תוספות יום טוב על סוכה ד

<< · תוספות יום טוב · על סוכה · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

וניסוך המים. כתב הר"ב בתמידי החג שחרית כמ"ש במשנה ה' פרק ב' דיומא. ועיין לקמן משנה ט':

החליל. כתב הר"ב ומנגנים בחלילים ובכנורות. עיין בפירושו ר"פ דלקמן:

משנה ב

[*לולב שבעה כיצד. והרא"ש גורס ששה ושבעה כיצד והיא גירסא נכונה ועיין רפ"ה]:

יו"ט הראשון שחל להיות בשבת. פירש הר"ב דיום ראשון דוחה שבת עיין פרק דלעיל משנה י"ג. ומ"ש דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ולא פירש מקדש ש"מ דאפילו בגבולים. כן פי' רש"י ועיין פרק דלעיל משנה י"ב:

ושאר כל הימים ששה. כתב הר"ב דהעמידו דבריהם כו'. וכתב רש"י וא"ת נמצא ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה הא אותיבנא ביבמות [בהאשה רבה דף צ'] ושנינן שב ואל תעשה שאני ע"כ. ומ"ש הר"ב ובדין הוא דאפי' בזמן הזה כו' אלא משום דלא בקיאינן כו'. וא"ת הרי לפי מ"ש במשנה ו' פרק דלעיל בקיאינן כמ"ש שם. ומיהו בגמרא כי אמרינן האי טעמא משמע דעדיין היו קובעין בא"י ומקרי אנן לא בקיאין לפי שאע"פ שהיו יודעין לחשוב העבור. מ"מ היו סמוכים על קביעות ארץ ישראל. ובמקום שאין שלוחי בית דין מגיעין שם הוו כאינן בקיאין. דהא פריך עלה אינהו דידעי בקיבוע דירחא [לדחי] ופירש"י אינהו בני ארץ ישראל שעדיין מקדשין על פי הראיה. והתוספות שכתבו דמאי דקאמר לא בקיאינן. אף על גב דידעינן עבוד רבנן כאילו לא ידענו אפשר שסוברים כהרא"ש לעיל במשנה ו' דפסולי אתרוג דראשון פסולים ג"כ בשני דלכל דבר עבוד רבנן כלא ידענו. אבל להר"ב מי ניחא. וא"ל דאי לא נטלינן פסול בשני נמצא כשאין כאן אחר שהוא כשר יושב ובטל ממצוה דדבריהם. והויא חומרא דאתי לידי קולא. וכמ"ש הר"ן בשם י"א. דקשיא לי א"כ בנטילת לולב עצמו למה תקנו. אלא שב ואל תעשה שאני. [הכא נמי שב ואל תעשה שאני]. וכבר דחה הוא ז"ל מטעם אחר. אלא נראה טעמא כמ"ש הרמב"ם. והוא סובר ג"כ כהר"ב בדין פסולי אתרוג. ומפרש למשנתינו הכי דמשום דבזמן הקביעות בארץ ישראל שאחר החורבן הואיל והרחוקים לא היו יכולין ליטול דלא ידעי אימתי הוקבע ר"ח שלא הגיעו אליהם שלוחי ב"ד ומפני כן גם בני ארץ ישראל ג"כ לא היו נוטלין דלא לעבדו כשתי תורות כמ"ש לעיל משנה י"ג. ולפיכך אע"פ שאח"כ נתבטלו השלוחים לגמרי לפי שגם בא"י לא קבעו. וכ"ע אחשבון סמכי. והשתא כולי עלמא מיקרי בקיאין בקיבוע דירחא. אפ"ה כדי שלא לחדש דבר נשאר כמות שהיה אחר החורבן בימי הקביעות דארץ ישראל ע"כ. ובהכי ניחא ודאי. דהכא שאני משום דבימי הקביעות שאחר החורבן היו מתקנים אפילו על בני ארץ ישראל דבקיאי שלא ליטול בשבת משום גזירה דאיסור כרת לגבי הרחוקים. הניחו אח"כ כמות שהיה. אבל בדין פסולי אתרוג דבני ארץ ישראל היו מחולקים בימי הקביעות. מבני חוצה לארץ. ועליהם לא נגזרה הגזרה מעולם. הלכך השתא דכ"ע עושין על פי החשבון ובקיאים. לא שייך לומר להניח כמות שהיה כיון שאדרבה מעולם היו בני ארץ ישראל מכשירין הפסולין בשני. וא"כ שפיר טפי להשוות המדות ולהכשיר כמוהם. כיון שנוכל. מטעם דהשתא כולי עלמא בקיאים. ואל תשיבני משני ימים טובים של גליות. דאההוא שלחו מתם דלעבדו משום דלמא גזרי מלכות שלא יתעסקו במצות. ותשתכח סוד העבור ויעשו מלא חסר כו'. ויאכלו חמץ בפסח. כדאיתא בפ"ק דביצה דף ד'. וכי עבדינן יו"ט שני קודש תו ליכא למיחש להא דתם. ודיני אתרוג שאינו אלא בחג משוין המדות עם בני ארץ ישראל. ועוד שהיא מצוה בפני עצמה ולא בקדושת יו"ט תליא. ועיין משנה ב' פרק ג' דביצה. ומ"ש הר"ב וטעמא דגזרו כו'. והרי כו'. אלא טלטול בעלמא דטלטול מיהו איכא מאחר דאין עשוי כלי. אע"ג דחזי למצוה כדאשכחן בקנים דשלחן במנחות פרק י"א משנה ו'. תוספות. ומ"ש שמא יטלנו כו' ויעבירנו ד"א ברשות הרבים. הכי איתא בגמרא וכתב רש"י ה"ה דמצי למימר ויוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. [ולא נקט הכי אע"ג דהוי אורחא דמלתא טפי. תוספות פ"ק דמגילה דף ד']. אלא שברוב מקומות וענינים יש לחוש להעברת ד"א. ואין לחוש להוצאה. כגון שהיה מונח בכרמלית או בקרפף או בגיגה דאין כאן אסור הוצאה דאורייתא ויש כאן איסור העברה בר"ה ע"כ. וכתב הר"ן בריש פרק ד' דר"ה. וא"ת ומ"ש הני דגזרינן ומ"ש מילה דלא גזרינן. [בריש פי"ט דשבת] שמא יעביר תינוק או איזמל בר"ה. וי"ל דהני שאני לפי שהכל טרודין בהן ולא מדכר חד לחבריה מה שאין כן במילה. ע"כ. ועיין במשנה ב' פרק ז' דפסחים. ומ"ש שמא יעביר תינוק ר"ל לאחר המילה שהוא חולה וככפות דמי. כמ"ש בשבת בשם התוספות. [*ועיין במ"ש במשנה ב' פרק י"ח דשבת] והתוספות פ"ק דמגילה דף ד'. תירצו משום דמילה חמירא שכן נכרתו עליה י"ג בריתות. וגם אין אדם מל אלא א"כ הוי בקי דסכנה יש בדבר ע"כ. ועיין מ"ש בס"ד במשנה ב' פ"ק דמגילה. ומ"ש והיינו טעמא דשופר במשנה ג' פ"ד דר"ה. עוד ע"ש במשנה ג' ומשנה ח'. ומ"ש והיינו טעמא דמגילה. אגזירה שמא יטלנו קאי. וכמ"ש במשנה ב' פ"ק דמגילה. אבל משום דלא בקיאינן לא שייך לענין מגילה דכיון דמדבריהם היא. ואפילו היינו בקיאין. לא היה דוחה שבת:

משנה ג

[*ערבה שבעה כיצד. וגירסת הרא"ש ששה ושבעה כדלעיל]:

יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת. כתב הר"ב דעבוד הכירא לדעת שהיא דאורייתא כו'. תקון דשביעי שלה דוחה שבת במקדש וכו'. ומפרש בגמרא. אבל בראשון לא תקנו דלא מוכחא מלתא דמשום ערבה תקנו. אלא יאמרו דהואיל ומשום לולב אדחי דחוהו נמי לערבה. וכיון דקא מפקת ליה מראשון אוקמא אשביעי יום מסוים. או ראשון. או אחרון. ובכולהו יומי לא תקינו דלדחי דאתי לזלזולי במצות לולב. ולומר שאינה חשובה כמו ערבה. וכי תימא דהשתא דתקינו דערבה לדחי כדי לפרסם. א"כ לולב נמי אינו מפורש בתורה אלא ולקחתם לכם ביום הראשון. אבל דשבעה במקדש מושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ילפי' בפרק דלעיל משנה י"ב. ואיכא למטעי דדלמא לאו שמחת לולב קאמר. ליתקני דלדחי אף בא' משאר הימים. ומשנינן דלולב דמסור לכל לא בעי לתקן משום פרסומא. דשמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. אבל ערבה אינה מסורה אלא לשלוחי ב"ד פירש הר"ן דכמו שבמקדש הביאו שלוחי ב"ד ממקום הנקרא מוצא כדלקמן. וכן בגבולין נמסר לשלוחי ב"ד להביאם. וכיון שמיד שלוחי ב"ד לוקחים אימת ב"ד עליהם. וליכא למיחש לשמא יעבירנו כו'. ורש"י פי' שלוחי ב"ד מביאין וכהנים מקיפין. ולא הוה נטילה אחרת וכולהו זריזין וזהירין. ודעת הרמב"ם נראה כהר"ן. דגבי ערבה דשבת כתב ולמחר זוקפין כו'. ובאין העם ולוקחים ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום. ומ"ש הר"ב הלל"מ עיין במשנה ה'. ומ"ש הר"ב והאידנא אינה אלא מנהג נביאים כו'. קשה והרי נביאים האחרונים שהם חגי וחביריו. בתחלת בית שני היו. ואי אלו הנביאים שהנהיגו לנו כן בזמן הזה. ובגמרא דבזמן המקדש בגבולים הוא מנהג נביאים. וי"ל דה"ק הר"ב והאידנא אינה כו' אשביעי מהדר וקאי. כלומר דהאידנא אע"ג דה"ל למעבד נמי שבעה ימים זכר למקדש כמו בלולב אפ"ה אינה אלא בשביעי. הואיל ובגבולין אינה אלא מנהג נביאים אפי' בזמן הבית. וכיון דבגבולין אין לערבה עיקר מן התורה. להכי לא תיקנו שבעה זכר למקדש כמו בלולב דאית ליה עיקר מן התורה והכי איתא בגמ' וטעמא דקבעו השביעי ולא יום אחר. כתב ב"י [בסימן תרס"ד] הואיל והיה מיוחד במקדש לדחות השבת:

משנה ד

מצות לולב. פירש"י מצות לולב ביו"ט הראשון שחל להיות בשבת כיצד:

והחזנים פירש הר"ב שמשים ועיין מ"ש בס"ד רפ"ז דיומא:

על גב האיצטבא. ה"ג גב כדאיתא בגמרא. דאי על הגג היה מתיבש ויבש פסול ובפ"ק דפסחים גרסינן גג משום שהונחו החלות שם. כדי שיראו העם שלא הגיע זמן איסור חמץ. וה"נ גרסינן גג במשנה ד' פ"ח דשקלים. ולא כמו שהועתק בספרי הרמב"ם בפרק ז' מהלכות כלי המקדש גב:

ומלמדין כו'. אבל במשנה י"ג דפ' דלעיל לא הוצרכו ללמד דבגבולין היה כמ"ש שם ולא היה העם רב. ולקמן במורביות נמי לא הוצרכו ללמד. מהאי טעמא לפרש"י דלעיל שהיו רק כהנים. ולהר"ן והרמב"ם היינו טעמא דערבה שלוחי ב"ד הביאום. ואין אחד מהן זוכה בה עד למחרת. וכ"כ תוס' סוף דמ"ג:

משנה ה

מורביות. פי' הר"ב ענפים גדולים. עיין מ"ש במשנה ה' פ"ג דשביעית:

וזוקפין אותן בצדי המזבח. היינו לאחר שהקיפוהו פעם אחת. כ"כ התוספות. ולהרמב"ם שכתבתי לשונו במשנה ג' נראה דזקופה היתה מתחלה. ואח"כ נוטלין. כלומר כמו נטילת לולב ועוד נראה מלשונו שם דלא הקיפו אלא בלולב:

וראשיהן כפופין ע"ג המזבח. יליף לה בגמרא מדכתיב (תהלים קי"ח) אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח ופירש"י אסרו כמו הקיפו. אסרי לגפן (בראשית מ"ט) תרגום יסחר ישראל. בעבותים באילנות כמו ובין עבותים היתה צמרתו (יחזקאל ל"א). עד קרנות שהם גבוהות מן המזבח. ועיין משנה ג' דהל"מ אלא דאסמכוהו אקרא. ומ"ש הר"ב שהיו גדולים י"א אמה. ומוטין על המזבח אמה. כדאיתא בגמ'. דאיסוד מנח לה וגובה המזבח מן היסוד עד גגו שהוא מקום הקרנות ח' אמות. כדתנן בפ"ג ממדות ומפני שהסובב בולט אמה כדתנן התם הוצרך למושכן לשפת כניסת היסוד ונמצא שמפני ההטיה לא נשאר רק ב' אמות בקרוב והיו כפופים אותן ב' אמות:

תקעו והריעו ותקעו. לשון הרמב"ם בהלכות לולב בעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה תוקעים וכו'. וכתבו התוס' משום שמחה ובפ"ה דף נ"א מפרש רש"י בר"ה יליף לכל תקיעות פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה:

מקיפין. במשנה ג' פי' הר"ב כמ"ד בגמרא בערבה. והרמב"ם כתב כמ"ד דהיו מקיפים בלולביהם. ומיהו המקיפין לא היו אלא כהנים לכ"ע שאע"פ שישראל נכנס לצורך מצוה לעזרת כהנים מ"מ בין האולם ולמזבח אינו נכנס. כדתנן סוף פ"ק דכלים. והכי מפרש בגמרא:

אני והו. פי' הר"ב שני שמות של ע"ב. הנקובין בויסע. ויבא. ויט. בפרשת בשלח. דכל אחד יש בו ע"ב אותיות. ומהן שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון. ואחרונה של אמצעי. וראשונה של אחרון. וכן בזה הסדר כולן. השם הראשון והו. וי"ו של ויסע ה"א דכל הלילה וי"ו דויט. ושם הל"ז. הוא אני. אלף דישראל נון ראשונה דהענן בחשבון של מפרע ויו"ד דרוח קדים כן פירש"י. וכאשר נעשה שתי מערכות מאלו השמות יהיה השם הל"ז. הראשון ממערכה השניה ונמצא שאלו שני שמות אני והו הם הראשונים לשתים המערכות. והקדים שם אני שהוא ראשית מערכה שניה כדרך אני ראשון ואני אחרון. שוב מצאתי חלוקת שם ע"ב לחצאין בספר הבהיר הביאו הספ"ר והנאני וכתב התוספות ואמרו שתי שמות הללו משום דדרשינן באיכה רבתי קרא דיחזקאל (א) ואני בתוך הגולה וקרא דכתיב בירמיה (מ). והוא אסור בזיקים כביכול הוא בעצמו והיינו הושענא שיושיע לעצמו:

ואותו היום. בשביעי. רש"י:

יופי לך מזבח. היופי הזה אנו עושין לך שאתה מכפר עלינו. רש"י בגמרא:

ליה ולך מזבח. פירשו בגמ' דה"ק ליה אנחנו מודים ולך אנו משבחים. ליה אנחנו מודים ולך אנו מקלסים. ופירש"י ליה אנו מודים שהוא אלהינו. מודים לאו לשון הוד אלא לשון תודה שאנו מודים בו ולא כופרים. ולך אנו משבחים שאתה חביב לפניו לכפר עלינו. ע"כ. וראיתי לבעל כף נחת שכתב וז"ל ליה למי שהזכיר בסמוך אני והו הושיעה נא. ואית דגרסי ליה שם יו"ד ה"א. ואינו נראה דלמה לנו להזכיר כאן זה השם מה שלא הזכיר בכל המשנה ולא בכל התורה כי אם פעם אחת. ועוד שזהו מחלוקת ר' יהודה עם תנא קמא. שתנא קמא אומר שבהקפת המזבח היו מזכירין שם עצמות השם ואומרים אנא ה' הושיעה נא. ור' יהודה אומר שלא היו מזכירין אותו כי אם בכנוי הו ואם בהקפה עצמה שהיא מצוה וכעין תפלה לא היו מזכירין עצמות השם. כל שכן בפטירה שאין כאן לא מצוה ולא תפלה. עכ"ל. ואין אני מודה לו בזה כלל. אלא כאית דגרסי דהכי נהגי עלמא בסדר ההושענות שהכניס הפייטן זה הקילוס בפיוטו. וכן מנוקד בסידורים חדשים גם ישנים וז"ש שלא הוזכר בתורה כי אם פעם אחת. לא ידעתי איזה שזכר ואיזה ששכח ששנים בתורה בפ"א בבשלח. בשירה עזי וזמרת יה. ובסוף בשלח כי יד על כס יה. [*דהלכה כרבא דבתראה הוא וס"ל בפרק ע"פ דף קי"ז דכס יה נחלק לשנים דמה שנדפס בגמרא רבא קודם רב. ודאי טעות מהמדפיסים הוא. ודרבא צ"ל רב. ורב צ"ל רבא. והא דבמסורה מלכים א' ג'. לא קחשיב ליה בהדי פסוקים דאית בהון ה' מילין נרדפין מן ב' ב' אתוון. ואזלה לה כרבי יוחנן ורב דס"ל דשם אחד הן. אבל ההלכה ודאי כרבא דבתראה הוא. וכן מוכח מפירש"י פרשת בשלח. גם בזוהר פרשת בראשית דנחלק לשנים. גם במסורה נחמיה ב' קחשיב ליה אבל מה דלא חשיב שם. גם לי גם לך לא. דמלכים א' ג'. הא ודאי השמטת המעתיקים. או המדפיסים. וכן נמי צריך להיות ו' פסוקים וכן נמסרו ו' פסוקים במסרה קטנה בפ' וישלח. ובשמואל א' כ' כ"ט] והרי שנים בתורה. ובנביאים נמצאים אראה יה יה בארץ החיים בישעיה. ובכתובים מן המצר קראתי יה. ענני במרחב יה. ומכל אלו עיניך הרואות כי זה השם ראוי לאומרו ולהזכירו בתפלה. שכן הוזכר על מפלתן של מצרים. ושל עמלק. ורפואת חזקיה. ובתפלת ההלל מן המצר. ומה שהביא ראיה ממחלוקת רבי יהודה ותנא קמא אני אומר לפי דרכו משם ראיה דכמו דפליגי רבי יהודה ות"ק חד אמר שמזכיר השם וחד אמר בכינוי. הכי נמי ת"ק ור"א. אלא ת"ק דר"א ס"ל כרבי יהודה ורבי אליעזר כתנא קמא דר"י. וכיון דת"ק דר"י סובר שמזכיר השם לא ה"ל לר"א לחלוק לעיל משום דסובר כת"ק. ועוד מאן לימא לן דהני תלתא פירושי שכתב הר"ב בטעמו של רבי יהודה דפליגי. ולפיכך סובר דטעמו להזכיר רק כינוי דאפשר וקרוב לשמוע דככולהו פירושי נתכוין רבי יהודה וכיון שיש בכינוים אלו כל הני טעמי. סובר דיותר ראוי לאומרם. ולא מפני שאין ראוי להזכיר שם העצם. ובלי ספק עוד לו טעם. או טעמים נסתרים ממנו וגלוים לרואי השמש ואור החכמה. ועוד מהיכי תיתי שר"י יחוש להזכיר שם העצם בתפלה ובלשון הכתוב ממש. אנא ה' הושיעה נא ובמקום הקדוש והנורא הזה אשר עליו נאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי. ועוד למה יזכיר [ליה] בלשון ארמית. ומיד למזבח בלשון עברית. ועוד דכפי הפירוש שבגמרא הכל בלשון עברית חוץ מתיבה זו. וקשיא למה. ועוד ראיתי בהקדמת רבינו לספר גבורות ה'. וכן בספר דרך חיים. שכתב לפום ריהטא. ולפי דרכו. שלכך אמרו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים שהוא בהשתחוויה. כדאמרי' ליה אנו משתחווים וכתיב ענני במרחב יה שמזה השם ההרחבה. הנה מבואר מדבריו שכן היא גירסתו. ולא כדברי בעל כף נחת. גם עיין עוד במשנה ד' פ' דלקמן מ"ש שם בס"ד. ועוד שמע נא את אשר אגיד לך דבר יקר שמעתי מפי חכם מחכמי הדור שמו מהר"ר מאיר באך יצ"ו. אמר כי שם ההוי"ה הנכבד והנורא בנקודותיו הידועות ראוי לחקור על שרשו ואמר כי שרשו הם שתי אותיות האחרונות ושהוא עתיד מבנין הפעיל כמו יהודה לתפלה נחמיה י"א. וכמו ולי יהושיע בהלל. וכמו שבאלו הוי"ו היא שנהפכה מיו"ד. כי השרש ידה ישע כי כן משפט העתידים מנחי יו"ד בזה הבנין כן וי"ו שבשם אמתתו יו"ד. אלא שממשפט הלשון הקודש. נהפכה לוי"ו בזה הבנין. ואע"פ שי"ל כי לא נהפכה ושרשו וה ויהיה כפירושם ז"ל לשון שמחה כמאמרם [איכה רבתי פסוק היו צריה] בין וי לוה נמלט ר' יוחנן בן זכאי. אבל הקמץ תהי' לנקבה. לכן הקרוב אליו שהשרש יה והוא השם שהוא קדוש ואינו נמחק ובזה השם בן ד' בא בעתיד ופירוש השם יה כתרגומו דחילו ויאמר נא שהוא עתיד להטיל אימה יתירה על הבריות עכ"ד ואין סתירה לדבריו מדברי בעל ספ"ר. שכתב שמזה השם לא נגזר שום פעל. כי הוא דיבר ככתבו. מבלי שהביט אל שרשו. [*ומצאתי להראב"ע בפירושו לפסוק עזי וגו' שבשירת הים שכתב בזה הלשון. ובעבור כי מלת אהיה ידוע בלשון. הוצרך להחליף היו"ד בוי"ו בשם הנכבד ע"כ] ובכן אפריון נמטייה. ובא נא וראה כמה צדקו דבריו. שהרי אמרו ז"ל בפסוק כי יד על כס יה. שאין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק. והרי ע"י משה רבינו עליו השלום נאמר זה הכתוב אשאלך והודיעני מה זה שנשבע שאין השם שלם. והיה בזמן המשכן ואחריו שני מקדשים וכמה פעמים נזכר בתורה השם השלם. ואילו זה השם יה לא בא בתורה אלא פעמיים. אבל לפי הדברים הללו הענין כמשמעו שהשם השלם הוא הוראה על שיטיל אימה על הבריות לעתיד. וביאר עכשיו בשבועה זו ששלימותו זה לא תהיה אלא לעתיד אחר נקמת עמלק. ואילו לא ביאר בכאן. לא היינו יודעים מהשם עצמו שהוא עתיד על איזה עתיד שהוא אומר. שיש מחר שהוא לאחר זמן. ויש מחר שהוא למחרתו. ומעכשיו זכינו לדין שזה השם הזכירו עכשיו במקדש. הוא ולא אחר. שלא בלבד שהוא קדוש שאינו נמחק. כי אם גם זאת שהוא שרש השם הגדול והנורא. ואתה קורא ידיד ומשכיל. הסכת ושמע דרז"ל על שם הזה היה הוה ויהיה שאמנם שלשתם הם אינם רמוזים. אבל כתובים כסדרן. וזה כי אחר שאמרנו ששרשו יו"ד במקום וי"ו הרי לך יהיה. וכן היה בהסיר יו"ד העתיד. גם הוה. כי היה בחולם הה"א ענינו כמו הוה וכן אתה מוצא (שמות ט') הנה יד ה' הויה במקנך. ואם בעל נפש אתה ועמדת בסוד ה' תדע מן מוצא דבר כי זה השם בן שתי אותיות הוא ראשית הגלוי. והשם בן ד' אותיות סדר המרכבה. ואמרו האבות הן הן המרכבה:

[*אמר יו"ט אחר הרבה שנים שכתבתי להא דלעיל דהלכתא כרבא דבתראה הוא דמחלק כס יה לשנים באו לידי שמות גיטין להרב הגדול מהר"ר שלמה לוריא זלה"ה הועתקו מספרו ים של שלמה ממסכת גיטין פרק השולח. ושם ראיתי דפסק נמי כרבא דבתראה הוא. אבל כפי גירסת הספר דרבא מוקדם לרב ועם היות שאין מדרכי בחבור הזה להאריך בפסקי הלכות אפס כי הרב הגדול הגאון הזה הוא מובהק חריף ובקי זך ונקי והיה כי יראה הרואה יאמר מה לננס אצל הענק. וגם יהיה לו נחת לבעל כף נחת כי מצא און לו וגברא רבה דמסייע ליה. אמור אמרתי להביא הדברים בכור הבחינה ולהוציא מתוכה שהגירסא מוכרחת להיות רב במקום רבא ורבא במקום רב כמו שכתבתי. והנני מעתיק תחלה ל' הסוגיא [פסחים ריש דף קי"ז] ואח"כ אעתיק דבריו של רש"ל ז"ל. ואחר כן אשיב עליהם בעזה"י ובחר לך הנאות והצדק:

לשון הסוגיא אמר רב חסדא אמר ר' יוחנן הללויה וכסיה וידידיה אחת הן רבא אמר כסיה ומרחביה אחת הן רב אמר מרחביה בלבד איבעיא להו מרחביה לרב חסדא מאי תיקו. איבעיא להו ידידיה לרב מאי תא שמע. דאמר רב ידידיה מחלק לשנים לפיכך ידיד חול יה קודש איבעיא להו הללויה לרב מאי. תא שמע דאמר רב חזינא תילים דבי חביבי דכתיב בהו הללו בחד גיסא ויה בחד גיסא ע"כ בסוגיא:

והנה רש"ל זלה"ה בסדר א"ב של שמות גיטין שלו באות היו"ד בשם ידידיה. שם כתב בפשיטות. שרבא הוא שאמר מרחביה וכסיה אחת ורב אמר מרחביה בלבד. ובתחלת אות הכ"ף כתב וז"ל לפי הסוגיא שהזכרתי דקיי"ל כרבא דאמר מרחביה וכסיה אחת א"כ למה כותבין הסופרים לפי תיקונם כס יה בעינן ב' תיבות נגד הסוגיא והלכה. ואף אם תמצא לומר שאין הלכה כרבא. הלא אף רב חסדא בשם רבי יוחנן נמי סבירא ליה הכי. ועוד דאין מחלוקת בכסיה. מדפריך התם לרב דאמר ידידיה נחלק לשנים הללויה מאי. ולא פריך כסיה. משמע דאין מחלוקת בכסיה. ואין לומר מ"ש התם חדא היא ר"ל שלא יכול לפסוק בב' שיטות. והיינו דמסיק התם הללויה בשתי תיבות. שיכול לכתוב בב' שיטות כמו שהיה כתוב בתהילים דרבי חייא. זה אינו. חדא דלישנא אחת היא לא משמע אלא תיבה אחת. ועוד דלפי זה משמע אבל ידידיה דלרב נחלק לשתים כותבין בב' שיטות דהא ליתא כאשר הוכחתי מכדר לעומר שהוא שני תיבות ואין לחלק בשתי שטות אם לא שתפרש שכדר לעומר אין צריך לכתוב בשתי שטות לאפוקי בת היענה שצריך ב' שטות. וכבר הוכיח מהרא"י דליתא כי לא נמצא כן בספר תורה. [הוכחה זו כתבה בשם ידידיה ומס"פ אלו טריפות היא] על כן אומר אני אי איישר חילי אבטליניה להזהיר הסופרים עכ"ל רש"ל ז"ל. ואני אומר וקורא אני על הגאון רש"ל זלה"ה. המקרא הזה לא יאונה לצדיק כל און. ולכן לא נתבטל על ידו כי אוכיח בראיות ברורות שהסופרים שכותבין כסיה בשתים מכוונים כהלכה. וכמו שכתבתי כבר לעיל. לפי שרש"ל שכתב דרבא אמר מרחביה וכסיה אחת. היינו שכן הגירסא בגמ'. רב חסדא אמר ר' יוחנן. ואח"כ רבא. ואח"כ רב. ואף שק' ודאי למה נסדר רבא קודם רב פירכא זו הכניסה רש"ל בשם ידידיה. שכתב והלכה כרבא דבתראה הוא אפילו פליג אר' יוחנן. כ"ש אי פליג ארב חסדא ואמר שלא אמר ר' יוחנן אלא הני תרתי. ואין לומר דרבא לא פליג אהא דרב חסדא למעוטי. אלא להוסיף מרחביה. דא"כ לא ה"ל לומר אלא מרחביה לחודיה. ועוד דהא בתר הכי בעי מרחביה לרב חסדא מאי ועמד בתיקו עכ"ל. הנה שסובר דלהכי מוקדם רבא משום דקאי ארב חסדא. ואמר דלא אמר ר"י כדאמר רב חסדא משמיה אך בלשון ספיקא כתב כן אי פליג ארב חסדא. ואני אומר שאף ספק אין כאן. ומעולם לא נחלק רבא על מה שאמר רב חסדא משמיה דר' יוחנן. ויאמר הוא שלא אמר ר' יוחנן כן. דאי הכי לפי סוגית השיטות הל"ל ורבא אמר ר"י כסיה ומרחביה. ולפיכך עקרן של הדברים דרב מוקדם לרבא ואמר כסיה ומרחביה [אחת הן] ורבא אמר מרחביה בלבד וכלומר אינך בשתים והלכה כמותו דבתראה הוא. והשתא דרב אמר מרחב יה וכס יה אין מקום לדיוקו של רש"ל. אמאי לא פריך לרב כס יה מאי דהא איהו אמר כס יה אחת. ועוד אני אומר אפי' אי רב אמר מרחב יה בלבד ליכא לדיוקא דרש"ל. דהא אי איתא דמשום הכי לא פריך לרב כס יה מאי משום דלא פליג אכס יה וכ"ע מודו ביה א"כ רבא ל"ל לאדכורי כס יה כמו שרב לא הוצרך להזכירו משום דכ"ע מודו ביה. ה"נ רבא לא ה"ל למנקטי'. ותו דהשתא רב כמו רבא קאמר ה"ל לסתמא דגמרא לומר וכן אמר רב והיה עם זה מיושב גם כן אמאי לא הקדים רב לרבא, ותו לפי סוגיות כל השיטות אי איתא דפשיטא להבעיין דבכסיה כ"ע מודו. הכי הל"ל כסיה לרב לא מבעיא ליה דאחת היא. אלא ידידיה כו' הללויה כו' ובלא"ה נמי תמיה לי היכי ס"ד דהבעיין למיבעי אליביה דרב וכפי גירסת הספרים שתפס רש"ל. הלא רב מרחביה בלבד אמר. ובתיבת בלבד ודאי ממעט לכולהו אינך ומאי מבעיא ליה. וכ"ת דס"ד דהבעיין דתיבת בלבד ממעט כסיה דאמר רבא. זו קשה מן הראשונות. דא"כ לאו כ"ע מודו בכסיה ואף לית הלכתא השתא כרבא מכיון דסתם גמרא מסדר לרב בתר רבא. משמע דסתם גמ' כרב ס"ל ולא כרבא. ויש לתמוה על רש"ל שלא עיין [בפסחים דף קט"ז ע"ב] בפירוש רשב"ם שכתב אדבעיא להו ידידיה לרב מאי [כו'] ת"ש חזינא תילים דבי חביבי כו' וז"ל מפליג פליג או אוסיפו מוסיף אבל רבא פשיטא דפליג מדקאמר בלבד. חביבי דודי רבי חייא. עכ"ל. ורבי חייא דודו של רב היה כדאיתא בפ"ק דפסחים דף ד'. ואף שיכול רש"ל ז"ל לומר דאה"נ חביבי דודו של רבא ואינו רבי חייא ויגיה דאמר רבא. אני אומר ודאי אי שת לבו לדברי הרשב"ם. יכול להיות שהיה נכנס לדוחק זה אבל מדלא הביא להרשב"ם ויכתב עליו כן לית בזה ספיקא דאגב חורפיה לא עיין בפירשב"ם ואי הוה עיין הוה משכח והיה מודה על האמת כדרך כל חכם כ"ש גדול כמוהו. ועוד יש לי ראיה ברורה דרב הוא דאמר להא מלתא ולא רבא. מן הירושלמי פ"ק דמגילה רב ושמואל חד אמר הללו יה. וחרונא אמר הללויה כו'. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר רב שמעית מן חביבי אם יתן לי אדם ספר תילים של ר"מ מוחק אני את כל הללויה שבו שלא נתכוין לקדשו. הוי דו אמר הללויה עכ"ל. והא הכא אין להגיה רבא מדבר פלוגתיה הוא שמואל ואע"ג דירושלמי חולק עם גמרא דידן. דהא לגמרא דידן רב אמר הללויה שתים לפי הגירסא שאני מחזיק בה וכפי פירוש רשב"ם. נראה לי דלא קשיא דאה"נ דודאי הא דאמר רבי חייא על תילים דר' מאיר והא דהעיד רב על תילים דרבי חייא עצמו חלוקים הם. אבל הירושלמי לא ידע עדותו של רב מתהלים דר"ח. כמו דלא ידע מאן אמר דא ומאן אמר דא. דרב ושמואל בבבל היו והלכך דייק מדאמר שמעית כו'. אבל גמרא דידן ידע נמי אידך היינו עדות רב על תילים דרבי חייא ושזה היה עיקר לרב לסמוך על תילים דר' חייא. ותו לא מידי. אלא שפיר עבדי הסופרים שכותבים כסיה בשתי תיבות דהשם קדוש. וברוך הוא אשר הנחני בדרך אמת]:

משנה ו

חריות של דקל. פי' הר"ב דכתיב כפות תמרים שתים הן כו'. ורבנן כפת כתיב. גמרא:

ואותו היום נקרא כו'. כתבו התוספות דלא יתכן כלל לפרש דרבי יוחנן בן ברוקא לא פליג אלא בשביעי. אלא אכולהו נמי פליג דסבר חריות של דקל היו מביאין כל שבעה ולא ערבה וכו'. וכמו רבנן דנפקא להו מהל"מ. דהיינו כל שבעה. והא דקתני מתניתין ואותו היום לאו דוקא יום אחד:

משנה ז

מיד התינוקות שומטים וכו'. כתב הר"ב ואין בדבר משום גזל. ר"ל גזל דדבריהם. כת"ק דרבי (יהודה) [צ"ל ר' יוסי] במשנה ח' פ"ה דגיטין. ולשון רש"י לא משום גזל ולא משום דרכי שלום. ומ"ש הר"ב בפירוש אחר. התינוקות משליכין לולביהן מידם ופירש"י בגמרא דלשון שומטים כמו שומטו ומניחו בקרן זוית [ביצה כ"ח:] ומ"ש הר"ב כיון דהוקצה כו' וללשון ראשון פירש"י דשאני אתרוגי התינוקות שלא הוקצו למצוה גמורה:

משנה ח

מלמד שחייב אדם כו'. ובכבוד יו"ט האחרון כו' דכתיב חג הסכות וגו' שבעת ימים וסמיך ליה ושמחת בחגך. וכתיב בפרשת עשר תעשר חג הסוכות וגו' שבעת ימים תחוג וגו' והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה. או אינו אלא לילי ראשון ושישחוט מערב יום טוב דבלילה אין שוחטין קדשים דכתיב ביום צוותו. ת"ל אך חלק. ומה ראית מרבה אני ליל יום טוב אחרון שיש לפניו שמחה. ומוציא אני ליל ראשון שאין לפניו שמחה. גמרא. ופירש"י דשאר לילות א"צ ריבויא דבכלל ימים הם והא דמרבה הלילה של אחרון משום דסמוך לשבעה. והיום אתיא בק"ו דעיקר שמחה ביום. ואע"ג דכשחל יו"ט הראשון בשבת ליכא שמחה דשלמי שמחה אינן דוחין את השבת דדוקא ביום טוב פליגי במשנה ד' פ"ה דביצה וה"ל למתני השמחה שמנה ושבעה. הא אותבינן לה בפרק ו' דפסחים דף ע"א. ומשני דמשמחו בכסות נקייה ויין ישן. ובהכי ניחא נמי כל לילה שלאחר שבת שבחג דשלמים שנשחטו בע"ש כבר עבר זמן אכילתן:

מוריד את הכלים. לפי שרובן עושין סוכותיהן בראש גגן להכי תנן מוריד. רש"י סוף מסכת שבת דף קנ"ד:

משנה ט

ניסוך המים. בפ"ג ד' ל"ד. ופ"ד דף מ"ד אמרינן דהל"מ הוא והכי מסקינן בפ"ק דתענית דף ג'. אע"ג דדרשי תנאי רמוזי בקראי:

כיצד צלוחית כו'. הכא תנא סדר המילוי והניסוך ובפרק דלקמן תני השמחה והיציאה מבית המקדש אל השילוח למלאות:

מן השילוח. פירש הר"ב הוא מעיין וכו'. דכתיב ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. תוספות [מ"ח ד"ה מנה"מ]:

ופנה לשמאלו. טעמא מפורש במשנה ג' פ"ו דזבחים:

שני ספלים של כסף. הקשו בתוס' דהך צלוחית של זהב מקודש הי' דהא במשנה דלקמן אמרינן דחבית לא הוי מקודש ש"מ דצלוחית מקודש הוי. וא"כ היאך מורידין בקודש משל זהב לשל כסף והתנן דאין מורידין במנחות [פי"א משנה ז'. ובמשנה ד' פרק ו' דשקלים] ותירצו די"ל דספלים היו קבועים בסיד. ולא כלים נינהו דנחשבים כגופו של מזבח. והרי הם כלבונה שהיתה בבזיכין של זהב שהיו מקטירין על המזבח:

שהיו מושחרין פניהם מפני היין. דכיון דאמר מר עירה של יין לתוך של מים יצא של מים אתי לאשחורי. גמרא:

עירה של מים לתוך של יין וכו'. לכאורה נראה לפרש כלומר שהחליף. וכן לשון רש"י בגמרא אאתי לאשחורי דלעיל לפי שפעמים שמחליפין. אבל ל' הרמב"ם בפ"י מהלכות תמידין. ואם עירה המים וכו' או היין וכו' ונסך שניהם בכלי אחד יצא:

רבי יהודה אומר בלוג היה מנסך כל שמנה. לא מצאתי טעם לדבריו. וא"א לומר דלא סבירא ליה הל"מ. כמ"ש בשם התו' בכיוצא בזה במשנה ג' פ"ח דיבמות. והאריך הרמב"ם בזה בהקדמתו לזרעים עיין שם. ועי' מ"ש במשנה ב' פ"ב דסוטה. וי"ל דסבירא ליה דכמו שנתרבית לשמחת שלמים כדלעיל ה"נ יש לרבות לשמחת ניסוך דמקרי שמחה כדלקמן. ובטעם דלוג אפשר שסובר כראב"י דמשנה ג' פ"ט דמנחות דסבירא ליה אפילו מנחה של ששים עשרון אינו מביא אלא לוגה וכיון דמתנדב סתם אינו מביא אלא לוג. ה"נ דלא פי' בכמה הוא הניסוך מביא לוג. ואף ר' נחמיה ס"ל כראב"י כדאיתא בגמ' התם. ועוד אפשר דיליף ממצורע עני שמביא לוג שמן א' למנחתו ואע"פ דזה יחיד וזה צבור יליף מהפחות כך נ"ל. [*ושוב מצאתי בפירש"י פי"ג דזבחים שכתב בלוג גמירי לה ע"כ. ועיין עוד מ"ש שם בס"ד]:

באתרוגיהן. ללמדך שאין ניסוך אלא בשחר בשעת נטילת לולב. גמ' פרק ב' דיומא דף כ"ו:

משנה י

היה ממלא מן הכיור. פי' הר"ב לפי שהיו משקעים אותו מבערב. וכן פי' רש"י. ועיין ביומא פ"ג משנה י' מ"ש שם בס"ד:

המגולין פסולים לגבי המזבח. מסקינן בגמרא משום הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות (מלאכי א'):

משנה סוכה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב