תפארת ישראל על שביעית ט

משנה שביעית, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

הפיגם: רויטעקרויט:

והירבוזין השוטים: ווילדער שפארגעל:

והחלגלוגית: בארצעלקרויט וי"א ערדבעערען וי"א בייפוסקרויט:

כוסבר שבהרים: קאריאנדער שגדל בהר. אבל של גינה חשוב:

והכרפס: פעטערזילען:

והגרגר: איריגא:

של אפר: הגדל באחו:

פטורין מן המעשרות: בכל השנים:

שאין כיוצא בהם נשמר: והרי שמור אסור לאכול ואלו בהפקר גדלים. והפקר פטור ממעשר. וגם ספיחי שביעית שגדלו בהפקר מותרים. מיהו קדושת שביעית יש בהן. ואסור ליקח מהן מע"ה יותר מג' סעודות. דהו"ל כדי חייו ליום א'. דביותר מג"ס. אף בדברים שא"צ ביעור. חשוד עכ"פ הע"ה לקנות בהן עבדים קרקעות ובהמה טמאה וכדומה [כתוס' סוכה דל"ט א]:

שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה: דאינן חשובים כ"כ שלא יפקירן:

ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין: ליקח מחשוד. דמסתמא הוא מהפקר:

שאין כיוצא בהם בירקות שדה: ר"ל אינו גדל בהפקר כשאר ירקות:

חוץ מספיחים שאין דרך לזרען. והכי קיי"ל. ואסרום משום רשעים שזרעו בסתר ואמרו שהם ספיחים [עי' רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ב]:

משנה ב

שלש ארצות לביעור: ר"ל חלוקות זמ"ז לענין ביעור. דכל מין שכלה מארץ שלקטו. אף שמצוי אותו מין עדיין בארץ אחרת. חייב לבערו:

לא עבר הירדן שבגלעד. אלא העבר האחר שבא"י. [כך משמע מפי' הר"מ והר"ב כאן. שהרי פירשו דשפלת לוד והר שלה ומבית חורון עד הים. הם הג' שבעבר הירדן. והרי ידוע דלוד ובית חורון עד הים כולן במערב הירדן הן. והם א"י ממש [ועי' יהושע י"ח י"ד. ומע"ש פ"ה מ"ב ומגילה ד"ד א]. אמנם בירושלמי [שביעית פ"ו ד"י ע"ב] אמרינן דמזרח עבר הירדן אע"ג דכתיב גביה החל רש שיהיה כחולין. וגם לא כבשוהו עולי בבל. אפ"ה יש בו דין שביעית מד"ס. רק שספיחיו מותרין. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד משמיטה הכ"ח]. ולעניין בכורים [עפ"א דבכורים מ"י]. א"כ עבר ירדן שנזכר כאן. הוא מזרח הירדן. ולפ"ז לוד ובית חורון שזכר התנא. אינו פי' של ג' שבעבר ירדן. וכן פי' הגר"א זצוק"ל. שלא פי' התנא הג' שבעבר ירדן מדמפורשים כבר ביהושע (ט"ו). רק הנך ג' שזכר התנא לוד והר המלך ובית חורון. הן הג' שבחלק בנימין. ומשום דחלק בנימין מובלע בתוך חלק יהודה להכי לא מני לה תנא לארץ בפ"ע. רק דשפלת לוד של בנימין נכלל בשפלת דרום של יהודה. והר המלך של בנימין נכלל בהר של יהודה. ובית חורון של בנימין נכלל בעמק של יהודה. וגם רכ"מ [פ"ד משמיטה] ס"ל כך דעבר הירדן דקאמר תנא. היינו עבר מזרחי של ירדן. ות"ל שכך מצאתי בתוספתא דמכילתן [פ"ז] דקאמר בפי' איזה הר שבעבר הירדן וכו' חשבון וכו' דיבון ובמות בעל. ובעל מעון וכו' והרי הנך כולן הן שכבשן משרע"ה במזרח ירדן. כמפורש סוף מטות [במדבר ל"ב ג']:

ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת: ר"ל דהשתא הוה ט' ארצות חלוקות לביעור. כ"כ הירושלמי. ולרש"י [פסחים דנ"ב ב'] רבותא קמ"ל אף שיש ג' לכל אחת ואחת. שכלים פירותיה קודם לחבירתה. אפ"ה כולן אחת הן. וכ"כ הר"מ הכא. וכ"מ בבבלי שם:

העמק: ר"ל תחום טבריא הוא העמק הנ"ל אלו ג' הם ג' של גליל:

וביהודה: ר"ל ג' ארצות שביהודה הן. ההר וכו' דיהודה לא היה נקרא עבר הירדן. מדלא היה הירדן במזרח יהודה. אלא ים המלח היה במזרח חלקו. כמבואר ביהושע בגבולי א"י:

ההר שפלה והעמק: והשתא מפרש ג' שבעבר הירדן. שפלת וכו':

ושפלת לוד כשפלת הדרום: דכ"ז שאוכל בזה אוכל בזה:

מבית חורון ועד הים מדינה אחת: אלו ג' שבעבר הירדן. [ועי' לעיל סי' ט"ו]:

משנה ג

שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה: שבג' ארצותיה. ולירושל' הנ"ל אג' ארצות שבכ"א קאי מתני':

ושאר כל הארצות כהר המלך: דשם רבוי פירות:

וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים: דאע"ג דאין חי' שביהודה גדילה אפירות שבגליל. בשביל פירות אלו מתרחקי' החיות:

משנה ד

אוכלין על המופקר: אוכלים מה שבבית. במצוי מין זה עדיין במקום הפקר בין במחובר בין בתלוש:

אבל לא על השמור: בכלה במופקר. אבל מצוי עדיין באילן שבחצר שאין חיה מצוי שם:

אוכלין על הטפיחין: פאגעלקרוג קדירה שבכותל ששם צפרים יקננו. אוכלין בביתו במצוי מין זה עדיין בטפיחים ממה שהביאו הצפרים. אף שאיננו בשדה:

ועל הדופרא: אילן העושה ב"פ פירות בשנה. אף שאינו מצוי. אוכלין עליו:

אבל לא על הסתווניות: ווינטערטרויבען. המתבשלין באילן בסתיו:

רבי יהודה מתיר כל זמן שבכרו: שהתחילו להתבשל קודם שכלה הקיץ של שביעית. אף שלא נגמר בשולן עד הסתיו של שמינית. רשאי בשמיני. לאכול עליהן אותן שנגמרו לגמרי בקיץ. כל זמן שאותו מין בסתונית מצוי בשדה עדיין:

משנה ה

הכובש שלשה כבשים: ג' מיני ירק:

בחבית אחת: בחומץ או בציר:

רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון: דבכלה מין א' נאסרו כולן. מדנתנו טעם זב"ז דהרי הוא מין בשא"מ. וא"כ הכא דליכא רק ב' מיני היתר וא' איסור. הרי לא נתבטל בס' [כלעיל ספ"ז]:

רבי יהושע אומר אף על האחרון: דדוקא בהוא בלי תערובות חייב בביעור. משא"כ הכא אותו שכלה מעורב בטעם מאותו שלא כלה:

רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית: וטעמו שבלוע בחבירו כמבוער הוא. כלעיל [פ"ז מ"ז]:

והלכה כדבריו: היינו כבית הלל מעשר שני [פ"ה מ"ו] דטעם כמבוער:

רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור: ואף שכלו שלשתן. אם מין ירק אחר לא כלה. אין צריך לבערן:

אוכלין ברגילה: בארצעלקרויט והוא חלוגלוגות ועומד ימים רבים בשביל הליחות שבה:

עד שיכלו סגריות: הרגילה הגדילה מסוגר תחת הארץ:

מבקעת בית נטופה: ארץ לחה מאד ולכן מתקיים שם זמן רב:

משנה ו

המלקט עשבים לחים: אין צריך לבער עד וכו':

עד שייבש המתוק: שנתייבש לחלוחית שבקרקע מגשמי שביעית. דשוב אותן הנשארים בשדה בשמינית לא חזו לחיה:

והמגבב ביבש: לקט עשבים שדרכן לאכול יבשים אין צריך לבער עד וכו':

עד שתרד רביעה שניה: ר"ל גשם השני והוא כ"ג במרחשון בשנה ח'. דתו לא חזו יבשים שבשדה לחיה:

עלי קנים ועלי גפנים: א"צ לבער עד וכו':

עד שישרו מאביהן: שיפלו מהגזע. דתו לא חזו לחיה:

והמגבב ביבש: מעלי קנים וגפנים. א"צ לבער עד וכו':

בכולן: כל הנזכרים במשנה:

משנה ז

עד אימתי עניים נכנסים לפרדסות: בשאר שנים ליטל לקט שכחה ופאה. ולא ניחש להיזק הצמחים בדריסת רגלם. ואפשר נמי דקאי אשנה שמינית נמי. ונכנסים ללקוט פירות שביעית שעדיין נשארו שם באילנות. והא דנקט עניים אורח' דמלתא נקט:

עד שתרד רביעה שניה: דאחר רביעה שנייה כבר נתרכך הארץ על הזרע. וכשידרוך שם מזיק לבע"ה בדריסת רגליו:

מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית: דמדראויין למאכל בהמה אסורים בסחורה ובהפסד:

משתרד רביעה שניה: דתו לא חזו אותן שבשדה לחיה. והא דקאמר נהנין ושורפין. והרי הוה סגי למימר שורפין. נ"ל דקמ"ל כראב"ד ורמב"ן [עי' לקמן סי' נ"ד] דאחר זמן הביעור א"צ לאבדו אלא רק מפקירו ויכול כל אדם וגם הוא עצמו לזכות בו וליהנות ממנו. והיינו דקאמר הכא נהנין ושורפין. דקודם זמן הביעור רק ליהנות ממנו שרי. אבל לא לשרפו. אבל משהגיע זמן הביעור יכול ורשאי ליהנות ממנו או לשרפו:

משנה ח

והגיע שעת הביעור: המבואר במ"ב. בכלה לחיה לפי הארצות. מיהו בסתם. אוכל בענבים עד הפסח. ובזיתים עד עצרת. ובגרוגרות עד חנוכה. ובתמרים עד פורים. וכולן של שנת ח'. ולהכי גם בסתם בהגיע א' מהזמנים הנ"ל מחלק וכו':

מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד: לבני ביתו וקרוביו ואוהביו. ולרמב"ן מוציא הנשאר ומפקירו. מיהו גם הוא יכול לחזור ולזכות בין הזוכי'. ולרמב"ם צריך לאבד הנשאר ולבערו מהעולם:

ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים: ר"ל עניים ועשירים לאו דוקא. רק ר"ל מי שאין הפירות משדה שלו. זהו עני ואוכל. אחר הביעור. אבל בעל השדה שזכה גם הוא בהפקר משדה שלו. זהו עשיר ואסור לאכלן אחר הביעור. מיהו בביעור כולן חייבים. רק דלר' יהודה רק אדם אחר רשאי לחזור ולזכות במה שביער והפקיר הבעל השדה כך נ"ל וכ"מ בתוספתא. ובפי' החומש לרמב"ן:

אוכלין אחר הביעור: מדקיי"ל כר' יוסי דנמוקו עמו. להכי רמב"ם לשטתיה לעיל סי' נ"ד. גרס הכא אין אוכלין:

משנה ט

שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה: היינו שנאספו בהיתר. וירשם זה או נתנו לו במתנה. והגיע. זמן הביעור:

רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן: ר"ל לכל מי שירצה לאכול מהן. ואף הוא ובני ביתו מותרין לאכול מהן אבל לא יאכלם הוא לבדו. דס"ל כב"ש פ"ד מ"ב דאין אוכלים פירות שביעית בטובה. ואם יאכלם הוא לבדו יחזיק טובה למוריש ולנותן. ואע"ג דגם ב"ש לא אסרו רק בשמחזיק לו טובה. אבל באינו מחזיק לו טובה מותר הוא בעצמו לאכלן. וכ"ש הכא במוריש. שכבר מת וא"א שיחזיק לו טובה. י"ל דגם ב"ש לא התירו רק כשהזוכה לקטן בעצמו משדה של חבירו. אז כשלא יחזיק לו טובה מותר הוא עצמו לאכלן. אבל הכא שמידי המזכה בעצמו קבלן הזוכה. דמי טפי למו"מ וסחורה. ולהכי אפי' כשלא יחזיק לו טובה אסור. ובאמת הוה מצי למנקט פלוגתיי' אם מותר ליתן במתנה פירות שביעית אפי' שלא בטובה אי לא. אלא איידי דבעי למנקט מה יעשה מי שנפלו לו בירושה. דהיינו אע"ג שלא חטא המוריש. דהרי ע"כ מת. אפ"ה מחמיר ר"א. נקט נמי מתנה. א"נ נקט מוריש לרבותא דר"א ומתנה לרבותא דרבנן:

וחכמים אומרים אין החוטא נשכר: ר"ל לדידן מותר לאכלן לבדו. דכב"ה ס"ל דאוכלין פירות שביעית אפי' בטובה. אלא לדידך דס"ל אסור לאכול בטובה. א"כ חוטא הוא המקבל מתנה הזה. דקבל מתנה שלא היה רשאי לקבלה. והרי עכ"פ ירוויח. שיאכל גם הוא עמהם. והן יחזיקו לו טובה ג"כ על שנתנן להן:

אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהם יתחלקו לכל אדם: נ"ל מדלא קאמר "והדמים" יתחלקו. אלא ר"ל דמיהן של האוכלין. דהן יחלקו המעות למי שירצו. כדי שלא יחזיקו מקבלי המעות טובה למקבל המתנה שחטא [וק' א"כ למה ימכרם יפקיר הפירות עצמן ככל פירות שביעית בשעת הביעור. ואין לומר דחיישי' שיחזיקו לו הזוכים טובה על שהפקירן. דא"כ מ"ש משאר פירות שביעית דלא חיישינן כן. ודוחק לחלק דהכא דחטא קנסי' ליה גם בהא. במוריש מה אכ"ל. מיהו י"ל דהקשו לו לר"א רק במקבל מתנה. דהו"ל לומר כן] ובירושלמי פליגי אי מיירי בפירות שנלקטו בהיתר או באיסור:

חייב מיתה: דסד"א בשביעית כתב לאכלה ולא לשרפה. ואם יתן חלה גורם שתשרף אם תטמא. קמ"ל:

בועז

הלכתא גבירתא