תוספות יום טוב על טהרות ח

<< · תוספות יום טוב · על טהרות · ח · >>

משנה א

[הרי אלו טמאין. כתב הר"ב משום אשתו נדה שמא הסיטה וישבה. עיין מ"ש בפרק דלעיל משנה ה']:

רי"א אף התנור טמא עד שיעשה כו'. לפרושי מלתא דת"ק קאתי. ומש"ה העתיקו הרמב"ם בפי"ב מה' משכב [הלכה י"ז]:

משנה ב

רוצצת. פי' הר"ב שהכסוי דוחק כו' מלת ויתרוצצו תרגום ודוחקין. הר"ש רפ"ד דאהלות [ומ"ש הר"ב דכשאשתו כו' או נשענת. שהוא אחת מחמשה דרכים שהזב מטמא את המשכב כדתנן בספ"ב דזבים]:

טמאין מדף. פירש הר"ב טומאה קלה וכו'. עיין בפי' הר"ב במשנה ו' פ"ד דזבים:

משנה ג

המאבד ביום ומצא ביום טהור. פירש הר"ב דמסתמא אם היה אדם מוצאו ונוגע בו היה מגביהו כדרך מוצא אבדה. וכן לשון הר"ש וכלומר שהיה מגביהה ונוטלה לו:

בלילה כו' טמא. פי' הר"ב מדרס וטמא מת וכו' הכי איתא בתוספתא. ותימא דבתוספתא הביאה הר"ש תני בה טמאים מדרס וטהורין מטמא מת. וכן ראיתי' בפרק תשיעי מהתוספתא. גם הרמב"ם בפירושו כתב ברה"ר טמאין מדרס. וגבי רה"י כתב מדרס וטמא מת. ש"מ דברה"ר טהורין מטמא מת איברא דהראב"ד השיג על לשונו שבחבורו פי"ת מהא"ה [הלכה ז'] שסתם וכתב ברה"ר טמא ומשמע ליה בין למדרס בין לטמא מת אבל הכ"מ דייק מרישא דהך טמא אינו אלא מדרס בלבד. ואני אומר שילמד הסתום שבחיבורו מן המפורש שבפירושו. ומעתה דברי הר"ב אין להם על מה שיסמוכו. ואפילו על ל' הרמב"ם שבחיבורו נמי לא וז"ל הר"ש בפי' התוספתא טמאים מדרס וטהורים מטמא מת דמחמרינן במדרס טפי מבמת. משום דכנענים ונשים שכיחי. מת לא שכיח. ומתני' דקתני טמא היינו מדרס. וכל מידי דלא חזי למדרס כגון סאה ותרקב וכיוצא בו טמא מגע זב ע"כ:

זה הכלל כו'. לא אתי לאתויי מידי אלא סימנא בעלמא כמו שכתבתי בכיוצא בזה משמא דגמ' מ"ב פ"ד דמגילה. ועוד אחרים שכתבתי במ"ג פ"ג דכלים:

השוטח כלים ברה"ר טהורין ברה"י טמאין. פי' הר"ב דאין כאן אלא ספק שמא נגע. דלמדרס אין לחוש שאין דרך העוברים לדרוס על הבגדים השטוחים ליבש אבל אפשר שנגעו בהם. משא"כ באבדה שאין רואים ודורסים עליה. ולכך אין מקום לחלק בזה בין יום ולילה כמו באבידה וכשמשמרן אפילו נגיעה לא נגעי. הכ"מ פי"ח מהא"ה (ה' י'):

ואם היה משמרן טהורין וקמ"ל דלא חיישינן דילמא אתא חד ונגע ולאו אדעתיה: . ואם היה משמרן טהורין וקמ"ל דלא חיישינן דילמא אתא חד ונגע ולאו אדעתיה:

ונפלו והלך להביאן טמאים. מפני שנעלמו מעיניו. הרמב"ם שם:

נפל דליו כו'. טמא מפני שהונח כו' לשון הרמב"ם ולא יסתפק עליך אמרו (בכלים) טמא אע"פ שהוא בתוך הבור לפי שהוח מעת שהגיע ברשות ע"ה שבטמא מת ע"כ. והטעם שלא חלקו חכמים בכלים שברשות ע"ה. הכ"מ פי"ב מה' משכב (הלכה כ"ב):

משנה ד

וחכמים מטהרין. כשלא נגנב ממנו כלום. הרמב"ם שם (הלכה ט"ו):

משנה ו

בור המיוחד לאוכל אדם טמא כו'. כתב הר"ב דיש חילוק בין אפוקי טומאה מיניה וכו' גמ' פ"ה דכריתות דף כ"א. ומשמע דבאוכל שכבר נטמא מיירי והיינו לאפוקי טומאה מיניה וז"ל הרמב"ם בפירושו כמו שמצאתיו בנא"י טומאת אוכלין אינה אלא למאכל אדם בלבד ומה שאינו ידוע במאכל אדם הנה א"א לו מבלי מחשבה. והוא שיביאהו למאכל אדם. וזה הדבר הידוע למאכל אדם אם נפסד שאינו ראוי למאכל אדם אז לא תטמא. לאמרו ית' מכל האוכל אשר יאכל פרט לאוכל סרוח לפי שהוא לא יאכל. ואם נטמא האוכל ואח"כ נפסד אחר הטמאו הרי הוא נשאר בטומאתו עד שיפסול מלאכול הכלב. ויהיה שיעור המאמר כל המיוחד למאכל אדם שנטמא טמא עד שיפסל מלאכול הכלב עכ"ל. וכך הם דבריו שבחבורו פ"ה מהל' טומאת אוכלין (הלכה י"ד):

רבי יוחנן בן נורי מטמא. לא משום דבעי מחשבה לכלב וחשיב לה מחשבה אלא לא בעי מחשבה כלל רש"י פ"ו דנדה דף צ' ותניא בגמ' דריב"ן טעמיה מק"ו אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה (כדתנן בריש מכילתין) לא יטמא טומאה קלה שלא במחשבה אמרו ליה לא אם אמרת בטומאה חמורה שלא מצינושום טומאה חמורה שתהא צריכה כו' כמש"כ כבר בריש מכילתין:

העלהו טמא. ולא דמי להעלהו חש"ו דפרק בתרא דמכשירין גבי הכשר דלא חשיב מעשה משום דאיכא למתלי דמפני הכנימה עבד ולא שירד עליהם טל. ומיהו קשיא דה"נ איכא למימר דלהאכילו לכלב העלהו ולא להאכילו לכנעני ושמא הב"ע כגון שהעלהו ונתן לכנעני. הר"ש:

ואין להם מחשבה. עיין ספכ"ה דכלים:

משנה ז

רבי אליעזר אומר כתב הר"ב דהלכה כמותו דהכי אפסיק בגמ' פ"ק דנדה דף ז': . רבי אליעזר אומר כתב הר"ב דהלכה כמותו דהכי אפסיק בגמ' פ"ק דנדה דף ז':

ואין פוסלים את האוכלים. פי' הר"ב אפילו דתרומה אבל לקדש אין אחורים כדתנן ברפ"ג דחגיגה וספכ"ה דכלים:

ופוסלין את האוכלים. כ' הר"ב ק"ו מטבול יום וכו' ואחר יאכל מן הקדשים וכו' דקרא בתרומה משתעי כדמפרשינן בגמרא פרק הערל (דף ע"ד) והעתקתים במשנה ג' פ' בתרא דנגעים:

משנה ח

ומשקה טופח כו'. דוקא במשקה המכשירים פליגי הכא תנאי. אבל מי פירות אין מחברין האוכלים כדתנן במסכת טבול יום פ' ו' (משנה ד') ואפילו ר"א בר יהודה איש ברתותא לא קאמר אלא בעיסה שנילושה במי פירות. אבל בשתי חתיכות של בצק מודה דאין מי פירות מחברן. הר"ש. ולי אין משם ראיה דמשמע דכל הנהו דוקא לטבול יום דקליש טומאתו הוא דלא הויין חבור. אבל לשאר טומאות לא קמיירי התם. וכן נראה מדברי הרמב"ם בהלכות טומאת אוכלים ספ"ז. ועוד בפירוש הר"ב דחלה פרק ב' משנה ב' מוכח דבידים מסואבות אי הוה מוכשר היו מי פירות מחברין. ומצינו חומר בידים מבטבול יום כדתנן התם [ולענין טופח עיין בסוף פירקין]:

מלמטן דאם היה מלמעלן היה המשקה זב בשלשתן ומחברן. הר"ש:

רוצצות משקה. פי' הר"ב דוחק כי ההוא דלעיל (משנה ב') גבי תיבה. הר"ש:

אוכל פרור. לשון הר"ב שהוא חלוק לפירורים פירורים וכ"כ הר"ש. ומסיים א"נ פרוד בדלית מלשון שני פרידי עפר על פרידה אחת של תרווד רקב דפרק המפלת (דף כ"ז) ע"כ. ועיין בס"פ דלקמן:

משנה ט

מקול שהיא מלאה משקים טמאים. אע"פ שמצינו במשנה י"ז פי"ז דכלים. מקל שיש בו בית קבול מזוזה ומרגלית בכאן. אין נ"ל לפרש שהוא חלול ונתמלא בו מים אלא מיירי שעל פני כולו נתמלא במשקים טמאים. וכן מצאתי בפי' הרמב"ם בנא"י שכתב המקל אם נשרה במשקים טמאים כו':

משקים טמאים. אין הכוונה כל המשקים ואפי' המכשירים אלא ר"ל בכאן המים בלבד. שאין השקה מועלת אלא למים בלבד. וכדפי' הר"ב במ"ג פ"ב דביצה:

הנצוק. פי' הר"ב קלוח צנור וכו' ור"ל שמערה מכלי טהור לכלי טמא וע' במ"ט וי' וי"א פ"ה דמכשירין:

והקטפרס. עמ"ש במ"ח פ"ו דמקואות:

ומשקה טופח. פי' הר"ב שאין בו כל כך משקה כו' שיוכל להטפיח דבר אחר. משמע דאם טופח ע"מ להטפיח דמחבר. וקשה מדתנן במ"ז וט' פ"ו דמקואות עירוב מקואות כשפופרת הנוד וכו' וכן מוכיחין כמה משניות. והר"ש נתלבט בזה מאוד וכן התוס' דיבמות פ"ק דף ט"ו ופ"ב דגיטין דף י"ו אבל בפ"ב דחגיגה דף כ"א (ד"ה כעובייה) העלו דיש לחלק וליישב כל המשניות. דבקרקע שוה היכא דליכא כותל כלל סגי בטופח ע"מ להטפיח. והיכא דאיכא נקב בכותל בעינן (קליפת שום) כרוחב שפופרת הנוד. וע"ג כותל סגי כקליפת השום וע' לעיל בספ"ז:

והאשבורן. פי' הר"ב מקום עמוק שנקוו בו מים. וז"ל רש"י בפרק כל שעה (דף מ"ב) אשבורן לשון שבירה שמשתבר הקרקע ונאספים המים שם עכ"ל:

משנה טהרות, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב