תוספות יום טוב על שקלים ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על שקלים · ח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

כל הרוקין הנמצאים בירושלים טהורין. דאילו חוץ לירושלים גזרו על ספק רוקין. כדתנן במשנה ה' פרק ד' דטהרות:

ובשעת הרגל. פירש הר"ב שרוב ישראל טהורין כי העיקר אצלינו כל ישראל חברים ברגל. הרמב"ם. וכתבו הר"ב במשנה ו' פרק ג' דחגיגה:

משנה ב[עריכה]

כל הכלים הנמצאים בירושלים כו'. דחוץ לירושלים גזרו כדתנן פרק ד' דטהרות:

דרך ירידה כו' טמאים. הא דכל העיר טהורין ודתנן דרך עליה טהורים דייק הכי הא דגזייתא [טמאים] פירוש מבואות קטנות שהיו סמוך לדרך ירידה ועלייה ופעמים שהיו יורדין דרך אותם מבואות ופעמים עולין והנהו טמאין מספק. גמ' פסחים דף י"ט ע"ב:

[*שלא בדרך ירידתן עלייתן. והר"ב העתיק שלא כירידתן עלייתן וכן הוא במשנה שבסדר ירושלמי]:

רבי יוסי אומר כולן טהורים. פירש הר"ב דלא גזרו כו' וצריך לומר דירידה לבית הטבילה לא הוי הוכחה כולי האי כמו אמצע הדרך לענין זבים דלעיל דמודה ר' יוסי דגזרו:

מריצה. פירש הר"ב שרוצצים כו' וזה השם מגזרת ותרץ את גולגלתו (שופטים ט' נג) הרמב"ם*):

משנה ג[עריכה]

שוחט בה מיד. פירש הר"ב דודאי הטבילוה בעליה מאתמול והא לא חיישינן שמא אבדה לו זה ימים רבים. דודאי היום נפלה ממנו דמתוך שבשעת הרגל העם רב אין שוהה שם במקום נפילתו שלא תמצא. רש"י פרק ו' דפסחים דף ע':

שונה ומטביל. כתב הר"ב והרמב"ם פירש שונה להזות כו' ופי"ג מהלכות אבות הטומאות כתב בכ"מ דלפירושו לשון שונה ניחא טפי ע"כ. טעמו לפי שאין ראוי לקרוא לזו הטבילה שניה כיון שלא ידענו שראשונה קדמה לה בודאי:

וקופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל. כתב הר"ב ובגמרא כו' שהיה הנשיא גוסס וכו' יהיו כל הצבור טמאין. דמצוה לכל ישראל להתעסק בו. רש"י. וטעמא כתב המגיד פ"ב מהלכות אבל לפי שאין כבוד הנשיא ביורשים וקרובים אלא בכל אדם שיתעסקו בו הכל כקרובים ויטמאו לו. ומ"ש הלכך סכין כו' מטבילין אותו פירש"י דמטביל לה בעליה מאתמול:

חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט בה מיד. כתב הר"ב ורבותי פירשו דבקופיץ קאמר. עיין מ"ש לקמן ומ"ש לעיל דקופיץ עשוי לחתוך בשר כו' מכל מקום יכול ג"כ לשחוט בו אם ירצה. ולשון רש"י לעיל ורובן אינן לשחיטה אלא לחתוך וכו':

בחמשה עשר שוחט בה מיד. כתב הר"ב לפי שכל העם יודעים שהזאה וטבילה אסורה ביום טוב. כך כתב הרמב"ם אע"ג דמטעמא דבעי הערב שמש נמי ודאי טבלה מאתמול וזה הטעם כתבו הר"ב ברישא בנמצאת בי"ד. והתם א"א לומר טעם דהזאה וטבילה דהא שריא בי"ד. מ"מ הכא נקטי טעמא דרויחא טפי דלא אתי לידי הערב שמש דאפי' טבילה והזאה אסורה. ורש"י לא כתב טעמא דהזאה וטבילה:

שוחט בה. הרמב"ם פירש בסכין וקצת קשה דהוי זו ואצ"ל זו דהשתא נמצאת בי"ד שרי. בט"ו מבעיא. אבל אם נפרש דהכא בקופיץ ניחא דבי"ד שאינו חל בשבת שונה ומטביל. קמ"ל דבט"ו שוחט בה מיד ונ"ל שמשום זה הוכרח לרש"י [דהיינו רבותי שכתב הר"ב] לפרש בבא דחל י"ד וכו' דבקופיץ מיירי:

משנה ד[עריכה]

פרוכת שנטמאת בולד הטומאה. ואם תאמר דבמשנה י"ג פרק כ"ד מכלים פי' הר"ב דוילון מקבל טומאה לפי שהשמש מתעטף וכו' ומתחמם בו והאי פרוכת ליכא למיחש שיתחממו בו דאסור להנות ממנו. תירצו בתוספות דפרק קמא דביצה דף י"ד דכיון דאמרינן [בפ"ק דסוכה מוסכות על הארון] דכייף ליה מיכף עילויה דארון והוי אוהל הלכך יש לו תורת כלי ומטמא אף בולד הטומאה א"נ כשהיו נושאים הפרוכת ממקום למקום נותן הכלים לתוכה א"כ יש תורת כלי עליהם ע"כ. ולתירוץ בתרא ניחא טפי לפירוש הר"ב במשנה דלקמן דמפרש לפרוכת בפרוכת האולם. ומשמע דהיינו נמי פרוכת דאיירינן ביה הכא. ועיין מ"ש לקמן בס"ד ועוד דאנן פרוכת סתמא תנן ואמרינן ביומא בפרק הוציאו לו דף נ"ד ובפ' שני דייני דף ק"ו די"ג פרוכות היו במקדש שני. ז' על ז' שערי העזרה ואחד על פתח האולם ואחד על פתח ההיכל ושתים לדביר ושתים כנגדן בעלייה וכתבה הרמב"ם בפרק ז' מהלכות כלי המקדש ועלה כתב למתניתין דפרוכת שנטמאה וכו' ובכולהו פרוכת דלאו דדביר לא שייך תירוצא קמא:

נטמאת באב הטומאה. כ' הר"ב כדאמר בפרק בתרא דעירובין. בגמרא דף ק"ד ע"ב:

על גג האיצטבא. עיין במשנה ד' פ"ד דסוכה. [*ועיין במשנה ח' פ"ג דתענית]:

משנה ה[עריכה]

עשרים וארבעה חוטין. כתב הר"ב כדאיתא ביומא. פ"ז דף ע"א:

ארכה מ' ורחבה ך'. פי' הר"ב כמדת פתח האולם כו' כדתנן במשנה ו' פרק ג' דמדות. ומיהו בפ"ד משנה ו' תנן דגובהו של היכל נמי מ' אמה ובמשנה ז' דרחבו ך' ונמצא דרוחב קדשי קדשים ך' אמה וגבהו מ' אמה. ופי' שם הר"ב והכי תנן ברפ"ה דיומא דשתי פרוכות היו שם המבדילות בין הקדש ובין קדש הקדשים. ואם כן יש לפרש מתני' דבפרוכת הדביר מיירי ובפ"ז דחולין דף צ' כתב רש"י לפירוש הר"ב שכך שמע וכתב דלו נראה שאף פרוכת הדביר כך מדתו רחבו לרחבו של היכל שהוא ך' אמה וגובהו לגובהו מן העליה ועד הרצפה ובפירוש דמס' תמיד פ"ב מפרש לה נמי שזה הפרוכת להבדיל בין ההיכל לקדשי קדשים כדכתיב (שמות כ"ז) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קודש הקדשים וכדמוכח בתוספתא דבאותה פרוכת שפרוס שמה מיירי וחלל ההיכל כלומר גובהו היה מ' אמה כדמוכח במסכת מדות שגובה ההיכל מ' ורחבו ך' ע"כ ואתי שפיר תירוצא קמא דתוס' דלעיל ואתי נמי שפיר דתנן ושתים עושין בכל שנה. לפי ששתים היו שם בדביר כדתנן ביומא כמו שכתבתי וכן הוא בפי' דמסכת תמיד וז"ל הרמב"ם בפ"ז מהל' כלי המקדש ושתי פרוכת היו עושין בכל שנה להבדיל בין קדש לקדש הקדשים:

רבוא. הר"ב כתב דיש ספרים שכתוב ריבות כלומר נערות בתולות וז"ל הפי' דמסכת תמיד נערות שלא באו עדיין לכלל נדות מתעסקות בו שרוצים לעסוק בו בטהרה וכדאמרינן [בר"פ שני דייני קז.] נשים האורגות בפרוכת כו':

מטבילין אותה. כתב הר"ב כדאיתא במס' חגיגה משנה ב' פ"ג:

משנה ו[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה ז[עריכה]

בולד הטומאה. פי' הר"ב כיון דטהור מדאורייתא כו' לאו כ"ע סברי להו שהרי כלל זה מסר בידינו הרמב"ם בפ"י מהל' אבות הטומאות דהאוכלין יהיו ראשון ושני מדברי תורה שהאדם או הכלי שהוא ראשון לטומאה אם נגע באוכל עשאהו שני. אלא ר' אליעזר הוא דס"ל הכי. ולא קי"ל כוותיה. ובירושלמי פליגי בר קפרא ורבי יוחנן. בר קפרא ס"ל דבר תורה אב הטומאה. ולד הטומאה מדבריהם ור"י אומר בין בזה בין בזה מדברי תורה:

משנה ח[עריכה]

מחצי כבש ולמטה במזרח. וגירסת הר"ב במערב וכן בשל מוספים גירסת הספר במערב וגירסת הר"ב במזרח. ומצאנום לשתי הגירסאות בפ"ה דסוכה בגמ' דף נ"ד. דרש"י גורס כגירסת הספר והכי מפרש דלהכי מסדרין איברי תמיד במזרח לסימן שהן של תמיד שפעמים היו מתעכבין אברי תמיד עד המוסף והיה צריך היכר שלא יקטירו למוספים קודם לעולת התמיד. והתוספת כתבו דאין גירסת הספרים נכונה. אלא כך שנויה בשקלים אברי תמיד וכו' במערב ושל מוספים וכו' במזרח עכ"ד. וכן היא גירסת המפרש למסכת תמיד ופירש בפרק רביעי דלהכי נתנום לאברי תמיד במערב לפי שהמערכה שעל המזבח היא במזרחו כמו שהוא שם בפ"ב לכך נותנים האברים במערבו של כבש לפנות מקום הליכותם כשיוליכום אחר כך לראש המזבח על המערכה שהיא במזרח ועיין טעם אחר בסמוך. וכתב גם כן טעם שהיו נותנים אותם למטה מחצי הכבש. ולא מחצי כבש ולמעלה. שלאחר הקטרת הקטורת חוזרין ומוליכין האברים למזבח ואם היו קרובים למזבח לא תראה הולכה. עד כאן. וכגירסתם זאת כתבה הרמב"ם בפרק ששי מהלכות תמידין ומוספים. וכן בתחנה המיוסדת לאומרה באשמורת בוקרו של ער"ה מיוסד אזי ים כבש ומלחום. אבל הר"ב בסוף פרק ד' דתמיד כתב דביום שאין בו מוסף אברי תמיד במערב לצד השכינה אבל ביום שיש בו מוסף המוספים שהן חובת היום במערב ושל תמיד במזרח אפשר שהוא ז"ל סובר לפי גירסת רש"י דהיינו דוקא ביום שיש בו מוסף. והיינו נמי דבמשנה ד' פ"ב דיומא פירש ג"כ דנותנים במזרח לפי שהיא שנויה ביום הכפורים שיש בו מוסף ועיין לקמן:

ושל ר"ח נתנין מתחת כרכוב המזבח מלמטה. ה"ג רש"י במסכת סוכה ופירש של ר"ח איברים של מוספי ר"ח נתנין היו בכבש סמוך לכרכוב המזבח למטה הימנו מעט דהיינו בחצי העליון של הכבש שכל הכבש אורכו ל"ב ואינו משפע ועולה אלא ט' אמות השש אמות מן הארץ לסובב והג' מן הסובב ולמעלה נמצאו שני שלישי אורך הכבש מן הארץ לסובב עד כאן דבריו. דמן הסובב עד הקרנות רק ג' אמות כמפורש ריש פרק ג' דמדות. וגירסת הר"ב על כרכוב המזבח מלמעלה וכן העתיקו התוספות דסוכה. וכך העתיק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות תמידין ומוספין. וכתב ניתנים על המזבח מלמעלה בין קרן לקרן במקום הילוך רגלי הכהנים וכן הוא בירושלמי. איזהו כרכוב המזבח אמה בין קרן לקרן מקום הלוך רגלי הכהנים. ונראה לי שזה מחזיק גירסת התוספות וסייעתם. דאי כגירסת רש"י א"כ מקום הנחתם בראש הכבש ממש. א"כ הכי הוה ליה למקני נתנין בראש הכבש ומאי מתחת וכו' ומלמטה. ובלי ספק שמפני זה הלשון שראה רש"י בגירסתו שלפניו נטה לפרש כרכוב על הסובב שסביב המזבח. והר"ב אע"פ שהיה לו גירסת התוס' והרמב"ם החזיק בפירוש כרכוב כפירוש רש"י. ואפשר שסובר דאיכא היכרא במאי דכולהו לא מנחי אלא מחצי כבש ולמטה והני מנחי מחציו ולמעלה. [*וזה שדקדק לומר מחציו ולמעלה] דהיינו כו' אף על פי דלשון זה אינו במשנה אלא שהוא מפרש דסגי בחציו ולמעלה. ועוד דלפי הטעם שכתבתי לעיל בשם המפרש למסכת תמיד אי מנחי על הסובב ניחא טפי שיש עוד מקום להוליך בפעם שנית. אבל אי מנחי על מקום הילוך רגלי הכהנים אין כאן הולכה כלל אלא זריקה על המערכה בלבד. ולשתי הגירסאות טעמא דעבדינן שנוי בר"ח מפורש בגמ' דסוכה ובירושלמי דהכא. לידע שהוקבע ר"ח בזמנו ופירש רש"י האי חשיבותא עבדינן ליה להכירא שיכירו דפשיטא להו לבית דין שקידשוהו כהלכתו ולא יגמגם לב אדם עליו דרוב בני אדם לא ראו חדוש הלבנה [ע"כ]:

אבל מעשר דגן כו'. כתב הר"ב דקדושת הארץ לא בטלה. כמו שמפורש במשנה ו' פרק ח' דעדיות. ובמשנה ג' פרק ב' דבכורים כתבתי טעם אחר על פי ספרי:

ומעשר בהמה. כתב הר"ב דבמסכת בכורות אמרו כו'. בריש פרק בתרא ושם אפרש בס"ד:

רבי שמעון אומר האומר בכורים קדש אינן קדש. כתב הר"ב דלפי' הרמב"ם שפי' דקדש לבדק הבית קאמר לא אתברר טעמא דר"ש. ואני למדתי טעמו מל' הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין שסיים ואמר אבל אם הקדישן הכהן אחר שבאו לידו הרי אלו קדש. הנה מבואר טעמו לפי שהבכורים לכהנים הם ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דהא הכהן כשבאו לידו והרי הם שלו יכול להקדישן אבל שקלים דלמזבח יכול להקדיש כדתנן במשנה ז' פ"ח דערכין דמחרים אדם קדשי מזבח כו' ופסקה הרמב"ם בפרק הנזכר לענין המקדיש לבדק הבית. ולא דמי לבכור דתנן התם דמחרים בין תם בין בעל מום והרי הוא לכהן. דשאני בכור דכשהוא תם הוי קדשים קלים. וילפינן במתניתין דהתם מכל חרם קדש קדשים לה' דחל על ק"ק ועל קדשים קלים. הלכך אע"פ שהוא בעל מום אין לחלק דהא משלחן גבוה קא זכו מה שאין כן בכורים דמתחלתן אין בהם קדושת קדשים אלא לכהן יהיו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:

סליק מסכת שקלים