ביאור:בבלי כתובות דף צד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת כתובות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

כגון שנמצאת אחת מהן ^[1] שדה שאינה שלו ^[2], וב'בעל חוב מאוחר שקדם וגבה' קמיפלגי: תנא קמא סבר: מה שגבה לא גבה ^[3], ובן ננס סבר: מה שגבה גבה ^[4].

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: דכולי עלמא מה שגבה לא גבה, והכא - בחיישינן שמא תכסיף קמיפלגי: ^[5] מר סבר חיישינן שמא תכסיף ^[6] ומר ^[7] סבר לא חיישינן שמא תכסיף.

אביי אמר: דאביי קשישא איכא בינייהו, דתני אביי קשישא: ^[8] יתומים שאמרו ^[9] - גדולים ^[10], ואין צריך לומר קטנים; תנא קמא לית ליה דאביי קשישא, ובן ננס אית ליה דאביי קשישא.

אמר רב הונא: הני תרי אחי ותרי שותפי ^[11], דאית להו דינא ^[12] בהדי חד, ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא ^[13] - לא מצי אידך ^[14] למימר ליה ^[15] "את - לאו בעל דברים דידי את ^[16]", אלא שליחותיה עבד.

אקלע רב נחמן לסורא, שיילוהי: 'כי האי גוונא מאי'? אמר להו: מתניתין היא: הראשונה נשבעת לשניה ושניה לשלישית ושלישית לרביעית - ואילו 'ראשונה לשלישית' לא קתני ^[17]; מאי טעמא? לאו משום דשליחותה עבדה!?

מי דמי? התם שבועה לאחד ושבועה למאה, הכא אמר: 'אילו אנא הואי טעיננא טפי'!

ולא אמרן ^[18] אלא דלא איתיה ^[19] במתא ^[20], אבל איתיה במתא - איבעי ליה למיתי.

אתמר: שני שטרות ^[21] היוצאים ביום אחד:

רב אמר: חולקין; ושמואל אמר: שודא דדייני ^[22] ^[23].

לימא רב דאמר כרבי מאיר, דאמר ^[24]: עדי חתימה כרתי ^[25],

עמוד ב

ושמואל דאמר כרבי אלעזר [בן שמוע], דאמר: עדי מסירה כרתי ^[26]!?

לא, דכולי עלמא כרבי אלעזר ^[27], והכא בהא קמיפלגי: רב סבר חלוקה עדיפא ושמואל סבר שודא דדייני עדיפא.

ומי מצית מוקמת ליה לרב כרבי אלעזר? והאמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי אלעזר בגיטין! כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר: 'אף בשטרות' מכלל דרב סבר בשטרות לא!

אלא מחוורתא רב כרבי מאיר, ושמואל כרבי אלעזר.

מיתיבי: שני שטרות היוצאים ביום אחד - חולקין ^[28] תיובתא דשמואל!

אמר לך שמואל: הא מני – רבי מאיר היא ^[29], ואנא דאמרי כרבי אלעזר.

אי רבי מאיר - אימא סיפא: כתב לאחד ^[30] ומסר לאחר - זה שמסר לו קנה ואי רבי מאיר - אמאי קנה? האמר 'עדי חתימה כרתי' ^[31]?

תנאי היא ^[32], דתניא: ^[33] וחכמים אומרים: יחלוקו ^[34]; וכאן אמרו: מה שירצה השליש ^[35] יעשה ^[36].'

אמיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסה לרמי בר חמא בצפרא; לאורתא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא ^[37].

אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת, אוקמיה בנכסא. אתא מר עוקבא לקמיה דרב נחמן, אוקמיה בנכסא.

אתא רב ששת לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: מאי טעמא עבד מר הכי?

אמר ליה: ומאי טעמא עבד מר הכי?

אמר ליה: דקדים.

אמר ליה: אטו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות ^[38]?

[שאל רב ששת:] אלא מר - מאי טעמא עבד הכי ^[39]?

אמר ליה: שודא דדייני ^[40].

אמר ליה: אנא נמי - ^[41] שודא דדייני ^[42]!

אמר ליה: חדא: דאנא דיינא ^[43] ומר לאו דיינא, ועוד: מעיקרא לאו בתורת הכי אתית לה ^[44].

הנהו תרי שטרי ^[45] דאתו לקמיה דרב יוסף: חד הוה כתוב 'בחמשא בניסן' וחד הוה כתוב ביה 'בניסן' סתמא. אוקמיה רב יוסף לההוא ד'חמשא בניסן' בנכסים.

אמר ליה אידך: ואנא אפסיד?

אמר ליה: את - ידך על התחתונה: אימא 'בר כ"ט בניסן את'!

אמר ליה: ונכתוב לי מר

הערות[עריכה]

^ מן השלש שדות שגבו שלש נשים ראשונות
^ שנודע שגזלה, וסוף שיבואו בעלים ויטלוה ממנה, וכשבאה רביעית לגבות כתובתה משדה רביעית - באה זו ועומדת לאמר: "למחר יבא הנגזל ויטול שדהו מידי, ונמצאתי קרחת! רצוני שתשבעי שלא גבית כתובתיך בחיי הבעל"
^ הלכך - למה תשבע? אם יבא הנגזל ויטרוף מזו - תחזור היא על הרביעית ותטול ממנה מה שגבתה, דהויא לה רביעית בעל חוב מאוחר
^ ואין השלישית חוזרת עליה לפיכך יכולה [השלישית – או כל אחת האחרות] להשביעה [את הרביעית]
^ ושבועה דבן ננס טעמא מאי?
^ חיישינן שמא תכסיף הרביעית הזאת את השדה שהיא גובה, דכי חזיא דלא משבעינן לה - ידעא דהדרא שלישית עילוה כשיטלו מה שבידה ולא חיישא הך רביעית לאשבוחי לארעא אלא שמטה ואכלה
^ ותנא קמא
^ והיתומים באים להשביעה ולא בנמצאת שדה שאינה שלו מיירי
^ הבא ליפרע מהם לא יפרע אלא בשבועה אף
^ אמרו
^ או תרי שותפי
^ בדבר השותפות
^ ויצא השותף חייב
^ שותף חבירו
^ לבעל הדין
^ בדין זה שנתחייב חברי אני אדין עמך בחלקי
^ דתשבע, לפי שנשבעה
^ שיחזיר וידון
^ האי שותף
^ כשבא חבירו לדין
^ מכר שדה אחת לשני בני אדם
^ לפי ראות עיני הדיינין יטילו הזכות והחובה
^ שודא: לשון השלכה, כמו ירה בים דמתרגם שדי בימא (שמות טו ד)
^ לענין גט
^ עדי חתימה עיקר כריתות, וכן לענין השטרות, ואלו שניהם נחתמו ביום אחד; ובמקום שאין כותבין שעות גלו דעתייהו דאין מקפידין על הקודם לחבירו, ואפילו זה שחרית וזה במנחה - אין זה גובה יותר מזה; הלכך: מאי שודא דדייני איכא למימר? אין אדם יכול ליפות כחו של זה משל זה!
^ אף על פי שאין עליו עדים, אלא שנתנו בפני עדים - גובה מנכסים משועבדים, שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם: שמא ימותו עדי מסירה או ילכו למדינת הים, אלמא עדי מסירה עיקר; והכא יש לומר: שמא האחד היה חביב עליו יותר וקדם ומסרו לו, ואת השני הטעה; וכי לא ידעינן נימא 'שודא דדייני': לפי מה שהם רואים מי מהם היה רגיל אצלו יותר, דשודא עדיפא מחלוקה
^ דקיימא לן כוותיה בגטין, ואיכא למימר שודא ואיכא למימר חלוקה
^ אלמא חלוקה עדיפא
^ וליכא למימר שודא בחתימתו
^ השטר ולא מסר לו עד שכתב שטר שני לאחר עליה
^ אלא לאו - רבי אלעזר, ואיכא למימר שודא ואיכא למימר חלוקה, וקתני 'חולקין' - אלמא חלוקה עדיפא
^ איכא למאן דאמר שודא עדיף ואיכא למאן דאמר חלוקה עדיפא
^ בשלהי פרק קמא דגטין: '"הולך מנה לפלוני", והלך וביקשו ולא מצאו - שמת - יחזרו למשלח; מת המשלח - יחזרו ליורשים כו'
^ יורשי משלח ויורשי מי שנשתלחו לו
^ דהיינו שליח
^ אלמא שודא עדיפא
^ ולא נודע למי מסרה תחלה שטר מתנה
^ וכיון דלא הקפידו בני מקום לכתוב שעות - גילו מנהגם שאין הולכים אחר הקודם לבו ביום, ושניהם שוים
^ ולא אמר 'יחלוקו'
^ כרבי אלעזר, דאמר עדי מסירה כרתי, ולי [לרב נחמן? או אולי לרש"י?] נראה שזה היה חביב לה יותר, וקדמה ומסרה לו תחלה
^ תיהוי דידי
^ וכיון שפסקתי אני הדין - שוב אין לך כח להוציא מידו, שהרי יצא מב"ד זכאי בשודא דדייני
^ על פי ראש גלותא והישיבה
^ לא אמרת: טעם שלך משום שודא דדייני, אלא משום דקדים בחתימה כרבי מאיר, ובזו טעית, דהא לאו בירושלים יתבינן
^ של מכר שיצאו על שדה אחת

[1] מן השלש שדות שגבו שלש נשים ראשונות

[2] שנודע שגזלה, וסוף שיבואו בעלים ויטלוה ממנה, וכשבאה רביעית לגבות כתובתה משדה רביעית - באה זו ועומדת לאמר: "למחר יבא הנגזל ויטול שדהו מידי, ונמצאתי קרחת! רצוני שתשבעי שלא גבית כתובתיך בחיי הבעל"

[3] הלכך - למה תשבע? אם יבא הנגזל ויטרוף מזו - תחזור היא על הרביעית ותטול ממנה מה שגבתה, דהויא לה רביעית בעל חוב מאוחר

[4] ואין השלישית חוזרת עליה לפיכך יכולה [השלישית – או כל אחת האחרות] להשביעה [את הרביעית]

[5] ושבועה דבן ננס טעמא מאי?

[6] חיישינן שמא תכסיף הרביעית הזאת את השדה שהיא גובה, דכי חזיא דלא משבעינן לה - ידעא דהדרא שלישית עילוה כשיטלו מה שבידה ולא חיישא הך רביעית לאשבוחי לארעא אלא שמטה ואכלה

[7] ותנא קמא

[8] והיתומים באים להשביעה ולא בנמצאת שדה שאינה שלו מיירי

[9] הבא ליפרע מהם לא יפרע אלא בשבועה אף

[10] אמרו

[11] או תרי שותפי

[12] בדבר השותפות

[13] ויצא השותף חייב

[14] שותף חבירו

[15] לבעל הדין

[16] בדין זה שנתחייב חברי אני אדין עמך בחלקי

[17] דתשבע, לפי שנשבעה

[18] שיחזיר וידון

[19] האי שותף

[20] כשבא חבירו לדין

[21] מכר שדה אחת לשני בני אדם

[22] לפי ראות עיני הדיינין יטילו הזכות והחובה

[23] שודא: לשון השלכה, כמו ירה בים דמתרגם שדי בימא (שמות טו ד)

[24] לענין גט

[25] עדי חתימה עיקר כריתות, וכן לענין השטרות, ואלו שניהם נחתמו ביום אחד; ובמקום שאין כותבין שעות גלו דעתייהו דאין מקפידין על הקודם לחבירו, ואפילו זה שחרית וזה במנחה - אין זה גובה יותר מזה; הלכך: מאי שודא דדייני איכא למימר? אין אדם יכול ליפות כחו של זה משל זה!

[26] אף על פי שאין עליו עדים, אלא שנתנו בפני עדים - גובה מנכסים משועבדים, שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם: שמא ימותו עדי מסירה או ילכו למדינת הים, אלמא עדי מסירה עיקר; והכא יש לומר: שמא האחד היה חביב עליו יותר וקדם ומסרו לו, ואת השני הטעה; וכי לא ידעינן נימא 'שודא דדייני': לפי מה שהם רואים מי מהם היה רגיל אצלו יותר, דשודא עדיפא מחלוקה

[27] דקיימא לן כוותיה בגטין, ואיכא למימר שודא ואיכא למימר חלוקה

[28] אלמא חלוקה עדיפא

[29] וליכא למימר שודא בחתימתו

[30] השטר ולא מסר לו עד שכתב שטר שני לאחר עליה

[31] אלא לאו - רבי אלעזר, ואיכא למימר שודא ואיכא למימר חלוקה, וקתני 'חולקין' - אלמא חלוקה עדיפא

[32] איכא למאן דאמר שודא עדיף ואיכא למאן דאמר חלוקה עדיפא

[33] בשלהי פרק קמא דגטין: '"הולך מנה לפלוני", והלך וביקשו ולא מצאו - שמת - יחזרו למשלח; מת המשלח - יחזרו ליורשים כו'

[34] יורשי משלח ויורשי מי שנשתלחו לו

[35] דהיינו שליח

[36] אלמא שודא עדיפא

[37] ולא נודע למי מסרה תחלה שטר מתנה

[38] וכיון דלא הקפידו בני מקום לכתוב שעות - גילו מנהגם שאין הולכים אחר הקודם לבו ביום, ושניהם שוים

[39] ולא אמר 'יחלוקו'

[40] כרבי אלעזר, דאמר עדי מסירה כרתי, ולי [לרב נחמן? או אולי לרש"י?] נראה שזה היה חביב לה יותר, וקדמה ומסרה לו תחלה

[41] תיהוי דידי

[42] וכיון שפסקתי אני הדין - שוב אין לך כח להוציא מידו, שהרי יצא מב"ד זכאי בשודא דדייני

[43] על פי ראש גלותא והישיבה

[44] לא אמרת: טעם שלך משום שודא דדייני, אלא משום דקדים בחתימה כרבי מאיר, ובזו טעית, דהא לאו בירושלים יתבינן

[45] של מכר שיצאו על שדה אחת

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]