תוספות יום טוב על שקלים ז

<< · תוספות יום טוב · על שקלים · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

קרוב לשקלים יפלו לשקלים. כתב הר"ב והאומר ורב וקרוב וכו' דרוב נמי דאורייתא דכתיב (שמות כ"ג) אחרי רבים להטות והתם דאמר קרא והעיר הקרובה בדליכא דנפישא מינה. ולרובא דעלמא נמי ליכא למיחש כגון שיושבת בין ההרים דאין דרך רוצחים לבא ממקומות אחרים לכאן. גמ' פ"ב דב"ב ד' כ"ג. ועיין במשנה ד' פ"ק דביצה:

[*מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה. מ"ש הר"ב בשם הירושלמי דב"ד הממונים כו' עיין בסוף פרקין מה שכתבתי שם בד"ה ועל הקינין:

אחר הקרוב להקל. ואצ"ל להחמיר. ובסדר המשנה דירושלמי ל"ג להקל. וכן הובאה שם בגמרא]:

משנה ב

לפני סוחרי בהמה. ר"ל בירושלים. רמב"ם:

לעולם מעשר. כתב הר"ב לפי שעולי רגלים כו' ומניחין אותן לקרוביהן כו' לאכול אותן כו' פי' רש"י פ"ק דפסחים ד' ז' בטובת הנאה ונימוקו עמו דהא קי"ל מתנה כמכר לענין מעשר שני ואסור. ועיין בריש מסכת מעשר שני. והרמב"ם כתב לפי שבני אדם עולין שם במעות מעשר שני לקנות בהן בהמות על הרוב. ומ"ש הר"ב שהרי כמה אנשים לוקחים מתגר אחד. וז"ל התוס' שם דכמה בני אדם עומדים על בהמה אחת לקנות:

בהר הבית חולין. וא"ת לפי' הראשון שפירש הר"ב בסוף ברכות דאפונדתו אזור חלול שנותנין בו מעות ותנן שלא יכנס בו להר הבית וא"כ מסתמא של הקדש הן ונפלו מן המביאים שקליהם ללשכה. כבר כתבו בתוס' בב"מ ד' כ"ו [ובפסחים דף ז'] דאין אסור ליכנס אלא במעות הצרורים לו בסדינו דנראה שנושא אותם לסחורה וגנאי הוא ובענין זה אפי' של הקדש אסור. אבל בידו אפי' הם של חולין מותר ליכנס. ע"כ. וא"ת אכתי נימא דשל תרומת הלשכה הן כבר כתב הרמב"ם ע"פ הירושלמי דחזקה דאין כהן מוציא מעות מתרומת הלשכה עד שהוא מחללן על הבהמה וכל מה שיפול ממנו *) חולין הוא מה שאחר כך הוציאוהו מן הלשכה:

משנה ג

וחתיכות חטאות. הר"ב כתב ג"כ אשמות. לפי שדין אכילת שניהם שוים כדתנן בפרק איזהו מקומן:

זה וזה תעובר צורתו. מ"ש הר"ב לפי שנפסלו בהיסח הדעת ואסורים באכילה ואם הוא עולה [*א"צ לזה שהוא כולו כליל לאישים כדתנן באיזהו מקומן. ואם הוא חטאת] נפסלו בלאו הכי שמא לנו. [*והרמב"ם לא כתב אלא מפני חשש שמא עבר זמנו וכתב עוד] ומיהו נ"מ לאם עבר אדם ואכלו. אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים. ואם אכל כהן החתיכות הנמצאות בעזרה אינו חייב כלום. עד כאן:

תעובר צורתו. מ"ש הר"ב ועבור צורתו דשלמים היינו עד יום שלישי. כלומר אף ע"פ שהשלמים אסורים באכילה מתחלת ליל ג' כמ"ש במשנה ז' פרק חמישי דזבחים. עבור צורתו אינו אלא ביום ג' כדיליף בזבחים דף נ"ו מדכתיב (ויקרא ז') ביום השלישי באש ישרף. ביום אתה שורפו. ואי אתה שורפו בלילה:

חתיכות מותרות. כתב הר"ב אבל בעיר שיש בה נכרים אפילו חתיכות אסורים. ומסתברא דאפילו מיעוט נכרים קאמר. וכן כתב הרמב"ם בפירושו דאפילו נכרי. ויהיב טעמא כי העיקר אצלנו. בשר שנתעלם מן העין אסור. עד כאן. ורב אמר הכי בפרק גיד הנשה ולהחמיר קאמר ולא מדין המשנה. ומשום הכי לא אזלינן בתר רובא כבכולהו דמתניתין. ומיהו קשיא לי דלרב אפי' אין כאן נכרי אלא הניחו במקום שעופו' או שרצים יכולים להביא אחרת במקומה אסור. וכמבואר בדברי הרמב"ם עצמו בפ"ח מהלכות מאכלות אסורו'. וצריך עיון. [*ועוד דבמ"ט פ"ב דמכשירין כתב הר"ב דאין הלכה כרב]:

משנה ד

זכרים עולות. ודלמא זבחי שלמים הן והאיך מקריב האברים ומסיק דממתין לה עד שתומם ומייתי שתי בהמות ומתנה. ודלמא תודה היא. דמייתי נמי תודה. והא בעיא לחם דמייתי נמי לחם. ודלמא אשם הוא אשם בן שתי שנים ואשתכח בן שנה. ודלמא אשם מצורע הוא. אשם נזיר הוא. לא שכיחי. ודלמא פסח הוא. פסח בזמנו מזהיר זהירי ביה. ושלא בזמנו שלמים הוא. ודלמא בכור ומעשר הוא למאי הלכתא למיכלינהו במומן. הכי נמי במומן מתאכלי. גמרא פרק שני דקדושין ד' נ"ה:

נקבות זבחי שלמים. דלמא תודה היא דמייתי תודה. והא בעי לחם. דמייתי נמי לחם. ודלמא חטאת היא. חטאת בת שנתה ואשתכח בת שתי שנים. ודלמא חטאת שעברה שנתה. לא שכיח. אשתכח בת שנתה מאי אמר אביי בת שנתה כחטאת ודאי כונסה לכיפה והיא מתה מאליה. גמרא שם. ופסקה הרמב"ם בפרק ו' מהלכות פסולי המוקדשים ועיין שם:

רבי יהודה אומר הראוי לפסחים פסחים. כתב הר"ב והמוצאו מותר לו להקריבו לפסחו ואם יבא בעליו אחר כך יתן לו דמיו. ואין להשהותה אצלו עד שיבא דהוי דבר שאין עושה ואוכל דימכר כדתנן במשנה ז' פ"ב דב"מ ובקדשים אי אפשר להמכר:

משנה ה

נסכיה. פי' הר"ב שלשה עשרונים וכו' והה"נ השמן והיין הראוי להן [*ועיין מה שכתבתי ברפ"ה]:

משל צבור. ובכל מקום שאומר משל צבור הכוונה בו שיביא מתרומת הלשכה רמב"ם. סוף פרקין. וכן כתב הר"ב לקמן גבי קינין ורש"י פרק ד' דמנחות לענין חביתין וכתב בכ"מ בפרק ד' מהלכות שקלים לפי שאלו בכלל מה ששנינו בריש פרק ד' שכל קרבנות צבור באין מתרומת הלשכה:

משנה ו

וזה אחד מהן. וזה שאמרנו אחד מהן והדר מפרש לאינך שש נכרי כו' רש"י פרק ד' דמנחות דף נ"א. ועל המלח ועל העצים שנים כ"כ רש"י פרק ג' דמנחות דף כ"א. [*וזה נראה סותר לדבריו דבפרק ד' דא"כ יהיו ז' בלאו הא דלעיל. ולפי שלשון משנתינו וזה אחד מהן אין לו טעם אלא כדפירש רש"י בפרק ד' לכך צ"ל דז"ש שנים לאו למימרא שלענין חשבון השבעה הם שנים אלא חושבנא בעלמא קאמר אלו שנים]:

נכרי ששלח עולתו. כרבי עקיבא דס"ל דאין מקבלין מהן אלא עולה כמ"ש במשנה ה' ריש פ"ק. ותנן הכא דנסכין קרבין משלו הא דקאמר רבי עקיבא עולה. עולה וכל חברתה קאמר דהיינו נסכים. אבל נסכים לחודייהו לא. כדאיתא בגמ' דמנחות פרק ז' דף ע"ג:

ממדינת הים. דברו חכמים בהווה דבא"י בזמן הבית לא שכיחי נכרים כולי האי. ועיין ריש פרק דלקמן. והרמב"ם בפ"ד מהלכות שקלים העתיק ממדינה אחרת אפשר דבא לומר שאם הוא עמנו במדינה אומרים לו הבא נסכיה. [ועיין למטה בד"ה ר' יהודה]:

וכן גר שמת וכו'. דאילו ישראל שמת הוי מקרבי יורשיו נסכיו כן כתב רש"י במנחות דף נ"א והכי תנן בסוף פרק ט' דמנחות. ועיין שם ולקמן בסמוך:

[*אם יש לו נסכים. שהפרישן בחייו דלאחר מיתה הוי הכל הפקר תוס' דמנחות פרק ד' דף נ"א]:

ותנאי בית דין הוא. הואיל וזה אינו תנאי בית דין ממש. אלא דאוקמוהו אדאורייתא כדפירש הר"ב דקדק התנא לחזור ולשנות ותנאי בית דין אלא דקשיא מאפר פרה דלקמן דה"ל נמי למתני הכי וכי תימא דמשום פלוגתא דר"י תנא הכי קשיא מקינין דלקמן. [*ומיהו י"ל דלהכי תנא הכא ותנאי ב"ד הואיל ואיתא לתרתי דאוקמוה אדאורייתא וגם פליג ר"י משא"כ פרה דלקמן דאע"ג דאוקמוה אדאורייתא כי הכא אבל לית ביה פלוגתא. וקינין אף על גב דאית ביה פלוגתא לית ביה אוקמתא אדאורייתא]:

קריבה משל צבור. כתב הר"ב כיון שראו דקא מדחקא לשכה התקינו דנגבו מיורשים. ויכולים לתקן כן לפי דאדעתא דהכי ממנין כהן גדול שיהיו נכסיו משועבדים שאם ימות שיורשיו יתנו מנכסיו החביתין דודאי מסתברא דאם לא ירשו שלא יהיו מחוייבין להביא מביתם ולהכי קרו להו יורשים:

רבי יהודה אומר וכו'. הר"ב פסק והלכה כרבי יהודה והדין עמו דר"י ור"ש הלכה כר' יהודה כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו [מו:] וקשיא על הרמב"ם שכתב ואין הלכה כר' יהודה. וכן בפ' רביעי מהלכות שקלים כתב כר' שמעון. אבל בפרק ג' מהלכות תמידין פסק כר' יהודה. וכן בפירושו לסוף פרק ד' דמנחות כתב הלכה כרבי יהודה וכתב בכסף משנה מהלכות שקלים דמ"ש בשקלים לאו דוקא אלא אגב גררא דאינך שהם תנאי בית דין נקטה. עד כאן. והדין עמו שכן צריך לומר גם כן לעיל מהך בנכרי. שהעתיק נמי משנתינו דלא שלח עמה דמי נסכים. דמשמע הא שלח מביאין [מה] ששלח. ובפ' ג' מהלכות מעשה הקרבנות פסק דנכרים אין מביאין נסכים אלא דבשקלים אגב גררא נקטה ובלשון הר"י קורקוס שהביא כ"מ בטעם להרמב"ם שפסק דלא כמשנתינו ראיתי שערוריה שכתב שסמך אמשנה וברייתא שבריש תמורה וכתב שבמשנה אמרו ואין מביאין עליהן נסכים. ושינה ושילש פעמים רבות להזכיר המשנה ובמחילה מכבודו שהמדפיס הטעהו שהדפיס מתניתין על פיסקא דברייתא ולאו משנה היא כלל:

ושלימה היתה קריבה. מסקינן בגמ' סוף פרק ד' דמנחות דבין בבקר בין בערב ואין כופלין שמנה ולבונתה. כמו שכתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות תמידין:

משנה ז

שיהו הכהנים נאותין בהן. פי' הר"ב אבל לאכילת חולין כו' כדי שיהו הקרבנות נאכלין על השבע. בת"כ. ומייתי לה במנחות פרק ג' דף כ"א והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וגו'. ובסיפא כתוב יאכלוה רישא בזמן שהיא מעוטה יאכלו עמה חולין ותרומה וסיפא יאכלוה לבדה בזמן שהיא מרובה:

שלא יהו מועלין באפרה. מ"ש הר"ב כיון דחזו דקא מזלזלו בה בפרק ד' דמנחות בגמ' דף נ"ב וקא עבדי מיניה למכתן פירש"י דאפר מרפא מכה וז"ש בפי' הרמב"ם בחברותיהן צ"ל בחבורתיהן*):

ועל הקינין הפסולות. פירש הר"ב המחוייבים קינין מביאים כו' והולכין להן כו' וצריך לומר דתקנת נביאים ראשונים במעמדות קאי נמי אקרבנות יחיד כגון הקינין דאל"ה היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו כדתנן כל זה במשנה ב' פרק ד' דתענית:

משנה שקלים, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב