תפארת ישראל על ערכין ה

משנה ערכין, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

אם זהב זהב: הכל כפי שנדר, והא קמ"ל דהא בלא פירש, נותן כפחות מדברים הנשקלים במקום שנדר, ואפילו זפת או בצלים, ברגילים למכרן שם במשקל. ודוקא באמר שלכך נתכוון, דאל"כ, סתם נדרים להחמיר [כלח"מ פ"ב דערכין]:

מעשה באמה של ירמטיה: חסורי מחסרא וה"ק, ואם הנודר עשיר, אף שלא פירש איזה משקל נדר נותן לפי עשרו, ומעשה נמי באמה של ירמטיא וכו' והיינו דקמ"ל מתני':

ונתנה משקלה זהב: מדהיתה עשירה ביותר:

משקל ידי עלי: והאיך אפשר לשקלה, שכשירצה מקילה או מכבידה:

ומכניסה עד מרפקו: עללענבאגען. ושוקל בשר חמור וגידין ועצמות: קודם שיניחו במים, דאח"כ יתנפח מהמים:

ונותן לתוכה עד שתתמלא: דבשר חמור משקלו כבשר אדם, והשתא ידע כמה המשקל מנפוח ידו בדבר שהוא כמשקל ידו:

ועצמות כנגד עצמות: שמא בשר או עצמות החמור שלקח, הוא יתר או פחות על בשר או עצמות ידו:

משנה ב

וכמה הוא שוה בלא יד: לא דשמין אותו כמה שוה כשנקטעה ידו, דמי שנקטעה ידו נקנה בזול ביותר, מדהוא מזולזל, והרי הוא אמר דמי ידי עלי כשלא נקטעת ידו. אלא דשמין אותו כעבד כמה שוה כשמכרו רבו חוץ מידו, וכמה שוה כשמכרו כולו, ומה שיש בין זה לזה נותן להקדש:

זה חומר בנדרים מבערכין: דבנדרים באמר דמי ידי עלי נותן כדלעיל, ובערכין באמר ערך ידי עלי, אינו נותן כלום:

יתנו היורשין: משום שדמיו קצובים. ודוקא כשעמד כבר בדין, וחייבו הכהן, דאז הו"ל כמלוה בשטר ונגבית מיורשים. [אב"י כ"כ הר"ב והרמב"ם, אבל הראב"ד כ' דהשתא דקיי"ל דמלוה ע"פ נגבית מיורשים דשעבודא דאורייתא, א"צ שעמד בדין]:

לא יתנו היורשים: אף שעמד כבר בדין, אבל לא קצצו הב"ד עדיין דמיו, פטור:

שאין דמים למתים: ר"ל דמדנדר רק כפי שישמוהו ב"ד, לא חייב כלום עד שישמוהו, וכיון שמת קודם ששמוהו, הרי בשעת שומא לא חזי למכרו כעבד, ובחייו לא ידע זה בכמה נשתעבד [כך כתב רש"י. ותמוהין דברי רתוי"ט שכתב דלהכי אין דמים למת, דמת אסור בהנאה, ותמוה וכי בחייו שמין בשרו]:

ערך ראשי וערך כבדי עלי נותן ערך כולו: דנדר בערכך נפשות כתיב, ובהנך נפש החיות תלוי בהן. ונקט ראש שהוא אחד מאברים החצונים. וכבד מדהוא אחד מאברים הפנימיים. [אב"י ל"מ נ"ל דנקט ראש אף שיש בו חלקים שאין החיות תלוי בהן כאזנים וחוטם. ונקט כבד אף דרובו א"צ לחיות. דבכזית א' סגי [כחולין מ"ו א'] עכ"ל בני הרב נ"י. ומה שהקשה בני הרב שליט"א, מ"ש מערך רגלי שיש בה ג"כ חלק שהחיות תלוי בו מארכובה ולמעלה. נ"ל דבכלל לשון בנ"א לא נכלל בשם רגל רק ארכוכה הנמכרת עם הראש דהיינו מארכובה ולמטה [וכב"ב דפ"ג ב' וחולין עו"א ודו"ק]:

דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו: זה הכלל לאתויי שאר אברים שהנשמה תלויה בהן. ואפילו מארכובה ולמעלה שיכול לכוות ולחיות [כחולין דמ"ב], עכ"פ כל זמן שלא נכוותה אינה בת חיות:

משנה ג

ערך חציי עלי נותן ערך כולו: דחצי הגוף הו"ל כאבר שהנשמה תלויה בו:

זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו: לאתויי באמר דמי חצי ארכובה ולמעלה שלי עלי, אף על גב דבניטל חצי צומת הגידין כשר, עכ"פ החצי נכלל ברובו, ומחשב נשמה תלויה בו [כך נ"ל כוונת הש"ס]:

משנה ד

יתנו היורשין: והוא שעמד הנערך בדין קודם שמת, דבמת הנערך קודם שעמד בדין, אפילו המעריך קיים, פטור, [אב"י עיין לעיל סימן י"א]:

משנה ה

בית זה קרבן: לבדק הבית. וקמ"ל קדשי מזבח, וקמ"ל קדשי בדק הבית:

ונפל הבית: קודם שהחזיק בו הגזבר. וה"ה בנגנב או נאבד השור, שישנו בעולם [עיין חולין קל"ט א']:

אינו חייב לשלם: מדלא הקדיש רק שור או בית זה:

דמי: בהמשנה שבגמרא ל"ג מלת דמי, ואעפ"כ הכי מיירי [ועש"ס]:

חייב לשלם: דמדקאמר עלי, כוונתו שיתחייב באחריותו כמאן דדרי אכתפיה. מיהו כולהו מתני' מיירי בהקדישן לדמיהן, אז כיון דאמר עלי, שהתחייב באחריותו אע"ג דאמר זה, א"א לומר שהתכוון במלת זה שיתחייב רק בגוף זה ולהפטר כשיאבד, ליתא, דהרי הקדישן לדמיהן, ולא הקדיש הגוף מעולם, אלא ע"כ התכוון במלת זה, להודיע כמה דמים הקדיש, אבל בהקדיש גוף השור בעצמו שיהיה עולה, דוקא בלא אמר מלת זה, רק הרי שור עלי עולה, והפרישו ונאבד, חייב באחריותו. הא אם אמר מלת זה אע"ג דאמר נמי מלת עלי, כגון שאמר שור זה עלי עולה, ונאבד השור, פטור, דמדאמר זה לא התחייב אלא ליתן גופו, אף על גב דהדר קאמר נמי עלי, אמרינן שהתכוון לקבל על עצמו טרחת הבאתו לעזרה [כך כ' רש"י. ול"מ נ"ל דאילו אמר שור זה עולה ולא אמר עלי, יוכל ליתנו לאחר שיקריבו בעבור מה שהתחייב האחר. ועיין ערכין פ"ח מ"ז. לפי זה מ"ש בש"ס הכא, עלי להביאו קאמר, ר"ל שהתחייב להקריבו בשביל עצמו]:

משנה ו

חייבי ערכים ממשכנין אותן: וה"ה בחייבי דמים:

חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן: דמדאתו לכפרה לא משהי להו. מיהו חטאת נזיר דלא אתי לכפרה, וגם אין הבאתו מעכבתו מלשתות יין ומלהטמא למתים, דהרי משנזרק בעדו דם של א' מקרבנותיו, מותר ביין ובטומאה. לפיכך זמנין דפשע ומשהי להביאו, ולפיכך ממשכנין אותו על חטאתו. אבל אשם שמביא נזיר טמא, אף דג"כ אין מעכבתו מלמנות נזירות טהרה [כנזיר די"ח], אפ"ה כיון דלכפרה אתא על שלא נזהר מלהתטמא, לא משהי ליה ואין ממשכנין אותו:

חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן: אף דעולה נמי מכפרת על עשה ועל לאו שניתק לעשה, עכ"פ מדלאו חובה נינהו, אתי לשהויי וממשכנין אותו, מיהו עולת מצורע, דמעכבת טהרתו, לא משהי ליה ואין ממשכנין אותו עליו:

לרצונו: אפ"ה כשב"ד ממשכנין אותו כופין וכו':

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני: ר"ל וסגי בהכי. דמה"ט כתיב לרצון בל' ולא ברצון בב'. דקמ"ל קרא דאע"ג שכפוהו שיאמר רוצה אני, ואינו ברצון, עכ"פ מדהתרצה בבחירה מיראת המכות, וה"ל לרצון, ר"ל שהולך ונוטה לרצונו, אף שאינו ברצון גמור, סגי, וכתלוהו וזבן זביניה זבינא [ב"ב דמ"ח א']:

וכן אתה אומר בגטי נשים: כל שדינו שיכפוהו לגרשה:

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני: ולא סגי בנתינה לחוד, רק צריך לבטל גם כל מודעי, דהרי בגט נמי צריך רצונו:

בועז

הלכתא גבירתא