משנה נגעים ז ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק ז · משנה ה | >>
מי שהיתה בו בהרת ונקצצה, טהורה.
קצצה מתכוין, רבי אליעזר אומר, לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו. וחכמים אומרים, עד שתפרח בכולו.
היתה בראש הערלה, ימול.
מי שהיתה בו בהרת,
- ונקצצה - טהורה.
- קצצה מתכוון -
- רבי אליעזר אומר: כשייוולד לו נגע אחר, ויטהר ממנו.
- וחכמים אומרין: עד שתפרח בכולו.
- היתה בראש הערלה - ימול.
בעבור שדיבר בתולש סימני טומאה מהנגע, דיבר במי שיחתוך הנגע בכללו. וכבר ביארה התוספתא כי כאשר חתך הבהרת בכללה עם קצת בשר חי המקיף בה משטח הגוף, הנה אין לו טהרה עולמית לדברי הכל, ושהוא כאשר חתך קצת הבהרת ונשאר ממנה כל שהוא, הנה הוא יטהר כשתפרח בכולו לדברי הכל, אמנם חלקו במשנה כאשר חתך בצמצום.
והלכה כחכמים.
עוד אמר כי כאשר היה נגע בעור הערלה ימול, ואף על פי שהוא יחתוך הנגע. ואין המאמר על יום שמיני לפי שזה מבואר, כי כאשר היתה מילה בזמנה שהיא דוחה שבת אשר הוא איסור סקילה ואיך לא תדחה הצרעת שהוא איסור לאו כמו שזכרנו. ואמנם המאמר בכאן במילה שלא בזמנה שהיא תדחה צרעת, לפי שהמילה מצות עשה וחתוך הצרעת מצות לא תעשה, ומן השורשים אצלנו "כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה":
ונקצצה טהורה. כדתניא בתורת כהנים כל ימי הנגע בו יטמא (שם) וכל ימי שהיתה בו בהרת ונקצצה יכול אפילו קצצה ומתכוין תלמוד לומר כל ימי ומסתברא דאסמכתא בעלמא הוא דאינו אלא קנסא כדמשמע בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (דף לד:):
עד שתפרח בכולו. בכל הספרים כתוב כבבכורות או עד שנתמעט בהרתו מכגריס ושבוש הוא דגבי תולש סימני טומאה דרישא שהבהרת נשארה הוא דשייך למיתני הכי אבל הכא הרי נקצצה כל הבהרת ואי גרסי ליה יש לדחוק דמיירי כגון שקצץ מקצת הבהרת ומיעטה מכגריס וכי אזל ממה שנשתייר כל כך שאפי' קצץ היה ממעט מכגריס טהור:
ואם היתה בראש הערלה ימול. כדדרשינן בפרק ר' אליעזר דמילה (דף קלב:) בשר אפילו במקום בהרת יקוץ: תניא בתוספתא [שם] קצצה מתכוין רבי אליעזר אומר כשיולד לו נגע אחר ויטהר הימנו וחכמים אומרים אין לזה טהרה עולמית א"ר יהודה לא נחלקו ר"א וחכמים על שקצצה וקיצץ עמה בשר חי שאין לזה טהרה עולמית ועל שקצצה ושייר הימנה כל שהוא אם פרחה בכולו הרי הוא טהור על מה נחלקו על שקצצה מובאת שר"א אומר אין לו טהרה עולמית עד שיולד לו נגע אחר ויטהר הימנו וחכ"א פרחה במקצתו טמא פרחה בכולו טהור מצורע מוסגר ימול ופטור מן הקרבן ומוחלט ימול וחייב בקרבן היתה בו בהרת כגריס מל הימנה כחצי גריס ובסוף שבוע נעשית כסלע יראה כתחלה. פי' אין לזה טהרה עולמית ומתני' דקתני רבנן עד שתפרח בכולו בשקצצה מובאת שלא שייר הימנ' ולא קצץ עמה בשר וכר' יהודה ומובאת לשון צמצום לא פחו' ולא יותר כמו כעדשה מובאת דלעיל פ"ו (מ"ו) וקצת היה נראה שיש שבוש בתוספתא ועד שתפרח בכולו גרסינן בתוספתא כמו במתניתין דלכאורה לא פליגי ר' יהודה ות"ק אלא בהא דלר' יהודה פליגי ר"א וחכמים במובאת דוקא ולת"ק פליגי בכל ענין ועוד איכא למ"ד בפרק זה בורר (דף כה.) דכל מקום שא"ר יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש ומיהו בסוף חלון (דף פא:) (גרס ב) במשנתינו. ועוד דכתוב בהני) איתא הך פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ות"ק וגרסי' לת"ק במילתא דרבנן עד שתפרח בכולו כמו במתני' ובמקום מובאת איכתוב שם מוות בשני ווי"ן בלא אל"ף וצריך טעם בהנך גווני דמפליג ר' יהודה מ"ש האי מהאי ושמא משום דקנסא הוא כדאיתא בבכורות (דף לד:) והיכא דעקר הנגע כל כך דקצץ עמה בשר חי ראוי לקנסו טפי וכששייר ממנו לא קנסינן ליה כולי האי כשלא דקדק לחטט אחריה:
ונקצצה טהורה - דכתיב (ויקרא יג) כל ימי אשר הנגע בו יטמא, ולא ימים שהיתה בו בהרת ונקצצה:
קצצה מתכוין - בתוספתא מוכח דהיכא דקצץ כל הבהרת וקצץ מן הבשר אשר סביבותיה עמה, כולי עלמא לא פליגי דאין לו טהרה עולמית, דקנסוהו רבנן מאחר שנתכוין לשרש אחריה. והיכא דקצצה ושייר ממנה כל שהוא, כולי עלמא לא פליגי דיש לו טהרה בפריחה, כיון דשייר ממנה לא קנסוהו כולי האי. כי פליגי, כשקצצה מצומצמת הבהרת כמו שהיא לא פחות ולא יותר: ר' אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו. והלכה כחכמים. הכא לא גרסינן במילתייהו דחכמים או עד שתתמעט בהרת מכגריס, דדוקא גבי תולש סימני טומאה דרישא ונשארה הבהרת, התם שייך למתני עד שתתמעט מכגריס, אבל הכא הרי נקצצה כל הבהרת:
ואם היתה בראש הערלה ימול - לאו במילה בזמנה איירי, דהא מילתא דפשיטא היא, השתא שבת דאיסור סקילה דחיא, צרעת דאיסור לאו גרידא לא כ"ש, אלא אפילו מילה שלא בזמנה שאינה דוחה את השבת, דוחה את הצרעת, דאתי עשה דמילה ודחי את לא תעשה דצרעת, דהכי קיימא לן בכל התורה כולה, כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם, מוטב. ואם לאו, יבא עשה וידחה את לא תעשה:
רבי אליעזר אומר לכשיולד לו כו' וחכ"א עד שתפרח בכולו. בגמ' פ"ה דבכורות דל"ד רמי דר"א אדר"א ודרבנן אדרבנן אמתניתין דהתם דתנן הצורם באוזן הבכור ה"ז לא ישחט עולמית וחכ"א כשיולד לו מום אחר ישחט עליו. ומשנינן דר"א אדר"א לא קשיא. בממונא איכא למימר דעביד דסבר אטיל בו מום. ואם יתירוהו לי בכך הרי נשכרתי ואם לאו מה הפסדתי אם אמתין [על] מום אחר. בלאו הכי נמי הייתי ממתין עד שיפול [בו] מום הלכך קנסינן ליה אפי' יפול בו מום אחר כי היכי דלא ליתי וליעבד. גופו מי איכא למימר דנחית לספיקא וליקוץ אי לא קנסינן ליה לעולם. הא ודאי לא עביד דחייש שמא נגע לא יולד לו לעולם ולא אטהר לעולם ואפילו אם יולד מה אהני לו בקציצה הרי הוא נגוע כבתחלה. מוטב לו להניח את זה שמא ירפא. דרבנן אדרבנן נמי ל"ק. הכא במאי דעבד קנסוהו. הכא במאי דעבד קנסוהו. במאי איכווין למשרייה בהאי מומא בהאי מומא קנסוהו רבנן דבהאי מומא לא לשתרו ליה. והכא במאי דעבד קנסוהו. איכוון לטהורי נפשיה בהאי קציצה. בהאי קציצה קנסוהו רבנן וכיון דהך קציצה אינה מועלת לו לטהרו נמצא טמא עולמית. דחשבינן לנגע כמאן דאיתיה. דמי יימר דאי הוה ביה הוי מתסי:
מי שהיתה וכו' מאי דקשה אמתני' מההיא דהצורם באוזן הבכור דבפ' כל פסולי כתבנוהו שם. ושם בעי בגמרא אי גרסי' יטהר ממנו או ויטהר ממנו ונ"מ לחתן שנראה בו נגע כדמפרש התם דאי אמרת יטהר תנן מקמייתא טהר לי' מיד כשנולדה זו ומזו אינו טמא דנטרינן ליה יומי דחתונה או של רגל לכל אדם אלא אי אמרת ויטהר תנן סוף סוף כי לא מטמית לי' לבתרייתא הא מיטמא וקאי מקמייתא ולא אהנית לי' ולא מידי בהאי דנטרינן לי' דהא אינו טהור מראשונה עד שתתרפא אחרונה וקאי בתיקו וכתבו שם תוספות ז"ל וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס בכל הספרים גרסי' הכא או עד שתתמעט בהרתו מכגריס אבל במסכת נגעים ליתי' כדפי' בקונטריס ואמר רבי דאי גרסי' ליה ה"פ שאם קצצה ומיעטה מכגריס ומה ששייר נתרפא מקצתו מעצמו שאפי' הי' בו מה שנקצץ לא הי' בו כגריס ע"כ וכן פי' הר"ש ז"ל. וז"ל תוס' חיצוניות או עד שתתמעט בהרתו מכגריס פי' הקונטריס דבשעת קציצה לא הי' בו כגריס ולא נהירא דפשיטא דטהור ולמה יש לנו לקונסו כיון שלא הי' לו דין נגע בשעת קציצה ועוד דרש"י ז"ל פי' דל"ג לי' במשנה במס' נגעים בהך בבא לכך נראה דר"ל שחתך חצי גריס בהרתו והיא היתה כגריס ונשאר עכשיו חצי גריס וקאמר שאם נתמעט אותו חצי גריס הנשאר הוי טהור שהרי מה שקצץ אינו מועיל כלום דבלאו הכי הוי טהור כיון שאותו חצי גריס הנשאר הלך לו ע"כ. ובתוספתא מפ' ר' יהודה כדפי' רעז"ל. אבל בת"כ פרשת נגעים פי"ב ר' אלעזר הוא דמפ' לפלוגתייהו הכי:
היתה בראש הערלה ימול. כתב החכם הר"ס ז"ל אע"ג דראש הגוי' אינו מטמא בנגעים משכחת לה כגון אם פרחה בכולו חוץ מקצת מראש הגוי' שראשי אברים מעכבים הפריחה ואפי' בכל שהוא. ולפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל פי' שאם מל והלך בעור הערלה סימן שהי' מוחלט בו ה"ז חייב בקרבן מצורע עכ"ל ז"ל צ"ל כגון אם בתחלה פשה בראש המילה והחליטו ואח"כ כשימול הלך לו סימן הטומאה שהוא הפשיון א"נ י"ל דאין כאן קושיא מעיקרא שראש הערלה הוא גדול כי הערלה המכסה את העטרה יש בו יותר מכגריס ואפי' בבהרת קטנה מטמא לפי שיש במשך הערלה כגריס קודם שהגיע לראשה ממש ואפי' בראשה ממש משכחת לה אם הי' שָׁמֵן שיש בראש הערלה כגריס אף קודם שיהיה שופע וכמו שפי' רש"י ז"ל בחומש עכ"ל ז"ל:
יכין
מי שהיתה בו בהרת: אפילו אם גם כבר הוחלט בסיט"ו:
ונקצצה: וה"ה בנשרו הש"ל מעצמן. או שנקצץ או נכווה הפסיון. או המחיה מעצמה. רק נקט שנקצצה הבהרת. משום סיפא דפליגי בה:
ר' אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו: לכאורה הי' נל"פ דגם משנה זי מיירי בנגע שהחליטה הכהן כבר בא' מג' סימני טומאה. דמ"ש מתולש סיט"ו לעיל. דקיי"ל כר"ע לעיל דאינו טמא רק בשהחליטו הכהן כבר. אולם מרש"י [בכורות דל"ד ב' ד"ה או עד] לא משמע כן. ושאר רבותינו שרים עצרו במילין ולא פירשו לנו. וגם הרמב"ם [בפ"י מטו"צ] כתב סתם ואי נימא דכולהו כרש"י ס"ל. ע"כ צ"ל דבקצץ הבהרת כולו החמירו טפי מבתולש סיט"ו. מדהתאכזר ע"ע כל כך כדי להשמט מדין הטומאה שגזרה תורה עלי' לפיכך אפילו קצצה בלי סיט"ו טמא. ואפשר דמה"ט אפילו קודם שבא לפני הכהן. או אחר שפטרו הכהן נמי קנסינן ליה:
וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו: ולא קתני עד שתתמעט מכגריס וכלעיל. דהתם רק תלש הסיט"ו והשאיר הבהרת. שפיר שייך לומר שתתמעט הבהרת מכגריס. אבל הכא שנקצצה כולה. הרי ממועטת ועומדת היא:
היתה בראש הערלה ימול: ואפילו מילה שלא בזמנה דלא דחי שבת. אפ"ה כל עשה דחי לא תעשה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת