תפארת ישראל על כלים כד

משנה כלים, פרק כ"ד:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שלשה תריסין הם: ר"ל ג' מיני תריסין הן. שכל א' חלוק מחבירו בדינו:

תריס הכפוף: שכפוף כמין מרזב שיש לו שולים וב' דפנות והלוחם מעמידו נגד גבהו כדי שיקיפו התריס מג' צדדיו מחץ כי יעוף:

טמא מדרס: מדעשוי לשכוב בתוכו בשדה המלחמה. ואי"ל הרי א"ל להשוכב בתוכו עמונמ"ל. וי"ל הכא עשוי מתחלה גם לתשמיש זה בלילה שאינו שעת מלחמה. [וכמש"ל במרצופין ואינך רפ"כ סי' ט"ז ועי' רמב"ם פכ"ד מכלים הי"א]. מיהו כ"ש דמק"ט משאר טומאות. וכן בכל פרקן כל המק"ט מדרס כ"ש שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג] ואפי' באין לו ב"ק ורק בנתקלקל הב"ק שלו מק"ט רק ממדרס ולא משאר טומאו' [כרפ"כ]. אולם לרמב"ם [פ"ג מכלים] כללא דש"ס נדה הנ"ל לאו דוקא דהרי גם כלי הבא במדה מק"ט מדרס ולא טומאה אחרת ואין למדין מן הכללות [כעירובין ר"פ בכל מערבין]:

ושמשחקין בו בקונפון: שלובשין השרים כשלוחמין בשחוק בטורניר [עפכ"ג מ"ב]:

טמא טמא מת: בנטמא במת נעשה אב. ומכ"ש בנגע בשאר אה"ט שנעשה רק ראשון. אבל אמק"ט מדרס. ואע"ג דחזי עכ"פ לישיבה עכ"פ מדאינו מיוחד לכך א"ל עמונמ"ל. ואע"ג דעכ"פ חזי לישיבה בלילה שאינו זמן שחוק טורניר [וכדלעיל סי' ג]. וי"ל מדעשוי לשחוק שרים. הוא מקושט ביותר. ואינו יושב או שוכב עליו מחשש שיתקלקלו קשוטיו:

וריצת הערביין: הוא קטן ביותר. ולא חזי ללבשו. וגם לישיבה לא חזי. מדעשוי רק לשחוק הילדי' של הערביין ולא שילבישוהו וא"כ אינו כלי תשמיש כלל:

משנה ב

העשויה כקתררא: היא עגלה קצרה שאינה עשויה למשא ואינה רק רחבה כמושב איש מוקפ' דפנות כשאר כסא. ונ"ל דהא דלא חשיב נמי עגלה של קטן דג"כ מטמא מדרס [כספ"ב דביצה] ה"ט משום דגם הוא עשוי כקתדרא. ועוד נ"ל דה"ה באינו עשוי כקתדרא רק כמטה. וכעין עגלות שלנו. ויחדום לישיבה מק"ט מדרס. רק דבזמן חכמי המשנה לא נהגו לעשותו לישיבה רק בתמונת קתדרא:

כמטה: שארוכה ורחבה ביותר. ומיוחדת למלאות פרקמטיא. וא"ל להיושב בה עמונמ"ל:

ושל אבנים: שעשוי להוליך בה אבנים גדולים. ונקובה בשוליה ובדפנותיה נקבים שגדולים טפי ממוציא רמון:

טהורה מכלום: דאע"ג דכלי העשוי לדברים שגדולים מרימון. שיעור נקיבתן כפי שהן [כפי"ז מ"א וג'] עכ"פ בנקוב כך רובו. נתבטל ממנו שם כלי [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ג] ונ"ל ראיה לדברי רבינו משבת [צה"ב ולפי הגי' שהי' לרבינו שם ועי' רמב"ם פכ"ב ה"ב מטו"מ] וא"כ הכא דכולה נקובה כך אמק"ט כלל:

משנה ג

עריבה משני לוג ועד תשעה קבין שנסדקה: דלא חזיא תו ללישה:

טמאה מדרס: דמיד כשעשאה יחדה לישיבה כשתסדק [כפ"כ מ"ג]:

טמאה טמא מת: בין שמחזקת כ"ש או שמחזקת הרבה רק לא מ' סאה:

והבאה במדה: ר"ל אם היא גדולה ביותר [כמו אנשי מדות] דהיינו שמחזקת מ"ס בלח [כפט"ו מ"א] ושיעורו אמה על אמה ברום ג' אמות:

טהורה מכלום: מיהו במיוחדת למדרס. אז גם בבא במדה מק"ט מדרס. וכ"ש שאר טומאות. ואתיא הכא כר"י לעיל [פט"ו מ"א]:

משנה ד

טמאה מדרס: מדא"צ לומר להיושב עליה עמונמ"ל כשרוצים לפתחה [כלעיל פי"ט מ"ט]:

טהורה מכלום: עי' לעיל סי' טו:

משנה ה

שלשה תרבוסין: כך נקרא בלשון רומי עור שהופשט ועדיין שערותיו עליו:

של ספרין טמא מדרס: דהוא גדול כשיעור שישב עליו המסתפר בשעה שמתגלח. כדי שלא יתפזרו שערותיו בבית. וכן עושין הנשים מה"ט ים נפה בשעה שגודלין [כדלעיל פט"ו מ"ג]:

שאוכלין עליו טמא טמא מת: דמדמיוחד להושיב עליו המאכלים. להכי כשישב אדם עליו א"ל עמונמ"ל:

ושל זיתים: שעשוי לשטוח עליו זיתים. כדי שיתרקבו ויתרככו קודם שיכבשום בבית הבד:

טהור מכלום: מדהו"ל פשוטי כלי עור המשמש רק לתשמישי אדם. ולא לתשמיש גופו. דדינו ככלי עץ בזה. שאמק"ט כלל [כרפט"ו ופט"ז מ"ז]. ונ"ל דמיירי שהעור קשה. דאם הוא רך. מק"ט מת מדחזי לקפל בו שום דבר הו"ל כיש לו ב"ק [כתוס' שבת ס"ג ב' ד"ה מניין]:

משנה ו

שלש בססיות הן: ר"ל ג' מיני בסיס הן. ובסיס הוא כלי עם שולים. ולפעמים יש בו דפנות נמוכים. ועשוי להושיב עליו כלי אחר:

ושלפני סופרים: שיושבין בתוכו וכותבין:

טמאה מדרס: דהרי אדם שוכב או יושב עליו:

ושל דלפקי: שמעמידין בתוכו השולחן שמכינין עליו המאכלים והמשקין להביאן משם להשולחן שאוכל עליו [עי' לקמן פכ"ה סי' ו'] ומשים גם כוסות וקערות תוך חלול הבסיס שתחת השולחן:

טמאה טמא מת: מדיש לו ב"ק העשוי לקבלה:

ושל מגדל: שמושיבין ע"ג שראנק. כדי שלא יתרקב השראנק מלחלוחית הקרקע. וה"ה בעשוי להושיב ע"ג תיבה או שאר כלי:

טהורה מכלום: מדאין לו ב"ק. ואינו רק תשמיש כלי ולא לתשמיש אדם. מיהו ביש לה ב"ק ודאי מק"ט [כלעיל פי"ח מ"ב]:

משנה ז

שלש פנקסיות הן: והן לוחות מחוברות יחד כדי לכתוב עליהן:

האפיפורין: הן ב' לוחות גדולות מעץ שמחוברות יחד בצירין. ומניחין בין ב' הלוחות נייר וקולמס ושאר כלי כתיבה ומקפלן. וכשרוצה לכתוב פותח קפולן. ויושב הסופר על הלוחות וכותב על הנייר:

ושיש בה בית קבול שעוה: הן ג"כ ב' לוחות מחוברות בקצה א' שלהן. אבל הם קטנות. ויש להם שפה סביב ושם בפנים ממורחים פני הלוחות בשעוה. וכותבין וחורטין על השעוה זכרון דברים. ומקפלין ב' הלוחות אח"כ זה על זה. אולם לכשירצה מחליק שריטי האותיות שכתב. וכותב שם מחדש דברים אחרים. [כך משמע מהר"ש והר"ב. אולם צ"ל שאין ממלאין הב"ק שלהן בשעוה. וזה כדי שלא ימחקו שריטות האותיות כשיקפל ב' הלוחות זע"ז ולא יהיה ריוח בין לוח ללוח. דאי בממלא כל הב"ק עם שעוה. הרי ב"ק העשוי למלאות לא שמיה ב"ק. [כרמב"ם פ"ב מכלים]:

טמאה טמא מת: עי' ספי"ז:

וחלקה: שכותב עליו בסיקרא או בנתר שקורין קריידע בל"א:

משנה ח

של זגגין: להניח בתוכה כלי זכוכית:

טמאה טמא מת: מדיש לה ב"ק:

ושל סרגין: דפוס לעשות עליו מרכבה. ועשוי כדמות מטה בלי שולים. דאין לו ב"ק [הרא"ש]:

טהורה מכלום: מדהו"ל רק פשוטי כלי עץ המשמש רק למשמשי אדם רק בשעת מלאכה [כלעיל פט"ז מ"ז]:

משנה ט

שלש משפלות הן: משפלה הוא כלי עץ מרובע עם ב"ק. אבל שוליו מנוקב נקבים גדולים:

של זבל טמאה מדרס: מדעשוי לישיבה למשליך הזבל לשדה ויושב על כסויו. ופתח המשפלה בצדה [הר"ש] ועי' מ"ש בפירושינו לעיל [פי"ט מ"י]:

של תבן טמאה טמא מת: דפתחה למעלה וכשישב עליו א"ל עמונמ"ל:

והפוחלץ של גמלים: גדול ביותר ומחזיק מ"ס. כדי להניח בתוכו פרקמטיא למשא הגמלים. ולא חזי לישיבה דא"ל עמונמ"ל דפתחו למעלה ולפיכך לא דמי למרצופין [רפ"כ] דפתחן מן הצד וגם בל"ז משום ב"ק אין לטמאו. מדנקביה רחבים וגדולים מאד. ואפשר דמה"ט גם לישיבה לא חזי דאיך ישב על הנקבים שהם רחבים מאד:

משנה י

שלשה מפצים הן: מחצלאות עשויות מגמי ושעם. והו"ל כפשוטי כלי עץ:

העשויה לישיבה טמאה מדרס: דאף פשוטי כלי עץ מקב"ט מדרס מדאורייתא כשיש בהן צורת כלי:

של צבעין: שכורכין בהן הבגדים שצבעו והו"ל כיש להן ב"ק [כלקמן מי"ב] ומדמכורך מכל הצדדים סביב. להכי עדיף מהעשוי רק לחפוי או במכניס בפתח שמהצד בהתיק. שאינן מק"ט [כלעיל ספט"ז]:

ושל גתות: שמכסין בהן הענבים:

טהור מכלום: מדאינו רק פשוטי כלי עץ. והוא תשמיש תשמישי אדם. ולרב"א של גתות היינו המחצלאות שמתעטפין בהם דורכי גת שלא יתלכלכו בגדיהן. ונ"ל דמשו"ה אמק"ט. מדעשויין רק להגן בגדים מטנוף. הו"ל משמש משמשי אדם שאמק"ט [כפט"ז מ"ז]. ול"מ היה נ"ל דלהכי אמק"ט. מדעשויין רק לכסות הענבים והרי כל העשוי לחיפוי טהור [כפי"ד מ"ג וספט"ז]:

משנה יא

שלש חמתות: נודות מעור:

ושלש תורמלין: כיס עור של רועה. ובתוכו יש כיסין הרבה [כפי"ט מ"ח]:

המקבלים כשעור: המפור' רפ"כ. וכ"ש במחזיק יותר. רק לא מ"ס:

טמאין מדרס: ולא שייך לומר עמונמ"ל מדנעשה מתחלה לכך להיות ביני ביני לישיבה [עמ"ש בס"ד רפ"כ]:

ושל עור הדג: דכל הנעשה מבריות המים טהור אפי' ממדרס [כפי"ז מי"ג ורמב"ם פ"א מכלים ה"ג]:

משנה יב

העשוי לשטיח: לשטחו בקרקע ולישב עליו [כביצה י"א ב]:

טמא מדרס: ולא נקט הכא רק הנך ג' שדומין זל"ז שחין בהן צורת כלי. ואפ"ה חלוקין בדינן. אבל ודאי יש עוד כלי עור שיש בהן צורת כלי ומטמאין מדרס [כפכ"ו מ"ה]:

לתכריך הכלים: דע"י הכריכה הו"ל כיש לו ב"ק [וכלעיל סי' מ"ה]:

ושל רצועות: והיינו בעור שלם שלא נחתך עדיין לרצועות. אלא יחדו לכך. ולהכי טהור מדמחוסר עדיין מעשה. אבל רצועות ממש מק"ט [כנגעים פי"א מ"א]:

משנה יג

לוילון: לתלותו בפתח או בתורן ספינה. ומיירי שכבר קשרו בו הלולאות [כפ"כ מ"ו]:

טמא טמא מת: דהשמש שומר הפתח. וגם הספנים מתעטפין בו כשהוא תלוי:

ושל צורות: היינו טאפעטען מצויירים. ותלויין בכותל הבית לנוי. ובטלין לגבי כותל שהוא מחובר בקרקע שאמק"ט. ועוד דמדחשיבי אין השמש מתחמם בהן:

משנה יד

שלש מטפחות הן: חתיכת בגד מרובע:

של ידים: העשוי לקנח בו ידיו בשעת אכילה:

טמא מדרס: דביני ביני מניחו תחתיו על הכסת שיושב עליו [כברכות פ"ח מ"ג]:

של ספרין: א"א לומר דהיינו אותו מעפורת שמניחין על המתגלח [כשבת דט"ב] דא"כ עשוי רק להציל בגדיו מלכלוך ואמק"ט כלל [כפט"ז מ"ו] אלא ר"ל שכורכין בהן ספרים. ומיירי שאין המטפחות מצויירות דאז אינן מיוחדין דוקא לדברים קדושים. אלא כורך ג"כ בהן דברים אחרים. ולהכי מק"ט מת ושרץ. אבל במיוחדין לספרים קדושים לא מחשבו כלי תשמיש אדם ואמק"ט [כפכ"ח מ"ד]:

טמאה טמא מת ושל תכריך: לתכריך המת. דאסור בהנאה ואינו תשמיש אדם. ודוקא באזמניה וכבר נגעו בהמת דאל"כ הזמנה לאו מלתא היא. ומותר בהנאה [כיו"ד שמ"ט]:

ושל נבלי בני לוי: שכורכין בהם נבלים שבמקדש:

טהורה מכלום: נ"ל דלהכי אמק"ט מדהן של הקדש. ואסורים בהנאה להכי לא מחשב כלי תשמישו של אדם. וכל כה"ג אמק"ט [כפכ"ח מ"ד ורמב"ם פכ"ב מכלים ה"ו]:

משנה טו

שלשה פרקילינין הן: הם בתי יד של עור כעין האנדשוה שלנו. אבל ראש האצבעות מגולה. וגם אצלינו מצויים בתמונה זו. נמצא שיש להן תוך בלי ב"ק:

של צדי חיה ועוף טמא מדרס: משום שהוא רחב וגדול כדי מושב שמלבישו על פס ידו. ומושיב עליו העוף שנקרא פאלקע בל"א. שלמדוהו לצוד עופות וחיות קטנות כארנבות וכדומה. וכשיתן לו אדונו אות. יעוף מעל ידו לרדוף אחר הצידה. ומדהוא רחב לפיכך לא דמי להא דתנינן לקמן [פכ"ו מ"ו] דכל בית אצבעות שאין לו ב"ק שאמק"ט כלל. דהתם קטן הוא ולא חזי לישיבה. אבל הך דהכא הוא רחב. וביני ביני כשאין העוף יושב עליו. מניחו הציד בשדה תחתיו ויושב עליו ביני ביני. ובכל כה"ג שמיוחד לב' התשמישים לא שייך לומר לו ביני ביני עמוד ונמ"ל:

של חגבין: שלובשו על פס ידו. כשבאין החגבים ויושבין על הפרקלין סוגר פתאום ידו ותופסן:

טמא טמא מת: דאע"ג דמדאין לו ב"ק הו"ל פשוטי כלי עור שאמק"ט. עכ"פ כיון דמשמש לאדם ולשאר תשמישי' ביחד הר"ז מק"ט [פט"ז מ"ז] מיהו מדהוא קטן לא חזי לישיבה ואמק"ט מדרס:

ושל קייצין: שלבשן על ידיו כשמהפך פירות קיץ שמנים. כדי להציל ידיו מלכלוך הפירות. א"נ שלובשן כשמלקט קוצים. כדי להגן ידיו שלא יחבלם בהקוצים:

טהור מכלום: מדאינן עשויין רק כדי להנצל מעקיצת הקוצים. או כדי להציל ידיו ובגדיו מלכלוך אמק"ט [כפט"ז מ"ז]. ומיירי בשאין בהפרקלמין ב"ק כדי קבלת אוג [כלקמן פכ"ו סמ"ג]:

משנה טז

שלש סבכות: הוא כפה שבראש הנשים הויבע בל"א. ועשוי מבגד דק שנקרא פלא"ר בל"א:

טמאה טומאת מדרס: דמדהוא רך חזי לישיבה ולא שייך בכזה לומר עמונמ"ל. משום שלכך נעשה בתחלה שכשלא תצטרך לו. תניחה תחתיה לישב עליו ודמי טפי לקלוסטר ותורמל וחביריו [שנזכרו פ"כ מ"א] שגם הם אע"ג שכשיצטרך להם א"ל עמונמ"ל. אפ"ה מדמתחלה עשו אותם לישב עליהן ביני ביני. נעשו מדרס מה"ט:

טמאה טמא מת: דמדהוא מגוייץ וקשה יתקלקל כשתשב עליו. והר"ב הביא תוספתא שגורסת בהיפוך מגרסתינו וז"ל של זקנה טמאה מדרס מדאינה מקפדת לישב עליו. משא"כ בילדה וכך גרס רב"א גם במשנתינו. וכך הוא הגירסא בתוספתא שלפנינו [פ"כ דב"ב דכלים] וכל זה פירשתי לפי דעת רבותינו. אולם אם נגרס כך במשנתינו. א"כ היינו הך דתנינן לקמן [פכ"ח מ"ט]. ול"ל תרתי בחדא מכילתא. ול"מ היה נ"ל לקיים גירסת הספר במשנתינו. רק דסבכה דהכא אינה כי הך סבכה דלקמן [פכ"ח] דהתם היינו כיפה שבראשה. [וכן משמע התם במשנה י'] ורק בה חמור של זקינה משל ילדה. והיינו נמי סבכה דתוספתא. שהיינו נמי כפה שבראשה. אבל סבכה דהכא אינה כפה. רק הוא צעיף שקורין שלייער בל"א. ומדמכסת בו ראשה נקרא גם הוא בשם סבכה. מיהו של ילדה ארוך הוא ומכסת בו ראשה ורוב גופה. ולכן כשיושבת יושבת על החלק המדולדל מלאחריה. ולהכי מק"ט מדרס ככל בגדי ע"ה שהן מה"ט מדרס לפרושים [כחגיגה י"ח ב] משום שכשישב והוא לבשן. נתמך היושב על חלק הבגד שמלאחריו. והרי סגי כשנתמך רוב הזב על מקצת המשכב [כזבים פ"ה מ"ה]. מיהו כל זה בצעיף של ילדה. אבל של זקינה אינו רגיל להיות ארוך כל כך. עד כשיעור דלדולו לאחוריה שתיכל לישב עליו כשתעטוף בו ראשה:

ושל יוצאת לחוץ: הוא כעין סבכה קטנה שהאשה חוזרת ונותנת על כפה שבראשה לצניעות או לקישוט כשיוצאת לחוץ:

טהורה מכלום: מדאין בו כשיעור בגד. וי"א דשל יוצאת לחוץ. היינו סבכה של זונה. דתרגום של זונה היינו נפקת ברא. וטהורה. מדאינו רק לבוש לחציפות לא חזי לאדם. ולא מחשב בגד. דבטל דעתה אצל כל אדם:

משנה יז

שלש קופות הן: קופה הוא כל ב"ק העשוי מנסרים או מנצרים או מבגד גם [ערתוי"ט מקואות פ"ו מ"ה]. ונ"ל דהא דנקט תנא קופה. הוא הדין שאר כלים. רק נקט קופה. מדרגיל לטלות בה בריי' ומהוהה יחד:

מהוהה: ר"ל קופה בלויי'. בין שנטהרה ע"י בלייתה או לא. וכגון שלא נתנקבה כמוציא רימון:

שטלייה על הבריה: דהיינו שהושיב אחת תוך חלול חבירתה וחיברן יחד בדבק או במסמרות כדי לחזק שניהן יחד:

הולכין אחר הבריה: אפילו כשהמקולקלת בפנים שכל התשמיש הוא בתוכה או שהמקולקלת גדולה ביותר ובולטת שפתה למעלה מהבריאה. אפ"ה הולכין אחר הבריאה. דאם היא טהורה וחבירתה טמאה. שניהן טהורין. ואם הבריאה טמאה שניהן טמאין:

קטנה על הגדולה: בבא זו מיירי ששניהן בריאות. או שניהן בלויות. דאל"כ הרי כבר שמעינן דאזלינן בכל גוונא בתר הבריאה. ומשכחת לה שתהיה הפנימית גדולה מהחיצונה. כגון שהפנימית הגדולה שוליה קצרים משולי החיצונה הקטנה שדפנותיה נמוכים. וכשתוחבים פנימית לתוכה. הרי דופני פנימית בולטים למעלה הרבה מחלול החיצונה:

הולכין אחר הגדולה: בין לקולא ובין לחומרא:

היו שוות: ששניהן בריאות או בלויות. וגם שוות בגבהן:

הולכין אחר הפנימית: שהיא היא עיקר הכלי:

ר"ש אומר כף מאזנים: שהיה טמא:

שטלייה על שולי המיחם: והמיחם היה טהור. ושניהן שלימין:

מבפנים טמא: גם המיחם. והיינו מדשניהן בריאות. וגם יש לכל אחד מעלה מחבירתה. דהטמא פנימי. והטהור גדול יותר. הו"ל כשוות הנ"ל שהולכין אחר הפנימי. וכלעיל. רק קמ"ל הכא. אע"ג דשניהן יחד מיוחדין רק לתשמיש יורה ולא לתשמיש מאזנים. לא אמרינן דנתבטל המאזנים לגבי היורה:

מבחוץ טהור: ולא דמי לכרע טמא שחיברה למטה שכולה טמאה [כפי"ח מ"ז] דהתם ע"י הכרע הטמא נעשה המטה כלי תשמיש. אבל הכא גם בלי חיבור הכף הטמא הי' חזי המיחם לתשמישו דהשתא. אלא שהשתא נתחזק טפי:

בין מבפנים בין מבחוץ טהור: דבכה"ג בין שהטמא בפנים או מבחוץ. הולכין אחר המיחם שהוא הגדול. ולרבנן כל הכלים שוין. והולכין אחר היותר בריא בין שהוא גדול או קטן בין שהוא בפנים או בחוץ. וכששניהן שוין בבריאות. הולכין אחר היותר גדול וכששוין גם בגודל. אז הולכין אחר הפנימי. וכלעיל. וסימנך בגף. בריאות. גדול. פנים [ועי' מ"ש בס"ד פכ"ח סי' ל"ט]:

בועז

הלכתא גבירתא