תפארת ישראל על פאה א

משנה פאה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

לבתר דתנא ברכות שהוא חיובו להקדוש ברוך הוא בגופו. סמיך ליה פאה. חיובו לאדם מממונו:

אלו דברים שאין להם שיעור: מדאורייתא:

הפאה: דמותר לעשות כל שדהו פאה ופטור ממעשר. אע"ג שלא הפקיר רק לעניים. אבל למטה יש שיעור מד"ס. דאין פוחתין מששים. וכ"כ בבכורים. כירושלמי רפ"ג דבכורים:

והראיון: כשעולה לרגל כל כמה דבעי עייל. וי"א על שוויי עולת ראייה ושלמי חגיגה. כמה דבעי להוי שוה. מיהו זה יש לו שיעור מד"ס. עולה מעה וחגיגה ב' מעין אבל קרבנות עצמן לא יביא יותר מהראוי:

וגמ"ח: בגופו אבל בממונו יש שיעור. אל יבזבז טפי מחומש הרווח. עוד י"ל דהנה ג' מיני חסדים יש שאפשר שניטיב בהם לחבירינו. א') בכח הגוף. ב') בכח ממונינו. ג') בכח שכלינו שחננו ה' ית' שניעץ בו לחבירינו לטובתו. ולכולן אין שיעור. דכל אשר בכוחינו לעשות לטובת חבירינו. נמהר בו לעזרו. מיהו גמ"ח שבממון היינו להלוות לו כשנצרך. אבל לתת לו צדקה לחלוטין. לזה לבד יש שיעור. דאל יבזבז יותר מחומש [ככתובות ד"נ ע"א]. ובגופו נמי דוקא בחייו ספק וחיי חבירו ודאי. חייב להכניס א"ע לספק סכנה להציל חבירו מודאי סכנה [כירושלמי שהביא באה"ג ח"מ סת"כ] [אב"י צ"ל סתכ"ו. ועי' שם בסמ"ע שכ' דכיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא הביאו הדין הזה. ע"כ השמיטו ג"כ הב"י בש"ע. ועי' א"ר בא"ח שכ"ט ס"ח]. ונ"ל טעמיה משום דבכה"ג דמא דחבריה סומק טפי. אבל בשניהן בודאי סכנה או בשניהן בספק פטור להצילו מה"ט דמה חזית דדמא דחברך סומק טפי [פסחים כה ב']:

ותלמוד תורה: אין שיעור למטה דיוצא בק"ש שחרית וערבית [כמנחות צ"ט ב'] והרי גם בל"ז חייב אדם לומר ק"ש בכל יום אף שלומד תורה. וגם למעלה אין שיעור ופטור משאר מצות בשעת העסק. והא דלא תני נמי תרומה דמדאורייתא חטה א' פוטרת הכרי. ה"ט דבתרומה נכלל ג"כ תרומת מעשר דיש לה שיעור:

אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה: אף דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא [כקידושין דל"ט]. עכ"פ בהיה מעשיו שקולים. ובכללן א' מהנך. מכריעו לטובה [כ"כ תוס' שבת קכ"ז א']. ולפעד"נ דהתם בקרן מיירי:

כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו: ואע"ג שגם זה בכלל גמ"ח שבשכלו. היינו רק כשישאל חבירו עצה ייעצו לטובתו. אבל הבאת שלום היינו אפי' אין שניהם רוצים. אפ"ה יטריח א"ע לפתותם לתווך השלום ביניהן [אב"י כעובדא דאהרן אדר"נ פי"ב וסנהדרין ד"ו ב' ויומא דע"א ב'] ומה"ט לא קאמר תנא לעשות שלום. רק הבאת שלום. דהיינו להביא עצות מרחוק להכריחם בדבריו הרכים להביא שלום ביניהן:

ותלמוד תורה כנגד כולם: שקולה ככולם מדמביא לידי מעשה [כקדושין ד"מ] מיהו דוקא במצות גמ"ח שאפשר לעשות ע"י אחרים. אבל בא"א לעשות הגמ"ח ע"י אחרים מבטל הת"ת כדי לקיימה [כמ"ק ד"ט ב']:

משנה ב

ואע"פ שאמרו: נ"ל דר"ל אע"פ שאמרו אין פוחתין אפ"ה אין שיעור למעלה. דהכל לפי וכו':

הכל לפי גודל השדה: לרמב"ם ר"ל אם השדה קטנה עד שכשיתן ממנו חלק ס' להעני יהיה מועט מאד. אזי יוסיף על חלק ס':

ולפי רוב העניי' ולפי רוב הענוה: מה שתענה הארץ בעשתה מרובה. דהיינו [יותר מס'] לפי מענית המחרישה [א"נ שבולת גופה נקראת ענוה כדאשכחן לקמן פ"ו מ"ז ענוה של שעורה]. דאם רוחב השדה ששים אמה. ונ"ט אמה מהן עשו הרבה. והאמה האחרונה שבקצה השדה עשתה מועט. צריך להוסיף וליתן יותר מאמה א' לפאה [ונ"ל דה"ט משום דפאה נתנה במחובר לקרקע כרפ"ד] כך פי' הגרב"א זצוק"ל. ול"נ שהוא מלשון ולא שקץ ענות עני. ר"ל אם עניות העניים גדול מאד יכול להוסיף ליתן להם יותר מחלק ס'. ולפי פשוטו יש לומר לפי מה שתענה הארץ. דאם יצוה ה' אתו את הברכה יתן לעניים יותר מחיובו. מדאף על פי כן נשאר לו הרבה. דברבות הטובה רבו אוכליה. וקמשמע לן דאפילו יוסיף הרבה הכל פטור ממעשרות:

משנה ג

נותנין פאה מתחלת השדה: או מאמצעה. ולכתחילה צריך להניח בסופה:

ר"ש אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור: נ"ל דבהא פליגי. מדכתיב פאת דמשמע בסופה וכתב לקצור דמשמע גם באמצע ובתחלה. וכירושלמי. לת"ק פאת למצוה. ולקצור לדיעבד. ולר"ש פאת לתשלומי חיוב פאה. ולקצור דגם באמצע ותחלה לפטור ממעשר. ולר"י לקצור אינו פאה עד דאיכא נמי פאת. ובירושלמי אמרי' דמה שאמר ר"ש ובלבד שיתן בסוף כשיעור היינו שצריך שיניח בסוף פאה כשיעור מה שחייב ממה שקצר אחר שהפריש הפאה הראשונה:

ר' יהודה אומר אם שייר קלח אחד: משיעור ששים. במה שנתן באמצעו ובראשה:

סומך לו משום פאה: מצטרף הכל:

ואם לאו: שנתן מאמצע כל השיעור:

אינו נותן אלא משום הפקר: ר"ל כל מה שנתן במחובר. מדלא נתנו בסופו הו"ל הפקר אם הפקיר אף לעשירים [כלקמן רפ"ו] ונותן פאה אחרת בתלוש. ואז אינו מוסיף על ששים. כך נ"ל:

משנה ד

כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל: לאפוקי ספיחי סיטים. והוא מין צבע וחזי לאכילה ע"י הדחק. משא"כ סיטים עצמן לא חזו כלל [נדה ד"נ ע"א תוס' שם] ולרש"י [שבת דס"ח] להכי לא ממעט סיטים גופיי'. מדאין דרך ללקטם עד שיעשו ספיח אחר ד' וה' שנים:

ונשמר: למעוטי הפקר:

וגידוליו מן הארץ: למעוטי כמהין ופטריות מיני שוואממען. שאינם מושרשים בארץ ומאויר קא גדלו:

ולקיטתו כאחת: למעוטי תאנים וכל כי"ב:

ומכניסו לקיום: למעוטי ירק. מיהו שומין ובצלים מדמכניסן לקיום חייבים:

והתבואה והקטניות בכלל הזה: שיש בהן כל התנאים הנ"ל. ונ"ל דקמ"ל תבואה וקטניות דהא שאר גידולים יש שאין בהן כל התנאים הללו וצריך לחקור אחריהן:

משנה ה

ובאילן האוג: קארנעלקירשען בוים וי"א גערבער בוים:

והחרובין והאגוזים והשקדים והגפנים והרמונים והזיתים והתמרים חייבין בפאה: ה"ה כל אילנות שיש בהן התנאים הנ"ל רק נקט הני מדהן פירות המצויין בא"י. מיהו מדאורייתא אין חיוב פאה ומעשרות רק בדגן תירוש ויצהר:

משנה ו

לעולם הוא נותן משום פאה: בלא נתן במחובר:

ופטור מן המעשרות עד שימרח: שיצבור התבואה בכרי. ויחליק פני הכרי למעלה ליפותו. דאז נגמר נקיות התבואה ואז ראוי ליתן תרומה ומעשרות:

ובנתן אחר כך חייב בתרומות ומעשרות תחילה:

ונותן משום הפקר ופטור: הזוכה בה:

ומאכיל: טבל:

לבהמה ולחיה ולעופות: דאכילתן בקבע כעראי דאדם דמי ולא נקט עראי דאדם משום דבעי לאשמעינן רבותא דבבהמה אפילו קבע מותר. מיהו אף לאחר מרוח בשדעתו להכניס לביתו רשאי לאכול בהמה קבע ואדם עראי כפ"א דמעשרות:

ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח: דאז אסור מד"ס עד שיעשר:

דברי ר"ע: ולרבנן אפילו מקודם חייב מד"ס:

כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהם עד שימרח: ובלקחו אח"כ מדכבר נתחייב למעשרות. קנסוהו רבנן שלא יפסידו לאחיהם העניים:

המקדיש ופודה חייב במעשרות עד שימרח הגזבר: דבשעת מרוח פטור היה. ונקט שפדה המקדיש. לרבותא דאע"ג דבשעת זריעה וגם השתא התבואה שלו היתה. וסד"א דשפיר קרינן ביה תבואת זרעך אף שמרחה הגזבר ביני ביני קמ"ל:

בועז

הלכתא גבירתא