תפארת ישראל על קידושין ג

משנה קידושין, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

האומר לחברו צא וקדש לי אשה פלונית: להכי נקט "צא", דמיירי שצריך לצאת למקום אחר לקדשה, וטריחא ליה מלתא, דאל"כ מצוה בו יותר מבשלוחו [כפ"ב סי' א']:

והלך וקדשה לעצמו: במעות שליח [(שו"ע אה"ע לה, ט)]:

מקודשת: דאף דנקרא רשע שרמאהו, וסד"א דנימא דלהוי ככל דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד לא מהני [כתמורה ד"ד ב'], ואפי' בעבר אדרבנן לא מהני, כדאמרינן [כתובות פ"א ב'], השתא דאמר רבנן לא נזבן, אי זבן לא מהני. וא"כ לפקעינהו רבנן לקדושין מניה. קמ"ל דלא אמרינן לא מהני, רק כשפעולה ההיא אסורה מצ"ע, משא"כ כשאסורה מצד ד"א, כמצד הזמן וכדומה. מהני [וכרט"ז ח"מ סר"ח]. וה"נ רק מצד ששלחו פלוני, נאסר לו לקדשו:

מקודשת לשני: לעולם. ואף דגם כאן עשה שני שלא כדין, כמחזיר אחר דבר לקנותו וקנאו אחר, דנקרא רשע, [כ(שו"ע חו"מ, רלז)], אפ"ה מקודשת. מיהו במת או גירשה השני תוך ל', י"א דכשהגיע יום ל' מקודשת לראשון [(שו"ע אה"ע מב, ב)]:

והיינו כשהמקדש השני כהן. וקמ"ל דלא תימא דרק לחומרא מקודשת לשני אלא דאפילו לקולא מקודשת להשני. וי"ג בת כהן לישראל וכשלא בא אחר וקדשה [וקמ"ל דל"ג אטו אמר מעכשיו]:

תאכל בתרומה: דמספקא לן, במאי דאמר ולאחר ל' יום, אם כוונתו להתנות, שאם לאיחזור תוך שלשים יום, יחולו הקדושין מעכשיו וא"כ חיילו קדושין של ראשון. או חזרה הוה, שחזר בו תוך כדי דיבור ממה שאמר תחלה מעכשיו, רק שתתקדש לו לאחר ל"י, וא"כ מקודשת לשני. להכי צריכה גט משניהן מספק:

מקודשת ואינה מקודשת: דרק לחומרא מקודשת*):

לא תאכל בתרומה: בפרוטה זו:

משנה ב

האומר לאשה הרי את מקודשת לי: ואז מקודשת למפרע, דכל על מנת כמעכשיו דמי, ולהכי אפילו קודם שיתקיים התנאי לא תפסי בה קידושין [מאחר]:

והוא יתן: ולא אמרינן דל' יום דקאמר, רק לזרוזי נפשיה נתכוון:

ואם לאו אינה מקודשת: וסגי ביש עדים שיש לו. ובאין ידוע, הוה ספק קידושין, דדלמא מעלימן כדי לקלקלה [ועי' גיטין פ"ז מ"ה]:

הרי זו מקודשת ויש לו: ממעות שלו, ולא מהני עדים:

הרי זו מקודשת ויראה לה: ממעות שבידו מאחרים להשתכר בהן. וי"א אפילו יש לו בהן ר' חלק רווח, אפ"ה מדלא חלקו אינה מקודשת [ונ"ל דאילה"ק ממה דקיי"ל זוזי כמאן דפליגי דמי [כב"מ ס"ט א']. דהיינו דוקא שיהיה רשאי לחלקם בלי דעת חבירו, מדאין אחד מהן מובחר מחבירו, אבל לא שיהיה כבר כשלו אף שלא חלקם]:

ואם הראה על השלחן: והכי קיי"ל [(שו"ע אה"ע לח, יח)]:

אינה מקודשת: קרקע לזרוע עליו כור, והוא רע"ד על רע"ד אמות בקירוב:

משנה ג

על מנת שיש לי בית כור עפר: ובאין ידוע שיש לו, לא חיישינן לקדושיו, דאם היה לו, היה קול לדבר:

ויש לו: משלו:

ויראנה: שאינה שלו:

ואם הראה בבקעה: אפילו מושכרת לו, לא אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא, [עי' ש"ך י"ד קנ"א קי"ז] דשיהיה שלו לגמרי קאמר:

אינה מקודשת: והתנאי בטל, והמעשה קיים אף שלא נתקיים התנאי:

משנה ד

רבי מאיר אומר כל תנאי שאינו בתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי ד: שהיה שם תנאי כפול, אם יעברו ואם לא יעברו. דלא אמרי' מכלל הן נשמע לאו. וגם היה הן קודם ללאו, אם יעברו ונתתם, ואם לא יעברו לא תתנו. וגם היה תנאי קודם למעשה, מדלא אמר תנו להם אם יעברו:

וכתיב ואם לא יעברו חלוצים: ר"ל צריך היה לכפול תנאו:

רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך היה הדבר לאמרו: כשלא יעברו, מטעם קנסא. להכי קמ"ל קרא דאם לא יעברו ונאחזו בתוככם, ר"ל תשאירו להם חלקם, שיכבישוה הן בעצמן [כך נ"ל]. ורחב"ג וגם אשאר דיני תנאי פליג, מכח כ"ש, דבהו איכא למימר מעשה שהיה כך היה. מיהו אנן קיי"ל בדיני תנאי

(א) שצריך תנאי כפול,
(ב) שיהיה הן קודם ללאו. רק בשכיב מרע צריך לאו הן לאו [כגיטין ע"ה ב'], רק שלא יסוים עם הן.
(ג) צריך שיהיה נמי תנאי קודם למעשה, דהיינו באמירה שיאמר אם יהיה כך הרי את מקודשת, ואם בהיפך אין את מקודשת, וגם בפועל צריך שיקדים התנאי למעשה, דהיינו שתחלה יתנה ואח"כ יתן הגט או הקדושין.
(ד) ויהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו. ואפילו אי אפשר לקיימו רק באיסור, כגון ע"מ שתאכל בשר חזיר, אינו כמתנה על מה שכתוב בתורה, דהרי אפשר שלא תאכל ולא תתגרש.
(ה) וצריך שיהיה המעשה דבר שאפשר לקיימו ע"י שליח. מיהו בקדשה בתנאי בביאה, מהני תנאה, אף דאי אפשר לקיים המעשה ע"י שליח, עכ"פ מדאפשר קדושי כסף ע"י שליח, וכ"כ שטר אפשר ע"י שליח, הוקשו הוויות אהדדי [ככתובות ע"ד א'].
(ו) וי"א דבעינן עוד שלא יהיו התנאי ומעשה בדבר א', כגון הולך אתרוג זה לצאת בו, ע"מ שתחזרהו לי וי"א דדוקא בסותר התנאי למעשה, כגון הר"ז גיטך על מנת שתחזירהו לי, דאימת מתגרשת לכשתחזיר, ואז אין הגט בידה. ויש לחוש בכל גוונא לחומרא.
(ז) וי"א דאפילו לא פי' כל דיני תנאי, רק אמר סתם, הנני מתנה כתנאי ב"ג וב"ר, צריך לקיים התנאי, רק לא יקדים הלאו.
(ח) וי"א דבאמר "מעכשיו", או על מנת שדינו כמעכשיו, אז א"צ שום דיני תנאי, רק שיהא אפשר לקיימו.
(ט) וי"א דהא דבאם אין כל דיני תנאי הנ"ל המעשה קיים אף שלא קיים התנאי, היינו לחומרא, דבקדשה בתנאי כזה, מקודשת מספק, ובגרשה בתנאי כזה וקדשה אח"כ אחר, אסורה להמגרש ולהמקדש [כ"ז מבואר מא"ה ל"ח וב"ש שם]:

יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו: מדלא פירש בשעת קידושין. הא אם גלה דעתו אז שעל דעת כן מקדשה, הרי הטעתו ואינה מקודשת. ואף שלא כפל תנאו, א"צ תנאי כפול רק בהתנה, ולא בגלה דעתו שרק על דעת כן עושה, והוי כאומר הריני מקדשך בכוס יין זה ונמצא דבש, דאינה מקודשת אף שלא כפל תנאו [ובזה יתיישב שייכות משנה זו לדלעיל דדמי לה]:

משנה ה

מפני שלא הטעתו: שהיא אשתי:

לאחר שימות בעליך או לאחר שתמות אחותיך: קסבר האי תנא אין קידושין תופסין ביבמה. ואנן קי"ל דיבמה שנתקדשה הו"ל ספק קידושין [(שו"ע אה"ע מ, ה)]:

לאחר שיחלוץ לך יבמיך: בש"ס משמע דל"ג הך סיפא במתניתין. ואנן קיימא לן דרק לחומרא מקודשת, דהרי קי"ל [ב(שו"ע חו"מ, רט)] מה שתלד פרתי קנוי לך לא קנה [אה"ע שם בב"ש וח"מ]:

ואם ילדה נקבה מקודשת: בפרוטה זו:

משנה ו

האומר לאשה הרי את מקודשת לי: שייטיב לך:

על מנת שאדבר עליך לשלטו: ויש עדים על זה, או שהיא מודה שקיים התנאי [ב"ש ל"ח כ"ו]. מיהו בקדשה שלא בפני ב' עדים אינה מקודשת [קידושין ס"ה א']. וי"א דבשניהן מודים בעד אחד סגי [(שו"ע אה"ע מב, ב)]:

ואעשה עמך כפועל: אבל בקדשה בשכר הדיבור ובשכר הפעולה, הרי קיי"ל דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ולא חלו הקידושין רק כשגמר פעולתו, ואז הוי ליה הכל מלוה שלו אצלה, והמקדש במלוה אינה מקודשת [שם]:

אינה מקודשת: אבי החתן:

על מנת שירצה אבא: בש"ס מוקי לה, שהתנה על מנת שלא ימחה אבא תוך שלשים יום, הלכך רצה האב, דהיינו שעבר שלשים יום ולא מיחה, או שמת תוך ל"י ולא מיחה, מקודשת. אבל לא רצה ר"ל שמיחה תוך שלשים יום אינה מקודשת:

מת האב הרי זו מקודשת: תוך ל"י:

מת הבן: כדי שלא תזקק ליבום [וע' גיטין פ"ז מ"ו]:

מלמדין האב לומר שאינו רוצה: דלא דמי להנך דיבמות [פ"ב מ"ט]. דהכא לא חצוף לשקר שירא פן יכחישנו האב. ולהכי נאמן אף לכנסה, ואף דאין דבר שבערוה פחות משנים, ורק בעגונה סגי בע"א מדדייקא ומנסבא משום חומר וכו', והכא ליתא להאי טעמא, דאיך, תדייק והרי אינה יודעת. יש לומר דזה רק להוציאה מחזקתה, משא"כ הכא מעמידה בחזקתה, רק שאומר שלו נתקדשה [והא דנקט קדשתי בתי, דאילו באמרה היא עצמה, נתקדשתי וא"י למי, ובא א' ואמר אני קדשתיך, א"נ לכנסה, דהיא תחפה עליו ולא תכחישנו, שלא תאסר לכל אדם, ומגו למפרע ל"א, ולהכי אפשר שגם הוא משקר מה"ט, אבל נאמן לגרשה שתהיה מותרת לעלמא. ורק בכנסה אין מוציאין אותה ממנו [(שו"ע אה"ע לב, כה)] מיהו גם בכה"ג, ביש ע"א שקדשה, נאמן לכנסה]:

משנה ז

נאמן: ואז מותרת לכל אדם [ואילה"ק כיון דא' ודאי חציף לשקר בפני האב דלמא גם האחר כן, ולמה מותרת לכל, אחרי שיגרשוה. י"ל מדשניהן מגרשין אין אדם חוטא ולא לו [ב"ש ל"ז] מיהו כשבא ב' אחר שכנסה ראשון, אינו נאמן לאסרה. וי"א אפילו רק משהתירוה להנשא סגי:

שניהם נותנים גט: אף שהאחר מכחישו, אבל איפכא לא, דשמא המגרש קדשה, והרי כשנבעלה קודם גירושין אסורה לבעל ולבועל:

ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס: קטנה דקאמר בסיפא גם אהך בבא קאי. וה"ה נערה, ולא אתי לאפוקי רק בוגרת או שאמר וכו':

משנה ח

קדשתי את בתי: קבלתי גטה:

קדשתיה וגרשתיה: עכשיו כשאומר כן, עדיין אינה בוגרת:

והרי היא קטנה: לפסלה לכהן, דאב נאמן על בתו קטנהאו נערה. ונאמן נמי שתהיה מותרת לכל. ודוקא שאמר כן תוך כדי דיבור. אבל אח"כ, אינו נאמן, מדהוחזקה כבר אשת איש על פיו:

נאמן: וכ"ש בדאמר קדשתיה לחוד דא"נ לאסרה אכ"ע:

אינו נאמן: לפסלה מכהונה ותרומה, דרק על נשואיה האמינתו תורה משום דבידו לקדשה, ואגירושין נמי נאמן, מדאתקיש יציאה להויה דכתיב ויצאה והיתה, ולא שנשבית. ואפילו בנשואין נמי, א"נ לומר שקדשה למי שפסלה בביאתו מכהן ומתרומה. [ואילה"ק ליהמן במגו דקדשתיה וגירשתיה. י"ל דבמה שאומר שנשבית או שנבעלת לפסול לה, פוגמה יותר ממה שיאמר שנתגרשה. שהרי אם היתה בת כהן ונתגרשה מותרת בתרומה, אבל בנשבית או נבעלה לפסול, אסורה בתרומת בית אביה א"כ לא יהיה נאמן רק לפסלה לכהן ולא לתרומה, והו"ל מגו רק לחצי טענה, דלא אמרינן לה עוד י"ל דנאמנות האב חידוש הוא, דהרי הו"ל קרוב וע"א, ולהכי א"נ בדבר אחר במגו דחידוש [ר"ן]:

אינו נאמן: אורחא דמלתא נקט. או משום סיפא נקט הכי, דאף דאין אדם משטה בשעת מיתה [כ(שו"ע חו"מ, פא)], אפ"ה אינו נאמן:

מי שאמר בשעת מיתתו: ואין אשתו זקוקה ליבום:

יש לי בנים: ואפילו היא בחזקת יבום, שנשמע שיש לו אחים, אפ"ה מדאינו עוקר החזקה, רק בא להתירה מצד אחר, נאמן:

נאמן: שהיתה בחזקת היתר לשוק ובא הוא לזקקה ליבום:

יש לי אחים: ויש לו כמה בנות:

המקדש את בתו סתם: אפילו עשתו שליח וגם אמרהשיהא הכסף קדושין שלו. דמתהנה גם מקדושיה, אפ"ה אמרינן דלא שבק מצוה דרמיא עליה לקדש בנות שברשותו, ויקבל קידושין לבת שיצאת כבר מרשותו, ולא רמי כל כך המצוה עליו לקדשה [ועי' פ"ב סי' ב'. ודו"ק]. מיהו קטנות ונערות בכלל הספק, דקדושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין [כפ"ב סי' י"ח]:

אין הבוגרות בכלל: וכולן קטנות נערות או בוגרות שאע"ג שאין ברשותו לקדשן, מיירי שכל א' מהבוגרות נתנה לו רשות לקדשה. דאל"כ הרי אין בוגרות בכלל:

משנה ט

מי שיש לו שתי כיתי בנות: שאחת ילדה קודם חברתה ולא היה לשנייה רק ב' בנות, כך אוקמה בש"ס:

משתי נשים: כך אמר להמקדש הנני מקדש לך בתי הגדולה ונתרצה הלה ונתן לו פרוטה. ונ"ל דה"ה באמר כך המקדש, רק דבכה"ג א"צ לב' בבי כסי' נ"ח ודו"ק:

ואמר קדשתי את בתי הגדולה: שבכת ראשון:

ואיני יודע אם גדולה שבגדולות: שבכת ב':

או גדולה שבקטנות: לר"מ מחית אינש נפשיה לספיקא ואסורות כולן לעלמא וגם להמקדש כלעיל [פ"ב סי' י"ח], משא"כ לר"י.

או קטנה שבגדולות: וצריכה ב' בבי. משום דטפי מסתבר שיקרא לגדולה שבקטנות גדולה, ממה שיקרא לקטנה שבגדולות קטנה, דרוצה לשבח בתו שהיא גדולה וראוייה לנשואין. להכי קמ"ל רישא לר"י, דאפילו ברישא שהזכיר גדולה, אפ"ה אמרינן דלא התכוון רק על גדולה שבגדולות. וסיפא קא משמע לן לרבותא דר"מ, דאפילו בדקאמר קטנה, מספקינן בקטנה שבגדולות. וקיי"ל כר' יוסי [אה"ע ל"ז י"ח י"ט]:

שבקטנות: בפני ב' עדים והלכו למדה"י:

משנה י

האומר לאשה קדשתיך: דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא:

הוא אסור בקרובותיה: אפילו לאחר שיגרשה או לאחר שימות קמ"ל סיפא, דסד"א מדאסרה נפשה אכולה עלמא, ודאי קושטא קאמרה, וחאסר עליו קרובותיה, קמ"ל:

והיא אסורה בקרוביו: היא האם, מדשויה אנפשיה חד"א:

הוא אסור בקרובות גדולה: דאין האם נאמנת אבתה, אפילו מדרבנן:

וקטנה מותרת בקרוביו: שקבלה בתך הקדושין ברצונך, דמהני מד"ס. או שאמר בתך גדולה שלחה אותך לקבל קדושין ממני והבת מכחשת [ודלא כרתוי"ט ועי' רמ"ז שדבריו תמוהין]:

משנה יא

קדשתי את בתך: ובכל שאומרת קדשתני, מבקשין שיגרשה להתירה לעלמא. אף שעי"ז יאסר בקרובותיה. מיהו בנתן גט מעצמו, חייב גם בכתובתה, דגלי דעתיה דקדשה [(שו"ע אה"ע, מח)]:

וגדולה אסורה בקרוביו: שקדושין תופסין בה:

משנה יב

כל מקום שיש קדושין: בנשואיה:

ואין עבירה: והאי כללא לאו דוקא, דהרי גר בממזרת, או איפכא, דיש קדושין ואין עבירה, דהרי קיי"ל קהל גרים לא אקרי קהל [(שו"ע אה"ע ד, כב)], אפילו הכי הולד ממזר:

זו כהנת לויה וישראלית שנשאו לכהן וללוי וישראל: שהולד חלל:

גרושה וחלוצה לכהן הדיוט: שהולד נתין או ממזר:

בת ישראל לממזר ולנתין: חייבי כריתות, חוץ מנדה [(שו"ע אה"ע ד, יג)]:

ואיזה זה הבא על אחת מכל העריות שבתורה: אפילו לכתחילה. והכי קיי"ל דממזר מותר בשפחה והולד יכול להתטהר [שם כ']. אבל בנכרית אסור. וגם אפילו יגייר בנה שתלד לו, וכדקימא לן דקטן מטבילין אותו ע"ד אביו, אפ"ה מה מהני, הרי בהגדיל יכול למחות [ודלא כרתוי"ט]:

משנה יב

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בועז

הלכתא גבירתא