תוספות יום טוב על חגיגה ב
<< · תוספות יום טוב · על חגיגה · ב · >>
אין דורשין בעריות כו'. ומה שהביא זה הענין בזה המקום היה למה שאמר במה שקדם הן הן גופי תורה. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב בתו מאנוסתו. אתיא מדרשא מפורש בריש יבמות:
בשלשה. לשון הר"ב לשלשה. הכי מפרש בגמרא דאל"כ היכי קאמר ולא במרכבה ביחיד. וכיון שהוא יחידי ואינו שומע מרב הרי הוא מבין מדעתו. ואפ"ה אמרת לא. והדר קאמר אלא א"כ היה חכם ומבין וכו':
ולא במרכבה. כתב הר"ב ורמב"ם פירש מציאת האל ותאריו. פירוש שמותיו. וכינויו. וביאר המפרש להלכות יסודי התורה בפרק ב'. קראו לכל אלו הענינים מעשה מרכבה. דרך כבוד. כלומר ידיעת הבורא עצמו אין בנו ולא בנביאים כח. לידע אותה על בוריה. אלא נשתדל בידיעת הצורות הנפרדות שהם קרובים ממנו. והם מורים על מציאותו כמו שיורה המרכבה שיש לו רוכב. וכן אמר יחזקאל ע"ה. היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל וכו' ע"כ. והקשה הר"ב דא"כ חכמת המרכבה ה"ל למתני. ולא מעשה מרכבה כו' ואין לתרץ דגי' הרמב"ם ולא במרכבה. וכמו שהיא גי' הספרים. שבפי' כתב בפירושו ובחבורו. מעשה מרכבה. ומה שפי' הר"ב מעשה מרכבה הוא שעל ידי הזכרת שמות כו' יש ג"כ דוחק קצת לפי פירושו. דלא דמי מעשה דגבי מרכבה למעשה דגבי בראשית. והתוס' פירשו במעשה בראשית בשם ר"ת. שהוא שם מ"ב אותיות היוצא מבראשית. ומפסוק שלאחריו. ע"כ. ואין ספק שהמכוון מה שאסרו מללמדו. הוא על כח פעולתו. ומעשה שע"י נעשה. דאילו ידיעת אותיותיו ומלותיו בלבד הרי נודע. וחלילה למחברים הקדושים שהיו כותבין אותו ומפרסמין אותו אילו היה זה בכלל האיסור אלא שהאיסור הוא על ידיעת הפעולה והמעשה שע"י. וכפירש"י בפרק ד' דקדושין דף ע"א. שם בן י"ב כו' משרבו הפריצים המשתמשים בו וכו'. ומעכשיו יפורשו מעשה שבבראשית ושבמרכבה. בענין אחד:
כאילו לא בא לעולם. לשון הר"ב אם לא כו' משמע שגירסתו אלו לא כו'. אבל בכל הנוסחאות כגי' הספר. וכן בפירוש הרמב"ם. וכן בערוך ערך רת דגרס רתוי [ומביא ממדרשי חז"ל שכך לשונם ומפרש נוח] וה"ג רש"י. אבל בגמרא בפיסקא שלא בא כו':
שלא לסמוך. כתב הר"ב מפני שמשתמש בבעלי חיים שבכל כחו כו'. עיין במשנה ד' פ"ב דביצה:
ושניים להם אב בית דין. אע"ג דהלל נשיא [כמבואר בדברי הר"ב במשנה ד' פ"ק דאבות] הואיל ושמאי נכנס במקום מנחם אין לטעות בו דמנחם השני שבזוג הרי שהיה אב ב"ד. ולפי דשמאי אמר שלא לסמוך כמו הראשונים שבשלשה הזוגות הראשונים הקדימו ג"כ. ומה"ט נקט בכל מקום שמאי בראשונה הואיל וכאן הזכירו בראשונה. תוספת. [ונמצא שנשנה הלל קודם לשמאי במ"ג פ"ק דעדיות ועיין מ"ש במ"ט פ"ג דסוכה בסוף דבור המתחיל וב"ש אומרים וכו']:
בית שמאי אומרים וכו'. משנה זו שנויה כבר במשנה ד' פ"ב דביצה. ושם פירשתי בס"ד:
בית שמאי אומרים יום טבוח אחר השבת. כתב הר"ב דעצרת יש לה תשלומין כל ז' כדכתב במ"ו פ"ק. ואחר השבת דתנן לפי שכל שנוכל להקדים זמן התשלומין מקדימין ולא חיישינן משום צדוקים כו'. עיין בתוס' בד"ה נפשוט כו':
ובה"א אין יום טבוח אחר השבת. [ולשון הר"ב אין לה יום טבוח וכן לשון רש"י. וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי ול"ג אחר השבת. וה"נ מייתי לה בגמ' בבלי]. ומ"ש הר"ב ואשמועינן תנא דאפי' כו' אמרי ב"ש דאין עולת ראייה קריבה ביו"ט ודחו לה כו' גמ'. כלומר ול"ק דהא אפליגו בה חדא זמנא. ופי' רש"י דקמ"ל דלא אמרינן מתוך שאתה מתיאש מהן אתה בא לפשוע שלא תקריבו עוד. ותו בגמ' ואי אשמועינן בהא בהא קאמרי ב"ה משום דלא אפשר למחר. אבל בהא אימא מודו לב"ש. צריכא:
ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת. דעולת ראיה אינה דוחה את השבת וכ"ש שלמי חגיגה וצריך טעם למה. ובשלמא שלמי חגיגה דלא דחו דילפינן מקרא (ויקרא כ"ג) דוחגותם וגו' לה' שבעת ימים ולא שמונה כמ"ש במ"ד פ"ז דפסחים. אלא עולת ראיה מאי טעמא לא ומאי שנא ממוספי יו"ט דדחו שבת משום דזמן קבוע להם. וה"נ זמן קבוע להם. וכי תימא דשאני עולת ראיה ממוספין דאם עבר זמנן בטל קרבנן משא"כ הראייה דיש לה תשלומין כל שבעה דאי איתא דמשום הא לא דחו לא אצטריך קרא דוחגותם לשלמי חגיגה דכמו כן יש להן תשלומים כל שבעה. ומש"ה בפ"ז דפסחים ד' ע"ו ע"ב אדאיתא בגמ' מנינא למעוטי חגיגה כו' כיון דאית ליה תשלומין כל ז' לא דחיא שבת ומדשבת לא דחיא. לא דחיא טומאה. כתבו התוס' דל"ג כיון דאית ליה תשלומין. אלא ה"ג כיון דלא דחיא שבת שאין הטעם תלוי בכך אלא ילפינן מוחגותם כו'. ועוד פסח נמי אית ליה תשלומין בשני ודחי טומאה. ועוד דאיכא למ"ד דכשנטמאו הבעלים בראשון של יו"ט דלא חזי ביום הקבוע לית ליה תשלומין ע"כ. אלא שראיתי להרמב"ם שכתב בפ"א מה' חגיגה עולת ראייה ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה. לפי שאין להם זמן קבוע כקרבנות הצבור שאם אינו חוגג היום חוגג למחר ע"כ. וא"כ גרס שפיר כגרסת הספרים. ולענין קו' התו' נ"ל דהיינו נמי טעמא דקרא דצוה לחוג ז' ולא ח' ואצטריך למכתב דתיליף מיניה לטומאה דלא דחי. ולא תיליף מפסח דדחי. והא נמי לא קשיא ממאן דאמר דכשנטמאו הבעלים כו' לית ליה תשלומין. דיש לומר דאפ"ה דכיון דקרא קבע תשלומין לחגיגה כשלא חג מעצמו הלכך כמאן דלא קביע ליה זמן דמי. והטומאה אינה נדחית אע"ג דבכה"ג תו לית ליה תשלומין. ועוד דהך סוגיא אליבא דמ"ד דאית ליה תשלומין דהכי קי"ל. כדמוכח מהרמב"ם שסתם וכתב מי שלא הקריב כו' הרי זה מקריב בשאר ימות הרגל. משמע אפילו מחמת שהיה טמא בראשון. ותמיהני שהכ"מ לא הראה מקום על זה דמשנתינו זאת שאמרה דלא דחי שבת. ומיהו לדעת בעלי התוס' נ"ל דטעמא דעולת ראיה אינה דוחה שבת משום דכל עצמה של ראיה שהוא קרבן עולה במה מצינו מחגיגה ילפינן לה. כמ"ש במשנה ב' דפ"ק הלכך כחגיגה היא:
ואין כהן גדול מתלבש בכליו. פירש הר"ב בכלים נאים שלו וכו' כדי שלא יתנאה כו' וכפירש"י וכלומר בביתו ובשוק. והתוס' הקשו דהל"ל בכלים נאים. מאי בכליו. ועוד מאי איריא כהן גדול אפילו שאר אדם נמי. ופירשו דאבגדי כהונה גדולה קאמר דלא היה מתלבש. וראיה מירושלמי דאמתני'. ר"י בר בון בשם ריב"ל בכל יום כהן מתלבש בכליו ומקריב וכו' ר"ע בשם ריב"ל לא היה עושה כן אלא בשבתות ויו"ט. כלומר מפני כבוד היום. והיינו דאמרה מתני' דבזה היום לא היה חש לכבודו של יום כדי שלא לקיים כו':
ומותרין בהספד ותענית. קאי (אב"ש) [צ"ל אכל שנים] נמי ולהכי קתני מותרין. א"נ ה"ק והעם מותרין וכו':
שלא לקיים כדברי האומרים עצרת אחר השבת. כתב הר"ב דכתיב ממחרת השבת. והן אומרים [ממחרת] שבת בראשית. ואנן ס"ל שהפסוק קרא יו"ט שבת. כמו שקראו כולם שבתות השם. הרמב"ם. ומה שהכריח קבלת רז"ל. תמצא במשנה ג' פ"י דמנחות:
נוטלין לידים. עיין במשנה ב' פ"ח דברכות:
לחולין למעשר ולתרומה. והא כדאיתא והא כדאיתא. דהא תנן ברפ"ב דבכורים דרחיצת ידים בתרומה. מה שאין כן במעשר. וכ"ש חולין. אלא תרומה בנגיעה. וכדמפרש הר"ב שם. והכא למעשר וחולין דוקא באכילה. עוד פירשו בגמ' דאידי ואידי באכילה. הא באכילה דנהמא. הא באכילה דפירי:
[אם נטמאו ידיו. ה"ה יד אחת. כמ"ש במשנה ז' פי"ב דפרה]:
טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל. פירש הר"ב למעשר וכ"ש לתרומה. הכי מפרש בגמרא. והא דבמשנה ב' פ"ח דברכות סבר ליה ב"ש דכשנטל ידיו אינו מטמא משקים [ובהא סברא לא פליגי ב"ה] ותנן [במשנה ז' פ"ח דפרה] כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה. לא קשיא. דהכא דוקא בטבילה בעינן כונה למעשר וכ"ש לתרומה. אבל בנטילת ידים כי נטל לחולין שוב אינו פוסל בתרומה. דאלת"ה אין לך אדם אף חבר אוכל חולין בטהרה. שלא יטמא משקין כך כתבו התוס'. אבל הרמב"ם בפי"ג מהל' אבות הטומאות כתב וכן הנוטל ידיו או הטבילן צריך כונה אפי' למעשר כו' [ומיירי לענין אכילת מעשר ותרומה וכן מוכח התם והכא בפירושו שבמשנה. אבל לנגיעה ודאי דאף לתרומה א"צ כונה. ואצ"ל למעשר ועיין בפי' הר"ב בפ"ק דשבת משנה ד' בגזרה השביעית]:
כאילו לא טבל. פירש הר"ב למעשר כו' אבל טבילה היא לחולין. והא אתא לאשמועינן דאי לגופיה לא אצטריך. דהא ברישא תנן דאפי' הוחזק לחולין אסור למעשר. ועי"ל דאי מרישא ה"א דטפי עדיף לא הוחזק כלל למעשר מהוחזק לחולין. דהא עקר דעתו לגמרי ממעשר. תוס':
בגדי עם הארץ מדרס לפרושים. פי' הר"ב כמדרס הזב וכדמסיק לקמן שמא ישבה עליהן אשתו נדה כדאיתא בפ"ב דחולין דף ל"ה. והתם מסקי התוספת. וכן בפ"ד דנדה דף ל"ד. דאילו ע"ה עצמו אינו עושה מדרס. וטעמא דאין רוב הצבור יכולין לעמוד בגזירה זו דלא ימצא לעולם אדם מעביר חבית ממקום למקום. וכיוצא בזה בפי' משנה ה' פרק דלקמן משא"כ רוקו דעם הארץ. [דתנן במשנה ב' פרק דלקמן] דיכולין להזהר ועיין משנה ה' ו' פ"ז דטהרות. ומה"ט אתי שפיר דקתני בגדי ע"ה ולא קתני דע"ה עצמו כזב. וכן בכולהו דוקא בגדים אבל אינהו לא. ולפי זה מאי דנקט הר"ב כמדרס הזב לענין דינא נקט. דמדרס נדה ומדרס זב שוים הם. אבל הגזירה משום אשתו נדה היא כמ"ש לקמן ולשון הר"ב כולו לשון רש"י הוא. והכתוב שהביא הר"ב וכל אשר יגע במשכבה. ובפירוש רש"י כתוב במשכבו. ושניהם לא דייקי. דהך קרא שכתב הר"ב בנדה כתיב. ורש"י דנקט במשכבו דכתיב בזב. מיהו רישיה דקרא ואיש והתוספת דהכא הביאו ירושלמי. דע"ה אצל תרומה הוי כזב. והרמב"ם בפי"ג מהלכות אבות הטומאות כתב וכן עמי הארץ עצמן כזבין לטהרות. ומתני' דטהרות מפרש בטעם אחר כנזכר בפירושו שם. ואפ"ה לא קשיא. אמאי נקט בגדי כו' דבאינך כולהו כתב דבגדים דוקא אבל אוכליהם טהורין הן לשלמעלה מהן וכתב כ"מ שכן הוא בירושלמי. ולסברא זו י"ל. איידי דאינך דבגדים דוקא נקט גבי ע"ה נמי בגדי כו'. [ועיין במשנה ג' ה' פי"א דפרה]:
עם הארץ. עיין מ"ש בסוף משנה ח' פ"ד דחלה:
על טהרת הקדש. שהיה נשמר מכל מה שיטמא הקדש. וישים אותם חולין כאילו הם בשר חטאת או אשם. אבל אוכל חולין בטהרה לא ישמר אלא מכל דבר שיטמא החולין כדי שיהיו אותם החולין טהורים. רמב"ם:
והיתה מטפחתו מדרס לחטאת. כתב הר"ב אבל לא לקדש כו'. ואין כן הלכה. עיין במשנה ה' פ"ב דחולין. ומשנה ב' פ"ב דטהרות. ומ"ש דלאו [כקדש דמי] לכל הדברים כו'. עיין סוף פ"ב דטהרות:
משנה חגיגה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב