ביאור:בבלי ברכות דף יט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת ברכות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
• הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ואי סלקא דעתא דלא ידעי [1], כי אמר להו מאי הוי!?
אלא מאי, דידעי? למה ליה למימר להו לאחזוקי ליה טיבותא למשה?
אמר רבי יצחק: כל המספר [2] אחרי המת [3] - כאלו מספר אחרי האבן: איכא דאמרי דלא ידעי, ואיכא דאמרי דידעי ולא איכפת להו.
איני! והא אמר רב פפא: חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל, ונפל קניא מטללא [4] ובזעא לארנקא דמוחיה [5].
שאני צורבא מרבנן: דקודשא בריך הוא תבע ביקריה.
אמר רבי יהושע בן לוי: כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים - נופל בגיהנם, שנאמר (תהלים קכה ה) והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל: [6] אפילו בשעה ששלום על ישראל - יוליכם ה' את פועלי האון.
תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה - אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה.
שמא? סלקא דעתך? אלא 'ודאי עשה תשובה'; והני מילי בדברים שבגופו, אבל בממונא - עד דמהדר למריה.
ואמר רבי יהושע בן לוי: בכ"ד מקומות בית דין מנדים על כבוד הרב, וכולן שנינו במשנתנו. [7]
אמר ליה רבי אלעזר: היכא?
אמר ליה: לכי תשכח.
נפק, דק ואשכח תלת: המזלזל בנטילת ידים, והמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים, והמגיס דעתו כלפי מעלה.
המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים מאי היא?
דתנן: 'הוא [8] היה אומר [במסכת עדיות פ"ה מ"ו]: אין משקין [9] לא את הגיורת [10] ולא את המשוחררת, וחכמים אומרים משקין; ואמרו לו מעשה בכרכמית [11] שפחה משוחררת בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון, ואמר להם: דוגמא השקוה [12] – ונדוהו, ומת בנדויו, וסקלו בית דין את ארונו';
והמזלזל בנטילת ידים מאי היא?
דתניא: 'אמר רבי יהודה [13]: חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה, שאין עזרה ננעלת [14] על כל אדם בישראל בחכמה ובטהרה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל [15], אלא את מי נדו? - את אלעזר בן חנוך שפקפק [16] בנטילת ידים [17], וכשמת שלחו בית דין והניחו אבן גדולה על ארונו, ללמדך שכל המתנדה ומת בנדויו - בית דין סוקלין את ארונו.'
המגיס דעתו כלפי מעלה מאי היא?
דתנן (תענית פ ג מ"ח): 'שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל: צריך אתה להתנדות [18] ואלמלא חוני אתה [19] - גוזרני עליך נדוי, אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שמתחטא לפני אביו [20] ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר (משלי כג כה) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך'.
ותו ליכא? והא איכא, דתני רב יוסף [תוספתא ביצה פ"ב מ"יא]: 'תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי להאכילן גדיים מקולסין [21] בלילי פסחים [22]; שלח ליה שמעון בן שטח: אלמלא תודוס אתה - גוזרני עליך נדוי [23], שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ [24]'!?
במשנתנו קאמרינן, והא - ברייתא היא.
ובמתניתין ליכא? והא איכא הא, דתנן [כלים פ"ה מ"י]: [25] 'חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא [26], רבי אליעזר מטהר [27] וחכמים מטמאים, וזהו תנורו של עכנאי.'
מאי עכנאי?
אמר רב יהודה אמר שמואל: מלמד שהקיפוהו הלכות כעכנאי זה [28], וטמאוהו; ותניא: 'אותו היום הביאו כל טהרות [29] שטיהר רבי אליעזר ושרפום לפניו, ולבסוף ברכוהו [30]'.
אפילו הכי - נדוי במתניתין לא תנן [31]; אלא בכ"ד מקומות היכא משכחת לה?
רבי יהושע בן לוי מדמה מילתא למילתא [32], ורבי אלעזר לא מדמה מילתא למילתא.
נושאי המטה וחלופיהן:
תנו רבנן: 'אין מוציאין את המת [33] סמוך לקרית שמע [34], ואם התחילו - אין מפסיקין.'
איני! והא רב יוסף - אפקוהו סמוך לקרית שמע!?
אדם חשוב שאני.
שלפני המטה ושלאחר המטה:
תנו רבנן: 'העוסקים בהספד, בזמן שהמת מוטל לפניהם - נשמטין אחד אחד וקורין; אין המת מוטל לפניהם [35] הן יושבין וקורין - והוא [36] יושב ודומם; הם עומדים ומתפללין - והוא עומד ומצדיק עליו את הדין, ואומר: "רבון העולמים! הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף; יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתגדור פרצותינו ופרצות כל עמך בית ישראל ברחמים".'
אמר אביי: לא מבעי ליה לאינש למימר הכי [37], דאמר רבי שמעון בן לקיש, וכן תנא משמיה דרבי יוסי: 'לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן; ואמר רב יוסף: מאי קראה? - שנאמר (ישעיהו א ט) [לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד] כמעט כסדום היינו [לעמרה דמינו], מאי אהדר להו נביא [בפסוק הבא מיד]? - שמעו דבר ה' קציני סדום [האזינו תורת אלקינו עם עמרה]:
קברו את המת וחזרו [אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו [האבלים] לשורה– יתחילו, ואם לאו - לא יתחילו]:
אם יכולים להתחיל ולגמור את כולה – אִין, אבל פרק אחד או פסוק אחד – לא; ורמינהו: קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או פסוק אחד...
הכי נמי קאמר: אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או אפילו פסוק אחד עד שלא יגיעו לשורה – יתחילו, ואם לאו - לא יתחילו.
העומדים בשורה [הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים]:
תנו רבנן: 'שורה הרואה פנימה [38] פטורה, ושאינה רואה פנימה חייבת; רבי יהודה אומר: הבאים מחמת האבל פטורין, מחמת עצמן [39] חייבין.'
אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק; מאי טעמא? (משלי כא ל) אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' [40]: כל מקום שיש חלול השם - אין חולקין כבוד לרב.
מתיבי: 'קברו את המת וחזרו ולפניהם בשתי דרכים: אחת טהורה ואחת טמאה [41]; בא בטהורה [42] - באין עמו בטהורה; בא בטמאה - באין עמו בטמאה, משום כבודו' – אמאי? לימא 'אין חכמה ואין תבונה לנגד ה’’?
תרגמה רבי אבא [43] בבית הפרס [44], דרבנן [45], דאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס [46] והולך [47], ואמר רב יהודה בר אשי משמיה דרב: בית הפרס שנדש [48] – טהור.
תא שמע, דאמר רבי אלעזר בר צדוק: 'מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים [49] לקראת מלכי ישראל [50], ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי עכו"ם, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם'; אמאי? לימא 'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה’’?
כדרבא, דאמר רבא: דבר תורה [51]: אהל, כל שיש בו חלל טפח - חוצץ בפני הטומאה, ושאין בו חלל טפח - אינו חוצץ בפני הטומאה [52], ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן, ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן.
תא שמע: גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה [53] – ואמאי? לימא 'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה’’?
תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא: בלאו דלא תסור (דברים יז יא: על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל).
אחיכו עליה: לאו דלא תסור דאורייתא היא [54]!?
אמר רב כהנא: גברא רבה אמר מילתא - לא תחיכו עליה; כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור, ומשום כבודו שרו רבנן [55].
תא שמע [ספרי כי תצא פסקא רכה]: '(דברים כב א: לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך ופסוק ד: לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו) 'והתעלמת מהם' - פעמים שאתה מתעלם מהם ופעמים שאין אתה מתעלם מהם; הא כיצד? - אם היה כהן והיא [56] בבית הקברות, או היה זקן ואינה לפי כבודו [57], או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו [58] - לכך נאמר 'והתעלמת'; - אמאי? לימא 'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה’’?
שאני התם, דכתיב 'והתעלמת מהם'!
וליגמר מינה [59]?
איסורא [כלאים] מממונא [אבדה] לא ילפינן [60].
תא שמע: [61] 'ולאחותו' מה תלמוד לומר? - הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת [62], יכול יחזור ויטמא [63]? אמרת: לא יטמא [64]; יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה? - תלמוד לומר: 'ולאחותו' - לאחותו הוא דאינו מטמא,
הערות
[עריכה]- ^ אין מבינין כלום אלא צערא דגופא
- ^ בגנותו של מת
- ^ אחר מיתתו
- ^ קנה גדול וכבד נפל מן הגג
- ^ כיס שהמוח מונח בו
- ^ לעיל מיניה [פסוק ד] כתיב: הטיבה ה' לטובים וסמיך ליה והמטים עקלקלותם [כלומר] והמכריעים את חובותם יותר על זכיותם להטותם לכף חובה יוליכם ה' את פועלי האון לגיהנם
- ^ השתא משמע: מצינו שנדו חכמים בני אדם בכ"ד מקומות לכבוד הרב, לפי שלא נשאו כבוד לרבם.
- ^ עקביא בן מהללאל
- ^ אם קינא לה בעלה ונסתרה
- ^ ד'בני ישראל' אמור בפרשה (במדבר ה יב: דבר אל בני ישראלואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו...) - פרט לאשת גר ועבד משוחרר
- ^ כך שמה, או על שם מקומה
- ^ על שהיו דומים להם - הם השקוה, שהיו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב, כדאמרינן בגיטין בפרק 'הנזקין' (דף נז:)
- ^ רבי יהודה פליג אדלעיל, דקתני שנדו את עקביא
- ^ עזרה ננעלת בפרק חמישי דפסחים (דף סד:): שהיו שערי העזרה ננעלים כששוחטין פסחים של כל כת וכת, שהפסח נשחט בשלש כתות
- ^ כלומר: כשהיתה ננעלת עליהם, והיינו כשנתמלאה פה לפה - לא היה בכולם אדם חשוב בחכמה ויראת חטא כעקביא
- ^ זילזל
- ^ והיינו נמי לכבוד הרב: שעבר על פי הגוזרים על הידים
- ^ לפי שהטריח לפני המקום על עסק גשמים: "לא כך שאלתי" כמה פעמים, וכבוד המקום - כבוד הרב הוא
- ^ שיצא שמך בגדולה ובחשיבות
- ^ מתחטא - לשון 'חוטא': נקל בלבו לחטוא לאביו ולהטריחו על תאותו
- ^ צלויים כשהן שלמין, ותולין כרעיהן וקרסוליהן וקרביהם סביבותן בשפוד; ועל שם כך קורהו 'מקולס' שהוא לשון מזויין, כדמתרגם וכובע נחושת על ראשו (שמואל א יז ה) 'וקולסא דנחשא'
- ^ זכר לפסח שצולהו שלם, שנאמר בו על כרעיו ועל קרבו (שמות יב ט), כלומר: עם כרעיו ועם קרבו
- ^ והיינו נמי לכבוד הרב: שאסרו חכמים את הדבר
- ^ לפי שהוא קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ: שהרואה סבור שהקדישו לשם פסח
- ^ תנור של חרס שהוא עשוי ככלי ומטלטל ותחלת ברייתו מן הטיט ומצרפו בכבשן כשאר קדרות ואם נטמא הצריכו הכתוב נתיצה, ואם נתצו בענין זה:
- ^ שחתכו סביב סביב כחוליות עגולות וחזר וחיברו בטיט של חול בין חוליא לחוליא
- ^ עולמית: שאינו עוד ככלי חרס שלא נשרף בכבשן
- ^ כנחש זה שכורך עצמו בעגולה
- ^ שנעשו בתנור זה או שנגעו באוירו
- ^ לפי שהרבה מאד לחלוק בדבר זה, כדאמרינן בבבא מציעא בפרק 'הזהב' (דף נט:)
- ^ הא דברכוהו - בברייתא הוא דתני לה
- ^ כל מקום שראה במתניתין שנחלק היחיד על הרבים מחלוקת גדולה, או אחד מן החכמים שמדבר קשה כנגד גדול הימנו – אומר: ראוי היה כאן נדוי
- ^ לקברו
- ^ לפי שמתבטלין מן הקריאה
- ^ שהמת בבית אחר, והם מספידין אותו כאן; ויש מפרשין שנתון לצד אחר
- ^ האבל
- ^ "לא נפרעת ממני", דמשמע: הפרע!
- ^ את חלל ההקף אחורי שורה הפנימית, והאבל יושב שם
- ^ ולא מחמת כבוד: שלא באו לנחם אלא לראות את המאורע
- ^ אין חכמה חשובה נגד ה'
- ^ שיש בה קבר
- ^ האבל
- ^ דלא מטמא אלא
- ^ והוא שדה שנחרש בו קבר וחשו חכמים שמא דלדלו כלי המחרישה את העצמות והדורס עליהן מסיטן, ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל
- ^ וכיון דמדרבנן הוא דאסור - רבנן הוא דאחלוה ליקרייהו גבי אבל
- ^ לפניו
- ^ שאם היה שם עצם – יראנו; דאי דאורייתא הוא - לא הוינן מזלזלינן ביה כולי האי: למיסמך אנפיחה; והך בדיקה - לעושה פסח אישתרי, ולא לאוכלי תרומה, כדאמרינן ב'חומר בקדש' (חגיגה דף כה:)
- ^ ברגלים
- ^ מארון לארון
- ^ לקראת מלכי ישראל הרי לכבוד הבריות - עוברים על [ל]נפש לא יטמא (ויקרא כא), דהא רבי אלעזר בר צדוק - כהן הוה, כדאמרינן בבכורות (דף לו.)
- ^ הלכה למשה מסיני
- ^ דנקראת 'טומאה רצוצה', ובוקעת ועולה
- ^ קסלקא דעתא כל לא תעשה קאמר
- ^ אינהו סבור דאפילו אמרו לו דבר תורה והוא עומד בפני הכבוד יעבור עליו, והא האי נמי דאורייתא הוא
- ^ והכי קאמר להו: דבר שהוא מדברי סופרים - נדחה מפני כבוד הבריות, וקרי ליה 'לא תעשה' משום דכתיב 'לא תסור'; ודקא קשיא לכו דאורייתא הוא - רבנן אחלוה ליקרייהו לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד הבריות, כגון לטלטל בשבת אבנים של בית הכסא לקנוח (שבת דף פא:) או מי שנפסקה ציצית טליתו בכרמלית - לא הצריכו להניח טליתו שם וליכנס לביתו ערום (מנחות דף לח.)
- ^ האבדה
- ^ אין האבדה חשובה לפי כבודו להשיבה
- ^ שדמי בטול מלאכתו לרדוף אחריה יתרים על דמי האבדה ולא ירצו הבעלים להשיב לו יותר ממה שמשיב להם ונמצא הוא מפסיד
- ^ לגבי כלאים, דאמרן 'פושטן אפילו בשוק'
- ^ ממונא קל מאיסורא
- ^ בנזיר כתיב (במדבר ו ו) כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא וסמיך ליה [פסוק ז] לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם [במתם כי נזר אלקיו על ראשו] - דהא כולהו בכלל על נפש מת לא יבא היו, ולמה יצאו? לאביו - פרט למת מצוה; לאמו מה תלמוד לומר? משום מת מצוה לא איצטריך, דמ'לאביו' נפקא, ודרשי ליה בספרי [נשא פסקא כו]: ללמוד שאם היה נזיר זה כהן - דהוו עליה שתי קדושות, אף הוא: לאמו - הוא דלא יטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה; לאחיו מה תלמוד לומר? הרי שהיה כהן גדול והוא נזיר - אף הוא לאחיו לא יטמא, אבל מטמא למת מצוה; ולאחותו מה תלמוד לומר? - אם אינו ענין לזה - תנהו ענין למי שהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה:
- ^ מקרוביו
- ^ להם
- ^ הואיל ועונת שחיטת הפסח היא, וחלה עליו חובת הפסח שהוא בכרת, אם יטמא בטל מלעשות פסח! ולמול את בנו נמי מצות כרת היא, ואית דאמרי ב'ערבי פסחים' נמי קאמר: דמילת זכריו מעכב הפסח