ביאור:משנה יבמות פרק יב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת יבמות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז
----
טקס החליצה[עריכה]
|
החטיבה הראשונה מנוסחת בדרך קזואיסטית: מתי החליצה כשרה ומתי פסולה. החטיבה השניה מתארת את הטקס לכתחילה. עיצוב הטקס מיועד לחזק את מעמד הגבר הנחלץ, בניגוד לפשט המקרא. |
חטיבה I: חליצה בדיעבד[עריכה]
(א) מצות חליצה - בשלשה דיינין, ואפילו שלושתן הדיוטות.
חלצה במנעל - חליצתה כשרה למרות שתרגום "נעל" במקרא הוא "סנדל", באנפילין נעל בית - חליצתה פסולה.
|
ראו סנהדרין א, ג, וכן ספרי דברים רפט-רצא; וראו תוספתא יב, ז לדעות אחרות. |
- בסנדל שיש לו עקב - כשר, ושאין לו עקב - פסול.
- מן הארכובה הברך ולמטה - חליצתה כשרה, מן הארכובה ולמעלה היתה הנעל שלא במקומה, ומשם חלצה - חליצתה פסולה:
|
הדרישה היא לסנדל על הרגל, ואין צורך שיהיה שייך לחלוץ או מתאים לו בדיוק. ריב"ב היה פוסל מנעל לחליצה, וכנראה ר' אליעזר היה פוסל סנדל מעץ, ראו תוספתא יב, ח, אבל בתוספתא עדיות א, ח הכשיר אותו ר' עקיבא. לדעת ת"ק מקפידים על רגל ימין, כסימן של קדושה, בדומה להזאת הדם על הכהנים, ראו ויקרא ח כג. |
(ב) חלצה בסנדל שאינו שלו, או בסנדל של עץ, או בשל שמאל בימין סנדל של רגל שמאל ברגל ימין - חליצתה כשרה
חלצה בגדול סנדל גדול עליו שהוא יכול להלך בו,
- או בקטן שהוא חופה מכסה את רוב רגלו - חליצתה כשרה.
חלצה בלילה - חליצתה כשרה, ורבי אליעזר פוסל.
- בשמאל ברגל שמאל - חליצתה פסולה, ורבי אליעזר מכשיר:
|
לדעת ר' אליעזר הקריאה אינה מעכבת כי אינה מעשה. לדעת ר' עקיבא גם הרקיקה אינה מעכבת, ולמעשה מספיקה החליצה לבדה בדיעבד, כי הרקיקה אינה באיש, אלא בנוכחותו. וראו ספרי דברים רצא, שם נוספה דעת ר' שמעון. בדרך כלל אם החליצה פסולה יכול החולץ לחזור בו וליבם את החולצת, אבל ראו תוספתא יב, ט, שחליצה כשהסנדל אינו מחובר כראוי לרגל היא פסולה אבל חייב לחזור ולחלוץ דווקא. |
(ג) חלצה ורקקה, אבל לא קראה - חליצתה כשרה.
קראה ורקקה, אבל לא חלצה - חליצתה פסולה.
חלצה וקראה, אבל לא רקקה
- רבי אליעזר אומר: חליצתה פסולה, רבי עקיבא אומר: חליצתה כשרה.
אמר רבי אליעזר: "ככה יעשה", כל דבר שהוא מעשה - מעכב.
אמר לו רבי עקיבא: משם ראיה!
- "ככה יעשה לאיש" - כל דבר שהוא מעשה באיש:
|
לגבי החרשים - ראו לקמן, יד, ג. לדעת ר' עקיבא חליצה פסולה עלולה לגרום לממזרות של בני האשה מאדם אחר, ראו תוספתא יא, ט. לגבי הקטן - השוו לעיל י, חטיבה II: אמנם הקטן יכול לבוא על היבמה ואז יש לכך משמעות, אבל אם חלץ - אין לכך משמעות הלכתית. ההבדל בין החולצת לקטן לבין קטנה שחלצה ממחיש שהחליצה היא סביב הגבר, והחולצת משמשת כלי למצווה שלו, וראו במשנה ג. |
(ד) החרש שנחלץ והחרשת שחלצה, והחולצת לקטן - חליצתה פסולה. עליה לחלוץ לאח אחר או להמתין שהקטן יגדל.
קטנה שחלצה - תחלוץ משתגדיל, ואם לא חלצה - חליצתה כשרה:
|
למרות האמור במשנה א, לדעת ר' שמעון, ר' יוחנן ור' עקיבא אין מספר הדיינים מעכב. |
(ה) חלצה בשנים, או בשלושה, ונמצא אחד מהן קרוב או פסול - חליצתה פסולה.
- רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירין.
ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורים,
- ובא מעשה לפני רבי עקיבא - והכשיר:
חטיבה II: חליצה לכתחילה[עריכה]
|
חזרה למשנה א. בניגוד לפשט המקרא, אין "העצה ההוגנת" שידול ליבום אלא תלויה במצב הגבר, ולעיתים היא לחלוץ, וראו גם ספרי דברים רצ-רצא. אין בהכרח התחשבות באשה. לכן אין החליצה מכוונת לבייש את הגבר, והיריקה אינה בפניו אלא בנוכחותו. וראו מגילת תענית לי"ד תמוז, שהצדוקים פירשו שיורקת בפניו ממש. הדיבור בעברית אינו בהכרח מובן לחולצים, אלא הוא בעל משמעות לאומית, שנאמר "ונקרא שמו בישראל". לכן הוא בעברית, וראו גם סוטה ז, ד. לכן הדיינים מקריאים לאשה מה עליה להגיד (וכאמור במשנה ג, אין הקריאה מעכבת). השפלת הגבר לא היתה אמיתית אלא רק טקסית, אבל ר' הורקנוס ור' יהודה מנסים להדגיש אותה. |
(ו) מצות חליצה: בא הוא ויבמתו לבית דין, והן משיאין לו עצה ההוגנת לו
- שנאמר (דברים כה ח): "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו".
- והיא אומרת: "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יבמי".
- והוא אומר: "לא חפצתי לקחתה".
- ובלשון הקדש היו אומרים.
"ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו
- וירקה בפניו" - רוק הנראה הניכר לדיינים.
"וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" - עד כאן היו מקרין.
וכשהקרא רבי הורקנוס תחת האלה בכפר עיטם, וגמר את כל הפרשה
- הוחזקו להיות גומרים כל הפרשה.
- "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" - מצוה בדיינין, ולא מצוה בתלמידים.
רבי יהודה אומר: מצוה על כל העומדים שם
- לומר: "חלוץ הנעל, חלוץ הנעל, חלוץ הנעל":