תוספות יום טוב על סנהדרין ה

<< · תוספות יום טוב · על סנהדרין · ה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

היו בודקין אותן וכו'. לאו בפעם אחת וזה בפני זה. דלא גרע מדיני ממונות דתנן במשנה ו' פ"ג דמשיירין את הגדול וכו'. והכי נמי תנן לקמן במשנה ג' ואח"כ מכניסין את השני וכו'. וכ"כ הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות סנהדרין אם עמדו בדבריהן. מכניסין את הגדול שבעדים ובודקין אותו וכו':

חקירות. נקט חדא מתרתי דקרא. אע"ג דבריש פרק דלעיל נקט תרתי הכא סגי ליה בחדא. ונקט חקירה אע"ג דכתיב אחר דרישה לפי שהחקירה הוא מורה יותר על העמידה על אמתת הענין מדרישה כד"א (איוב כ"ה) ולכל תכלית הוא חוקר:

בשבע חקירות. כתב הר"ב כנגד ז' לשונות שנאמר במקרא בחייבי מיתות ב"ד ודרשת וחקרת. בעיר הנדחת. ומ"ש ושאלת אינו מן המנין וכו' דושאלת לא משמע חקירה. אלא עד דכתב היטב בהדיה. אבל ודרשת בלא היטב משמע דרישה מעליא. רש"י. ומ"ש ובמקום אחר וכו'. ביחיד העבד עבודה זרה. ומ"ש ובמקום אחר וכו' בעדים זוממין. ומסקינן [בגמרא] דכולהו ילפינן מהדדי ליתן את האמור של זה בזה מדכתיב והנה אמת נכון גבי ע"ז. וכתיב והנה אמת נכון בעיר הנדחת. ומשמע אמת נכון דרישה וחקירה. הא ארבעה. דל תלת מינייהו לג"ש דהני תלתא ליתן האמור של זה בזה. ואתו נחנקים בק"ו מנסקלים ומנהרגין כלומר מעכו"ם שבסקילה. ומעיר הנדחת שהיא בסייף. שצריכין דרישה וחקירה. ובלאו הכי לא מקטל. חנק הקל מכולן לא כ"ש. ואתו נשרפין בק"ו מנסקלין דחמירי. מה שא"כ מנהרגין דקיל. ולר"ש דאמר [בריש פ"ז] שריפה חמורה פש לן חדא מהני ארבעה לאתויי נשרפין. ורבנן מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא:

באיזה יום. פירש הר"ב של שבת. אע"פ שאמרו בכך וכך בחדש אע"פ כן שואלין להם באיזה יום בשבת היה. לפי שכל השבע הללו באות להביאן לידי הזמה. ואין מעלין על לבן חשבון של חדש אם היו אלו עמהן אותו יום במקום אחר. וכששואלין אותן באיזה יום והם אומרים ביום פלוני. נזכרים עדי הזמה להזימם. רש"י:

באיזה מקום. שזו היא המועלת להביא את כל החקירות להזמה דבלאו הכי לא מתזמי. רש"י:

רבי יוסי אומר באיזה יום וכו'. גמרא. תניא אמר להם ר' יוסי לחכמים לדבריכם מי שבא ואמר אמש הרגו. אומר לו באיזה שבוע באיזו שנה באיזה חדש. בכמה בחדש דאמרו ליה לדבריך מי שבא ואמר עכשיו הרגו אומר לו באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום. אלא אע"ג דלא צריך רמינן עליה כדרשב"א דאמר [בפ"ד דף ל"ב] ומסיעין היו את העדים ממקום למקום [פירש"י מחדר לחדר. והרמב"ם בפ"א מהלכות סנהדרין מפרש מענין לענין] כדי שתטרף דעתן ויחזרו בהן. ה"נ אע"ג דלא צריך רמינן עליה כדרשב"א. ור' יוסי אמש הרגו שכיח ברוב עדיות. עכשיו הרגו לא שכיח ברוב עדיות. כלומר דר' יוסי נמי לא אמר דסגי בהני תלת אלא כשמתוך עדותן של העדים ניכר שאותו היום שמעידין עליו בכמה בחדש הוא. ובאיזה חדש הוא ובאיזה שנה ושבוע. דאי לא תימא הכי היאך אתה יכול להזימן. והיינו דקאמר לדבריכם מי שבא ואמר אמש וכו'. ומה שאלה היא זו דלמא רבנן נמי מודו באומר אמש. ולא אמרו שצריך לכל השבע. אלא היכא שלא ניכר מתוך עדותן אותו יום שהעידו באיזו מכל הלין הוא. אלא ודאי דר' יוסי ורבנן לא נחלקו אלא באומר יום שמשמעו נודע וניכר כל הני דאמרן. אבל בלא ניכר אף רבי יוסי מודה. ולא נחלק עם החכמים. דאי לא תימא הכי היאך אתה יכול להזימם. ועיין מ"ש בריש פ"ו:

מכירין אתם אותו וכו'. עיין מ"ש בתחלת משנה דסוף פרק דלעיל:

התריתם וכו'. גמרא אמר עולא מנין להתראה מן התורה [אפילו כי ידעינן דלאו שוגג הוא כמו חבר. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ב דמכות] שנאמר (ויקרא כ') ואיש אשר יקח את אחותו וגו' וראה את ערותה אטו בראייה תליא מילתא [משום דראה אותה מחייב] אלא עד שיראוהו טעמו של דבר [שהיא ערוה לו] אם אינו ענין לכרת [דכתיב בהאי קרא. וכרת דין שמים הוא. וקמי שמיא גליא אם שוגג או מזיד. ולא בעי התראה] תנהו ענין למלקות. דבי חזקיה תנא וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה (שמות כ"א) [ולא כתיב אם הזיד] שהתרו בו ועדיין הוא מזיד. דבי רבי ישמעאל תנא המוצאים אותו מקושש עצים (במדבר ט"ו) [שקישש לא נאמר] שהתרו בו ועדיין הוא מקושש. דבי רבי תנא על דבר אשר ענה (דברים כ"ב) על עסקי דיבור. וצריכא. דאי כתב רחמנא אחותו ה"א חייבי מלקות אין. חייבי מיתות לא. כתב רחמנא כי יזיד. ואי כתב רחמנא וכי יזיד. ה"א הני מילי סייף דקל. אבל סקילה דחמורה. אימא לא. צריכא. ותרתי בנסקלין למה לי לר"ש לאתויי נשרפין. לרבנן מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ולכתוב [רחמנא] בנסקלין וליתו הנך ולגמרו מיניה ה"נ מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא:

העובד עבודה זרה. אם מעידין בכך. שואלין את מי עבד וכו'. רש"י. ומסיים הרמב"ם בפ"א מהלכות עדות העידו שחלל את השבת. שואלין אותו איזה מלאכה עשה והיאך עשה. העידו שאכל ביה"כ. שואלין אותו איזה מאכל אכל. וכמה אכל. העידו שהרג את הנפש. שואלין אותו במה הרגו. וכן כל כיוצא בזה הוא מכלל החקירות. [*החקירות והדרישות הן הדברים שהן עיקר העדות. ובהן יתחייב או יפטור. והן כוונת המעשה שעשה. וכוון הזמן. וכוון המקום שבהן יוזמו העדים. או לא יזומו. שאין אנו יכולים להזים העדים עד שיכוונו הזמן והמקום. עכ"ל. ועיין בל' הר"ב דר"פ דלעיל]:

ובמה עבד. כתב הר"ב בזבוח או בהשתחויה. עיין במשנה ו' פ"ז:

משנה ב

בן זכאי. כתב הר"ב ותלמיד דן לפני רבו היה וכו'. בפני הלל רבו. ורבינו הקדוש כתב אותו בשעת חבורו. כמו שקבל אותו. הרמב"ם:

עדותן בטלה. כתב הר"ב דכל זמן שאי אפשר לקיים תורת הזמה וכו' דרחמנא אמר (שם י"ט) ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד וגו'. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וגו' עדות שאתה יכול לקיים בה תורת הזמה הוי עדות ואי לא לא. רש"י פ"ק דפסחים דף י"ב. ומ"ש הר"ב ואפילו הן מאה דאין העדים וכו' כדתנן במ"ז פ"ק דמכות:

ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת. ואמרינן בגמרא מאי אפי' ב' אומרים פשיטא כי אמר א' איני יודע עדותן קיימת. כי אמרי בי תרי נמי עדותן קיימת דחילו הא' דאמר יודע אני מאי רבותיה כיון דאמר חבירו אינו יודע. זה לא מעלה ולא מוריד. ואסיק רבא דהכי קאמר אפילו בחקירות שנים אומרים ידענו וא' אומר איני יודע עדותן קיימת. פירש אם יש שם ג' עדים. והא דבעינן עד שיזומו כולן. כתבו התוספות דיש לפרש היינו כשכיונו עדותן. אבל אמר איני יודע כנמצא אחד מהן קרוב או פסול דמי דתתקיים העדות בשאר. ומתניתין דלא כר"ע דמשנה ז' ח' פ"ק דמכות כדאיתא בגמרא [דף מ"א ע"ב]:

בזמן שמכחישין. בין שהעדים הם ב'. בין שהם ג' והשלישי מכחיש. דהכחשה עדיפא מאיני יודע. וכן העתיק הרמב"ם פ"ב מהל' עדות:

משנה ג

אחד אומר בשנים בחדש. וכו'. ל' הרמב"ם בפ"ב מהלכות עדות. עד א' אומר ברביעי בשבת בשנים לחדש והשני אומר ברביעי בשבת בשלשה לחדש:

שזה יודע בעבורו של חדש. וה"ה דהוה מצי למימר זה ידע בחסרונו של חדש. וזה לא ידע דחדש שעבר חסר היה תוספות פ"ק דפסחים דף י"א. עוד כתבו שם וכאן [דף מ"א ד"ה שזה] דקשה ומה אילו דייקי' בהני סהדי דתרוייהו ידעי בעבורו של חדש וה"ל עדות מוכחשת ואיך ניקום וניקטול מספיקא. דהכי פריך בסמוך ומה נפסיד אם נדקדק בהן י"ל דשפיר דייקינן כיון דשיילי' באיזה יום ומכוונין ליום א'. ש"מ זה ידע בעבורו של חדש וזה לא ידע. ע"כ:

אחד אומר בשלשה וכו' עדותן בטלה. דבתרי עיבורי לא טעו אינשי. גמרא. [*והוה מצי למימר א' אומר בשנים וא' אומר בד' אלא דמתחיל במאי דסיים. ותו דג' וה' נוחים על הלשון לחברם יותר מב' וד']:

אחר אומר בב' שעות וכו' עדותן קיימת. דאדם טועה ב' שעות חסר משהו דכי נמי אמרת זה שאמר שתים בתחלת שתים וזה שאמר ג' בסוף ג'. כל רגעים שבינתים שאירע המעשה בהן. יש לאלו לטעות ולומר כמו שאמרו [*ולר' יהודה אדם טועה ג' שעות חסר משהו] דאי לא תימא הכי. ומה אילו דייקי' בהני סהדי דהאי דקאמר שלש בתחלת ג'. והאי דקאמר חמש. בסוף ה'. והויא עדות מוכחשת ולא קטלינן. ואנן ניקום ונקטול מספיקא. ורחמנא אמר (במדבר ל"ה) ושפטו העדה והצילו העדה. גמרא פרק קמא דפסחים דף י"ב. עוד שם בגמרא. דלענין הזמה אי אתו סהדי ומזימין להו. יהבינן להו כלהו טעותייהו. דיהבינן להו מתחלת שעה ראשונה עד סוף ה' בין שניהם. להאי דשתים יהבינא ליה שעה ראשונה. שניה. ושלישית ורביעית. ולהאי דג' יהבינא ליה עוד חמשית ותו לא. דכי אמרי [ליה] להאי דשתים בשניה עמנו היית יש [לו] לומר טעיתי ב' שעות לאחורי ומעשה היה בראשונה. ועוד ה"ל לומר מעשה היה קודם לראשונה שעה אחת אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי. וכי אמרו לו ראשונה ושניה עמנו היית יש [לו] לומר טעיתי ב' שעות לפני ג' וד'. ואי אמרו לו כל ד' שעות עמנו היית הרי הוזם ולבעל ג' נמי יהבי' לקמיה ראשונה ושניה. ולבתריה יהבינן ד' וה'. ואי מזמי ליה לכולהו ה'. [הרי] הוזם. [רש"י]. וכתבו התוספות אמאי לא נתלה הטעות במזימים. וכשאמרו המזימים עמנו הייתם עד סוף חמישית. נאמר שטעו וקרו לד' ה'. והמעשה היה בחמישית ולא יהיו מוזמים בכך. ונהי שעדות מוכחשת היא. שהרי אותו שאמר שתים לא היה יכול לטעות עד ה'. מ"מ מוזמין לא יהיו. ואומר ר"י דלא תלינן הטעות כלל בשני עדים. ע"כ:

שעות. כתב הרמב"ם וכבר בארנו במס' ברכות [פ"ק משנה ב'. ועיין שם בפירש הר"ב] שכל השעות הנזכרות בכל המשנה שעות זמניות. ע"כ:

אחר אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה. והקשו התוספות אמאי עדותן בטלה נשייליה דלמא האי דקאמר ג' סוף ג' [אי נמי] האי דקאמר ה' תחלת ה'. וי"ל דלבטל עדות בדקינן להו. משום דכתיב והצילו העדה. ולא לקיים עדותן [ועמ"ש לקמן בסמוך] וא"ת מ"מ נימא עובדא כי הוה ברביעית הוה. וי"ל [דקסבר רבא] דאין לתלות הטעות בשניהם. [ע"כ]. כדפירשתי לעיל:

רבי יהודה אומר קיימת. בפ"ק דפסחים משנה ד' פליג ר' יהודה עם ר"מ נמי כה"ג. ופסקו שם הר"ב והרמב"ם כר' יהודה. ולכאורה ה"נ הכא. אלא שראיתי להרמב"ם בסוף פ"ב מהלכות עדות דפסק כת"ק דהכא ונ"ל טעמא משום דהכא מסתם סתים ת"ק ולא תנן דברי ר"מ כמו התם. ור"מ ור' יהודה הל' כר' יהודה. ועוד דשם בגמרא דף י"ג פסקינן בהדיא כר"י מה שאין כן הכא:

שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב. ואין להקשות דבמשנה ד' פ"ק דפסחים גזר רבי יהודה משום יום המעונן דטעו על השביעית לומר שהיא החמישית כדפירש הר"ב ופסק כן הלכה. דהתם לחומרא והכא לחומרא דלא גזרינן ולא קטלינן מספיקא. ושוב מצאתי כדברי בספר חכמת שלמה שם בפסחים. וז"ל גזירה משום יום המעונן וכו'. תוספות. אבל לענין עדות נפשות אע"ג דאמרינן יום המעונן הוה לא לקיים עדותן בין ה' לז'. דהואיל ורוב ימים אינן מעוננין. לא אזלינן בתר מיעוט בדיני נפשות להחמיר ולקיים עדותן. גליון. ע"כ:

משנה ד

ובודקין אותו. עי' [מ"ש] סוף משנה ה' פ"ז:

פותחין בזכות. ל' הר"ב אם לא עברת אל תירא. הכי מסקינן בגמרא ר"פ דלעיל ד' ל"ב ועיין מ"ש שם:

אמראחד מן העדים וכו'. כתב הר"ב דכתיב ועד [א'] לא יענה. בין לזכות בין לחובה ואע"ג דקרא מסיים למות וכדילפי' בסמוך לאחד מן התלמידים מפרשים בגמרא פרק דלעיל ד' ל"ד דבעד ל"ל הכי משום דמחזי כנוגע בעדותו פירש"י שמתחרט בו ודואג שמא יגמור הדין לחובה ויביא זה עדים להזימן. ומיהדר לא מצי הדרי בהו לאחר כדי דבור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

ולא היה יורד משם כל היום כולו. כתב הר"ב ואפילו שאין ממש בדבריו. בבריית' כדי שלא תהא עלייתו ירידה לו פירש"י שאם יורידוהו היום לעין כל. בושה הוא לו. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואם יש ממש בדבריו אינו יורד משם לעולם. שם בברייתא והעתיקה הרמב"ם בפ"י מהלכות סנהדרין. ונראה ודאי דאינו נמנה עמהם שא"כ יהיה ב"ד זוגות. אלא זוכה להיות במושב ב"ד ועל הספסל כמותם. כמ"ש בשם רש"י במשנה ד' פרק דלעיל. ואכתי קשיא שתהיה השורה חסרה. ואנן שורות של כ"ג בעינן כדתנן התם. ולא אשתמיט הגמרא והרמב"ם דלימא שממלאין אותה:

אם יש ממש בדבריו. עיין מ"ש בל' זה בר"פ דלקמן:

משנה ה

מעבירין דינו למחר. כתב הר"ב משום הלנת דין. כדפי' בר"פ דלעיל:

היו מזדווגים. ביום הראשון לאחר שהעבירוהו לדון ממקום הישיבה מזדוגים בבתיהן או בשוק ונושאין ונותנין בדבר. רש"י:

ונושאין ונותנים כל הלילה. איש איש לעצמו. ל' רש"י. ול' הרמב"ם פרק י"ב מהלכות סנהדרין כל אחד ואחד עם זוג שלו. או עם עצמו בביתו:

המוכה אתמול. אומר אני הוא המזכה אתמול ועדיין מזכה אני על כרחו שאינו יכול לחזור בו. והמחייב אומר. אם לא מצא הלילה זכות. אני המחייב. ומחייב אני במקומי. רש"י:

אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה. בהשכמה שנושאין ונותנין בדבר אבל בשעת גמר דין יכול לחזור. כדמסיק הר"ב בסוף מתניתין וכתבתי בר"פ דלעיל:

טעו בדבר. ולא ידוע מי הם שחייבו או זיכו מטעם א' שאינן נחשבין אלא כאחד. הרמב"ם פי"ב מה"ס. ועיין מ"ש פרק דלעיל משנה ג':

שנים עשר מחייבין וכו'. כתב הר"ב והטייתך לרעה ע"פ א' ליתא. כדתנן בסוף פ"ק:

ואחד אומר איני יודע. כתב הר"ב דהאי דאמר איני יודע כמאן דליתא. עיין מ"ש בזה בספ"ק. [*והא דמשמע דמתניתין רבותא קמל"ן בהא. כדקתני ואפילו וכו' ואחד אומר איני יודע. י"ל דלפי שאף אם אמר חייב לא מחייבין כיון שאין הרוב [היה] אלא בא'. וא"כ נחשבהו כאילו היה מן המזכין שמטין לזכות ע"פ אחד. קמל"ן דלא]:

שנים שנים. לשון הר"ב אם נתחלקו השנים וכו'. וכ"כ רש"י וכן הוא דעת הרמב"ם לדעתי שמ"ש בפ"ט מה"ס וז"ל. אמרו י"ב זכאי וי"ב חייב. הרי זה זכאי. הוא ט"ס. וצ"ל אמרו י"ג זכאי וכו'. ותדע שהרי בכל החלוקות מונה במספר כל הדיינים. ובכללן זה שאומר איני יודע. ואילו הכא לא הזכיר הכ"ה שהוא שיאמר איני יודע לפי הנוסח שבספר. שהמזכים והמחייבים הם מחצה על מחצה. ועוד שאח"כ כתב חלוקת י"ב זכאי וי"ב חייב ואחד אומר איני יודע. אלא ודאי דהכא הכי גרסינן י"ג זכאי וי"ב חייב. שהן דעות כל הכ"ה. וכבר כתבתי בספ"ק דלהרמב"ם זה שאומר איני יודע שומעין לו כשחוזר לזכות. והרבה נפלאתי מהרב הגדול מהר"ם פאדוא"ה ז"ל בהגהותיו לספר הרמב"ם שקיים וקבל זה הלשון הכתוב בספר וחתר למצוא לו מקום שממנו יצא להרמב"ם לדונו לזכות במחצה על מחצה. ונדחק כמעייל פילא בקופא דמחטא. אבל העיקר והאמת יורה דרכו אשר דרכתי בו להגיה י"ג במקום י"ב:

עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין. כתב הר"ב וה"ה אם יראה א' מן המזכין דברי המחייבין דהוו להו ל"ז מחייבים. רש"י. ומסיים הרמב"ם ספ"ט מה"ס שכן אם ל"ד אומרים זכאי. ול"ו אומרים חייב. וא' אומר איני יודע [חייב] שהרי רבו המחייבין שנים. ומקצת נוסחאות כתיב ל"ה במקום ל"ד והוא ט"ס:

עד שיראה. לא ראו מאי. פוטרין אותו. אמר ליה רב פפא לאביי ולפטריה מעיקרא משהוסיפו עד ע" ונחלקו. למה מאחרין הדבר לדון אלו כנגד אלו. מי אית לן לאהדורי בתר חובה. [רש"י]. אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן כדי שלא יצאו מב"ד מעורבבין. גנאי לב"ד שיצאו במחלוקת ואין יודעין לגמור את הדין. [רש"י]. וכתב הרמב"ם [ספ"ט] שכן הדין אם ל"ה אומרים חייב ול"ה אומרים זכאי ואחד אומר איני יודע:

משנה סנהדרין, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב