ברטנורא על נגעים ז

משנה נגעים, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

אלו בהרות טהורות, שהיו בו קודם מתן תורה - מי שהיתה בו צרעת קודם מתן תורה, לא היה טמא מחמת אותו נגע לאחר מתן תורה, דכתיב (ויקרא יג) אדם כי יהיה בעור בשרו, פרט לזה שכבר היה. וכל הני נמי דחשיב, מהתם נפקי דבעינן שיוולד הנגע בשעה שראוי ליטמא בו ולא קודם, כמו גר עד שלא נתגייר וקטן עד שלא נולד, וכן כולם:

בקמט ונתגלה - שהיה מתחלה הנגע מוסתר בתוך הקמט והיה טהור מפני שהוא בבית הסתרים, ואח"כ נתגלה:

ובמורדים - כלומר בשחין ומכוה המורדים שלא נתרפאו ולא העלו קרום כקליפת השום:

עד שלא העלו שער - בא הנגע, דחשיבי כעור בשר, היינו תחלתן טומאה. וכשעלו שערות, הוי טהרה, שדינן בנתקים. וכשנקרחו, היינו סופן טומאה. וכן שחין ומכוה וקדח דעד שלא באו בא הנגע, היינו טומאה. וכשבא השחין והמכוה והקדח, היינו טהרה. דבעינן שיקדים השחין והמכוה לשאת, דכתיב (ויקרא יג) והיה במקום השחין שאת, שיקדים השחין לשאת ולא שתקדים השאת לשחין. כשחזרו ונעשו צרבת, היינו טומאה :

וחיו - שנתרפאו יפה:

רבי אליעזר בן יעקב מטמא - כיון דבתחילה בא הנגע בעור הבשר וחזר סופו לקדמותו, לא חיישינן להפסק שבינתיים:

וחכמים מטהרים - הואיל והפסיק הטהרה שבינתיים. והלכה כחכמים:

(ב)

נשתנו מראיהן - אבהרות טהורות קאי. כגון דהוות כשלג עד שלא נתגייר, ומשנתגייר נעשית כסיד ההיכל:

כצמר לבן וכקרום ביצה - כלומר, תחילה היתה כצמר לבן ועכשיו נעשית כקרום ביצה :

נעשית מספחת שאת או מטפחת עזה - כלומר, שהשאת נעשית מספחת, שחזרה להיות כתולדה שלה. או שהעזה נעשית כמספחת שלה. ופרושי קמפרש לרישא דקתני היתה כשלג ונעשית כסיד ההיכל, היינו שנעשית עזה מספחת. ואותה שהיתה כצמר לבן ונעשית כקרום ביצה, היינו שנעשית שאת מספחת:

וכסיד ההיכל וכשלג - כלומר היתה כסיד ההיכל ועכשיו נעשית כשלג:

רבי עקיבא אומר כו' - והלכה כר' עקיבא:

(ג)

בהרת - מהשתא איירי בבהרות טמאות:

ואין בה כלום - לא מחיה ולא שער לבן:

בתחלה - כשהובא אל הכהן. וכן בסוף שבוע ראשון אם לא נולד בה כלום, יסגיר:

בסוף שבוע שני - אם לא נולד בה כלום, פטור. וכן לאחר הפטור, אם לא נולד בה כלום, עומד בפטור זה כל ימיו ושוב אינו מסגירו:

עודהו מסגירו - שהיה רוצה להסגירו, בין בתחלה כשהובא אל הכהן, בין בסוף שבוע ראשון, ולא הספיק להסגירו עד שנולדו סימני טומאה, כגון בתחלה בשער לבן ומחיה, ובסוף שבוע ראשון בשער לבן ומחיה ופשיון, יחליט. אבל משהסגירו, הא תנן לעיל בריש פ"ג, אין מחליטין את המוסגר:

ופוטר - כלומר או פוטרו, כגון בסוף שבוע שני. ואפילו לאחר הפטור אם נולדו סימני טומאה, יחליט:

עודהו מחליטו - שהיה [בא] להחליט ולא הספיק עד שהלכו סימני טומאה:

בתחלה - כשהובא אל הכהן, או בסוף שבוע ראשון, ימגיר. אבל אם משהחליטו הלכו להן, כגון שהחליטו בשער לבן והלך לו שער לבן ובהרת קיימת, אין מסגירו עליה, אלא פוטרו וטהור:

(ד)

התולש סימני טומאה - כגון שער לבן בעור בשר, ושער צהוב בנתקים:

והכווה את המחיה - דמשנכוית אינה סימן טומאה:

עובר בלא תעשה - דהשמר בנגע הצרעת. וכל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה:

ולטהרה - כלומר ולענין טהרה מה דינו:

עד שלא בא אצל כהן - אם תלשן, טהור. ואם תלשן לאחר חלוטו, טמא:

הולכים לגדווד גרסינן - והוא שם מקום:

בתוך הסגרו מהו - אם תלש סימני טומאה בתוך שבוע של הסגר ראשון או של הסגר שני, מהו:

התחלתי מביא להם ראיות - בתוספתא מייתי דכך היתה ראיתו, מפני מה עד שלא בא אצל כהן, טהור, לא מפני שלא ראה הכהן סימני הטומאה שבו, התולש סימני הטומאה תוך הסגר נמי דין הוא שיהא טהור, שלא ראה הכהן סימני טומאה שבו. הלכך, אחד עומד בפני הכהן, כלומר אחד אותו העומד בפני הכהן ומיהר לתלוש סימני טומאה קודם שיאמר לו הכהן טמא אתה, ואחד אותו שתלשן תוך ימי הסגרו, בין זה ובין זה טהורין. וכן הלכה:

מאימתי היא טהרתו - של אותו שתלש סימני טומאה לאחר חלוטו:

כשיוולד לו נגע אחר ויטהר ממנו - דכיון דנתרפא מן השניה, אגלאי מלתא דחס רחמנא עליה, ואי נמי הוות קיימא קמייתא הוה מיתסי מינה כמו מזו:

עד שתפרח בכולו - נגע האחרון, דליכא למיחש למידי. דהא אי הוה ביה נמי קמא, השתא מיהא הוי טהור:

או עד שתתמעט בהרתו מכגריס - דאפילו לא נתלש השער ולא נכוית המחיה, היה נטהר, מכיון דנתמעטה הבהרת מכגריס. ומיהו עד שתפרח בכולו לא קאי אלא אתולש סימני טומאה, אבל כווה את המחיה אינו נטהר בפריחה, שאילו היתה המחיה קיימת לא היה טהור בפריחה. והלכה כחכמים:

(ה)

ונקצצה טהורה - דכתיב (ויקרא יג) כל ימי אשר הנגע בו יטמא, ולא ימים שהיתה בו בהרת ונקצצה:

קצצה מתכוין - בתוספתא מוכח דהיכא דקצץ כל הבהרת וקצץ מן הבשר אשר סביבותיה עמה, כולי עלמא לא פליגי דאין לו טהרה עולמית, דקנסוהו רבנן מאחר שנתכוין לשרש אחריה. והיכא דקצצה ושייר ממנה כל שהוא, כולי עלמא לא פליגי דיש לו טהרה בפריחה, כיון דשייר ממנה לא קנסוהו כולי האי. כי פליגי, כשקצצה מצומצמת הבהרת כמו שהיא לא פחות ולא יותר: ר' אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו. והלכה כחכמים. הכא לא גרסינן במילתייהו דחכמים או עד שתתמעט בהרת מכגריס, דדוקא גבי תולש סימני טומאה דרישא ונשארה הבהרת, התם שייך למתני עד שתתמעט מכגריס, אבל הכא הרי נקצצה כל הבהרת:

ואם היתה בראש הערלה ימול - לאו במילה בזמנה איירי, דהא מילתא דפשיטא היא, השתא שבת דאיסור סקילה דחיא, צרעת דאיסור לאו גרידא לא כ"ש, אלא אפילו מילה שלא בזמנה שאינה דוחה את השבת, דוחה את הצרעת, דאתי עשה דמילה ודחי את לא תעשה דצרעת, דהכי קיימא לן בכל התורה כולה, כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם, מוטב. ואם לאו, יבא עשה וידחה את לא תעשה: