תפארת ישראל על נגעים ז

משנה נגעים, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על נגעים · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

אלו בהרות טהורות:    אפילו נולד בהן סיט"ו בשעה שראויין להטמא בנגע. ואפילו בשנולד בשעת החיוב פשיון לנגע זו. דינו כשאר סיט"ו. ולא אמרינן דמדנשתנה תואר הנגע. נגע חדש הוא ותראה בתחלה [ועיין לעיל פ"ד מ"ח ובתוספתא ספ"ב]:

שהיו בו קודם למתן תורה:    ק' מה דהוה הוה. ומה נפ"מ בזה [כחגיגה די"א ותענית ד"ה ב']. י"ל משום דכל הנהו אינך דחשיב תנא. כולהו רק מהך ילפינן. מדאמרה תורה כי יהי' בו נגע דמשמע להבא. ור"ל שיתהווה בו הנגע משעת הצווי ואילך דמאז מתחיל שעת חיוב. ולאפוקי כשבשעת הצווי כבר הי' בו הנגע שנולדה בו בשעת הפטור. אמ"ט. ומינה ילפינן דה"ה אינך דחשיב תנא דגם הם נולדו בשעת פטור. אע"ג שנתקיימו עד אחר שעת חיוב אפ"ה אמ"ט בנגעים ומדכולהו מנגע שקודם מ"ת נפקא להכי אקדים תנא למנקט להמלמד ברישא:

בקמט:    דהו"ל ביהס"ת שאמ"ט בנגעים [כפ"ו מ"ח]:

בראש ובזקן:    שאמ"ט רק בנתק ולא בבהרת:

בשחין ובמכוה וקדח ובמורדין:    כולם מפורשים לעיל [פ"ו מסי' נ"ה ואילך]:

חזר הראש והזקן ונקרחו:    ר"ל אע"ג שאחר שנתהווה הנגע במקום פטור. חזר הראש וכו':

השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת:    והרי השתא שייך בהו בהרת [כפ"ו סי' ס"ו]:

טהורים:    משום דלידת הנגע במקום פטור הי':

עד שלא העלו שער:    נתהווה שם בהרת. והרי אז זמן חיוב הי' דהרי אז מטמא כשאר עור הבשר [כסוף פ"ו]:

השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו:    ר"ל קודם שנתהווה השחין והמכוה והקדח. כבר הי' שם בהרת בעור הבשר. ואח"כ בא על הבהרת שחין וכו' ועדיין הבהרת שם:

צרבת:    ל"ג מלת צרבת:

נעשו צרבת:    ר"ל ואחר שנולד במקום הבהרת שחין וכו'. ונטהרה הנגע. חזר השחין ונעשה צלקת. דהיינו שהעלה קרום בהתחלת רפואת השחין והמכוה. ועדיין הנגע קיימת שם. והרי השתא שעת חיוב הוא. דהנגע שיוולד שם השתא טמא:

וחיו:    נ"ל דלרבותא נקט חיו. ור"ל ואפילו נתרפאו לגמרי דהו"ל השתא מקום הנגע עור ובשר ממש כבתחלה. אפ"ה מטהרי רבנן. ומכ"ש כשנשאר במקומה צרבת. דהרי אז שם שחין עדיין על מקום ההוא. שהרי אז אמ"צ בנגעים. וגם אין הנגע פושה לתוכן אז. נמצא שאז אינן עדיין כשאר בשר שבתחלה [כפ"ו סוף מ"ח]. בכה"ג וודאי מטהרי רבנן:

ר' אליעזר בן יעקב מטמא:    האי מטמא ר"ל נידון כנגע. בין להסגיר כשאין בו סיט"ו ובין להחליט כשיש בו סיט"ו:

וחכמים מטהרים:    לגמרי. דס"ל דכל נגע צריך שתהיה בזמן חיוב ובמקום חיוב מתחלה ועד סופה בלי הפסק. הא כשהפסיק זמן או מקום פטור. לאו שמה נגע כלל בין להסגיר או להחליט. ונ"ל דמדסתם תנא. משמע בין שהיה כל הב' שנויים הללו קודם שבא לפני הכהן. ובא השתא לפני הכהן כשהנגע כבר בזמן ומקום חיוב [והרי המנוגע נאמן על עצמו כתוספתא ספ"א]. ובין שבא עם נגע הראשונה בזמן חיוב לפני הכהן והסגירו. ובתוך ימי ההסגר נתהווה הנגע במקום פטור. ובסוף ההסגר מצא הכהן שחזר ונתהווה מקומה מקום חיוב. וכ"כ כשהסגירו הכהן כשהיתה במקום חיוב ובסוף ההסגר מצא הכהן במקום פטור. ופטרו. ואחר הפטור חזרה למקום חיוב. או שכשהיתה במקום חיוב בתחלה. הי' בה סיט"ו. וראהו הכהן והחליטו. ואחר ההחלט נתהוות במקום פטור. וטיהרו או לא טיהרו עדיין הכהן. ואח"כ חזרה להיות במקום חיוב. ועדיין הסיט"ו במקום הנגע. או עבר הסיט"ו מהנגע. בכל האופנים דיינינן לראב"י להנגע בתרא כשאר נגע. ולרבנן לא שמה נגע כלל. וטהור לגמרי. ונ"ל עוד דלא פליג ראב"י רק במה דס"ל דשמה נגע. אבל מודה דבנתהווה בזמן חיוב. וחזרה להתהוות במקום פטור. ואח"כ שוב חזרה להתהוות במקום חיוב לא גרע מהלכה וחזרה בינתיים שיש בה חילוק. בין שהי' השנויי' בסוף שבוע דאז אמרינן דהיא היא הראשונה. ואם נתהווה השנויים לאחר הפטור או לאחר ההחלט תראה בתחלה [כפ"ד מ"ז]:

משנה ב

נשתנו מראיהן:    ר"ל אם נגעי' הנ"ל דאמרינן שהן טהורין נשתנה מראיתן בסוף בזמן חיוב להיות מראה אחרת מאותה המראה שהי' בה בתחלה. [ונ"ל דבהלכה וחזרה ביני ביני לכ"ע תראה בתחלה]:

בין להקל:    שהוכהה לבנוניתן נמוך מבתחלה:

בין להחמיר:    שהתלבנו השתא טפי מבתחלה:

היתה כשלג:    בזמן פטור. והוא היותר עז שבלובן:

ונעשה כסיד ההיכל:    בזמן חיוב. והוא תולדת שלג. וכהה ממנו:

וכקרום ביצה:    ר"ל או שמראה שלג שהי' לה בזמן פטור. נתהפך השתא בזמן חיוב למראה צמר או למראה קרום. והרי כולן כהין משלג:

או מספחת עזה:    א"א לומר דה"ק תנא. שמספחת נעשת שאת. או מספחת עזה. ליתא. דהרי התנא להקל רצה לפרש. וגם קשה עלינו לומר דה"ק. שאת שהוא כצמר לבן. נעשת מספחת שהיא כקרום ביצה. או שנגע עזה דהיינו כשלג. נעשת כמספחת שלה. דהיינו כסיד. ג"כ ליתא. דמלבד שא"כ יהיה בבא זו יתר כנטול דכבר תני לה ברישא [ומ"ש הר"ב דתני והדר מפרש. במחכ"ר איפכא הול"ל. דמפרש והדר תני]. קשיא נמי שהלשון מסורס. אלא נ"ל דה"ק או שעזה כשלג נעשת כשאר מספחת של שאת. דהיינו שכהה טפי מצמר לבן ועז יותר מקרום. או שעזה כשלג נעשת כשאר מספחת של עזה. שכהה משלג ועז מסיד. ולרבותא דר"ע נקט הכי דאע"ג דנשתנה רק קצת ממראיתו שבתחילה. ועדיין לא הגיע למראה האחרת. או אפי' נשתנה רק למראה שאינה מד' מראות שמנו חכמים. אפ"ה מחשב שנוי ותראה בתחלה [ורבינו רב"א זצוק"ל עוררני לזה הפירוש]. ונקט כל השנויים במראה שלג. מדהיא המראה הראשונה והיותר עזה שמנו חכמים. וה"ה בסיד וצמר שהוכההו לבנינותן:

היתה כקרום ביצה ונעשה כצמר לבן:    שבזמן חיוב נתהפכה לכצמר לבן שהוא עז טפי מקרום והוא אב לקרום:

כסיד ההיכל וכשלג:    ר"ל או שמראה קרום שהי' לה בזמן פטור. נתהפך השתא בזמן חיוב למראה סיד או למראה שלג. והרי כולן עזין הם מקרום. וה"ה בנשתנה מספחת לשאת. או מספחת לבהרת וכלעיל. אלא חד אופן מהשינויים נקט ואינך מרישא שמעינן להו. וגם מה"ט לא נקט תנא בהשינויים להחמיר רק בנגע כקרום. שהוא היותר כהה שבד' מראות. וממילא שמעינן דה"ה בצמר וסיד שהועז לבנינותן:

רבי אלעזר בן עזריה מטהר:    דס"ל דאע"ג דנשתנה מראיתו. והול"ל דנגע חדש הוא. אפ"ה כל שהוא ממראה חיוב למראה חיוב. אמרינן דהיא היא. מיהו בהוכהה לנמוך מקרום. לכ"ע נידון כעברה לגמרי. וכששוב נתהפכה תראה בתחלה:

ר' אלעזר חסמא אומר להקל טהור:    אם בזמן החיוב הוכהה מראיתה מבתחלה אע"ג דגם מראה כהה זו מין חיוב הוא:

ולהחמיר:    ר"ל ואם בזמן החיוב נתחזק לבנינותה טפי מבתחלה:

תראה בתחלה:    דלבנונית כהה היא בכלל עזה. ולהכי נדונת כאילו היא היא. אבל אין עזה דהשתא בכלל כהה דמעיקרא ולהכי הו"ל השתא כנגע חדש:

תראה בתחלה:    דס"ל דבין כהה או עזה אין א' בכלל חבירו. וכל שנשתנה מזה לזה נדונת כנגע חדש:

משנה ג

בהרת:    שהיא כגריס שבא לפני הכהן:

ואין בה כלום:    שאין בה אפילו קצת מסיט"ו. דהיינו שער א' לבן או חצי עדשה מחיה. וקמ"ל דאף דאין רגליי' כלל שיוולד סיט"ו אפ"ה יסגיר:

בסוף שבוע ראשון:    ר"ל בין בזה או בזה:

יפטור:    אפילו נשתנה ביני ביני ממראה למראה [הרא"ש]:

ופוטר:    ר"ל ואם בעודו עוסק להסגירו או לפוטרו רק שלא אמר עדיין בפירוש דינו. נולדו וכו':

ונולדו לו סימני טומאה:    כגון ש"ל או מחיה. בין שאירע כך בשעה שעוסק להסגירו בתחלה. ובין שאירע כך או נתהווה הפסיון בשעה שעוסק להסגירו בתחלת שבוע ב'. או שאירע כך בסוף שבוע ב' בשעה שעוסק לפטרו:

יחליט:    אבל אם נולדו בו סיט"ו תוך שבועת ההסגר. הא תנן לעיל [פ"ג מ"א] אין מחליטין את המוסגר [הרא"ש]:

יחליט:    אפילו בתחלה. חוץ מפסיון שהרי אמ"ט בתחלה:

בתחלה בסוף שבוע ראשון יסגיר:    דלא גרע מעמד בעינו. אבל כשעברו סיט"ו אחר שהחליטו בהן פוטרו אע"ג שעדיין הנגע גדולה כגריס ויותר. מיהו הכא מיירי רק בנגע שבעור הבשר. או שבקרחת וגבחת. או שבנתק. דאילו שבשחין ומכוה. אם בתחילה יסגיר ואם בסוף שבוע א' פטרו לגמרי דבהנך א"צ הסגר רק שבוע א':

בסוף שבוע שני לאחר הפטור יפטור:    אבל סיט"ו שנולד תוך ימי ההסגר. בין ששוב עבר או לא עבר תוך ימי ההסגר ישאר בהסגרו עד סוף השבוע [הרא"ש]. ונ"ל דה"ה אפילו עברה כל הנגע תוך ימי ההסגר צריך להשאר בהסגרו עד סוף שבוע:

משנה ד

התולש סימני טומאה:    שתלש ש"ל שבנגע שבעור הבשר או השער צהוב שבנתק:

והכווה את המחיה:    דאע"ג דמכוה נמי דין נגע יש בה. עכ"פ ביטל שם מחיה ממנה. וכ"ש בחצץ כל הבהרת לגמרי:

עובר בלא תעשה:    בין בנגעי אדם. בגדים. או בתים. בין בתחלה קודם שראהו הכהן. ובין בתוך ימי הסגרו. או בתוך ימי חלוטו. או גם לאחר הפטור. אפילו לא הי' בו אז סיט"ו. ואפילו קצץ נגע טהור כגון בהק או פרח בכולו [ערש"י שבת קל"ב ב' וערמל"מ פ"י מטו"צ ה"א] ואפילו לא תלש רק מקצת סיט"ו. כגון שהקציר גובה הש"ל לפחות מכשיעור. או שתלש רק שער א' מב'. או ב' מג'. בכולהו גווני חייב. אבל בלא הועילו מעשיו. כגון שתלש א' מג'. או ב' מד'. וכ"ש בקצץ נגע טהורה לגמרי וכלעיל. אע"ג שבכולן עובר בל"ת. אפ"ה אינו לוקה. כיון שבין כך ובין כך נשאר בטהרתו [עי' רמב"ם פ"י מטו"צ] ודמיא הך לאונס שגירש ראה ישראל הוא דלא הועילו מעשיו מחזיר ואינו לוקה [כתמורה ד"ה א']:

ולטהרה:    ר"ל ולענין טהרה מה דינו:

עד שלא בא אצל הכהן:    אם אז תלשן:

טמא:    נ"ל דר"ל נשאר בטומ' מוחלט לענין פריעה ופרימה ולכל שאר מילי:

אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל:    הוא רבן גמליאל השני בן רשב"ג שנהרג בזמן החורבן. וזה ר"ג היה נשיא אחר ריב"ז. ור' יהושע היה תלמיד ריב"ז [עי' מ"ש אבות פ"ב מ"ח]. ומנוהו לר' יהושע זה לאב"ד בזמן ר"ג זה [כב"ק דע"ד ב'] ושניהן היו אחר החורבן [ועי' מ"ש בס"ד אבות פ"ב סי' ס"ז]:

הולכין לגדווד:    אי גדווד גרסי' וודאי שם מקום הוא וקמ"ל בזה דגם בנסעם בדרך תמיד היה כל תורת ד' בפיהם אבל אי גרסינן לגדוד. וכיש ספרים [וכן נראה שהי' גירסא זו לפני הר"ב רק שדחה אותה בב' ידים]. נ"ל דהיינו בהלכם למלחמה במלחמת בן כוזיב' שהיה בימיהם נ"ב שנה אחר החורבן. והי' ר"ע נושא כליו של בן כוזיבא הנ"ל [כרמב"ם פי"א ממלכי']. וכשראה ר"ע את בן כוזיבא אמר דין הוא מלכא משיחא [כירושלמי תענית פ"ד ה"ג]. ואם כך הוא. וודאי קמ"ל טובא דאפילו בעת צאתם לקראת נשק. ונפשם בכפם תמיד. אפ"ה הי' לבם קשור בהקב"ה ותורתו כשלהבת בגחלת:

בתוך הסגירו:    וראה הכהן שראוי להחליטו. אבל עדיין לא החליטו בפירוש:

התחלתי מביא להם ראיות:    ובמשנתינו אין מפורשים הראיות. אבל מפורשים בתוספתא [פ"ג] וז"ל התחלתי מביא להם ראיות. מפני מה עד שלא בא לפני הכהן טהור. לא מפני שלא ראה הכהן סיט"ו שבו אף תוך הסגרו עד שלא ראה הכהן סיט"ו שבו. אמרו לו יפה אמרת. קצצה מתכוין וכו' [עכ"ל התוספא]:

עד שיטמאנו הכהן:    ר"ל אינו טמא רק כשתלש הסיט"ו אחר שטימאו הכהן בפירוש. בכה"ג לבד נשאר בטומאתו. אבל באינך גווני טהור. ואעפ"כ יש חילוק בינייהו. דבתולש הסיט"ו קודם שבא לפני הכהן או תוך ימי הסגר א' או ב'. קודם שחרץ הכהן משפטו. הרי לא עדיף זה מאילו עמד בעינו בלי סיט"ו ולפיכך צריך עכ"פ להשאר בהסגרו כפי הזמן שחייב להסגר עוד. וצריך ג"כ לטבול אחר כלות ימי הסגרו ככל הנפטר מתוך ההסגר. אבל אם אחר הפטור נולד לו סיט"ו ותלשו. נשאר בטהרתו וא"צ טבילה:

מאימתי היא טהרתו:    של התולש סיט"ו שבו אחר שהוחלט:

ר' אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר:    נ"ל דמדנקט עד שיולד לו נגע אחר ולא קאמר עד שיוחלט בנגע אחר. ש"מ דס"ל דגם כשנטהר רק מתוך הסגר מהני. וכן משמע נמי מש"ס [בכורות ל"ד ב]. והיינו משום דמדחסו עליו מן השמים שהתרפא מנגע השניי' אמרינן דאם היתה עדיין בו הראשונה גם היא היתה נתרפאת. וה"ה בפרח בכולו או שנתמעט בהרתו מכגריס. אף שלא נתרפא לגמרי אפ"ה מהני לר"א. דבהנך מודה לרבנן רק איהו רבותא נקט. דאפילו הוכחה שמנגע אחרת ס"ל דמהני. מיהו דוקא בשהיתה האחרת צריכה עכ"פ הסגר. אבל בהי' בו בוהק או ח"ג בהרת. ונתרפא ממנה. גם לר"א לא ס"ד שיתטהר עי"ז מהנגע שתלש סיט"ו שבו. מתוך דחזינן דחסו עלי' משמים. כמו דלא ס"ד שנטהרנו מנגעו אם הוחלה ונסתכן וחזר והבריא. או כשנעשה לו שאר נס. דנימא דמדחסו עלי' משמים גם אנחנו נחוס עלי' לומר שאם היתה נגעו עדיין קיימת ג"כ היה מתרפא. דבעינן שנראה שחסו עלי' משמים בענין טומאת נגע:

או עד שתתמעט בהרתו מכגריס:    ונל"פ דה"ה בנקצצה מעצמה. לא גרע מנתמעטה מעצמה בטבע. וכבר אמרנו דבהנך גם ר"א מודה רק רבנן פליגי עלי' בהוכחה שמנגע אחרת על נגע הטמאה. וכן משמע נמי מדקאמר רבנן מלת עד. ש"מ דרבנן מחמרי טפי מר"א. מיהו דוקא בשנטמאה הראשונה בש"ל או בפשיון. ותלש הסיט"ו. ואח"כ פרח בכולו. נטהר. דהרי אפילו הי' נשאר בו הסיט"ו הי' נטהר השתא כשפרח בכולו [כפ"ח מ"ג]. אבל בכווה המחיה שבנגע הראשונה. או קעקע המחיה. ואח"כ פרח בכולו. ואפילו פרח גם על מקום המחי' לא נטהר. דמאן יימר שאם היתה המחיה קיימת שהי' פורח גם עלי':

משנה ה

מי שהיתה בו בהרת:    אפילו אם גם כבר הוחלט בסיט"ו:

ונקצצה:    וה"ה בנשרו הש"ל מעצמן. או שנקצץ או נכווה הפסיון. או המחיה מעצמה. רק נקט שנקצצה הבהרת. משום סיפא דפליגי בה:

ר' אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו:    לכאורה הי' נל"פ דגם משנה זי מיירי בנגע שהחליטה הכהן כבר בא' מג' סימני טומאה. דמ"ש מתולש סיט"ו לעיל. דקיי"ל כר"ע לעיל דאינו טמא רק בשהחליטו הכהן כבר. אולם מרש"י [בכורות דל"ד ב' ד"ה או עד] לא משמע כן. ושאר רבותינו שרים עצרו במילין ולא פירשו לנו. וגם הרמב"ם [בפ"י מטו"צ] כתב סתם ואי נימא דכולהו כרש"י ס"ל. ע"כ צ"ל דבקצץ הבהרת כולו החמירו טפי מבתולש סיט"ו. מדהתאכזר ע"ע כל כך כדי להשמט מדין הטומאה שגזרה תורה עלי' לפיכך אפילו קצצה בלי סיט"ו טמא. ואפשר דמה"ט אפילו קודם שבא לפני הכהן. או אחר שפטרו הכהן נמי קנסינן ליה:

וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו:    ולא קתני עד שתתמעט מכגריס וכלעיל. דהתם רק תלש הסיט"ו והשאיר הבהרת. שפיר שייך לומר שתתמעט הבהרת מכגריס. אבל הכא שנקצצה כולה. הרי ממועטת ועומדת היא:

היתה בראש הערלה ימול:    ואפילו מילה שלא בזמנה דלא דחי שבת. אפ"ה כל עשה דחי לא תעשה: