ביאור:בבלי ברכות דף יח

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עמוד א (דלג לעמוד ב)

ואין מברכין עליו ^[1], ואין מזמנין עליו ^[2], ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה; ובשבת - מיסב ואוכל בשר, ושותה יין, ומברך, ומזמן, ומברכין עליו, ומזמנין עליו, וחייב בכל המצות האמורות בתורה; רבן שמעון בן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב באלו - נתחייב בכולן'; ואמר רבי יוחנן: מאי בינייהו? - תשמיש המטה איכא בינייהו ^[3];

קתני מיהת פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ^[4]!?

אמר רב פפא: תרגמא ^[5] אמחזיר פניו ואוכל ^[6].

רב אשי אמר: ^[7] כיון שמוטל עליו לקוברו - כמוטל לפניו דמי ^[8], שנאמר (בראשית כג ג) ויקם אברהם מעל פני מתו [וידבר אל בני חת לאמר], ונאמר [שם פסוק ד] [גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם] ואקברה מתי מלפני ^[9]: כל זמן שמוטל עליו לקוברו - כמוטל לפניו דמי.

מתו – אִין, אבל ^[10] משמרו – לא? והתניא: המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו - פטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה;

משמרו אף על פי שאינו מתו, מתו אף על פי שאינו משמרו.

מתו ומשמרו - אִין, אבל מהלך בבית הקברות לא? והתניא: 'לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן - עובר משום (משלי יז ה) לועג לרש חרף עושהו [שמח לאיד לא ינקה]’!?

התם - תוך ארבע אמות הוא דאסור, חוץ לארבע אמות – חייב, דאמר מר: 'מת תופס ארבע אמות לקרית שמע ^[11]'; הכא - חוץ לארבע אמות נמי פטור ^[12].

גופא: 'המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו - פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה; היו שנים - זה משמר וזה קורא, וזה משמר וזה קורא;

בן עזאי אומר: היו באים בספינה - מניחו בזוית זו ומתפללין שניהם בזוית אחרת';

מאי בינייהו?

אמר רבינא: חוששין לעכברים איכא בינייהו: מר סבר חיישינן ^[13] ומר סבר לא חיישינן.

תנו רבנן: 'המוליך עצמות ממקום למקום - הרי זה לא יתנם בדסקיא ^[14] ויתנם על גבי חמור וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון; ואם היה מתירא מפני נכרים ומפני לסטים ^[15] – מותר; וכדרך שאמרו בעצמות - כך אמרו בספר תורה.' אהייא?: אילימא ארישא – פשיטא: מי גרע ספר תורה מעצמות? אלא אסיפא ^[16].

אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה המת ואינו מלַוהו - עובר משום 'לועג לרש חרף עשהו';

ואם הלוהו מה שכרו?

אמר רב אסי: עליו הכתוב אומר (משלי יט יז) מַלְוֶה ה' חונן דל [וּגמֻלו ישלם לו] ^[17] (משלי יד לא) [עשק דל חרף עשהו] ומכבדו חונן אביון.

רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות; הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן; אמר ליה רבי חייא: דלייה ^[18] כדי שלא יאמרו "למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו"!

אמר ליה: ומי ידעי כולי האי, והא כתיב (קהלת ט ה) [כי החיים יודעים שימתו] והמתים אינם יודעים מאומה [ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם]?

אמר ליה: אם קרית - לא שנית ^[19], אם שנית - לא שלשת, אם שלשת - לא פירשו לך: 'כי החיים יודעים שימותו' - אלו צדיקים ^[20], שבמיתתן נקראו 'חיים', שנאמר (שמואל ב כג כ) ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אריאל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג ^[21] -

'בן איש חי'? אטו כולי עלמא בני מתי נינהו?

אלא: 'בן איש חי' - שאפילו במיתתו קרוי 'חי';

'רב פעלים מקבצאל' - שריבה וקבץ פועלים לתורה;

'והוא הכה את שני אריאל מואב' - שלא הניח כמותו, לא במקדש ראשון ולא במקדש שני;

'והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג': איכא דאמרי דתבר גזיזי דברדא ^[22] ונחת וטבל ^[23], איכא דאמרי דתנא סיפרא דבי רב ^[24] ביומא דסיתוא [שאז קוראים בתורה את ספר בראשית בבבל, ואף על פי כן הוא לומד פירוש ספר ויקרא].

'והמתים אינם יודעים מאומה' - אלו רשעים, שבחייהן קרויין 'מתים', שנאמר (יחזקאל כא ל) ואתה חלל רשע נשיא ישראל [אשר בא יומו בעת עון קץ] ^[25];

ואי בעית אימא – מהכא: (דברים יז ו) על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת [לא יומת על פי עד אחד]; חי הוא!? אלא 'המת' מעיקרא.

בני רבי חייא נפוק לקרייתא ^[26], אייקר להו תלמודייהו ^[27], הוו קא מצערי לאדכוריה; אמר ליה חד לחבריה: ידע אבון בהאי צערא. אמר ליה אידך: מנא ידע? והא כתיב (איוב יד כא) יכבדו בניו ולא ידע [יצערו ולא יבין למו]?

אמר ליה אידך: ולא ידע? והא כתיב (איוב יד כב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, ואמר רבי יצחק: קשה רמה למת כמחט בבשר החי?

אמרי: בצערא דידהו ידעי ^[28], בצערא דאחרינא לא ידעי.

ולא? והתניא: 'מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה; בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות, ושמע שתי רוחות ^[29] שמספרות זו לזו; אמרה חדא לחברתה: חברתי! בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד ^[30] מה פורענות בא לעולם ^[31]!

אמרה לה חברתה: איני יכולה, שאני קבורה במחצלת של קנים, אלא לכי את, ומה שאת שומעת אמרי לי!

הלכה היא ושטה ובאה ואמרה לה חברתה: "חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד"? אמרה לה: שמעתי שכל הזורע ברביעה ראשונה ^[32] - ברד מלקה אותו ^[33].

הלך הוא וזרע ברביעה שניה; של כל העולם כולו לקה, שלו לא לקה;

לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו; אמרה חדא לחברתה: בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם!

אמרה לה: "חברתי! לא כך אמרתי לך: איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים!? אלא לכי את, ומה שאת שומעת בואי ואמרי לי"! הלכה ושטה ובאה, ואמרה לה חברתה: "חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד"? אמרה לה: שמעתי שכל הזורע ברביעה שניה - שדפון מלקה אותו ^[34];

הלך וזרע ברביעה ראשונה; של כל העולם כולו נשדף, ושלו לא נשדף.

אמרה לו אשתו: מפני מה אשתקד של כל העולם כולו לקה ושלך לא לקה, ועכשיו של כל העולם כולו נשדף ושלך לא נשדף?

סח לה כל הדברים הללו. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד ובין אמה של אותה ריבה, אמרה לה: "לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים"! לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע אותן רוחות שמספרות זו עם זו, אמרה לה: חברתי! בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם"! אמרה לה: "חברתי, הניחני! דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים"! - אלמא ידעי ^[35]!

דילמא איניש אחרינא שכיב ואזיל ואמר להו.

תא שמע, דזעירי הוה מפקיד זוזי גבי אושפזיכתיה; עד דאתי ואזיל לבי רב – שכיבה; אזל בתרה לחצר מות ^[36], אמר לה: זוזַי היכא?

אמרה ליה: "זיל שקלינהו מתותי בצנורא דדשא ^[37] בדוך פלן, ואימא לה לאימא תשדר לי מסרקאי ^[38] וגובתאי דכוחלא ^[39] בהדי פלניתא דאתיא למחר ^[40]"! אלמא ידעי ^[41]!

[דלמא] דומה ^[42] קדים ומכריז להו ^[43].

תא שמע, דאבוה דשמואל הוו קא מפקדי גביה זוזי דיתמי; כי נח נפשיה לא הוה שמואל גביה; הוו קא קרו ליה "בר אכיל זוזי דיתמי"!

אזל אבתריה לחצר מות, אמר להו: בעינא אבא ^[44]!

אמרו ליה: 'אבא' טובא איכא הכא!

אמר להו: בעינא אבא בר אבא!

אמרו ליה: 'אבא בר אבא' נמי טובא איכא הכא!

אמר להו: בעינא אבא בר אבא אבוה דשמואל – היכא?

אמרו ליה: סליק למתיבתא דרקיעא! ^[45]

אדהכי חזייה ^[46] ללוי ^[47] דיתיב אבראי ^[48], אמר ליה: אמאי יתבת אבראי? מאי טעמא לא סלקת?

אמר ליה: דאמרי לי: כל כי הנך שני דלא סליקת למתיבתא דרבי אפס ^[49] ואחלישתיה לדעתיה - לא מעיילינן לך למתיבתא דרקיעא!

אדהכי והכי אתא אבוה, חזייה ^[50] דהוה קא בכי - ואחיך ^[51]!

אמר ליה [שמואל לאביו]: מאי טעמא קא בכית?

אמר ליה: דלעגל קא אתית ^[52];

מאי טעמא אחיכת?

דחשיבת בהאי עלמא טובא.

אמר ליה: אי חשיבנא - נעיילוה ללוי! ועיילוהו ללוי.

אמר ליה: זוזי דיתמי היכא?

אמר ליה זיל שקלינהו באמתא דרחיא ^[53]: עילאי ותתאי דידן, ומיצעי דיתמי.

אמר ליה: מאי טעמא עבדת הכי?

אמר ליה: אי גנובי גנבי מגנבו מדידן, אי אכלה ארעא אכלה מדידן!

אלמא דידעי ^[54]!?

דילמא שאני שמואל, כיון דחשיב קדמי ומכרזי "פנו מקום".

ואף רבי יונתן הדר ביה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: 'מנין למתים שמספרים זה עם זה? שנאמר ^[55] (דברים לד ד) ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר]; מאי 'לאמר'? - אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב: שבועה שנשבעתי לכם - כבר קיימתיה לבניכם!' -