כנבילה, ואילו ת"ק סובר שבמקרה זה יפדה, כדעת חכמים במקרה של הפירות, לעיל משנה י. אם קנה בשר והבשר נטמא - הדין הוא כדין פירות שנטמאו, ראו משנה י: ר' יהודה מחייב לקבור וחכמים - כולל ר' יוסי - מתירים לפדות. |
(יא) צבי שלקחו בכסף מעשר, ומת - יקבר על ידי עורו.
- רבי שמעון אומר: יפדה.
- לקחו חי, ושחטו, ונטמא - יפדה.
- רבי יוסי אומר: יקבר.
- לקחו שחוט, ונטמא - הרי הוא כפירות:
|
לעיל (משנה ז) נקבע שבתי הבד (וכן גת) שנמצאים בירושלים - נחשבים חלק מהעיר, ושם מוכרים שמן ויין מע"ש וגם חולין. |
חטיבה V: מכירת קנקני יין מע"ש[עריכה]
(יב) המשאיל קנקנין למעשר שני כשהוא ממלא יין מע"ש בקנקנים, הוא מצהיר בפירוש שהקנקנים רק מושאלים למע"ש, אף על פי שגפן הגיף, סגר וחתם את הקנקנים - לא קנה מעשר. לא התקדשו הקנקנים למע"ש
|
אם אדם מחלק קנקני יין של מע"ש, בגת שבירושלים, וקובע בפירוש שהקנקנים ניתנים רק בהשאלה - אין הקנקנים מתקדשים למע"ש. אם לא אמר כך - קדושת המעשר חלה עליהם מרגע שסותם אותם. לעיל א, ג-ד נאמר, שהקונה בכסף מעשר "כדי יין [חולין] סתומות, מקום שדרכן לימכר סתומות - יצא קנקן לחולין [לא נתפס בקדושת מעשר]". כאן הדין הוא הפוך. התוספתא ב, כ מעירה שבקנקנים שאינם של יין הקדושה חלה עוד קודם. לגבי לשון "זילוף" היין, כלומר העברתו מהגת לקנקן - ראו מו"ק ב, ב. לגבי "סתימת" הקנקן ראו ע"ז ה, ה. ביטול במאה הוא בהקשר של תרומה, ראו תרומות ד, ז. קנקן סגור של תרומה אינו מתבטל, ראו ערלה ג, ז. גם העיקרון של "המוקף" תלוי בסגירת הקנקן: אם לא סגר אותו - יכול לתרום מקנקן אחד על אחר, ואם כן - חייב לתרום מכל קנקן וקנקן, וראו לגבי עיקרון זה חלה א, ט. |
- זלף לתוכן סתם ולא הצהיר בפירוש שהוא רק משאיל אותם למע"ש, עד שלא גפן - לא קנה מעשר.
- משגפן - קנה מעשר.
- עד שלא גפן - עולות באחד ומאה.
- ומשגפן - מקדשות בכל שהן.
- עד שלא גפן - תורם מאחת על הכל.
- ומשגפן - תורם מכל אחת ואחת:
|
ב"ש וב"ה חולקים בשאלה כיצד ניתן לחזור ולבטל את קדושת המע"ש מהקנקנים. המשנה חוזרת לדין הקנקן במשנה יב, שם הותנתה קדושת הקנקן בכך שסתם אותו - ומסייגת אותו למקרה שמקובל למכור יין בקנקנים סגורים. לעיל א, ג-ד: נאמר: "כדי יין פתוחות, או סתומות מקום שדרכן לימכר פתוחות - לא יצא קנקן לחולין." הדין כאן הוא דומה: אם מקובל למכור בקנקנים סגורים - הקנקן הפתוח הוא רק כלי זמני ואינו חלק מהיין. בהמשך היא מוסיפה שאפילו כשמקובל למכור בקנקנים פתוחים, אם בעל היין מודד בכלי משלו לתוך הכלי שנתן לקונה, והכלי לא שימש למדידת היין - אין הכלי מתקדש. ר' שמעון מוסיף גם את המקרה שאמר בפירוש שאינו מוכר את הקנקנים. לשון ה"מכירה" במעשר שני צורמת, כי היא מנוגדת לדין שבתחילת המסכת, אבל הרי למעשה מכרו מעשר שני, בהערמה, כמו ששנינו בתחילת הפרק. |
(יג) בית שמאי אומרים: מפתח, פותח את הקנקנים ומערה לגת.
- ובית הלל אומרים: מפתח, ואינו צריך לערות.
במה דברים אמורים? שהקנקן שבו קנו יין אינו מתקדש - במקום שדרכן למכור סתומות.
- אבל במקום שדרכן למכור פתוחות - לא יצא קנקן לחולין.
- אבל אם רצה מוכר היין להחמיר על עצמו, למכור במידה למכור יין לפי נפח או משקל, ולא בקנקנים שלמים - יצא קנקן לחולין.
רבי שמעון אומר: אף האומר לחברו "חבית זו אני מוכר לך, חוץ מקנקנים"
- יצא קנקן לחולין: