שער הכוונות/דרושי תפלת השחר/כל

מתוך: שער הכוונות/דרושי תפלת השחר/דרוש א (עריכה)

דרוש תפלת השחר - דרוש א

ונבאר עתה כללים שיש בסדר תיקון תפלת השחר.

דע, כי מן תחילת התפלה עד ברוך שאמר, הוא עולם העשיה,
ומברוך שאמר עד יוצר אור הוא עולם היצירה
ומן יוצר אור עד סוף ברבת אבות הוא עולם הבריאה,
ושאר כל העמידה הוא עולם האצילות.

וסדר העשיה הוא מתתא לעילא.
וכדי ליחד את העשיה ביצירה -- והנה יש בה קליפות קשות וחזקות -- לכן צריך ליחד תחילה ראש היצירה בראש העשיה, ואח"כ שאר היצירה הוא מתתא לעילא.
וכן הבריאה הוא מתתא לעילא. וברכת אבות הוא ראש הבריאה (הנקרא "היכל ק"ק דבריאה") עד סוף בא״י מגן אברהם.
ושאר כל העמידה כולה היא באצילות.

וזה ביאור כל הנזכר.

כי הי"ח ברכות שיש מן "על נטילת ידים" עד ברכת התורה הם ח"י ברכאן דיסוד דעשיה.
ומן הודו עד ברוך שאמר הוא רישא דעשיה, היכל ק״ק שלה.
וברוך שאמר הוא היכל ק״ק, ראש היצירה. ולכן הם י״ג ברוך כמנין אחד, והוא סוד י״ג מכילן דרהמי אשר בעולם היצירה. ולכן יש בברוך שאמר פ״ז תיבות (ככתוב בנוסח שנעתיק לקמן בע״ה) לרמוז כי הוא ראש היצירה שעליו נאמר "ראשו כתם פז". ולכן צריך לומר "המהולל בפה עמו" (שעולה בגימטריא פ"ז), ולא ככתוב במחזורים בפי עמו.
ואח"כ ח"י שמהן שיש באותם הפסוקים של "יהי כבוד ה׳ לעולם" עד "תהלה לדוד" כנודע. והנה הם ח"י ברכאן דיסוד דיצירה. ולהיות כי נודע, כי בכל עולם מארבע עולמות אבי"ע יש כל הי' ספירות וכל הפרצופים (שהם: א"א, ואו"א, וזו"נ) -- ולכן בסוף היצירה אנו חוזרים להזכיר ח"י הויות בשירת הים, וי״ג שבחים דישתבח (שהם: שיר, ושבחה, הלל, וזמרה כו'). [אמר שמואל: לקמן נתבאר שי"ג דעשיה הם י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שאומרים אותם אחר איזהו מקומן].

והנה בהיותו בסדר העשיה (שהוא מתחלת התפלה עד ברוך שאמר כנ״ל) -- יכוין לעלות כל הנפשות אשר שם אל עולם היצירה.
ובסדר היצירה יכוין לעלות כל הרוחין אשר שם אל עולם הבריאה.
ובסדר הבריאה יכוין לעלות כל הנשמות אשר שם אל עולם האצילות.

ואז מלכות עילאה, נכללת מכל אלו הנפשין ורוחין ונשמתין, ועל ידי כן נעשין בה בחינת מ״ן. וצריך לשתף גם את עצמו בכל חלקיו; דהיינו להעלות נפשו עם הנפשות דעשיה, ורוחו עם הרוחין דיצירה, ונשמתו עם נשמתין דבריאה. והבן זה היטב. [ וכבר ביארנו ענין עליית העולמות -- שאינם עולים רק בחינת הנפשות והרוחות והנשמות אשר בהם בלבד. אבל העולמות עצמן -- אינן עולים. ]

וכן בירידת הנשמות אחר העמידה, תכלול נפשך ורוחך ונשמתך עמהם, על דרך הנזכר בעליה.

עוד דע, בענין סדר תפילת שחרית כבר נתבאר לעיל

כי מן התחלת הי"ח ברכות עד ברוך שאמר הוא בעולם העשיה.
ומשם עד יוצר אור, עולם היצירה.
ומשם עד תפילת י"ח הוא עולם הבריאה.
ומשם עד קדיש שאומרים קודם אשרי יושבי הוא באצילות.
ומן אשרי יושבי עד תפלה לדוד, חוזר להיות עולם הבריאה.
ומשם עד אין קדוש כה׳, חוזר להיות עולם היצירה.
ומשם עד עלינו לשבח, הוא עולם העשיה.

והכונה היא, שצריך בתחילה להעלות העולמות ממטה למעלה כנ"ל, ומתקשרים עולם התחתון בעולם העליון ממנו, עד שנמצאים כל העולמות כולם יחד קשורים בעולם האצילות בעת שמתפלליו תפילת י״ח בעמידה -- אז נעשה שם הזווג העליון. ואח״כ צריך לקבל שפע העליון הנמשך מן הזווג ההוא וצריך להורידו למטה בעולמות התחתונים, מעילא לתתא. ולכן באומרנו "אשרי יושבי ביתך" עד "תפלה לדוד" אנו מורידין השפע מן האצילות אל הבריאה. ואין הכונה להוריד עולם הבריאה בעצמו. וכן על דרך זה עד "אין קדוש כה' כי אין בלתך", כי אז אנו מורידין השפע מיצירה לעשיה. ואח״כ בעלינו לשבח, אז יורדין העולמות הנזכרים, כל אחד במקומו, (כמ"ש שם בע"ה). גם נתבאר במזמור "אשרי יושבי ביתך" הנתקן אחר נפילת אפים. ושם נתבאר בכל הצורך, ועיי" היטב.

והנה כאשר תתחיל בח"י ברכות הנזכרות עד ברוך שאמר תכוין תמיד בהויה דמילוי ההין שהוא בעשיה ויוצא מאות ה"ה אחרונה של ההויה הכוללת (כנודע כי ה׳ אחרונה היא בעשיה). והויה זו דמילוי ההין הוא סוד נשמת העשיה הנקראת 'בהמת נפש', והיא העולה ממקומה אל היצירה כנזכר. גם תכוין אל שם אל אדני אשר בעולם העשיה.

ובהגיעך אל ברוך שאמר עד יוצר אור תכוין אל נשמת עולם היצירה, שהוא הויה דאלפין העולה בגימטריא מ"ה, והוא בחינת רוח כנ"ל. גם תכוין אל שם אל הויה אשר בעולם היצירה.

ובהגיעך אל יוצר אור עד העמידה תכוין אל נשמת הבריאה, והיא הויה דמילוי ס"ג. גם תכוין אל שם א"ל שדי אשר בעולם הבריאה.

ובהגיעך אל ברכת אבות אחר שאמרת ה' שפתי תפתח, אז תכיון אל הויה דמלוי יודין העולה בגימטריא ע"ב שיוצא מאות יוד של ההויה הכוללת. כי כבר ידעת כי ה' שפתי תפתח הוא בהיכל ק״ק דבריאה וכן על דרך זה ממש תכוין בעת הורדת הג' עולמות אחר העמידה כנ"ל, עד עלינו לשבח.

והנה אין ראוי לכוין כל אחד ואחד בפני עצמו לפי שעיקר הכונה היא לכלול ולקשר עולם בעולם.

ולכן כשתגיע אל ברוך שאמר תכוין אל אות ה' תתאה שבשם הויה ותכוין אל שם ב"ן דמילוי ההין. וגם תכוין אל שם אל אדני. ותעלם ותחברם עם אות ו' של השם, ועם שם מ"ה דאלפין, ועם שם 'אל הויה' שביצירה.
וכשתגיע אל יוצר אור תכוין אל ה"א תתאה להעלותה ולדבקה עם אות ו', ואות י' דבוקה עם ה' עילאה שבבריאה. וכן שם ב"ן דההי"ן תחברהו לשם מ"ה, ושם מ"ה עם שם ס"ג דבריאה. וכן שם 'אל אדני' עם שם 'אל הויה', ותחברם עם שם 'אל שדי' שבבריאה.
ובהגיעך אל העמידה תכוין להעלות כל הד' עולמות כלולים זה בזה בג׳ בחינות הנזכרים מלמטה למעלה על דרך הנזכר לעיל, ועל דרך זה תעשה להפך בעת ירידת העולמות אחר העמידה כנ״ל.

ונמצא כי בהגיעך אל "אין קדוש כה׳ כי אין בלתך כו'" תכוין לכל הארבע עולמות כלולים זה בזה מעילא לתתא.

מתוך: שער הכוונות/דרושי תפלת השחר/דרוש ב-ג (עריכה)

דרושי תפלת השחר - דרוש ב'

דרוש ב': על ענין הנזכר בסדר תיקון תפלת שחרית.

הנה כבר נתבאר לעיל ענין התחלקותה אל ארבע עולמות אבי"ע. ועתה נבאר ענין הנזכר יותר בביאור עמוק. הנה כבר ביארנו (בביאור הקדמת אדרת האזינו בסופה) הקדמה אחת בענין שני בחינות שיש למעלה בכל העולמות דאבי"ע. ( א ) כי בחינה אחד היא ענין חיצוניות העולמות. הוא בחי' כללות העולמות בבחי' חיצוניתם הנקרא "כסא הכבוד" ו"מלאכים" ו"אופנים". ( ב ) והבחינה הב' היא ענין פנימיות העולמות. שהם בחינת הנפשות של בני אדם דעשיה, והרוחות שביצירה, והנשמות שבבריאה כו'. וכל בחי' מהם יש לה בחי' אור פנימי ואור מקיף.

והנה נודע מ"ש בזוה"ק פר' ויקהל דף ר"א ע"ב (ח"ב רא, ב) ובפרשת בהר ק"ב ע"א (ח"ג קב, א) שבתחלה צריך לעשות התיקון בבחינת המעשה שהם ד' תיקונים, והם אלו: ⁽¹⁾יפנה, ⁽²⁾ויתעטף בציצית, ⁽³⁾ויניח תש"י, ⁽⁴⁾ואח"כ תש"ר. וכנגדם הם: ⁽¹⁾סדר קרבנות של שחר, ⁽²⁾וסדר הזמירות, ⁽³⁾וס' יוצר, ⁽⁴⁾וס' תפילת י"ח.

וצריך לבאר כל זה. הנה בתחילה צריך בסוד המעשה לתקן בחי' חיצוניות כל העולמות במקומם אשר להם, והוא

כי על ידי אשר יפנה צרכיו הנה הוא מתקן עולם העשיה בבחינה הנקרא 'נפש'. ועל ידי ברכת אשר יצר (שהוא סוד הבל היוצא מן הפה בעת שמברך) הוא מתקן אור המקיף דעולם העשיה.
ואח"כ על ידי הטלית שמתעטף בראשו הוא מתקן חיצוניות עולם היצירה הנקרא רוח, ועי"כ יורד אור מן בחי' הנפש דיצירה אל בחינת הרוח אשר בעשיה הנקרא יצירה-שבעשיה. ובסוד הברכה שבציצית נעשה אור מקיף אל היצירה
ואח"כ על ידי התפילה ש"י נתקן עולם הבריאה. ואז יורד אור מן נפש דבריאה אל הנשמה שבעשיה. ועל ידי הברכה נעשה אור מקיף אל הבריאה.
ואח"כ על ידי תש"ר נתקן עולם האצילות. האמנם בענין הברכה - יש מחלוקת. לפי שמר סבר כי גם בעולם האצילות צריך לעשות על ידי מעשינו אור מקיף שלו, ולכן צריך לברך גם על תש"ר לעשות אור מקיף אליו. ומר סבר דאור מקיף דעולם האצילות (שהוא בחי' נשמה לנשמה) -- אינו נעשה על ידינו, ומעצמו הוא נעשה, כי אין בנו כח לעשותו.

והנה כל הד' עולמות נתקנו בבחי' חיצוניותם (שהוא כללות העולמות בעצמם בכללותם; בבחי' אור פנימי עם אור מקיף שלהם) על ידי אלו המצות מעשיות הנז"ל. אבל האדם בעצמו לא נתקן רק בחי' הנפש שלו בלבד, לפי שכל אלו הם מצות מעשיות שהם מצד הנפש. ואפילו בברכ' שלהם היא מצד מצות מעשיות בלבד. ולכן כדי לתקן בחי' שנית צריך סוד הדבור בתפלה. וזה פרטן.

כי באומרו סדר קרבנות של שחר יכוין לכלול העשיה ביצירה אחר שכבר נכללו ונתקנו כל העולמות בכללותם. ואמנם כדי להעלותם למעלה ולכלול אותם ביחד אי אפשר לעשותו אלא על ידי הכללות הנשמות שהם בחי' פנימיות העולמות כולם. ולכן אנו אומרים הקרבנות שעי"כ אנו כוללים עולם העשיה בבחי' פנימיותו שה"ס הנפשות שבו עם אור מקיף שבהם ג"כ הנעשה על ידי הדיבור ואז גם החיצוני' שהוא כללות עולם העשיה נכלל עמהם ואז אנו מעלים עולם העשיה אל עולם היצירה וכוללים אותו עמו בבחי' הנפשות שבעולם העשיה שהם פנימיו' העשיה כנז' וזה על ידי הקרבנות ואז נעשין מוחין דאור פנימי לבחי' הנפשות וגם אור המקיף שלהם על ידי הדיבור.
ואח"כ על ידי הזמירות של ברוך שאמר עד היוצר אנו מעלים את הרוחין שבעולם היצירה (בבחי' מוחין דאור פנימי ובבחי' אור מקיף) עד עולם הבריאה. ואז גם בחי' חיצוניות דעולם היצירה -- אור פנימי שלו עם אור מקיף שלו -- הם עולים ונכללים עמהם בבריאה.
ואח"כ ביוצר אור עד העמידה אנו מעלים הנשמות שבעולם הבריאה (בבחי' אור פנימי ואור מקיף שלהם) עד עולם האצילות. ואז גם חיצוניו' עולם הבריאה אור פנימי שלו עולים ונכללים בהם. והנה נתבאר כי על ידי תש"י (שהיא בבריאה) ועל ידי התש"ר (שהיא באצילות) נעשין מוחין פנימיים דאור פנימי וגם אור המקיף שלהם בבחי' חיצוני' העולמות. ואמנם עתה על ידי ק"ש שאומרים ביוצר אנו ממשיכין ומורידין מוחין פנימים דאור פנימי בבחי' פנימיו' העולמות שהם הנשמות כנ"ל ואח"כ בעמידה אנו נותנים להם בחי' אור מקיף שלהם ובביאור ברכת אבות דר"ה במלות "אלקינו ואלקי אבותינו" יש סיוע לזה, עיי"ש היטב.

והנה עתה אשר עלו היצירה והעשיה בבריאה (שהם בחי' מלכות ות"ת, בני הבריאה), אנו צריכין עתה להעלותם בבריאה בסוד מ"ן אל אמם (שהיא עולם הבריאה) כדי שיתנו להם מוחין פנימיים דאור פנימי בבחינת אותם הנשמות שהם פנימיות של העולמות. וצריך שיתייחדו בתחילה ויזדווגו אבא ואמא דאצילות לתת מוחין לז"ן דאצילות, ועי"כ יומשך שפע לאבא ואמא דבריאה שיזדווגו גם הם לתת מוחין לז"ן אשר שם (שהם בחי' היצירה והעשיה שעלו ונכללו עתה שם כנזכר). וכדי להיות בנו כח לעשות הדבר הזה נצטוינו במצות קריאת שמע שהיא בחינת דיבור ואינה מעשית. ועל ידי מצוה זו יהיה בנו כח לגרום הזווג הנזכר כדי שיתנו מוחין אל זו"ן דבריאה כנזכר.

וכדי לבאר ענין זה הוא מוכרח לבאר פה קצת מן כונת ק"ש. והענין יובן במה שנתבאר אצלינו כי יעקב יש לו שתי נשים -- לאה ורחל. והנה בחינת לאה היא בבחינת הקשר דתפילין של ראש שבעולם האצילות. ויש לה פרצוף שלם מי' ספירות כנודע. ואמנם עתה אנו מעלים את רחל (שהיא אותה הנקודה של מלכות אשר עומדת בהיכל ק"ק דבריאה), ועולה עד לאה הנזכר (שהיא סוד אות ד' דאחד), ונכללת עמה. ומתחברת אז אותה הד' עם הז"א (שהוא סוד 'אחד' -- א"ח ד') נעשין^[1] מ"ן אל אבא ואמא דאצילות, ואז מורידים ונותנים מוחין פנימין לז"א וללאה הנזכר.

ואמנם המוחין של רחל אינם יורדין לפי שעדיין היא בבחינת נקודה ואין לה פרצוף לקבל מוחין. ולכן המוחין שלה נשארים למעלה עם הד' דאחד (שהיא לאה). וכאשר אנו אומרי' בשכמל"ו הכל הוא בסוד בחי' לאה והבן זה. ונמצא כי אז על ידי זווג דאו"א יורדין מוחין פנימי' לז"א ולאה ומכח האור הזה הגדול נעשה עשיה ויצירה ג"כ מ"ן אל הבריאה ואז יורדין להם מוחין גם דאור פנימי ואור מקיף כי כ"כ הוא לתת מוחין פנימים בלבד. באצילות כמו לתת מוחין פנימים ומקיפים בבריאה נמצא עתה כי בבחי' העולמות בחיצוניותם יש להם מוחין פנימים דאור פנימי ואור מקיף ובבחי' הנשמות שהם פנימיות העולמות יש להם ג"כ מוחין דאור פנימי ואור מקיף בג' עולמות בי"ע חוץ מעולם האצילות כי אין שם לבחי' הנשמות רק מוחין דאור פנימי בלתי אור מקיף. ואח"כ על ידי העמידה בתפילת י"ח נעשים להם ג"כ בחי' אורות המקיפין דמוחין כמשי"ת בע"ה בתפלת ר"ה ע"ש:

דרושי תפלת השחר - דרוש ג

דרוש ג': על הנזכר בסדר חילוק תפילת השחר דחול.

הנה תחילה צריך לתקן ד' עולמות אבי"ע על ידי מצות מעשיות שאנו עושים למטה בעה"ז. וכונת התיקון הזה הוא לתקנם במקומם עצמם; שהקליפה אשר סביבותיהם שנתאחזו בהם בלילה יתפרדו עתה מהם לפי שהוא יום ואין הקליפה גוברת.

והנה תחילה נוטל אדם ידיו שחרית ויכוין כי על ידי נטילה זו נפרדים הקליפה דג' אחרונות דעולם העשיה, ונפרדים מהם בבחינת החיצוניות. ואחר כך יפנה ויעשה צרכיו ועל ידי כן יתקן גם הפנימיות ג' אחרונות דעולם העשיה הנזכר. כי הנה בעולם העשיה יש אחיזת הקלי' אפי' בפנימיותה כנודע; כי בעשיה ויצירה יש תערובות טוב ורע ועל ידי מה שנפנה גורם להפריד ולהוציא הקליפה מן פנימיות דעשיה.

והנה על ידי ב' דברים אלו -- שהם "יטול ידיו ויפנה" -- נתקנו ג' אחרונות דעשיה בבחינת אור פנימי (מבחי' חיצוניות ופנימיות שבהם). ואמנם על ידי שני ברכות (שמברכין "על נטילת ידים" כשנוטל ידיו ו"אשר יצר" כשיפנה) נתקן אור המקיף שלהם -- בבחינת פנימיותה ובבחי' חיצוניותה (כנודע כי כל מצוה הנעשית בדיבור ובהבל הפה הוא בחי' אור מקיף). והרי נתקנו ג' אחרונות דעשיה במקומם עצמם בבחינת חיצוניותם ובבחי' פנימיותם על ידי ב' מעשים הנזכר.

ואח"כ על ידי ב' הטליתות -- טלית קטן וגדול -- הם שני תיקונים אל ג' אחרונות דעולם היצירה; כנודע כי סוד טלית היא במטטרו"ן אשר ביצירה כנזכר בפ' פנחס דף רכ"ו ע"ב (ח"ג רכו, ב) ברעיא מהימנא. והנה מט"ט הוא מתלבש בטלית הזה. אבל הטלית קטן הוא כנגד פנימיות ג' תחתונות דיצירה ולכן הוא נלבש על החלוק מתחת המלבושים (שלא כאותם הנוהגים ללובשו על המלבוש שטעות הוא בידם). והטלית גדול הוא כנגד חיצוניותם, ולכן הוא נלבש על כל המלבושים.

ואמנם הפנימיות דיצירה אינו פנימיות גמור (כמו פנימיות העשיה אשר הוא בתוך הגוף ממש בסוד יפנה כנ"ל) לפי שאין אחיזת הקליפה ביצירה כמו בעשיה.

ואח"כ על ידי ב' ברכותיהם נתקן אור המקיף שלהם. והנה בהיותינו בעולם העשיה לא נתקנו רק ג' תחתונות אשר שם. אבל עתה שנתקנו ג' אחרונות דיצירה -- ממילא נתקנו כל הי' ספירות שבעשיה אשר הם למטה מג' תחתונות דיצירה. אמנם לא נתקנו רק בבחינת חיצוניותם בלבד. נמצא כי עתה נתקנו

ג' אחרונות דיצירה (בבחי' פנימיות וחיצוניות),
וז' עליונות דעשיה (בבחינת חיצוניות בלבד),
וג' תחתונות דעשיה (בבחי' פנימיותם וחיצוניותם).

ואח"כ על ידי התפילין של יד נתקנים ג' תחתונות דבריאה. ועל ידי הברכה נתקן אור המקיף שלהם. וזה בבחינת החיצוניות לבד, כי לבחינת הפנימיות שלהם אין צורך לעשות תיקון אחר (על דרך הנזכר ביצירה ועשיה). והטעם הוא שאין הקליפות נאחזות בפנימיות הבריאה, רק בחצוניותה. ומכל שכן בעולם האצילות. וכנודע אצלינו שבבריאה אין רע וטוב מעורבים. והבן זה היטב.

והנה עתה אשר נתקנו ג' אחרונות דבריאה -- מכל שכן שנתקנו החיצוניות בלבד של הז' עליונות דיצירה (אשר הם למטה מג' תחתונות דבריאה), וגם נתקנו הפנימיות דז' עליונות דעשיה.

אח"כ על ידי תפילין של ראש נתקנים ג' אחרונות דאצילות בבחי' חיצוניותם אלא שהוא בסוד אור פנימי שלהם בלבד. ואין התש"ר צריכה לברך עליה לפי שאור מקיף שלהם נעשה מאליו ואינו נעשה על ידינו. אך סברת חכמי אשכנז המברכים גם על התש"ר לפי שהם סוברים שגם אור המקיף שלהם -- אעפ"י שהוא באצילות -- הנה הוא נעשה על ידינו. והנה פנימיות עולם האצילות אין צורך לתקנו כנ"ל כי אפילו בפנימיות עולם הבריאה אין הקליפה נאחזות אלא בחיצוניות בלבד.

והנה עתה, אחר אשר נתקנו ג' התחתונות דאצילות בסוד החיצוניות -- מכל שכן שנתקנו גם חיצוניות דז' עליונות דבריאה (אשר למטה מהם), וגם נתקן הפנימיות דז' עליונות דיצירה. ונמצא כי כבר נתקנו

כל הי' ספירות דעשיה (בבחי' חיצוניות ופנימיות, באור פנימי ואור מקיף)
וכל הי' ספירות דיצירה על דרך הנזכר -- חיצוניות ופנימיות באור פנימי ואור מקיף.
אבל הי' ספירות דבריאה בבחי' חיצוניות לבד (באור פנימי ואור מקיף), אבל בבחינת הפנימיות אין צורך לתקנו כנ"ל.
והג' תחתונות דאצילות בבחינת חיצוניות לבד ובסוד אור פנימי לבד. אבל אור מקיף שלהם -- וגם כל בחי' הפנימיות שלהם (דאור פנימי ואור מקיף) -- הוא נעשה מאליו ואין צורך לתקנו.
ומכל שכן הז' ראשונות דאצילות שלא הוצרך בהם שום תיקון לשום בחינה מהם כלל ועיקר.

והרי נתבאר כל בחינות המעשה.

ועתה נבאר בחי' הדיבור כנ"ל בשם הזוהר ויקהל דף ר"א ע"א (ח"ב רא, א) ופר' במדבר דף ק"כ ע"ב (ח"ג קכ, ב). והנה עד עתה על ידי המעשה נתקנו העולמות במקומן ונסתלקו מהם הקליפות כדי שאח"כ על ידי הדיבור של התפלה נוכל להעלות עולם בעולם ולקשרם ולהעלותם יחד. ונתחיל לבאר סדר עלייתם.

הנה על ידי הי"ח ברכות דשחרית (מברכת על נטילת ידים עד פרשת התמיד) אנו מורידים שפע גדול והארה גדולה אל הג' ראשונות דעשיה כדי שהחיצוניות שלהם יזדכך ויחזור להיות בבחינת פנימיות [כנודע לעיל כי בכל עולם יש שתים -- חיצוניות העולמות ופנימיות העולמות (שהוא הנשמות אשר בהם), ועל ידי אלו הברכות דפנימיות -- מתברך חיצוניות ומקבל הארה גדולה, וחוזרין בערך פנימיות].

אח"כ על ידי פרשת קרבן התמיד אנו מעלים פנימיות ג' ראשונות דעשיה למעלה ונעשין בחי' חיצוניות בלבד אל ג' תחתונות דיצירה, וזהו סוד קרבן התמיד שהוא לקרב התחתון בעליון ולהעלותו עד שם למעלה.

ונמצא כי על ידי קרבן התמיד

עולה פנימיות ג' ראשונות דעשיה ונעשים חיצוניות אל ג' תחתונות דיצירה,
ואז הפנימיות של שלשה התחתונות דיצירה מתעלה גם הוא יותר למעלה (ונשאר חיצוניותם בסוד פנימיות, ופנימיות ג' ראשונות דעשיה נעשה להם בחי' חיצוניות, ופנימיות ג' תחתונות דיצירה עלו ונעשו חיצוניות לשלשה אמצעיות דיצירה, וחיצוניות שלשה אמצעיות דיצירה נעשים פנימיות להם)
ופנימיות שלשה אמצעיות דיצירה עולים ונעשים חיצוניות אל שלשה ראשונות דיצירה, (וחיצוניות שלשה ראשונות דיצירה נעשין בחינת פנימיות להם כנזכר.)
ופנימיות שלשה ראשונות דיצירה עולים ונעשים חיצוניות אל המלכות דבריאה, וחיצוניות מלכות דבריאה נעשים פנימיות להם.
ופנימיות מלכות דבריאה עולה ונעשה חיצוניות אל הג' תחתונות דבריאה, והחיצונית ג' תחתונות דבריאה נעשה פנימיות להם.
ופנימיות ג' תחתונות דבריאה עולים ונעשים חיצוניות אל הג' אמצעיות דבריאה, וחיצוניות ג' אמצעיות דבריאה נעשים פנימיות אליהם.
וכן על דרך זה עולים כסדר המדרגות הנזכר עד שנמצא כי פנימיות ג' ראשונות דבריאה עולים ונעשים חיצוניות אל המלכות נוקבא דז"א דאצילות, (וחיצוניות מלכות נוקבא דז"א דאצילות נעשית פנימיות אליהם.)
ופנימיות מלכות דנוקבא דז"א דאצילות עולה ונעשה חיצונית אל ג' תחתונות דילה שהם נה"י שבה, וחיצוניות נה"י שבה נעשין פנימיות אליהם.
וכן על דרך זה עולים כסדר המדרגות עד שנמצא כי פנימיות ג' ראשונות דילה עולים ונעשים חיצוניות אל המלכות דז"א דאצילות, וחיצוניות מלכות דז"א נעשים פנימיות אליהם.
ופנימיות מלכות דז"א עולה ונעשה חיצוניות אל ג' תחתונות דז"א, וחיצוניות ג' תחתונות דז"א נעשים פנימיות אליה.
וכן על דרך זה עולים כסדר המדרגות עד שנמצא כי פנימיות ג' ראשונות דז"א עולים ונעשים חיצוניות אל מלכות דאבא ואמא (וחיצוניות מלכות דאבא ואמא נעשים פנימיות אליהם).
וכן על דרך זה עולים כסדר המדרגות עד עתיק יומין דאצילות.

ובזה יתבאר לך מ"ש בזוהר פ' צו דף כ"ו ע"ב ובסוף פ' פקודי כי רעותא דקרבנין סלקא עד אין סוף לעילא לעילא. פי', כי על ידי קרבנות עולים העולמות ומתקשרים זה בזה, מדרגה למעלה ממדרגה, עד אין סוף. ובזה יתבאר לך מה שנתבאר לעיל כי העולמות הנקראים חיצוניות אינם עולים כלל אמנם נשארים במקומם וחוזרים להיות בחינת פנימיות.

ועתה צריך לתת טעם אל הנ"ל איך המלכות דבריאה נעשית חיצוניותה בחינת פנימיות אל ג' ראשונות דיצירה, כי היא אחד והם שלשה. וכן איך פנימיותה עולה ונעשית חיצוניות אל כל ג' תחתונות שלמעלה ממנה. וכן עך דרך זה תפול קושיא זו במלכות דנוקבא דאצילות ודז"א דאצילות כו' עד רום המעלות. אבל סוד הענין הוא במה שהודעתיך כי שיעור קומת המלכות היא לעולם בסוד נצח-הוד-יסוד, כי הם שלשה עדרי צאן רובצים עליה, והם סוד שלשה קוים אשר מהם נעשית המלכות. ולסיבה זו יש יכולת בחיצוניות המלכות להתלבש בתוך הפנימיות של ג' ראשונות שלמטה ממנה, ויש יכולת בפנימיותה להלביש את חיצוניות הג' תחתונות שלמעלה ממנה.

ונמצא עתה כי יש ב' מיני שינויים מעולם העשיה אל שאר העולמות.

השינוי הא' הוא כי פנימיות ג' ראשונות דעשיה נעשית חיצוניות אל ג' תחתונות דיצירה אבל הג' ראשונות דיצירה אינם מלבישים אלא אל המלכות דבריאה בלבד ולא לג' תחתונות דבריאה. וכן בג' ראשונות דבריאה כו' וכן בשאר עולמות העליונים כולם. וטעם הדבר הוא לפי שסדר הקרבנות עד ברוך שאמר -- הכל הוא בתיקון עולם העשיה בלבד. והנה עולם העשיה הוא סוד המלכות כנודע ולכן כיון שאנחנו עתה בתיקון עולם העשיה לכן נשלם כל תיקון עולם העשיה לגמרי ויכולים לעלות עד מקום הראוים להם שהוא בשלשה אחרונות (שהם נה"י) דיצירה. אבל העולמות שלמעלה מן העשיה -- אין עתה זמן תיקונם; כי בברוך שאמר הוא זמן תיקון היצירה, וביוצר אור הוא זמן תיקון הבריאה כנ"ל כו'.

ואף אם תראה עתה כי גם עולמות העליונים נתעלו ממדרגתם כנ"ל -- אינו אלא לצורך העשיה עצמה לתת מקום פנוי אל ג' ראשונות דעשיה שיעלו ביצירה, ולסיבתה הוכרחו כל העולמות להתעלות מדרגה אחר מדרגה על צד ההכרח אף ע"פ שאין עתה זמן עלייתם מצד עצמן. ולכן הלואי שהעולמות העליונים יתוקנו עתה (אע"פ שאינו זמנם) בבחי' חלק העשיה שבכל עולם מהם שהוא מלכות שלהם ויתוקן על ידי תיקון עולם העשיה התחתון שהוא מן הסוג שלהם.

ולכן אין כח בג' ראשונות דיצירה לעלות אלא עד המלכות דבריאה בלבד אשר היא לבדה נתקנה על ידי תיקון עולם העשיה התחתון (כי גם היא בחי' עשיה שבבריאה) אבל למעלה מזה אי אפשר להם לעלות. ואמנם כשיהיה זמן תיקונם אזי יהיו גם הם דומים אל תיקון העשיה. והוא כי בתיקון ברוך שאמר שהוא תיקון היצירה יכלו ג' ראשונות שבה לעלות עד שלשה אחרונות דבריאה ממש. וכן בתיקון יוצר אור שהוא תיקון הבריאה יוכלו ג' ראשונות שבה לעלות עד ג' תחתונות דאצילות. וכן בתפלת י"ח שהוא תיקון עולם האצילות יהיה ג"כ על דרך הנזכר.

ונלע"ד חיים ששמעתי ממורי ז"ל כי עד ברוך שאמר עלה הפנימיות דג' ראשונות דעשיה והלביש לחיצוניות ג' אחרונות דיצירה אבל אחר ברוך שאמר נתקן היצירה על דרך הנזכר כי ג' ראשונות שבה עולה פנימיות ומלביש לחיצו' ג' תחתונות דבריאה ואז ממילא ניתוסף תיקון והארה בעשיה והוא כי עלה גם החיצוניות דג' ראשונות דעשיה ונתחברו עם הפנימיות שלהם שעלה בתחילה ביצירה כנ"ל. ונמצא עתה כי ג' ראשונות דעשיה (חיצוניותם ופנימיותם) הם עומדים עתה במקום ג' אחרונות דיצירה, וחיצוניות ופנימיות ג' אחרונות דיצירה במקום ג' אמצעיות דיצירה כו'. וכן ביוצר אור נתקן ממילא גם עולם היצירה על דרך הנזכר. וכן בעמידה נתקן ממילא גם עולם הבריאה על דרך הנזכר.

עוד יש שינוי שני מעולם העשיה אל שאר העולמות והוא כי בשאר העולמות כאשר עולים ג' ראשונות דיצירה בג' תחתונות דבריאה או עד"ז בשאר העולמות -- הנה הם עולים ג' ראשונות בד' תחתונות דכל עולם, כי המלכות דבריאה נכללת בג' תחתונות (שהם נה"י) דבריאה, ואז באלו הארבעה תחתונות דבריאה עולים הג' ראשונות דיצירה ונכללים בהם. אבל בעשיה אינו כן. אמנם בעשיה הג' ראשונות עולים בג' תחתונות (שהם נה"י) בלבד דיצירה אבל המלכות דיצירה היא נשארת למטה בז' תחתונות דעשיה לעולם, וכמו שיתבאר בערזת השם. וטעם הדבר הוא לפי שכל בחינת המלכות הוא בחינת עשיה כנודע ולכן צריך שהמלכות דיצירה הדבוקה עם העשיה שתהא ממש למטה במקום העשיה עצמה ולא בעולם היצירה. ולכן מתקשרת עם הז' תחתונות שבעשיה ועומדת בעולם העשיה, ואינה נקשרת עם ג' ראשונות דעשיה לפי שכבר עלו ביצירה.

ונחזור עתה לעולם העשיה שעד עתה נתעסקנו בענין פנימיות ג' ראשונות שבה; איך עלו אל היצירה כנ"ל ואיך כל שאר העולמות נתעלו ממקומן בסדר מדרגתם. ועתה נבאר שארית עולם העשיה. כי הנה עתה חסרים ממנה פנימיות ג' ראשונות שבה וצריך עתה להשלים חסרונו ולהביאו ממקום אחר והלא הוא אותו החיות אשר בתוך הקליפות והיא בחינת הקדושה המחיה הקליפה והוא סוד י"א סמני הקטורת. ולכן תיכף אחר פרשת התמיד אנו אומרים סדר פטום הקטרת קודם פסוק "וערבה לה' מנחת כו'", ולא כאותם הנוהגים לאומרו קודם פרשת התמיד וטעות הוא בידם. ועל ידי פטום הקטרת הזה שאנו אומרים גורמים לסלק חיות הקדושה אשר בתוך הקליפות העשיה (שהם י"א יריעות עזים) ואנו מסלקים אותם על ידי סמני י"א קטרת.

ובתפלת ראש השנה יתבאר לך ענין אלו י"א סמני הקטרת. גם בפר' תרומה דף קס"ד ע"ב ביארנוהו בסוד עשתי עשרה יריעות, וע"ש. ומשם יתבאר לך כי י"א סמני הקטרת הם הי' ספירות דעשיה, והנה יש י' ספירות דקליפה ועוד כח א' קדוש המחיה אותם -- הרי הם י"א. ועל ידי אלו הי"א סממנים -- שהם הי' ספירות דעשיה ועוד אותה נקודה קדושה העליונה המחיה את כולם -- ואז על ידי כך נדחין הקלי' ואנו מסלקים משם אותה הנקודה אשר היתה מחיה אותם ואח"כ אנו ממיתין את העשר קליפות. ולכן כיון שהקדושה והחיות שבהם מסתלק מהם אז נשארים הם מתים. וזהו סוד למה הקטרת מכפר על הנגף ומבטלה כמ"ש "ויתן את הקטרת ויכפר על העם". והטעם, שהקטרת ממית מלאך המות ועי"כ אין בו כח להמית.

והנה על ידי הקטורת נסתלק החיות והקדושה מתוך הקליפות ועתה צריך לתקן מקום בעשיה לחבר שם החיות הזה שיחול שם. ולהבין זה צריך שנתחיל לבאר מראש העשיה. הנה נתבאר לעיל כי המלכות דיצירה נשארה למטה בעשיה, והנה נחלקת לב' בחינות, והם הפנימיות והחיצוניות. והנה

אנו מעלים את חיצוניות ג' ראשונות דעשיה (אשר נשארו למטה בעשיה כנזכר) ובהם אנו מלבישים את פנימיות מלכות דיצירה (אשר ירדה בעולם העשיה ונשארה החיצוניות של מלכות דיצירה וחזרה לבחינת פנימיות)
ואז עולים פנימיות ג' אמצעיות דעשיה ומלבישים חיצוניות המלכות דיצירה ונעשית חיצוניות אליה והיא נעשית בבחינה פנימיות אליהם.

והנה להיות כי שתי בחינות אלו -- שהם חיצוניות ג' ראשונות ופנימיות ג' אמצעיות -- כל אלו הם עשיה והם נעשים חיצוניות לחיצוניות-ופנימיות-מלכות-דיצירה, ונמצא כי העשיה חזרה להיות יצירה, ולכן צ"ל תיקון שם בן מ"ב הרמוז ב"אנא בכח גדולת כו'" כנודע והוא בעולם היצירה, ועל ידו אנו מעלים אותה, אע"פ שכל זה הוא בעולם העשיה אשר שם ירדה מלכות דיצירה כנ"ל. וזהו סוד מה שתקנו לומר אחר פטום הקטורת "אנא בכח כו'" שהוא מ"ב אשר ביצירה ועל ידו יש יכולת בעשיה לחזור לבחינת יצירה ולהלביש כנזכר.

הנה בכל יום ויום תכוין להעלותם על ידי כל הז' שמות הכלולים בשם מ"ב. אמנם בהיותך ביום א' תכוין שאז גובר שם של אבגית"ץ על כולם ובו נכללים כולם, וביום ב' נכללים כולם בשם קרע שט"ן, וכן על דרך זה בשאר הימים, עד שנמצא שביום השבת גובר שם של שקוצי"ת ובו נכללים כולם.

וכבר נתבאר אצלינו בענין שם בן מ"ב אשר אומרים בעת השכיבה על המטה כמו שאמר הכתוב "בשתים יכסה פניו כו'" כנזכר שם, וכן עתה תכוין כוונה ההיא

להעלות הפנימיות בשתי אותיות הראשונות של השם הגובר כפי יומו כנזכר
ובשני אותיות האמצעיות תכוין לכסות רגלי העולים
ובשני אותיות האחרונות תכוין שבהם מעופפים ועולים

ואח"כ תאמר "ברוך שם כבוד מלוכותו לעולם ועד" בלחש.

גם תכוין כי המדרגות הנכללים במלכות דיצירה הם ו' מדרגות שהם חיצוניות-ג'-ראשונות-דעשיה בפנימיות-המלכות-דיצירה ופנימיות-ג'-אמצעיות-דעשיה בחיצוניות-המלכות-דיצירה. ונודע שהמלכות דיצירה הוא סוד שם אחרון שבשם מ"ב -- שקוצי"ת, ויש בו ו' אותיות. ותכוין כי על ידי ששה שמות דאבגית"ץ , קר"ע שט"ן , נג"ד יכ"ש , בט"ר צת"ג , חק"ב טנ"ע , יג"ל פז"ק אנו מעלים ששה מדרגות הנזכר של העשיה אל הששה אותיות שבשם שקוצי"ת (שהוא המלכות דיצירה), ולכן צריך לכוין ולשלב שם אבגית"ץ באות ש' של שקוצי"ת. ושם קר"ע שט"ן באות ק' של שקוצי"ת. וכן שאר ששה השמות בששה אותיות שקוצי"ת.

אח"כ בשאר הסדר ובפרק איזהו מקומן אשר כל זה אינו פסוקים של תורה אלא דברי רז"ל לבד ועל ידי כל זה אנו מעלים שאר העשיה. והוא כי עתה עלה פנימיות שלשה אחרונות דעשיה ונעשים בחינת חיצוניות-ג'-אמצעיות-דעשיה, והחיצוניות ההוא נעשה פנימיות אליהם. ועולה פנימיות מלכות דעשיה ונעשה חיצוניות אל חיצוניות שלשה אחרונות, ועולה אותו החיות של הקדושה שעלה על ידי י"א סמני הקטרת כנ"ל ונעשה בחינת חיצוניות אל חיצוניות מלכות דעשיה. והרי על ידי כך נשלמו י' ספירות שלימות דעשיה על ידי בחינת מלכות דיצירה שירדה בעשיה ועל ידי החיות הזה של קטרת. ויש עוד הפנימיות דג' ראשונות דעשיה שעלו למעלה ונכללו למעלה ביצירה אשר הוא סוד זעיר אנפין הנקרא תורה שבכתב, ולכן אנו אומרים עתה גם הברייתא ד"רבי ישמעאל אומר בי"ג מידות התורה כו'" שהוא סוד העשיה שנעשית י"ג מדרגות כנזכר ועלו ליצירה השלשה מהם, ועל ידי אלו הי"ג מידות דתורה (שהיא היצירה) נדרשת בהם.

עוד יש טעם אחר למה שנהגו לומר פרק איזהו מקומן לא זולתו מפני שאין שום פרק בכל המשניות בלתי מחלוקת לבד פרק זה ונקרא "הלכה פסוקה". והנה בעלית העולמות אנו צריכים אל השלום ולא אל המחלוקת ולכן בחרו פרק זה כנזכר.

והנה לענין ברייתא דר' ישמעאל נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל שהוא באופן אחר: כי בעולם העשיה עצמה לבדה נשארו י"ג מדרגות זולת הפנימיות של ג' ראשונות שבו שעלו אל היצירה. והוא כי הנה חיצוניות המלכות עם י"א סמני הקטורת שנעשו חיצוניות אליה -- הרי ספירה א', ופנימיות המלכות עם חיצוניות נה"י -- הרי ג' ספירות אחרות, ופנימיות נה"י עם חיצו' חג"ת -- הרי ג' ספי' אחרות, ופנימיות חג"ת עם חיצוניות מלכות דיצירה -- הרי שלושה ספירות אחרות, וחיצוניות כח"ב עם פנימיות מלכות דיצירה -- הרי ג' ספירות אחרות. הרי בין כולם י"ג ספירות שלימות בעשיה לבדה.

[ ודע כי כמו שנתבאר בי"ג מידות אלו שהם סוד עולם העשיה שנעשה י"ג מדרגות על ידי עליית ג' ראשונות שבה אל היצירה -- וכן^[2] עולם היצירה נעשה י"ג על דרך הנזכר והם רמוזים בי"ג 'ברוך' שב"ברוך שאמר". וכן ג"כ בבריאה יש י"ג שבחים שיש ב"ישתבח שמך כו' שיר ושבחה כו'" כנ"ל בספר הזוהר. וכן על דרך זה בעולם האצילות עצמו יש בו י"ג והם סוד י"ג ברכות אמצעיות של שאלת צרכיו שיש בין ג' ראשונות וג' אחרונות דתפלת י"ח. ]

ונחזור עתה לבאר קצת פרטים בפרשת קרבן התמיד ובפטום הקטרת. ענין "צו את בני ישראל כו' את קרבני לחמי כו'" כבר ביארנו כי כל אלו הקרבנות הם למטה בעולם העשיה. וכבר ידעת כי עולם העשיה הוא סוד שם "אל אדני" שהם בגימטריה צ"ו וזהו רמוז באומרו "צו את בני ישראל" וכמ"ש בזוהר בפרשת צו כי הקליפות הנאחזות בעשיה הם קשות וחזקות מאד וצריך לשרפם באש כי זהו סוד מה שאמרו חז"ל "אין צ"ו אלא עבודה זרה כמו שאמר הכתוב "כי הואיל אפרים הלך אחרי הצו"", והטעם לפי שיונקים ונאחזים בשם "אל אדני" שהוא בעשיה.

גם בפסוק "עולת תמיד העשויה כו'" תכוין במלת עולת אל מה שנתבאר אצלינו כי יש תולעת בקדושה והוא סוד פסוק "אל תיראי תולעת יעקב" והוא סוד שם אבגית"ץ שהוא בגי' תולע כי הוא סוד החסד המתגבר ומתגלה ומאיר בכל בקר ובקר כמבואר בזוהר. וכבר ידעת כי שם הנזכר הוא בחסד, אמנם להיות שרשו בגבורה (שהוא שם בן מ"ב) אלא שהוא בבחי' החסד שבגבורות ולכן נקרא "תולעת שני" (וכמבואר אצלינו בפסוק "ותכלת וארגמן ותולעת שני" בפרשת תרומה קל"ט ע"א), כי גוון אדום בסוד תולעת שני לפי ששרשו גבורה אבל הוא בחי' החסד שבגבורה ולהיותו משרש הגבורה לכן נקראים ישראל על שמו "תולעת יעקב" לפי שהם מכלים את העכו"ם בסוד הגבורה כדמיון התולעת הרך המרקיב ומכלה את העץ הקשה והחזק.

והנה כדמיון התולעת הזה שבקדושה יש כנגדו תולע אחת בקליפה בסטרא אחרא, וגם הוא מתעורר בכל בקר לכלות את העולם ח"ו, והשי"ת ברחמיו מגלה התולע שבקדושה (שהוא אור החסד הנזכר) בסוד "וישכם אברהם בבקר". וזהו סוד ענין התמיד הנאמר בו "עולת תמיד" כי אותיות עולת הם היפוך תולע ועל ידי עולת תמיד הנעשית בכל בקר היה נכנע התולע הטמא דס"א. ובפסוק "אל תיראי תולעת יעקב כו'" ביארנו ענין התולע הזה.

ואמנם ענין העולה של התמיד דע כי כל עולה היא בחינת לאה העליונה אשר בה כל בחינת הדינין והגבורות החזקות כנודע, ולכן היו מקריבין כנגד' עולת תמיד כדי למתק הדינין שבה כדי שלא יגבר התולע הטמא הנזכר. וזהו סוד עולת תמיד.

והנה תיבת תמיד הוא חסר יו"ד (במדבר כח ו); כי כתיב תמד וקרינן תמיד. וכבר ידעת מ"ש בפסוק "ומדת ימי מה היא" (תהלים לט, ה) כי לאה נקרא 'מדת' (שהם אותיות 'תמד') לפי שהיא לוקחת ד' אלפ ד' אלפ שווה 444ים מד' שמות אהי"ה שהם בגי' מדת. ובענין פטום הקטורת ג"כ נודע מ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף רי"ט ע"ב וז"ל ובג"כ עובדא דקטרת אצטריך לאקדמא לצלות' כו' הנה לעיל נתבאר עניינו כי הלא יש בו י"א סממנים שהם סוד אותם אורות המחיים את הקלי' וכונתינו בזה לסלקם מתוכם ולהעלותם למעלה וישארו הקליפות מתים. וזהו סוד מה שאנו אומרים פטום הקטרת בשחרית קודם התפילה אחר קרבן התמיד כנ"ל וגם בתפלת המנחה קודם העמידה, כי כונתינו היא להעלות העולמות על ידי התפילות, לכן אנו אומרים אותו שלא יתאחזו הקליפו' ויעלו בעלי' העולמות, ולכן אנו אומרים אותו קודם שני תפלות הנז' וכן בסוף תפלת שחרית אנו חוזרים ואומרים אותו כנודע. והטעם הוא כדי שלא ינקו הקליפות מן השפע היורד ונשפע לעולמות כנ"ל. אבל בתפלת ערבית אין בנו כח לעשות כך.

והנה ענין י"א סמנים אלו הוא סוד עשרה ניצוצי הקדושה המחיה הקליפה בסוד אור פנימי, ויש נצוץ א' שהוא בסוד אור המקיף להם, ואין המקיף הזה מתחלק לעשר כדמיון אור הפנימי לפי שאור המקיף הוא אור פשוט אחד ונקרא אור אחד בלבד. ונמצא שהאוה"פ הנחלק לעשרה והאור המקיף שאינו נחלק בין כולם הם י"א סממני הקטרת.

ונבאר התחלקותם בפסוק:

קח לך סמים -- הרי ב' כמו שאמרו חז"ל בגמרא, והם ת"ת ונצח.
נטף ושחלת וחלבנה -- הם סוד הוד יסוד ומלכות, והרי הם ה' תחתונות. ויען שהניצוץ האחרון שבמלכות הוא ניצוץ קדושה נקודה קטנה ומועטת מאד יותר מכולם ולכן הקליפה גוברת במקום ההוא, לכך החלבנה ריחה רע עם היותה בכלל י"א סממני הקטורת דקדושה כנזכר.
סמים -- הם ה' סמים אחרים, והוא כמ"ש חז"ל בגמרא, והם ה' ספירות עליונות כסדרן והם כתר חכמה בינה חסד גבורה.
ולבונה זכה -- הוא סוד אור המקיף לכולם. ולהיותו אור מקיף מבחוץ ואינו מוגבל תוך הקליפה לכן נקרא "זכה", משא"כ באור פנימי המוגבל בתוך הקליפות כי איננו נקרא זך כמוהו. ובזה תבין טעם נפלא אל כל המכשפים המקטירים אל הקליפות העליונות אשר עיקר וראש הקטרותיהם היא הלבונה והיא חביבה להם מכל שאר הקטרת כדי ליהנות מאור המקיף הזה.
בד בבד יהיה -- זה יובן במ"ש אצלינו בענין בגדי הבד אשר לכהנים כי בד באתב"ש הוא ש"ק, כי הש"ק שהם הקליפות הם מתלבנים ונעשים בגדי בד לבנים. וגם בד הוא פשתן אשר גם הוא חלקו של קין מצד ס"א כנודע. והנה אלו הסמים היו מוחין לקליפות ועתה נכנסין במוחין דקדושה וזהו מה שאמר הפסוק "יהיה" שהם שני שמות י"ה י"ה (כמ"ש במקום אחר כי ב' מוחין דנוקבא הם ב' שמות י"ה י"ה).

ועתה נבאר התחלקותם בלשון הברייתא ואלו הם:

הצרי -- כתר,
והצפורן -- יסוד,
והחלבנה -- מלכות,
והלבונה -- אור מקיף.
וכוונתינו היא לקשר המלכות (שהיא החלבנה) עם אור המקיף (שהוא הלבונה) להאיר בה, ואין די לה בהארת הנמשכת אליה מהכתר. אבל הצפרן (שהוא היסוד) אנו מקשרים אותו עם הצרי (שהוא הכתר) שיאירו בו.
מור -- הוא החסד בסוד אברהם הנקרא הר המור,
וקציעה -- גבורה,
ושבלת נרד -- הוא ת"ת כי הוא קו האמצעי בין שני ענפי קו הימין וקו שמאל כדמיון השבלת עם ענפיו מן הצדדין.
וכרכם -- הוא נצח כי גם הוא יש לו ריח כדמיון המור אע"פ שאינו כ"כ חשוב כמוהו כי איננו חסד גמור כמו החסד,
וקושט -- הוא חכמה,
קלופה -- היא בינה,
קנמון -- הוא הוד.

והרי נשלמו כולם. והנה נתבאר אצלינו כי אלו הי"א סממנים הם בחינת הז' מלכים דמיתו. ועוד יש ד' אחוריים עליונים דאבא ואמא וישראל סבא ותבונה שגם הם נפלו עמהם. וסך כולם הם י"א.

והיותם שס"ח מנים נתבאר אצלינו לעיל בענין סוד השינין דתפילין של ראש, ע"ש, ואיך הם סוד המוחין דזמן הקטנות שהם שמות 'אלהים' אשר במילואן ביודין בגימטריה ש', ו'שין' במילואה היא בגי' ש"ס ועם ד' המוחין וג' נצח-הוד-יסוד דאימא (שבהן מתלבשין המוחין כנזכר), ועם כללותם -- הרי הם שס"ח. וזהו סוד מנין שס"ח מנים שהיו בקטרת לפי שמן המוחין דזמן הקטנות נמשכין י"א סממני הקטרת שהם רוחניות הקליפות כנז"ל. וזהו הטעם שכל בחי' הקלי' נאחזים בשם אלהים והקליפות עצמם נקראים "אלהים אחרים". וגם ז' ראשין שיש בשתי השינין דתפילין של ראש הם סוד ז' בחי' הארות המוחין דגדלות (שהם ד' מוחין וג' נה"י כנ"ל) ואלו הז' הארות עם שם אלהים (העולה בגי' שין) יהיה הכל גי' שס"ח מנים שהיו בקטרת. ולכן השס"ה לבדם היו העיקריים כמנין ימות החמה -- שהם המוחין עצמם דקטנות (שהם שי"ן), והמוחין דגדלות (שהם ד'), והכולל --הרי שס"ה. אבל הג' היתרים הם כנגד נה"י דאימא לבושי המוחין ולכן אינם מכלל העיקריים והם ג' מנים היתרים.

ונלע"ד חיים כי להיותם נה"י דאימא לכך היו משמשין ליוה"כ שגם הוא סוד אימא עילאה כנודע.

והנה צ"ל "קלופה שלשה" ולא "קליפה", כי כך שמו "קלופה". גם צ"ל כל הברייתות הכתובות בסידור שלנו עד פסוק "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו כו'" ואח"כ תאמר ג' פסוקים אלו "ה' צבאות עמנו כו' ה' צבאות אשרי כו' ה' הושיעה כו'" מפני שהם מסוגלים מאד לאומרם אחר פטום הקטרת. וכן היה מנהג מורי ז"ל לאומרם בכל פעם שהיה אומר פטום הקטרת קודם התפלה ואחריה וקודם תפלת המנחה. וכן בזמן המגפה ח"ו ב"מ.

תיקון אחד שיכוין בי"א סממני הקטרת שהעשרה הם עשר ניצוצות הקדושה שירדו למטה בתוך הקליפה להכניעם והא' הנוסף עליהם הוא אור מקיף לעשר הנזכר. ולכן התיקון הוא שיכוין לסלקם מתוכם ועי"כ ישארו הקליפ' מתים בלתי חיות. התיקון השני הוא להחזיר לבני אדם בתשובה כי בזה מכניע הקליפה.

עוד יחוד אחר אמר לי מורי ז"ל לזמן המגפה בר מינן וזה עניינו. כבר הודעתיך כי כל הנשמות של בני אדם הם ממה שמתברר מן ז' מלכי אדום דמיתו וזהו סוד אומרם ז"ל "כל ישראל בני מלכים הם". וכאשר בתוך הבירורים יש קצת פסולת שלא הוברר זה הפסולת נעשה ארס וסם המות הממית לאדם בזמן המגפה והוא סוד פסוק "ידבק ד' בך את הדבר". והענין הוא כי אותם הקליפות שיש באותם בירורים כנזכר הם המכים ונוגפים לאדם בזמן המגפה ואחר שהכו אותו אינם נפרדים ממנו ותמיד דבוקים עמו ומקיפין אותו מכל סביבותיו שיעור כמה אמות ולא עוד אלא אפילו באותה השכונה שעומד שם המוכה או אפילו איזה כלי ומלבוש שלו צריך להתרחק ממנו וכל ההולך ומתדבק שם הוא מתדבק באותם הקליפות הנזכר ויכול להנזק. וזהו טעם שבשאר החולאים והמכות שבפרשת כי תבוא לא כתוב בהו "ידבק" כמו בענין הדבר והמגפה לפי שבשאר החולאים אין הקליפה ההם מתדבקים שם משא"כ במכת הדבר והמגפה, שהיא מבחינת קליפות הבירורים הנזכר, הם דבוקים בו ובמלבושיו ובשכונתו ובכל כליו.

וכבר הודעתיך בענין פטום הקטרת כי אותם י"א סממני הקטרת הם מה שנשאר בתוך הקליפות שלא יכלו להתברר והם י"א אורות שבקדושה המחיים את הקליפות. וכאשר יעלו למעלה, יסתלקו מתוך הקליפות וישארו בלתי חיות וימותו ואינן מזיקים. וזהו סוד הנזכר בזוהר פרשת וירא במדרש הנעלם שטוב לומר פטום הקטרת בזמן המגפה. וכן מצינו במגפת עדת קרח שנעצרה על ידי הקטרת שהקטיר אהרן. ולכן טוב מאד בזמן המגפה ב"מ שבעת אומרו פטום הקטרת בתפלת שחרית ומנחה יכוין בה באותה כונה האמורה למעלה בסדר הקטורת. וג"כ כאשר האדם קם אחר חצות לילה לעסוק בתורה אחר שיאמר תיקון חצות (ככתוב במקומו) -- אח"כ יאמר פטום הקטורת בכונה ההיא, לפי שאחר חצות נכנעת ממשלת הקליפה. ובפרט אם יתחברו י' אנשים יראי ה' ויקראו סדר פטום הקטורת יחד בכונה הנזכר -- יעשה רושם גדול למעלה אם יהיה אחר חצות לילה כנזכר.

ואמנם זהו מה שצריך לקרות בשעת הנזכר אחר חצות לילה אחר שתגמור הס' הנזכר תאמר פסוק "ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה בד בבד יהיה", ותאמר אותו ג' פעמים ישר ואח"כ ג' פעמים הפוך כזה: "יהיה בבד בד זכה ולבונה סמים וחלבנה ושחלת נטף סמים לך קח משה אל ה' ויאמר". ואח"כ תאמר ג"כ אותיות הפסוק למפרע ג' פעמים, ותנקד האותיות בנקודת תיבות אלו הד' והם נטף שחלת וחלבנה ולבונה, וכשיושלמו תחזור מתחלתן לסופן, וזה סדרן: "היהי דבב דב הכז הנבלו מימס הנבלחו תלחשו פטן מימס כל חק השמ לא הוהי רמאיו".

ודע כי מורי ז"ל מסר לנו כמה כונות ושמות בכל תיבה ותיבה ולכל אחד מן החברים שהיינו שם עמו אמר לנו שיכוין במלה אחת מזה הפסוק כל אחד ואחד כפי שרש נשמתו. ואיני זוכרם. ואלו ג' תיבות זכרתי שמסר אותם לג' חברים כל אחד תיבה הנכונה לו.

הא' היא "סמים" הראשון שבפסוק. תחלף אותה באי"ק בכ"ר ויהיו אותיות מתק"ו. והוא שם קדוש. ואיני זוכר נקודותיו. [ ודע כי כשתרצה להוציאו ולהחליפו באי"ק בכ"ר לעולם צריך שתקח האות ההיא שאתה רוצה ותחליפנה באות שאחריה היותר סמוכה כגון א' דאי"ק תחליפנה באות י' ואות י' תחליפנה באות ק' ואם היא אות אחרונה כגון ק' -- אות ק' תחזור לאות הראשונה ותחליפנה באות א'. ועל דרך זה בשאר אותיות של האלפא ביתא זו. וכן על דרך זה בשאר האלפא ביתות שהם הג' אותיות אח"ס בט"ע וכיוצא. ]

והנה צריך שתכוין בשם הזה כונה גדולה גמורה. וגם תכוין כי הוא בגי' מילוי הויה דיודין אשר באבא (העולה ע"ב ומילוי מ"ו). גם הוא בגי' מילוי שם אהיה בריבועו דיודין אשר באימא (העולה תקמ"ד ומילוי ת"ק) וזהו שם תקמ"ו הנזכר.

הב' הוא "נטף" -- תחליפנה באתב"ש ויהיה שם קדוש טְנָוַּ. ונלע"ד שנקודותיו יוצאים מן האותיות לְךָ סַּ או מן בְּנָּה זַ.
הג' הוא "ושחלת", תחליפנה באלב"ם ויהיה שם קדוש והוא שם פַיְקָאַכִ. ונלע"ד כי נקודותיו יוצאים מן אותיות חַלְךָ סַּמִ.
ושאר שמות היוצאים מן שאר תיבות איני זוכרם אך מה שאני זוכר הוא שיודע אני שיוצאין שאר התיבות בחילוף אלפא ביתות הנזכר.

גם טוב לכוין בזמן המגפה תמיד בכל רגע אל שם זה הקדוש נֻגִףֵ, ותנקדהו בתנועת האותיות שורק חיריק צירי. והענין הוא כי סוד הדבר הוא כי גם אחת מסבות מכת הדבר הוא נמשך מזה כי כאשר ארבעה הויות (דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן) אינם מאירים -- אז מסתלקים אותיותיהם הפשוטות ונשארים המלוים שלהם לבד (שהם מ"ו ל"ז י"ט כ"ו) -- סך ארבעתן קכ"ח. ועם כללות ארבעתן -- קל"ב וכללות כולם -- קל"ג כמנין שם נג"ף כי לסיבת הסתלקות הנזכר מן המלוים בא נגף בעולם. ולכן תכוין בשם הנזכר לתקן הענין.

יאמר בכל יום קודם התפלה פסוק זה ג"כ ישר והפוך (תהלים נט, יז) "ואני אשיר עזך וארנן לבקר חסדך כי היית משגב לי ומנוס ביום צר לי". "לי צר ביום ומנוס לי משגב היית כי חסדך לבוקר וארנן עזך אשיר ואני".

משם הרב הגדול ז"ל גם יאמר אחר פטום הקטרת בכל יום וכוונתו כנז"ל אלו הפסוקים ג' פעמים ביושר ואלו הן:

(במדבר י"ז, י"א-ט"ו) "ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה כו' מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפי ה' החל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטרת ויכפר על העם ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה. וישב אהרן אל משה אל פתח אהל מועד והמגפה נעצרה".

ובכל פעם מהג' פעמים הנזכר תכוין אל שם טפטפיה כתוב בצבע זהב ויוצא מאלו התיבות שתציירם לפניך ואלו הם: ט' של "קטרת", פ' של "וכפר", ט' של "הקטרת", פ' של "ויכפר", י' מן "ויעמד", ה' מן "נעצרה".

גם טוב לכוין שארבע פסוקים הנז' הם ס"ג תיבות ויכוין לשם ס"ג שהוא באימא עילאה המבררת את הסיגים של שבעה מלכי אדום אשר ממותריהם ומן הפסולת שלהם נעשין המזיקין המכים את בני אדם כנז"ל.

גם יאמר בכל יום בכל עת שתרצה או לפחות ג' פעמים ביום -- דהיינו קודם תפלת שחרית ומנחה וערבית -- אלו הפסוקים שבפרשת ויקהל:

(שמות ל"ז, י"ז-כ"ד) "ויעש את המנורה זהב טהור מקשה עשה את המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתורי' ופרחיה ממנה היו וששה קנים יוצאים מצדיה שלשה קני מנורה מצדה הא' ושלשה מצדה השני. ג' גביעים משוקדים בקנה הא' כפתור ופרח וג' גביעים משוקדים בקנה א' כפתור ופרח כן לו' הקנים היוצאים מן המנורה ובמנורה ד' גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה וכפתור תחת שני הקנים ממנה וכפתור תחת ב' הקנים ממנה כו' לששת הקנים היוצאים ממנה כפתוריהם וקנותם ממנה היו כולה מקשה אחת זהב טהור ויעש את נרותיה שבעה ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור ככר זהב טהור עשה אותה ואת כל כליה"

ותכוין ר"ת וס"ת פ' זו והם ו"ה

ואח"כ פסוק א' בישעיה והוא זה (ישעיהו לח, כ) "יהו"ה להושיעיני ונגינותי ננגן כל ימי חיינו על בית יהו"ה" ותכוין כי ר"ת ס"ת פ' זה הם יה. והרי השם שלם בר"ת וס"ת פסוק זה ופסוקים הנזכר. ולכן אמור זה הפ' וזה הפ' ז' פעמים, ובכל פעם תכוין אל הויה שלימה כנזכר. אח"כ תחזור ותאמר הפסוק הזה של ה' להושיעני ופ' א' מפרשת בהעלתך "וזה מעשה המנורה כו' כן עשה את המנורה" אשר גם ר"ת וס"ת פסוק זה הוא ו"ה ומפסוק "ה' להושיעני" ר"ת וס"ת הוא י"ה -- הרי הויה אחת שלימה.

גם יאמר בכל יום אחר פטום הקטורת קודם פסוק "ה' צבאות כו'" פסוק (בראשית מג, יא) "ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפה זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים" ותכוין תחילה לשם נעורירו"ן היוצא מר"ת: נ' מן "כן", ע' מן "עשו", ו' מן "קחו", ר' מן "מזמרת", י' מן "בכליכם", ר' מן "הארץ", ו' מן "והורידו", נ' מן "מנחה".
עוד תכוין בשם רוטא הנרמז באותיות ר' מן "צרי", ו' מן "ומעט", ט' מן "ומעט", א' מן "נכאת". גם תכוין כי השם הנזכר עולה בגי' רי"ו כמנין גבורה. גם תכוין בשם צדנלבש והוא יוצא מר"ת צרי דבש נכאת לט בטנים ושקדים.
ודע כי כל אשר תוכל לכוין בכל רגע תמיד בשם נעורירו"ן הנזכר יועיל מאד ולכן יהיה תמיד נגד עיניך.

גם תאמר בכל יום אחר תפלת ערבית ומנחה ושחרית אחר העמידה קודם אלקי נצור מזמור ס"ז והוא "מזמור למנצח בנגינות מזמור שיר אלקים יחננו כו'" ויכוין שיש בו ז' פסוקים זולת פסוק ראשון. ויש בו מ"ט תיבות. וכונתם מזמור נרמזה בכונת העומר.

ועוד יכוין

כי ר"ת ג' פסוקים הראשונים הם אל"י
ור"ת וס"ת פסוק האמצעי הם י"ה
ור"ת ג' פסוקים האחרונים הם יא"י (כמנין שם אהי"ה)
וס"ת ג' פסוקים הראשונים הם הכם (כמנין שם אדני)
וס"ת ג' פסוקים האחרונים הם מוץ כמנין קול.

הרי נתבאר כי שבעה פסוקים הנז' הוא אליייאי ועולה כמנין שם ע"ב, וס"ת כל הו' פסוקים זולת פסוק האמצעי הם קו"ל אדני, ור"ת ס"ת פסוק האמצעי הוא י"ה. נמצא קו"ל י"ה אדנ"י ע"ב.

גם תכוין כי מספר כל האותיות של זה המזמור הם רי"ו אותיות שבשם ע"ב הנזכר. גם אמור בכל יום מזמור "יושב בסתר כו'" ותתחיל מפסוק הקודם לו "ויהי נועם ה' כו'" וצריך לאומרו ז' פעמים, ובכל פעם מהם תכוין בס"ת פסוק "כ'י מלאכי'ו יצו'ה ל'ך" אל שם יוה"ך.

גם תכוין באות כ' של "כי" ואות ל"ך מן "מלאכיו" לשם כלך. ותזכור בפיך ב' שמות יוה"ך כל"ך אחר שתסיים הפסוק הנזכר "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך":

מתוך: שער הכוונות/דרושי תפלת השחר/דרושי הקדיש (עריכה)

שער הכוונות - דרושי הקדיש דרוש א

קדיש ראשונה לפני הודו

סדר הקדיש בע"ה. ועתה נבאר סדר הקדיש של קודם "הודו לה' קראו", ואגב נבאר סוד כל הקדישים בעזרת האל יתברך.

דע כי הנה עד עתה נכללת העשיה ביצירה אבל עדיין לא קבלו הג'-ראשונות-דעשיה מן היצירה אלא בחי' נפש של היצירה, ואנו צריכים לתת להם עוד בחי' רוח ממש של היצירה. וזה נעשה ע"י הקדיש שאומר קודם הודו לה'. וצריך לכוין בזה הקדיש כי יש בו ב' פעמים כ"ח וב' פעמים מ"ב.

והכ"ח ומ"ב הראשונים הם של אותיות. כי כ"ח אותיות הם מן "יהא שמיה רבא מברך כו'" עד מלת "עלמיא" (שהם ז' תיבות ובהם כ"ח אותיות), והמ"ב אותיות הם גימטריה של ז' אותיות (והם ז' ו ז' ו שווה 42וין שבר"ת "וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל" שעולין מ"ב). ותכוין בשם הויה במילוי אלפין דמ"ה שהוא בעולם היצירה שיש בו בחינת כ"ח אותיות (דמילוי המילוי) וגם יש בו מ"ב אותיות בכל כללותו (שהם ארבע אותיות הפשוט, ועשרה דמילוי, וכ"ח דמילוי המילוי), וע"י זה הכ"ח והמ"ב תכוין להמשיך רוח דיצירה אל ג' ראשונות דעשיה שעלו שם.

ואח"כ תכוין עוד בכ"ח של תיבות שהם כ"ח תיבות שיש מן "יהא שמיה רבא" עד "דאמירן בעלמא ואמרו אמן". ותכוין גם במ"ב דתיבות, והם ז' תיבות עצמם של "וישתבח" עד "ויתהלל", ובכל תיבה מהם יש בה ו' אותיות -- הרי מ"ב. והנה אלו המ"ב והכ"ח האחרים תכוין אל הוי"ה ס"ג שיש בעולם הבריאה שיש בו כ"ח ומ"ב (כנ"ל בהויה דמ"ה דאלפין). וטעם כונה זו עתה היא לפי שכונתינו עתה הוא להמשיך כח בחי' הרוח דיצירה עד סוף כל העשיה, ולכן צריכין אנו להאיר אור גדול עליון משם ס"ג דבריאה (מן הכ"ח והמ"ב דבריאה) אל ג' ראשונות דעשיה כדי שעי"ז יוכלו לתת אח"כ כח רוח יצירה בכל העשיה כנזכר.

ונבאר כל הקדישים שיש בתפלת שחרית ואגב יתבאר לך שאר הפרטים של התפלה. הנה נתבאר לעיל כי מן התחלת התפלה עד ברוך שאמר הוא בעולם העשיה, ומשם עד יוצר אור הוא עולם היצירה, ומשם עד תפלת י"ח הוא עולם הבריאה, ותפלת י"ח הוא עולם האצילות. ואח"כ אלו יורדים מעילא לתתא לפי שבימי החול אין בנו כח להעמיד^[3] כך, רק ליחדם לפי שעה, ותיכף חוזרים למקומם. הנה מן "אשרי" עד "תפלה לדוד" הוא עולם הבריאה, ומשם עד "אין קדוש כה'" הוא עולם היצירה, ומשם עד "עלינו לשבח" הוא עולם העשיה. ולכן תקנו קדיש אחד בכל שינוי עולם ועולם.

ונתחיל מן הראשון (שהוא הקדיש שקודם הודו לה' כו'). והנה כבר הקדמנו לך הקדמה אחת בענין מיעוט הירח כי הכונה היא כי בתחילה היתה נוקבא דז"א במקום שהוא מאחורי ז"א מן החזה ולמטה, ושיעור קומתה (מראשה ועד רגליה) הם כשיעור נה"י דז"א. גם ביארנו כי אור כל הספירות דאצילות מתנוצץ בג' עולמות בי"ע, ואינם הם עצמם רק אור המתפשט מהם ולמטה. ואמנם המלכות עצמה דאצילות (שהיתה בתחילה במקומה למעלה בנה"י דז"א) -- היא עצמה בעת מיעוט הירח נתמעטה וירדה למטה בהיכל ק"ק דבריאה, ושם בהיכל ההוא נכללו כל חלקיה. וכל שיעור קומתה הראשונה (שהיתה בתחילה באחורי נה"י דז"א דאצילות) הם עתה בזה ההיכל הכולל ג' ראשונות בעולם הבריאה. והרי הם שלשה כנגד שלשה -- כי תמורת שלשה ספירות נה"י דז"א לוקחת עתה ג' ספירות ראשונות דבריאה. ומכאן נקיש אל שאר העולמות. כי כן המלכות-דבריאה היא בהיכל ק"ק דיצירה, והמלכות-דיצירה היא בהיכל ק"ק דעשיה.

וצריך שנקדים לך עוד הקדמה אחת, וגם בזה יובן מה שיתבאר לקמן בע"ה בענין עזרת אבותינו וד' אמת שנתקנו בו, עיי"ש. ובו ית"ל יתבאר לך איך בהיכל הרצון יש בתוכו ששה היכלות אחרים והיכל ק"ק יש בו ד' היכלות.

והנה נתבאר במקום אחר כי ארבע עולמות הם הנקראים אבי"ע, וכל אחד מהם הוא בחינת עשרה ובחינת שלש עשרה.

ונתחיל מן הבריאה. והנה הבריאה היא מי' ספירות. והם נקראים שית דרגין דכורסיא וארבע רגלין דכורסיה -- הרי הם עשרה כו'. כנזכר פרשה בא ברעיא מהימנא דף מ"ג (ח"ב מג, א)^[4] דשית דרגין וארבע רגלין אית לכורסיא, וכולם הם עשרה, וכלא איהו כורסי' . וצריך להבין המאמר הזה. שאם בחינת הי' ספירות הם הרגלין והדרגין -- אם כן הכסא עצמו מי הוא? אבל הענין הוא כי השית דרגין לכורסייא הם ששה היכלות שיש מן 'לבנת הספיר' עד 'היכל הרצון' (מתתא לעילא), וארבע רגלין דכורסיא הם ארבע היכלות שיש בהיכל ק"ק (וזה ההיכל עצמו נקרא 'ארבע רגלין דכורסיא') -- והרי נשלמו י' ספירות דבריאה. האמנם ענין הכסא הוא ענין ג' אורות שנמשכין ויורדין מן אימא דמקננא בכורסיא בג' ספירות (כנזכר בתיקונים), ואותם השלש אורות הם נשמת הבריאה והם הנקראים "כסא הכבוד". והם נקראים "קודש קדשים", קדש - חד, קדשים - תרין -- הא תלת. ואלו הג' אורות הנזכרים (הנקראים קה"ק) מקננא ומתלבשן בזה ההיכל העליון דבריאה הכולל ד' היכלין בתוכו (הנקרא ד' רגלין דכורסייא כנזכר). וע"כ נקרא ההיכל הזה "קדש הקדשים", ר"ל בהיכל שבו מתלבשין ג' אורות עליונין הנקראים ק"ק. והרי נתבאר כי עולם הבריאה עצמו הוא עשר היכלות הנזכר, והג' אורות עליונים (שהם נשמה להם) הם הנקראים "כסא". והרי איך הבריאה היא עשרה והיא י"ג. והבן היטב כל זה.

והנה אלו הד' היכלות הנכללין בזה ההיכל העליון דבריאה (הנקראין ד' רגלין דכורסייא) -- הלא הם כחב"ד דעולם הבריאה, ובאלו הד' ראשונות דבריאה מתלבש בחי' הכסא הנזכר (שהוא כולל ג' אורות) שהוא סוד אימא עילאה מקננא בכורסייא כנזכר. וזה ענינם. כי המלכות עליונה דאצילות הנה הוא סוד ד' כנודע, והטעם הוא לפי ששיעור קומתה הוא ד' ספירות דז"א (שהם תנה"י כנ"ל). והנה מן שיעור קומתה הנזכר מתאצל אור אחד, והוא בסוד ד' אורות לסיבת הנזכר, ונגנזים בד' היכלי הבריאה העליונים הנקראים כולם יחד בשם היכל אחד הנקרא "היכל קדש קדשים". והנה בזה תבין כי כמו שהמוחין דז"א דאצילות הם ד' והם בחינת ה-תנה"י דבינה העליונה -- כן המוחין דמלכות דאצילות נוקבא דיליה הם ד' והם תנה"י דז"א דאצילות. וכן המוחין דעולם הבריאה הם ד' -- תנה"י דמלכות דאצילות. ונמצא כי ד' אורות האלו הם הם הכסא, והם הם ד' המוחין דבריאה, והם הם נשמת הבריאה (כי המוחין סוד נשמה הם). והבן זה היטב.

ותכוין איך כל המדרגות והעולמות הם בסדר אחד שוה.

[ ואע"פ שבתיקונים אמרו דאימא מקננא בכורסיא בג' ספירות ואנו אמרנו שהם ד' -- הענין הוא כי ספי' הדעת איננה נכנסת לעולם בחשבון הי' ספירות כנודע לפי שהוא נעלם מאד וגנוז בין החכמה והבינה, ולכן לא הזכירו שם רק ג' ספירות בלבד, אבל ד' הם ].

[ גם אל תחשוב כי התנה"י עצמן דמלכות דאצילות הם הם היורדין ומתלבשים בסוד כסא בהיכל ק"ק דבריאה. אמנם הם אורות נמשכין מהן ונעשין מוחין בעולם דבריאה כנזכר ]. והרי איך מן התנה"י דז"א דאצילות נתהוו ד' אורות מוחין דנוקבא וכל מציאות הי' ספירות אשר בה. ולפי שלעולם הוא שיעור קומתה בד' ספירות הנזכר -- לכן גם ממנה נתפשטו ונתהוו מתנה"י שבה ארבע אורות ונתלבשו בהיכל ק"ק דבריאה ונעשו שם בחי' הכסא (שהיא נשמת הבריאה כנזכר), ואלו הד' אורות מאירים בד' ההיכלות שבהיכל ק"ק אשר הם סוד ד' מוחין של בריאה. והנה הו' קצוות דבריאה הם הו' היכלות תחתונים שהם מלבנת הספיר עד היכל הרצון כנ"ל. ודע כי היכל לבנת הספיר איננו רק בחי' היסוד בלבד המכריע וכלול מן נצח-הוד (וזהו "לבנת הספיר" -- לובן וספיר), ואיננו כאשר טעו רבים וחשבו שהיכל זה כולל יסוד ומלכות. כי המלכות דבריאה איננה עומדת בעולם הבריאה אבל היא בהיכל ק"ק דיצירה כמש"ל כי סדר כל העולמות הוא כך, כי מלכות דעולם העליון היא בכתר דעולם שלמטה ממנה, כי כל זה הוא בסוד מעוט הירח וירידתה למטה להיות ראש לשועלים לעולם שלמטה ממנה.

אמנם דע כי יש חילוק אחד בד' עולמות אבי"ע והוא כי המלכות דאצילות כל כללותה בכל הי' ספירות שבה הם מתלבשים באותם הד' אורות הנמשכים ממנה (הנקרא "כסא הכבוד") בראש הבריאה. ונמצא כי המלכות מתלבשת בכסא הכבוד והכסא מתלבש בהיכל ק"ק. אבל אין הדבר כן בשאר העולמות. כי המלכות דבריאה אין כל הי' ספירות שבה מתלבשים בכסא אשר בראש היצירה, אמנם החלק העשירי שבה בלבד היא היורדת ומתלבשת בהיכל ק"ק דיצירה. וכן מיצירה לעשיה.

ובזה תבין למה בין כל עולם ועולם תקנו לומר קדיש אחד חוץ מן עולם הבריאה לעולם האצילות (שהוא בין גאולה לתפלה) -- לפי שכל כללות מלכות דאצילות היא בראש הבריאה, ואין לך סמיכות גדול מזה, ואין צורך להעלות הבריאה באצילות כי כבר הבריאה קשורה קשר אמיץ עם המלכות דאצילות בתכלית האחרון. וזהו טעם מאמרם ז"ל שצריך לסמוך גאולה לתפלה (שהיא הבריאה במלכות-דאצילות). ובזה תבין מה שאמר הפסוק "שבעה בשבעה מוצקות" "מוצקים" לא כתיב אלא "מוצקות". וזה סוד מה שנזכר בפר' פקודי דף רס"א ע"א (ח"ב רסא, א) לאעלאה שביעאה בשביעאה , ונקרא ז' ימים וז' ימים. והענין הוא כי כל אלו הי"ד הם נוקבין לפי שהם ז' דבריאה וז' דמלכות-דאצילות. והוא כי הנה בזה ההיכל העליון דבריאה הנקרא "היכל קדש הקדשים" יש בו ד' היכלות (שהם כחב"ד דבריאה כנ"ל) ובתוכם מתלבשים ג' אורות הנקראים "כסא" (וגם נקראים ק"ק כנ"ל), והם הם ז' דבריאה. וגם המלכות דאצילות היא ז' לפי [ שהיכל קדש קדשים דילה כולל ד' ספירות כחב"ד וששה היכלות התחתונות -- הרי הם י' ספירות, והם נחלקים לשבעה היכלות. וסימן שבעה בשבעה מוצקות ]^[5].

ונחזור לענין הקדישים שבתפלת שחרית. הנה מן התחלת התפלה עד "הודו לד'" הוא בחינת ו' היכלות התחתונים דעשיה. ומן הודו עד ברוך שאמר הוא בחי' "היכל קדש קדשים" דעשיה שמתהפך וחוזר להיות יצירה ממש ע"י המלכות דיצירה העומדת בהיכל הזה כנ"ל (וזהו סוד 'תוספת שבת' בסוד קליפת נוגה שלפעמים נהפכת לקליפה ופעמים לקדושה).

ונמצא כי בד' עולמות אבי"ע יש שני מציאיות: ( א ) האחד היא בחי' ה-ו' היכלות שיש בכל עולם מהם, כי אלו הם נכללים למעלה זב"ז בחי' כללות בלבד; ( ב ) והב' הוא בחי' ההיכל השביעי העליון (שנקרא "היכל קדש קדשים") אשר הוא נכלל למעלה וחוזר ונהפך להיותו במציאות העולם שלמעלה ממנו. משא"כ ב-ו' היכלות התחתונים כנזכר.

וזהו טעם הדבר שאנו אומרים הודו לד' כו' בעולם העשיה עם היות שכל המזמורים הם ביצירה -- אבל הטעם לפי שזה ההיכל הז' דעשיה חוזר להיות ממש בחינת יצירה. ובזה תבין כי אחר שנכללו ו' היכלות התחתונות דעשיה זה בזה וזה בזה (בתיקון התפלה שיש מן התחלת התפלה עד הודו לה' כו' כנ"ל) -- אז אנו צריכין להעלות אותם בסוד עמוד אחד שיש בין כל עולם ועולם ובאמצע כל היכל והיכל. ודרך העמוד הזה עולה כל היכל והיכל בחבירו שלמעלה ממנו ונכלל בו (כנזכר בפר' פקודי).

והנה סוד הקדיש הזה הוא בחי' העמוד הנזכר אשר באמצעות עולם העשיה. ואמנם אופן העלאתו אל עולם היצירה -- כבר נתבאר איך יש בקדיש שני בחינות כ"ח ושני בחינות מ"ב. והענין הוא כי יש כ"ח אותיות (בז' תיבות של יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא) גם יש כ"ח תיבות מן אמן יש"ר מברך כו' עד דאמירן בעלמא. ועל ידי כ"ח אותיות הנזכר אנו מעלים הו' היכלות התחתונים דעשיה זה בזה. לפי שכל בחי' אותיות הם בגבורות (כנודע בענין שם ע"ב שיש בו ע"ב תיבין ורי"ו אותיות שהם גימטריא גבורה), אבל התיבות הם ע"ב כמנין חסד. ולכן על ידי כ"ח אותיות הגבורה אנו מעלים הו' היכלות, ועל ידי כ"ח תיבות אנו מעלים את היכל השביעי (הנקרא "קדש קדשים") למעלה ביצירה.

וטעם הדבר הוא כי אין שום עליה בעולמות אלא על ידי שם בן מ"ב. ושם זה של מ"ב הוא אשר מעלה כל העליות שיש בכל העולמות משום דאיהו סליק ולא נחית (כנזכר פ' תרומה קל"ב ע"ב (ח"ב קלב, ב)). והנה בחי' הכ"ח הנזכר הוא הויה דמילוי מ"ה [כנודע כי שם הויה דמ"ה דמילוי אלפין בפשוטו ומילויו ומילוי מילויו הוא מ"ב אותיות. אך במילוי המילוי לבד אין בו רק כ"ח אותיות]. נמצא כי גם הכ"ח הוא בחינת מילוי המ"ב. וגם לעולם אין עליה אלא בשם מ"ב. ולכן צ"ל הקדיש בנוסח זה כנ"ל וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל לפי שיש בהם ז' ווין לרמוז אל שם מ"ב שהוא ז' פעמים ו' ז' פעמים ו' שווה 42 שמות, וכל שם מששה אותיות. וכן תמצא ג"כ כי בכל תיבה מאלו של וישתבח כו' יש בה ששה אותיות. והרי נתבאר איך נרמז בזה כל שם מ"ב.

ולכן אותם האומרים י'שתבח י'תפאר ביודין -- טועים הם, לפי שאז יעלו ז' יודין (בחינת שם ע"ב), והנה אין עליה אלא בשם בן מ"ב. וגם כי לעולם כ"ח אותיות הם בסוד שם בן מ"ב.

והנה אחר אשר העלינו היכל הז' דעשיה למעלה ביצירה (על ידי כ"ח תיבות של הקדיש), הנה אח"כ יכול הוא להתהפך ולחזור ולהיותו הוא עצמו בחינת יצירה. וכנגד זה אנו אומרים הודו לד' כו'. והנה כבר ידעת כי ארבע הויות הם בארבע עולמות אבי"ע. והם כסדרן מלמעלה למטה -- ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. והנה בג' הויות -- ע"ב ס"ג מ"ה -- יש בכל אחד עשרה אותיות, ולכן יש בכל אחד מג' הנזכר במילוי מילויו כ"ח אותיות. אבל בהויה דב"ן -- שאין במילויה רק ט' אותיות -- א"כ גם במילוי מילויה גם כן לא יש בה כ"ח אותיות, ולכן אין בו שום עליה ע"י. אבל על ידי כ"ח אותיות של שם מ"ה דאלפין אנו מעלין בתחי' את ששה היכלות התחתונים דעשיה אל היצירה, ועל ידי כ"ח תיבין אנו מעלים אח"כ את ההיכל העליון הז' (אשר הוא חוזר להיות יצירה ממש) על ידי כ"ח דשם ס"ג אשר בבריאה. נמצא כי מקום הקדיש הזה הוא קודם הודו כו'.

כוונת שאר הקדישים

כונת הקדיש השני שבין ישתבח ליוצר הנה גם הוא דוגמת הקדיש הראשון שבעשיה. בשני מיני הכ"ח -- אחד אל ששה היכלות ואחד אל היכל הז'. אבל הכ"ח אותיות הם משם ס"ג שבבריאה, והכ"ח תיבות הם משם ע"ב שבאצילות.

ואחר שהעלינו היכל הז' דיצירה אל הבריאה -- אז הוא חוזר להיותו בריאה ממש (כי גם בו נכללת מלכות דבריאה כנזכר), ולכן אחר הקדיש אנו אומרים "ברכו". והוא כדוגמת מה שאמרנו בהודו לד' כו', וכבר נת"ל, כי המזמורים הם ביצירה, ולהורות כי זה ההיכל הז' דעשיה נהפך ליצירה -- לכן אנו אומרים מזמור היצירה. וכן הענין כאן. כי כל בחינת "ברוך" הוא בבריאה (כי שם הוא נקרא ברוך בכל מיני ריבוי' דברכאן כנודע), ולכן כאן אנו אומרים "ברכו" לרמוז כי היכל השביעי דיצירה חוזר להיות בריאה ממש.

בין גאולה לתפלה -- אע"פ שהם ב' עולמות בריאה ואצילות -- לא תיקנו לומר בהם קדיש לסיבה הנזכר לעיל.

קדיש ג' שלאחר העמידה קודם אשרי יושבי ביתך. הכונה לפי שבתחלה העלינו כל העולמות למעלה כדי שכל העולמות יוכללו בעולם האצילות לעשות שם זיוג עליון דת"ת ומלכות לבדם, ושאר כל העולמות הם נעשים להם כדמיון כנפים החופפים ומכסים עליהם [בסוד "אגן הסהר" הנזכר במאמר הזוהר בכ"י הנקרא סתרי אותיות של השי"ת, וע"ש]. ואחר הזווג אנו צריכים לחזור להעלות העולמות שיקבלו השפע הנשפע מחמת הזווג שנעשה אז, ולכן אומרים עתה זה הקדיש כדי לכלול פעם אחרת הבריאה באצילות לקבל שפע הזיוג ההוא. ולכן כונת זה הקדיש על ידי שם ע"ב (הויה דיודין) במ"ב אותיותיו (בפשוט ומילוי ומילוי המילוי). ואחר כך הבריאה מקבלת תוספת קדושה בקדושת ובא לציון.

קדיש רביעי לכלול היצירה עם הבריאה על ידי הויה דס"ג וע"ב. ואח"כ היצירה תפלה לדוד.

ואח"כ קדיש חמישי להעלות העשיה אל היצירה ע"י הויות ס"ג ומ"ה. ואח"כ העשיה היא פטום הקטרת והרי נשלמה התפלה.

אמנם קדיש בתרא אינו מכלל הקדישים הנזכר לפי שכבר עלו כל העולמות. אמנם זה הקדיש נקרא קדיש יתמא, ר"ל קדיש שאומרים אותו היתומים. והענין הוא שהקדיש הזה הוא בעולם העשיה ששם בחינת המיתה כדי להעלות כל הנשמות והנפשות בסוד תחית המתים. ועל כן אומרים אותו היתומים על מיתת אב ואם. ויש בקדיש הזה שם בן מ"ב אלא שהוא באופן אחר. ונתבאר אצלינו בענין נטילת ידים שהוא סוד -- יהו"ה אלהינו יהו"ה כוז"ו במוכס"ז כוז"ו יהו"ה יוד הא ואו הא -- שהם סוד ג' ידות כנ"ל, ועיי"ש. [ ודע כי על ידי שם במוכס"ז יהיה ענין תחית המתים, ולכן קדם אליו שם כוז"ו שהוא גי' ט"ל והוא הט"ל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים כמ"ש חז"ל. ]

ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל שטוב לומר הקדיש הזה על מיתת אביו ואמו כל השנה כולה אפילו בשבתות ויו"ט לפי שאין הטעם כפי מה שחושבים המון העם שמועיל להציל נפש המת מדינא של גהינם לבד, כי הנה עוד יש תועלת אחד והוא להכניסו לגן עדן ולהעלותו ממדרגה למדרגה. וכפי זה גם בשבתות וי"ט יש לאמרו. ואני ראיתי למורי ז"ל שהיה אומר קדיש בתרא בכל שנה ושנה ביום שמת בו אביו בג' תפילות והיה אומרו בנוסח קדיש של בני ספרד (כמו שנעתיקהו לקמן בעזרת השם), לא כמנהג המוסתערבי' המוספים בו דברים אחרים על דרך מ"ש בהרמב"ם ז"ל.

ודע כי בשבת נמשכת תוספת הקדושה כל היום משא"כ בחול שאין תוספת קדושה אלא בשעת תפלה לבד. וזהו הטעם שאין תוספת נשמה רק בשבת בלבד. אבל עם כל זה, ליראי ד' ולחושבי שמו יש להם איזה קצת הארת קדושה גם בימי החול בשעת התפלה.
גם יש חילוק אחר והוא כי בשבת נמשכת תוספת קדושה מעצמה כל מה שנעשה ע"י תפלתינו בימי החול ולכן יש תוספת נשמה בשבת.
גם יש חילוק אחר והוא כי בשבת עולים כללות כל העולמות. משא"כ בחול שאין עולים בעת התפלה רק בחינת נשמות לבד; שעולים עם השכינה להיות לה בסוד מ"ן כנודע. גם דע בענין תפלת החול שענין העלאתם צריכה להעשות על ידינו קודם התפלה אבל אחר שכבר קבלו השפע העליון אין אנו צריכין להורידן כי מעצמם הם יורדין אחר עלינו לשבח.

כוונת הקדיש בעצמו

ונבאר כונת הקדיש בעצמו. הנה הקדיש נתקן בלשון תרגום וכנזכר בזוהר פר' תרומה וז"ל דאיהו מתבר שלשלאין דפרזל' כו' . והענין הוא במה שהודעתיך (בשער המצות בפרשת ואתחנן) איך התרגום הוא סוד אחוריים דקדושה, והוא קדושה ג"כ אלא שהחיצונים יונקים משם. וכבר נתבאר שהקדיש נתקן להעלות את העולמות למעלה ממדרגתם, כגון העשיה ביצירה וכיוצא. והנה אנו מתייראים פן ח"ו על ידי עליית העולמות יעלו גם הקליפות עמהם ויתאחזו בהם ויינקו שפע מהם. ולכן נתקן בלשון תרגום דאיהו לישנא דלא משתמע למלאכין עלאין [כנזכר בזוהר פר' נח דף ע"ח ע"ב ובפ' לך לך דף פ"ט ע"א]. והטעם הוא לפי שהם מצד הפנים והם מדברים בלשון הקדש שהוא בחינת הפנים. אך הקליפות הם נאחזים באחוריים והם מבינים בלשון תרגום שהוא אחוריים. ובהיותינו אומרים השבח הגדול והקדוש הזה של הקדיש בלשון תרגום -- שהם מבינים אותו -- אז הם נכנעים ואינם עולים למעלה.

והנה הקליפות הם כולם נמשכים מסוד י"א סממני הקטרת (שהם סוד עשתי עשרה יריעות עזים, אשר סודם הם שני אותיות אחרונות דשם הויה, שהם ו"ה, שהם בגי' י"א). והענין הוא במה שהודעתיך כי י"א סמנים הם אחוריים שלמעלה שירדו בעת מיתת המלכים וביטולם. וירדו אחוריים דאבא ואמא במקום זו"ן -- שהם ז' ספירות האחרונות וגם הם בחינת שני אותיות ו"ה הנזכר של שם הויה. ואלו האחוריים נכללין בכלל זו"ן. ולכן תמצא כי אין שום פגם תחתון מגיע אלא בזעיר אנפין ונוקבא ולא באבא ואמא, ולכן תקנו י"א אותיות בשני תיבות "יתגדל ויתקדש" כנגד הי"א הנזכר.

עוד ירצה כי כבר ביארנו כי יתגדל ויתקדש יש בהם אחת עשרה אותיות כנגד י"א סממני הקטרת. וסוד הענין הוא כי שם הויה נרמז בה ענין שני חיבורים דאו"א וזו"ן בד' אותיותיה. והנה בזמן הגלות כביכול אין השם שלם ואינו נקרא אלא בשם 'יה' (כמו שכתוב "כי יד על כס יה"). והענין הוא כי הנה כל הקליפות יצאו מן הבירורים דז' מלכי אדום, והנה הם סוד י"א, לפי שהם סוד זו"ן שהם בחי' ז' מלכים דמיתו כנודע (אמנם באבא ואמא לא היה בהם בחי' מיתת המלכים). והנה זו"ן הם סוד שני אותיות אחרונות של שם ההויה שהם ו"ה, שהם בגי' י"א, כנגד הקליפות שנתבררו ויצאו משם. ומן ב' אותיות אלו נמשכת להם הארה ומזון להיות שרשם משם כנזכר. וזהו הטעם שאין אחיזה לקליפות בשני אותיות י"ה הראשונים (שהם אבא ואמא) רק בשני אותיות ו"ה האחרונות (שהם זו"ן).

וזהו הטעם שאין הקליפות יכולין לעלות מן בינה דאצילות ולמעלה. כי בבי"ע -- ודאי שמתאחזים הקליפות בכל הי' ספירות שלהם, אבל באצילות אין להם אחיזה מבינה ולמעלה לפי שאין שרשם ומקורם משם. וזהו סוד מ"ש רז"ל אין השם שלם ואין הכסא שלם, והוא לפי שחציו הראשון (שהוא י"ה שהם או"א) -- אין לקליפות אחיזה בהם ונשארים למעלה; אבל שני אותיות האחרונות -- ו"ה -- נאחזות הקליפות בהם, ויש להם אותו הרוחניות שהם י"א סממני הקטרת הנמשך להם משם.

והנה כונת הקדיש הוא לסלק ולהסיר אותו הרוחניות (שהם הי"א סממנים) משם. וזה נעשה על ידי העלאת שני אותיות ו"ה עד אבא ואמא שהם י"ה, ואז יתחברו עמהם, ועל ידי כן יתבטלו הקליפות. וזהו מ"ש יתגדל ויתקדש שמיה רבא, פירוש, כי השם של יה הרמוז במלת שמיה -- ר"ל שם יה (שהם אבא ואמא), יהיו שם יה רבא, וזה על ידי שנתחברו עם שני אותיות אחרונות ו"ה ועי"כ יהיה השם גדול ושלם. כי בעוד שהאותיות אלו נפרדות זו מזו ח"ו, אין השם שלם וגדול. ולכן יתגדל שמו של יה ויעשה רבא. ולכן יש י"א אותיות בשני תיבות ראשונות "יתגדל ויתקדש" להורות על שני אותיות 'וה' (שהם גי' י"א) שיעלו עד שני אותיות י"ה ויתחברו ויהיו שם אחד גדול ושלם. ואז בעלותם שם -- לא יהיה כח בקליפות לעלות עד שני אותיות י"ה.

עוד ירצה, כי כבר נתבאר אצלינו כי י"א אותיות יש ביתגדל ויתקדש לרמוז על ניצוץ אחד של קדושה שיש בתוך י' ספירות דקליפה להחיותם. וכונתינו היא לסלקו משם כדי להכניע הקליפות. גם הבנת לשון "יתגדל" רצונו לומר ירום ויתגדל ויסתלק ניצוץ החיות שבתוכן ויכנס למעלה ויתחבר עם הקדושה. וזהו "ויתקדש". ומקום עלייתו הוא למעלה בז' היכלות הקדושה הנודעים הכוללים י' ספירות של הקדושה כנודע. וכנגד זה אומרים שמיה רבא כי יש בהם ז' אותיות ושם מקום העליה הנזכר.

גם נתבאר אצלינו כי במילת "יהא" רמוזים ג' מיני מילוים שיש בשם י"ה והם דיודין דאלפין וההין. ונמצא כי אות אלף של 'יהא' רומזת בדעת דזמן הקטנות. וכבר ידעת כי הדעת כלול מהחו"ג, עם היות שני בחינות הדעת אחד. ולכן בו נרמז אות א' אחת, אלא שיש בה שני מיני ציורים: יוי כנגד חסדים, יוד כנגד הגבורה.

גם נתבאר אצלינו כי בנוסח הקדיש יש ב' פעמים י"ד -- אחד דאותיות ואחד דתיבות, וב' פעמים כ"ח -- אחד דאותיות ואחד דתיבות, וב' פעמים מ"ב -- אחד דאותיות ואחד דתיבות. וכל כונתינו למתק ג' 'אלהים' דמוחין דקטנות שבימי הגלות נעשה 'אלם', ועתה יגדלו על ידי שם 'יה' ויהיה 'אלהים'.

והנה זה השם של י"ה -- שאנו ממשיכין עתה בכל אחד מג' מוחין דקטנות -- יש בו ג' מילוין דיודין, ואלפין וההין. ואמנם אין שינוי המילויים רק באות ה', ולכן אין אנו מזכירין כי אם אות ה'. ואמנם כשתמלאם בשלשה מילוים -- ה"י ה"ה ה"א -- יהיו בהם ו' אותיות. ואם תחזור למלאם -- הי יוד הא אלף הה הה -- יהיו בהם י"ד אותיות בשם 'יה' מאלהים. ולכן תכוין להמתיק אלו הי"ד של 'יה' דקטנות על ידי י"ד אותיות דפשוט ומילוי הויה דע"ב כזה -- יהו"ה יוד הי ויו הי. וזה סוד מ"ש ב' פעמים י"ד דאותיות ותיבות שיש בנוסח הקדיש.
עוד יש שני פעמים כ"ח בקדיש כנזכר, והם כ"ח אותיות מילוי המילוי דהויה דמילוי דע"ב. ותסיר מהם הי' אותיות שהם בחי' המילוי (אשר כבר נרמזו בבחינת י"ד הנזכר) וישארו בבחי' י"ח. ותמתיק בהם י"ח אותיות שיש באלהים פשוט ומלא כזה -- אלהים אלף למד הי יוד מ"ם.
עוד יש ב' פעמים מ"ב בקדיש ותכוין להמתיק ע"י הפשוט ומילוי ומילוי-המילוי דהויה דע"ב שבהם מ"ב אותיות אל 'אלהים' הנזכר; להמתיקו ולהגדילו. כי הנה הוא מוח קטן דקטנות וצריך להרחיבו ולהגדילו כדי שיסבול בתוכו ההויה דגדלות, ויהיה יב"ק כנודע אצלינו.

כלל כל הדברים הוא שעל ידי הד' והי' והכ"ח והמ"ב אותיות, וכן של תיבות שיש בקדיש הזה (אשר הם כנגד הד' והי' והכ"ח והמ"ב של הויה דע"ב כנזכר) -- אנו מעלים את שני אותיות וא"ו ה"א של שם ההויה הרומזים אל זו"ן אשר מהם נפלו י"א ניצוצין דסממני הקטרת בתוך הקליפות (והם כמספר אותיות ו"ה עצמן), ואנו מעלים אותם עם ב' אותיות הראשונות י"ה דהויה (שהם סוד אבא ואמא) ונעשה יהו"ה גדול. וזהו "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", כי נגדל ועלה אל הקדושה הנקרא 'יה'. כי עד עתה היה שם י"ה לבד ועתה שם י"ה נעשה גדול. וזהו שמיה רבא -- ר"ל שם יה גדול, כי נעשה הויה שלימה.

וכבר ביארנו לעיל שמציאות הקדיש הוא להעלות העולמות. וכבר הודעתיך כי כל העלאה היא על ידי שם מ"ב שיש בו ג' פעמים י"ד האוחזים בעולם ההוא ומעלים אותו. ולכן כללות הקדיש הוא מ"ב תיבות. וכבר נת"ל כי כפי בחי' הקדיש כך היא כונתו; כי הקדיש של הודו יכוין בשם הויה דמ"ה באלפין במ"ב שלו כו'.

ונמצא כי שם בן מ"ב של כונת הקדיש איננו שם בן מ"ב הנודע אצלינו בר"ת של אנא בכח כו', רק הוא שם מ"ב היוצא מכל הויה והויה כפי מקומה באופן זה:

כי ארבע אותיות פשוטות של הויה הם בחינה אחת
ואח"כ הם י' אותיות המלוי -- הרי בחינה שנית
ואח"כ הם אותיות מלוי המלוי, והם כ"ח -- והרי בחי' ג',
והרי נרמז שם בן מ"ב בג' בחינות אלו שהם ד' י' כ'ח' -- הרי מ"ב.

ולכן יתגדל ויתקדש שמיה רבא הם ארבע תיבות כנגד בחי' הראשונה שהם ארבעה אותיות דהויה פשוטה. ולכן בכאן צריך לענות אמן כדי לעשות הפרש אחד.
ואח"כ יש י' תיבות מן תיבת "בעלמא" עד תיבת "משיחיה", ואלו הם: "בעלמא די ברא כרעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה" [כי "די ברא" הם שתי תיבות, לא כאותם הקוראים "דברא"]. והרי בחינה שנית דעשרה אותיות המילוי. ולכן צריך לחזור לענות אמן ג"כ פעם שנית כדי לעשות הפרש ב'.
[ והנה בחייכון וביומיכון הוא תפלה ואינה מכלל נוסח הענין ]
אח"כ יש כ"ח תיבות^[6] מן "יהא שמיה רבא" עד "בעלמא", ואלו הם: "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בריך הוא לעילא מכל ברכתא שירתא תשבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא", והיא בחינה הג' של מילוי המילוי. ולכן צריך לחזור ולענות אמן פעם שלישית.

וג' אמנים אלו הם זולת "אמן יהא שמיה רבא כו'". ואם העונה מסיים לומר עד "דאמירן בעלמא" קודם שיאמר החזן "שמיה דקב"ה" -- צריך לענות כאן פעם אחרת "אמן" באופן שיהיו ה' אמנים.

גם צריך לכוין כי הלא נתבאר שכונת הקדיש הוא להכניע הקליפות (כנ"ל בפר' תרומה). והנה כל אחיזת הקליפות היא במוחין דקטנות (שהם שמות 'אלהים' כנודע), והם שלשה מוחין מלובשים תוך נה"י דאימא, ועוד שלשה מוחין אחרים מלובשים בנה"י דאבא -- הרי הם ששה מוחין שהם ששה שמות 'אלהים'. ומאלו ה'אלהים' יונקים החיצונים. ולכן צריך בראשונה לתקן המוחין אלו ולהמשיך המוחין דגדלות כדי שיסתלקו החיצונים משם ולא יתדבקו בהם.

והנה אלו המוחין הם מלובשים תוך נה"י דאימא כנזכר והם ג' שמות 'אהיה'; כי אהיה הוא באימא כנודע. ואמנם במוחין דגדלות הנה"י דאימא הם בסוד ג' מילוי 'אהיה' (דיודין ואלפין וההין) שהם גי' תנ"ה. אבל במוחין דקטנות אינם אלא בבחי' מילוייהם לבד שהם ק"מ קכ"ב ק"ל שהם שצ"ב.

ותחילה אנו מזכירין נה"י דאימא להיות' חיצונים יותר קרובים ומושגים אלינו מנה"י דאבא. וכנגדם אנו אומרים יתגדל שהם אותיות תג"י ד"ל. פירוש: כי תג"י הוא שצ"ב ואהי"ה (כי השצ"ב הם נה"י דאימא דקטנות כנזכר, וגם אנו מחברים עמהם שם 'אהיה', ויהיה הכל בגי' תג"י). והם בחי' המוחין דקטנות דז"א. ואמנם גם המוחין דקטנות דנוקבא דז"א הם שמות 'אלהים' אבל הם לוקחים הארה מנה"י דאימא אשר בז"א כנודע כי יוצאים הארות נה"י דאימא וגם יוצאת הארת המוחין המלובשים בתוכם לחוץ אל הנוקבא. וא"כ נמצא כי הלבושים דמוחין דנוקבא אינם מילוי אהיה (כמו דז"א) אבל יהיו בסוד תמורת וחילוף שם 'אהיה' שהוא שם בוכ"ו (כמבואר אצלינו בברכת אבות בענין מלך עוזר ומושיע ומגן), ונודע כי שם זה הוא בגי' ד"ל לפי שבבחינה זאת נקראת המלכות דלה ועניה לפי שאינה לוקחת אלא תמורת שם אהי"ה ולא עצמותו. וזהו סוד יתגדל -- תג"י ד"ל -- 'תגי' לזעיר אנפין ו'דל' לנוקבא.

והנה כיון שאנו רומזים שם בוכ"ו אל הנוקבא באותיות ד"ל אם כן מוכרח הוא ששם 'אהיה' הוא בדכורא והוא שם אהיה שחברנו עם שצ"ב ויהיה הכל סוד תג"י כנזכר. ונמצא כי תיבת "יתגדל" הכונה לומר כי אלו המוחין דקטנות דנוקבא ודדכורא (שהם בגימטריה 'יתגדל') יוגדלו ויהיה להם מוחין דגדלות. וגם המוחין עצמם דקטנות הם בעצמם יוגדלו וכמ"ש ענין הגדלתם במלת "אמן יהא שמיה רבא" זה.

ואח"כ אנו רומזים נה"י דאבא במלת ויתקדש. והענין הוא כמבואר אצלינו כי כל 'קדוש' הוא באבא (כנזכר שלהי פר' האזינו בזוהר). אבל הו' בבחינת המוחין אשר מלובשים תוך הנה"י דאבא ולכן כנגד אימא הנקראת עלמא אריכא כמו שאמרו חז"ל לעולם שכולו ארוך שהוא עוה"ב אנו אומרים "יתגדל". וכנגד אבא אנו אומרים "ויתקדש". ולהיות כי הנה"י דאבא מתלבשים תוך נה"י דאימא ואין מתגלה מהם רק בחינת היסוד דאבא לבדו מן החזה דז"א ולמטה (כנודע לפי שהיסוד דאימא קצר ודאבא ארוך), ולכן אין אנו מזכירין עתה רק בחינת היסוד דאבא לבדו המגולה, כי הנצח-הוד מכוסים הם ואין שם שום אחיזה. וזהו ויתקדש שהם אותיות שד"י ת"ק. ונודע כי שדי הוא ביסוד (כנזכר בפרשת ויקרא). והנה מילוי דשדי הוא בגימטריה ת"ק. ונמצא כי 'יתקדש' הוא שם שדי עם מילואו והוא בחי' היסוד דאבא.

אח"כ אנו אומרים שמיה רבא -- פירוש, כי הנה נתבאר אצלינו כי המוחין דאלהים לפעמים נקרא 'אלם', והוא כשקליפות נאחזות בהם. פירוש, כי ב' אותיות 'יה' מאלהים הם מתכסים ונעלמים ונשאר 'אלם' מן 'אלהים'. זהו סוד פסוק "נאלמתי דומיה". פירוש, כי כאשר היא דומיה (פירוש, דו"ם י"ה, ר"ל שאותיות 'יה' משם אלהים הם דוממים בשביל החיצונים ואינם מתגלים -- ואז "נאלמתי" ושם 'אלהים' נעשה 'אלם'. ובפרט עתה בגלותינו זה המר שחזר הז"א לבחינת קטנות ובו נאמר "נאלמתי דומיה". ולכן אנו מתפללין שאלו המוחין דקטנות (שהם שמות אלהים) -- יוגדלו ויתקדשו. פירוש, כי כל בחינת קדש הוא במוחין כנ"ל.

והענין כי עיקר ושרש המוח הוא שני אותיות י"ה שבשם אלהים (שהם סוד חכמה ובינה הנקראים "יה" כנודע), וכאשר יסתלקו שרשי המוחין נשאר 'אלם', וכשיחזרו לבוא שרשי המוחין הנזכר (שהם ב' אותיות "יה" מן "אלהים") -- אז יתקדשו, כי ימשכו המוחין ושרשם ויגדלו. וזהו יתגדל ויתקדש. ולפי שיש ב' מיני הגדלות בענין זה כמ"ש לקמן -- לכן ביאר כי הגדלות והקדושה הזאת היא ממטה למעלה. כי הגדלה הראשונה היא באופן זה, כי עד עתה היו המוחין בבחינת 'אלם' ואח"כ נגדלו ונעשו בבחינת 'אלהים', אלא שעדיין הוא פשוט בלתי מילוי. ולכך צריך הגדלה שנית והוא שיתמלאו 'אלהים' האלה במילויהם הנודעים שהם ( א ) אלהים במילוי יודין במוח הנקרא חכמה, ( ב ) ואלהים במילוי ההין במוח הנקרא בינה, ( ג ) ואלהים במילוי אלפין במוח הנקרא דעת.

והנה צריך להתחיל ממטה למעלה. והוא שמן 'אלם' יעשה 'אלהים', והרי נגדלו שני אותיות 'יה' ונעשה שם גדול. וזהו מה שאומרים שמיה רבא, פירוש שיתגדל שמו של ז"א בבחי' המוחין שלו ויעשה רבא וגדול; כי מ'אלם' יהיה 'אלהים'. וזה עצמו נרמז במלת שמיה שהם אותיות שם י"ה, כי שם י"ה אשר בתוך שם אלהים יהיה רבא ויגדל ויתגלה פעולתו ושרשו.

והנה רמזנו הלבושים שהם נה"י דאבא ואמא. ואמנם המוחין עצמן ד'אלהים' נרמזו בראשי תיבות וסופי תיבות של י'תגדל ו'יתקדש ש'מיה ר'בא שהם יושר, והוא סוד מה שאמר הכתוב "ידין לאומים במישרים", וכנזכר בזוהר כי הגבורה נקרא "מישרים". וכן בזוהר שיר השירים (על פסוק מישרים אהבוך כו') ביארוהו על ה' אותיות מנצפ"ך. וכבר הודעתיך כי אלו האותיות הם ה"ג הנודעות, ולהיות כי אלו המוחין דאלהים הם דינין וגבורה -- לכן נקראו "יושר".

גם הענין הוא כי הנה הג' מוחין דאימא וג' דאבא הם ו' 'אלהים' ו' 'אלהים' שווה 516 והם בגימטריה יושר. וכבר ביארנו במקום אחר כי כאשר באין המוחין דגדלות -- אע"פ שאח"כ מסתלקין -- אינן מסתלקין לגמרי ובהכרח שנשאר רשימו דילהון תמן, וההוא רשימו הוא ממתיק הגבורה דאלהים דקטנות. אבל בתחילה (בהיותם בסוד 'אלם') אז אין הרשימו דמוחין דגדלות ניכר. אבל כאשר הגדיל הגדלה ראשונה, ומן אלם נעשה אלהים -- אז ניכר הרשימו של הגדלות. ונודע כי המוחין דגדלות הם בחי' הויות. ונמצא כי הרשימו דמוחין דגדלות גם הוא יהיה בבחינת הויות. ואם תחבר הויה ואלהים יהיו בגי' יב"ק בסוד "ויעבר את מעבר יבק" (כמבואר אצלינו).

ונמצא כי ג' מוחין דקטנות (שהם ג' אלהים) מתחברים עם שלש הויות^[7] וסך כולם הם בגימטריה של"ו כמנין ס"ת יתגד'ל ויתקד'ש שמי'ה רב'א, והם בחי' שלשה אלהים דאימא הנמתקים עתה עם ג' ההויו"ת דההוא רשימו דמוחין דגדלות כנזכר. וכיון שרמזנו אלו המוחין דאימא במספר של"ו וכנזכר -- אין צורך להזכיר גם המוחין דאבא כיון שהם מלובשין בתוך של אימא. ובפרט כי גם המוחין דאבא נרמזו בראשי תיבות של "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" שהוא בגימטריה "יושר" כנזכר לעיל. ולכן אין צורך לחזור ולזוכרם בס"ת.

עוד ירצה כי כבר נתבאר לעיל שהכונה היא למתק המוחין דקטנות דאלהים על ידי המוחין דהויות דגדלות, אבל אין כל הקדישים שוים. כ"א הקדיש שהוא בעולם העשיה נמצא שתהיה הכונה בשמות אלהים והויות דעשיה כנ"ל באורך. והנה מה שצריך לכוין הוא כי הנה בנוסח הקדיש מצאנו ב' פעמים י"ד, וב' פעמים כ"ח, וב' פעמים מ"ב באופן זה:

כי מן "יתגדל ויתקדש" עד "משיחיה" הם י"ד תיבות. וגם במילת "די ברא" נרמוז י"ד אחרת -- והרי הם ב' פעמים י"ד; אחד מן תיבות, ואחד מן אותיות. וצריך לכוין בהם בענין ב' הויות הנ"ל שצריך לכוין בכל קדיש כ"א הוא בקדיש של הודו אשר הכונה בו הוא בשני הויות דמ"ה וס"ג תכוין בי"ד הראשונה של אותיות הנרמזות במלת די ברא כנזכר אל בחינת הי"ד אותיות דהויה דמ"ה (שהם ד' אותיות הפשוט וי' אותיות המילוי כנזכר), ותכוין להמתיק בזה לאלהים דקטנות דאימא לכל כללותם, כי כולם נקרא בשם אלהים. וכן גם המוחין דגדלות -- עם היותם ד' מוחין אין אנו מכוונים בהם אלא בבחי' הויה אחד. ולכן תמתיק י"ד אותיות שבשם הויה דגדלות-דמ"ה-דאלפין לאלהים-דמוחין-דקטנות דאימא (שהוא במלוי י"ג אותיות כנודע ועם הכולל הם י"ד).
- והי"ד השנייה של תיבות תכוין בי"ד דהויה דס"ג להמתיק בהם את אלהים דקטנות דמצד אבא (שהוא גם כן י"ד כנזכר). וכבר ידעת שהאותיות הם מצד הבינה והתיבות מצד החכמה. ואמנם אלו הי"ד צריך לחלקם לשנים ותחי' תעורר את ארבע אותיות הפשוטות של ההויה שהם ד' תיבות "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" ואח"כ תעורר את עשרה אותיות שבמילוי הויה בי' תיבות שמן "בעלמא" עד "משיחיה" כנזכר, ואח"כ צריך לעורר את הי"ד זולת החלוקות הנזכר כי כן הכ"ח והמ"ב האחרים הם זולת אלו הי"ד. וכבר כתבנו לך שבחייכון וביומיכון כו' הוא תפלה ואינו מן נוסח הקדיש.
ונחזור לענין כי גם יש ב' פעמים כ"ח וב' פעמים מ"ב. והנה בכ"ח של ס"ג תכוין להמתיק אלהים דקטנות דאבא. ובכ"ח דמ"ה תכוין למתק אלהים דאימא על דרך הנזכר.
וכן במ"ב דמ"ה תמתיק אלהים דאימא, ובמ"ב דס"ג תכוין למתק אלהים דאבא. אמנם המיתוק הזה לא קבלתיו אני ממורי ז"ל אבל קבלתיו מאיש אחר שקבלו ממורי ז"ל. והאיש ההוא אמר לי שאיננו זוכר היטב עניינו אבל מה שהיה זוכר בכללות הוא כך: שצריך לכוין להמתיק הי"ח אותיות של אלהים שהם ה' אותיות הפשוטות וי"ג דמלוי -- סך שניהם י"ח אותיות; ותמתיקם בכ"ח אותיות דהוי"ה דגדלות. ואע"פ שאלו הם כ"ח ואלו הם י"ח -- עם כל זה כבר העשרה היתרים אנו צריכין אל החשבון האחר. ואינו זוכר יותר מזה. גם במ"ב דהויה היה ממתיק המ"ב של אלהים וגם זה אינו זוכרו היטיב. והנלע"ד בזה כפי דברי האיש ההוא הוא בב' פנים או אם נאמר כי הנה בשם אלהים באחוריים שלו יש בהם מ"א אותיות ועם הכולל הם מ"ב, בזה האופן: אלף, אלף למד, אלף למד הא, אלף למד הא יוד, אלף למד הא יוד מם, והכולל -- הם מ"ב דאלהים.

ואמנם נראה דוחק בכאן להכניס בחינת האחוריים דאלהים, וגם שעדיין לא נתקן בזה העשרה היתרים מן הכ"ח של הי"ח כנזכר. ולכן נלע"ד באופן אחר והוא יותר אמיתי כפי דעתי. והוא שתקח הי"ח מן הכ"ח דהויה ותמתיק בהם הי"ח דאלהים (דפשוט ומילוי), והי' היתרים מן הכ"ח של ההויה תחברם עם המ"ב של ההויה ויהיו ב"ן ותמתיק בהם ה-ב"ן של אלהים (שהם ב"ן אותיות שיש בפשוטו - ה', ובמילויו - י"ג, ובמילוי מילויו - ל"ד; סך הכל ב"ן שבשם אלהים כנודע).

ובזה הפירוש יתיישב הכל, כי תחילה תמתיק ה' אותיותיו הפשוטות משם אלהים בד' תיבות של "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" (אע"פ שחסרים אחד), ואח"כ תמתיק בי"ד תיבות שיש מן "בעלמא" עד "משיחיה" אל י"ג אותיות מלויו (והרי באה האחד החסר), ואח"כ תצרף ותחבר פשוטו ומילויו שהם י"ח אותיות בי"ח של הויה, ואח"כ תחבר פשוטו ומילויו ומילוי מילויו במ"ב של הויה שהם עשרה העודפים מן הכ"ח כנ"ל.

עוד יכוין כנ"ל כי יתגדל הם אותיות תג"י ד"ל כנזכר פירושו; כי שם בוכ"ו הוא תמורת שם אהי"ה אשר בבינה והוא בגי' ד"ל כנזכר, ותג"י הוא סוד התגין אשר בספירת הכתר דבינה (כנזכר אצלינו בשער היחודים, ועיי"ש), ושם הוא בחי' שם ד"ל כנזכר וזהו 'יתגדל'. ויתקדש הם אותיות שדי ותק; כי 'שדי' במילואו [כזה: שין דלת יוד] הוא בגי' יתקד"ש. וגם כי שדי עצמו הוא רמוז באותיות 'יתקדש'. ושאר אותיות יתקדש הם תק של מילוי של שם שדי העולה ת"ק. והרי איך נרמז בו שם שדי, בין באותיותיו בין במספר שלו גם כן.

ועתה נבאר ההגדלה השנית באומרו "אמן יהא שמיה רבא מברך". והענין הוא כי סוד אמן בגי' צ"א והוא סוד שלשה מילויי שם יה של 'אלהים' הנ"ל (ביודין באלפין בההין) -- יו"ד ה"י יו"ד ה"א יו"ד ה"ה -- הם בגי' צ"א כמנין אמן. ולפי ששאר אותיות המילוי דשם אלהים (שהם אותיות אל"ם) הם שוים במילוים בשלשה שמות אלהים ואין שינוי ביניהם רק בשני אותיות י"ה דאלהים בלבד כנזכר (כי הא' הוא ביודין והב' באלפין והג' בההין כנזכר) -- לכן אין אנו רומזין רק מלוי שתי אותיות י"ה בלבד כפי ההפרש שבהם, ואנו מתפללים שיתמלאו עתה שלשה מוחין דאלהים דאימא.

וכבר ביארנו כי גם המוחין דאבא הם מתמלאים מאליהם ואין צריך להזכירם גם הם. כי כונתינו היה בג' מוחין דאימא וגם כונתינו פעם שנית בשלשה מוחין דאבא במלת אמן. והנה זהו סוד "אמן" ועל ידי כן יהא שמיה רבא ויתגדל הגדלה שנית זולת הראשונה, ואז ימתקו מתוק שני יותר. וזה עצמו נרמז במילת יהא שהוא רמז אל שלשה שינוים שיש בשלשה שמות "יה" הנזכר שהם במילוי דיודין (בחכמה) ודההין (בבינה) ודאלפין (בדעת). וזהו יה"א כסדרן -- יודין, ההין, אלפין.

וביאר היכן הוא ענין יהא הנזכר ואמר שהוא בשמיה רבא. פירוש: בשם י"ה כנזכר לעיל, כי שלשה שמות י"ה יתמלאו בשלשה מילויין שסדרן יהא ועל ידי זה יהיה רבא וגדול במעלת אחרת יותר גדולה מן הראשונה.

גם תכוין במלת רבא שהם אותיות באר שהוא סוד ד' שמות הויה אלהים הויה אדני כי על ידי שלשה מילויים הנזכר תחזור מן בור להעשות באר מים חיים. וענין באר הזה -- כי הנה המוחין האלו הם מלובשים תוך נה"י דאימא (שהם בחי' שם אהי"ה כנודע), וכאשר יוצאין המוחין לכנוס בנוקבא דז"א הנקרא אדני הם מתחברים ב' שמות -- אהיה ואדני -- ונעשים אלהים. והז"א הוא שם ההויה הרי לך בהדיא איך על ידי שם אדני ואהיה נעשים הויה אלהים הויה אדני.

ובעלמי עלמיא תכוין אל מה שנודע כי בתחילה יש לו מוחין דקטנות דעיבור הראשון ואח"כ מוחין דקטנות דיניקה ואח"כ מוחין דגדלות העיקריים. וזה נרמז במלות אלו. כי מלת לעלם הוא עיבור הא', ולעלמי הוא היניקה, ועלמיא הוא הגדלות. והרי עתה נגדלו המוחין בכל צרכן. כי מוחין דעיבור נרמזו בתחילת הקדיש עד "לעלם" ומוחין דיניקה נרמזו במלת "לעלמי" ומוחין דגדלות נרמזו במלת "עלמיא".

ולהיות שעיקר הכל הם המוחין דגדלות -- לכן צריך לכלול כל הז' תיבות שיש מן "אמן" עד "עלמיא" בבחי' הגדלות באופן זה: כי הנה הם ד' מוחין (שהם חכמה ובינה ודעת כלול מחסד וגבורה) ובהתלבשם תוך נה"י דאימא נעשים שלשה מוחין בלבד (כנודע וכמבואר באדרא זוטא) -- והרי הם שבעה. וגם אם תחבר ד' המוחין עם ג' הלבושין שהם עצמן נה"י דאימא הרי הם שבעה כמנין שבעה התיבות הנזכר.

ואמנם כבר הודעתיך למעלה שיש שינוים בענין הקדישים כפי מקומם; כי בקדיש הודו תכוין אל מ"ב דהויה דאלפין דמ"ה ואל הויה דס"ג, ובקדיש דיוצר תכוין אל מ"ב דס"ג והויה דע"ב כו' וע"ש. ושם ביארנו כי לכך יש שני מיני מ"ב ושני מיני כ"ח בקדיש בזה האופן:

שבעה ווין שיש מן "וישתבח כו'" עד "ויתהלל" -- הרי מ"ב אחד באותיות והוא מ"ב אותיות התחתון שהוא בהויה דמ"ה דאלפין.
ואח"כ ז' תיבות עצמן, כל תיבה מו' אותיות שיש מן "וישתבח" עד "ויתהלל" -- הרי מ"ב שני של תיבות. ולכן הוא מעולה ומשובח מן הראשון והוא מ"ב דהוי"ה דס"ג (כנזכר בסוד הקדיש דהודו).

ועל דרך זה הוא בשאר הקדישים. ועל דרך זה יש כ"ח תחתון דאותיות וכ"ח עליון דתיבין. וגם הם כ"ח דמ"ה וכ"ח דס"ג. והנה עם הדרך שביארנו כאן שהם בחי' מוחין דגדלות נבאר ג"כ עתה ענין שני כ"ח ושני מ"ב עם הדרך הנזכר, עם ששניהם אמתיים, וצריך לכוין ב' הכונות האלו ביחד. והענין הוא כי יש מוחין דגדלות דאימא ויש מוחין דגדלות דאבא. והנה המ"ב הראשון (שהוא דאותיות) הם בחינת מוחין דאימא -- כי הם היותר ראשונים ומתגלים בתחילה. וכבר ביארנו כונתם במלת "אמן יהא שמיה רבא מברך כו'" כנ"ל. אבל המוחין דאבא נרמזו בכ"ח האחרות שהם התיבות שיש עד "אמן" האחרון, ולזה נאמר בהם מלת אלו על הסדר הזה "לעילא מכל ברכתא" לפי שאבא הוא לעילא מן אימא. ואנו חוזרים לומר באחרונה הכ"ח והמ"ב שהוא עד מלת "בעלמא" ואז אנו אומרים פ"א אמן. ולכן צריך לכוין בו בבחינת מוחין דאבא ג"כ ע"ד מ"ש באמן יש"ר כו' וצריך לכוין בג' שמות י"ה שיש בג' שמות אלהים שיש בג' מוחין דאבא שיתמלאו בג' מלויים (דיודין ההין אלפין) שהם בגי' אמן כנ"ל.

וכבר ידוע שיש קדישין שחותמים בהם ואומרים "יה"א שלמא רבא" וצריך לכוין במלת יה"א ד"יהא שלמא רבא" אל ג' מלויים שסדרן יה"א כמו שכוונת ב"אמן יהא שמיה רבא כו'". ובמלת "שלמא" תכוין שהוא בחי' היסוד המגולה דאבא הנקרא שלום כנודע. ובשאר הקדישין לא קבלתי טעם ממורי ז"ל למה לא נזכר בו ענין "יהא שלמא רבא כו'" ע"ד שרמזוהו ביהא שלמא רבא כנזכר.

והנה כל שאר מלות "אמן" שיש בקדישין אין בהם כונה זו אלא באלו שני אמנים בלבד שהם ב"אמן יהא שמיה רבא מברך כו'" וב"דאמירן בעלמא ואמרו אמן". אבל בשאר האמנים יש להם כונה אחרת וביארנו אותה בענין סדר כל האמנים והברכות; כנודע שיש חילוק בין ברכות התפלה והמצות וברכת הנהנין ע"ש.

והנה הקדיש שיש בין השכיבנו לתפלת י"ח דערבית (משא"כ בשחרית שצריך לסמוך גאולה לתפלה) כבר נת"ל טעם לדבר הזה.

גם מן הטעם ההוא עצמו צריך לומר קדיש בערבית לפי שכבר ביארנו כי בתפילת ערבית אין עולם הבריאה עולה למעלה אמנם עולם האצילות הוא היורד למטה בהיכל הז' דבריאה כנ"ל. ולכן צ"ל אותו הקדיש קודם העמידה להוריד האצילות למטה. וגם במנחה אומרים קדיש קודם העמידה לפי שלא זכרנו כלל ענין הבריאה כנודע כי אין חיוב בתפלת המנחה רק לומר תפלת י"ח לבד ושם ביארנו הטעם לפי שאין בנו כח להעלות הבריאה למעלה מפני שהדין שולט אז בעת המנחה ומכ"ש שלא יעלו יצירה ועשיה.

והנה הקדישים שיש קודם העמידה ואחר העמידה -- כולם הם מסוד ע"ב כמבואר אצלנו. וצריך שגם בהם יהיו ב' כ"ח וב' מ"ב. ודע כי הנה אנו מכנים הויה דע"ב אל האצילות ודס"ג אל הבריאה ודמ"ה אל היצירה ודב"ן אל העשיה. והנה כל האצילות כללותם הוא שם ע"ב, ולכן צריך שתכוין מ"ב הראשון -- הויה דע"ב דיודין שבנוקבא דאצילות, ואח"כ תכוין המ"ב השני מן הויה דע"ב דיודין שבז"א דאצילות. והנה ע"ד מציאות הקדישין שבתפלת שחרית כן הם במנחה וערבית ובשאר היום; כי הקדיש אשר קודם העמידה דתפלת מנחה תכוין אל הויה דע"ב דיודין וכן בקדיש שאחר העמידה דתפלת מנחה תכוין ע"ד שביארנו בתפלת השחר. ובקדיש שקודם יוצר דערבית הוא ע"ב ס"ג ושל קודם העמידה ואחר העמידה דערבית ג"כ הוא ע"ב וע"ב ושלאחר ערבית הוא ס"ג ומ"ה. והקדישים שבשאר היום כפי מה שתקרא כך תכוין כי אם למדת מקרא הוא בעשיה ולכן הקדיש הוא מ"ה וס"ג. ואם שנית משנה אשר היא ביצירה תכוין בקדיש ההוא בס"ג וע"ב ואם עסקת בחכמת הקבלה ג"כ תכוין ע"ד הנזכר בס"ג וע"ב כי כל זה ביצירה:

מורי ז"ל לא היה קם מעומד בענית "אמן יהא שמיא רבא" של הקדיש, ואמר לי כי הלשון הנזכר בירושלמי דמשמע ממנו שצריך לקום מעומד הוא מוטעה, ואינו מתלמוד ירושלמי עצמו אלא הגהת איזה חכם היתה, והאחרונים הדפיסו אח"כ בתוך דברי הירושלמי. אמנם כשהיה בקדיש דאחר העמידה דשחרית או דערבית או דמנחה, וכן בקדיש תתקבל של אחר חזרת ס"ת להיכל -- אז היה נשאר מעומד וגומר ענית הקדיש ואח"כ היה יושב.

גם מה שרגילין העם לומר פסוק "ועתה יגדל נא כח השם" בעת שהש"ץ אומר קדיש (וכנזכר בספר התיקונים) -- הנה מורי ז"ל מנעני מלאומרו, ולא גילה לי טעמו של דבר. ואולי שגם זה אינו מהתיקונים כנ"ל.

גם בענין מה שנהגו האבלים לומר קדיש על מיתת אביהם ואמם בשנה ההיא -- טוב לאומרו אפילו בשבת ויו"ט ור"ח לפי שטעם הדבר הוא כדי להעלות נפש המת בגן עדן עצמו ממדרגה למדרגה, ולכן נכון לאמרו אפילו בימים שאין בהם דינה של גהינם. וכבר נתבאר לעיל זה עיי"ש.

^ נראה דצריך להגיה "ונעשין" -- ויקיעורך
^ נלע"ד להגיה "כן עולם היצירה וכו'" - ויקיעורך
^ אולי צ"ל "להעמידם" -- ויקיעורך
^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב דף מ"א ואינו נכון -- ויקיעורך
^ הטקסט במרובעים הינו השלמה מתוך דפוס ישן שמובא בהגהות וביאורים של שער הכוונות דפוס ירושלים תרס"ב -- ויקיעורך
^ הגה: אמר שמואל, כאן חזרה הקושיא שהקשינו לעיל למקומה, שאין כאן כי אם כ"ז תיבות שהרי מלת "אמן" ראשונה ואחרונה לגופא איצטריך. ואולי מלת "ואמרו" היא מן המנין. ואין לעשות תיקון במלת "מכל ברכתא", ולומר "מן כל", כי זהו טעות מפורסם כי ההבנה משתנית, יען כי הבנת "מכל" הוא מכולם ביחד ו"מן כל" ירצה למעלה ממדרגת הכל וח"ו מקצץ בנטיעות. לכן הנכון כמו שכתבנו. (א"ה חו"ב עי' מ"ש לעיל בדף צ"ב בהגהה אות ז, שכתבתי שם שכל דבריו הם תמוהים, עיי"ש).
^ ג' פעם אלהים ג' פעם אלהים שווה 258 עם ג' פעם הויה ג' פעם הויה שווה 78 -- ויקיעורך

מתוך: שער הכוונות/דרושי תפלת השחר/ענין תפלת השחר (עריכה)

דרושי תפילת השחר - ענין תפלת השחר

הודו לה'

ונבאר עתה ענין הודו לה' כו'. כבר ביארנו לעיל כי כונת הקדיש דקודם הודו הוא כדי להעלות היכל הז' דעשיה אל היצירה על ידי כ"ח תיבות שיש בקדיש הזה. והנה אחר אשר כבר עלה על ידי הקדיש יש בו כח עתה לחזור הוא עצמו ממש בחינת היצירה -- כנגד זה אנו אומרים "הודו לה' כו'".

והענין הוא כי הנה מן "הודו לה'" עד "ברוך שאמר" הכל הוא בתיקון ג' ראשונות דעשיה שעלו ביצירה כנזכר. ואמנם מנהג אשכנזים לאומרו אחר ברוך שאמר וטעם סברתם הוא לפי שעתה הוא כבר נק' אלו יצירה וא"כ ראוי לאומרו באמצע תיקוני היצירה שהם מן ברוך שאמר עד יוצר כנודע. אבל הספרדים אומרים אותו קודם ברוך שאמר לפי שעדיין כל זה הוא בחינת תיקון עולם העשיה, כי יצירה עצמה עדיין אינה נתקנת ואינה מקבלת אור אליה עצמה רק מן ברוך שאמר ואילך, ולכן אין לאומרו רק בין העשיה ליצירה (שהוא אחר קדיש העשיה) וקודם ברוך שאמר (שהוא תיקון היצירה) ומורי ז"ל נהג בזה כמנהג הספרדים.

והנה כונת "הודו כו'" הוא זה: כי הנה בתחי' ע"י תיקון המעשה (שהוא לבישת הטלית קטן ועיטוף בטלית גדול) נפרדו הקליפות דיצירה ונסתלקו משם כנ"ל. ואמנם מה שעשינו אז הוא כדי שלא יתאחזו קליפות היצירה ביצירה עצמה. ועתה אשר ג' ראשונות של העשיה נעשים חיצונים אל ג' תחתונות דיצירה -- והנה נודע כי בלי ספק שחיצוניות היצירה גדול מפנימיות העשיה, וא"כ עתה אשר החיצוניות דיצירה הוא תחתון כי הוא מן העשיה -- א"כ יש פחד מן הקליפות עתה פן יתאחזו שם בג' ראשונות דעשיה שעלו שם, ולכן אנו אומרים "מזמור הודו לה' כו'". פירושו אתם, מלאכי קדש, "הודו לה'" אשר בעולם היצירה, "והודיעו בעמים עלילותיו" שהם הקליפות וע"כ מתפחדין הקליפות ואינם נאחזים שם בג' אחרונות דיצירה (אשר עלו שם ג' ראשונות דעשיה). וכמעט כל המזמור הזה וכל הפסוקים עד ברוך שאמר כולו מתעסק בסיפור שבחיו יתברך נגד העמים והקליפות שיכירו אלהותו וגדלותו ויתפרדו מעל הקדושה כנזכר. ופקח עיניך וראה אופן הסתלקות הקליפות מעל הקדושה באיזה אופן הוא.

והענין הוא דע כי כדי שיסתלקו הקליפות מעל הקדש צריך שגם הקליפות עצמם יעלו ויוכללו זו בזו (על דרך שנתבאר בענין הכחות של הקדושה), ויעלו הקליפות שכנגד ג' תחתונות דיצירה במקום ג' אמצעיות דיצירה של הקלי', ועל ידי עליתם יתמתקו הקליפות יותר ועל ידי כן לא יתאחזו בקדושה.

וזהו סוד "הוד והדר לפניו כו'". והענין הוא שפסוק שלפניו הוא "כי כל אלקי העמים אלילים" - שהם בחינת הקליפות, וכונתינו לשבר כח הקליפות ולהכניעם שלא יתאחזו בג' אחרונות דיצירה שהם נרמזות בפסוק שלאחריו -- "הוד והדר לפניו כו'" כנודע שהוד והדר הם נצח-הוד, ו"עוז וחדוה" הוא יסוד שהוא עוז וחדוה דמטרוניתא. והכונה היא כי ג' תחתונות דיצירה אלו לא ישלטו בהם הקליפות אלא אדרבא יהיו הוד והדר עוז וחדוה.

• "כי בא ל'שפוט א'ת ה'ארץ" -- תכוין כי ר"ת הוא לאה, כי משם נמשכין הדינין והמשפטים, כנודע כי לאה נקרא 'דינא קשיא'.

• "והלל ליהו"ה" תכוין לחבר אדני נוקבא דז"א (הרומזת במלת והלל שהיא בגי' ס"ה כמנין אדני) לחברה ליהו"ה שהוא ז"א. ולזה לא אמר "ויהללו לה'".

• "נ'פשנו ח'כתה ל'יהו"ה" -- תכוין בהויה דההין העולה ב"ן וגם תכוין אל ל"ו אותיות שיש בהויה הפשוטה הזו ומלוייה ומילוי מלוייה^[1]. והנה ב"ן ול"ו גי' נח"ל שהוא ר"ת נפשינו חכתה לה'. ונודע שהויה זו היא בעולם העשיה הנקרא נפש.

• "אל נקמות ה'" -- הנה כונתינו עתה היא שעל יד תפלתינו להעלות העולמות ולכלול אותם עד עולם האצילות, וללקט כל ניצוצות הקדושה שנתפזרו ונתערבו בין קליפות ג' עולמות בי"ע ולהעלותם למעלה באצילות, וללקט הנשמות והניצוצות של המלכים שמתו. ואלו הניצוצות המתלקטות נעשו אח"כ בחינת מ"ן למלכות בעת נפילת אפים. והוא סוד הנשמות המתערבות אז ברחם הנקבה ע"י זיווג נפילת אפים.

ואמנם הניצוצות אשר נפלו בעולם העשיה אינם דומים לאותם שנפלו ביצירה ובבריאה, לפי שבעשיה הקליפות עצומות וחזקות וגדולות, ואין כח להוציא אותם הנצוצות משם אלא בכח עשרה הרוגי מלוכה כמבואר אצלינו במאמר הזוהר (פר' פקודי דף רנ"ד ע"ב בענין גופין ורוחין דילהון דאתמסרו בידא דמלכות חייבא כו' וע"ש). ושם נתבאר אצלינו כי הגופין עצמן דילהון נעשו בחינת מ"ן אל המלכות והם המלקטים את הנצוצות הנשמות שבעשיה כי א"א ללוקטן בשום אופן אחר זולתי על ידי אותם הנשמות של עשרה הרוגי מלוכה. וכל זה הוא בעשיה, מה שאין כן בשאר העולמות. וזהו הטעם שהוצרכו ליהרג אותם י' אבירי ישראל כדי שיוכלו ללקוט אותם הניצוצות שבעשיה מיום שנהרגו עד ביאת המשיח כמ"ש אצלינו שם. וזהו מה שאנו רומזים ואומרים "אל נקמות יהו"ה אל נקמות הופיע" -- שינקום נקמת אותם עשרה הרוגי מלוכה, וע"י הזכירה הזאת הם מתגברים ולוקטים הניצוצות של הנשמות הנתונות תוך הקליפות דעשיה.

• גם נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל שצריך לכוין בפסוק "אשירה לה' כי גמל עלי" שבסופי תיבות נרמז שם ילי, כי שם זה מעלה נשמות דעשיה (כמבואר אצלינו בקבלת שבת בפסוק יהו"ה למבול ישב וע"ש). גם פסוק "העלית מן שאול נפשי" הוא סוד העלאת המ"ן מבחינת הנפשות שבקליפות העשיה, שאין שם אלא בחינת הנפש וקליפות העשיה נקראו 'שאול', דרגא תתאה דגיהנם. וזהו "העלית מן שאול נפשי". גם כל שאר הפסוקים מכאן עד "ה' מלך" -- כולם מדברים בענין י' הרוגי מלוכה.

ה' מלך ה' מלך וגו'

ענין "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד". הנה פסוק זה עניינו הוא ענין המ"ן אשר העלינו ב"אל נקמות" ע"י עשרה הרוגי מלוכה כנ"ל. וקודם שנבא אל ביאורם נכתוב הקדמה קטנה על הנזכר והיא זאת: כי כבר נתבאר אצלינו שבתחילה קבלו ג' ראשונות דעשיה בחינת נפש ועל ידי הקדיש עלו אל ג' תחתונות דיצירה וקבלו בחינת רוח. ועתה באמרינו "הודו כו'" הנה הוא מזמור, ונודע שהמזמורים הם ביצירה, ונמצא עתה כי ג' ראשונות דעשיה שעלו אל היצירה נעשו יצירה ממש וקבלו בחינת נשמה מצד היצירה.

גם טעם אחר אל נתינת נשמה זו להם לפי שאח"כ באומרנו ברוך שאמר תעלה היצירה בבריאה כמבואר אצלינו שחיצוניות ופנימיות ג' תחתונות דיצירה עולים במקום שלשה אמצעיות יצירה ונמצאו אלו הג' ראשונות דעשיה בלתי יצירה הנעשית נשמה להם ולכן אנו צריכין לתת לג' ראשונות דעשיה אור מג' תחתונות דיצירה ממש קודם שיסתלקו ג' תחתונות דיצירה ויעלו למעלה בבריאה בברוך שאמר כנ"ל, כי אז תסתלק הנשמה מן העשיה כי אע"פ שהוא במקום היצירה האמנם נפרדה מן היצירה כנז' וגם לטעם הזה אומרים הודו קודם ברוך שאמר שלא כמנהג האשכנזים כאמור.

אח"כ יאמר "ה' מלך ה' מלך כו'" -- הנה פסוק זה ענינו הוא ענין המ"ן אשר העלינו ב"אל נקמות ה'" ע"י נשמות עשרה הרוגי מלוכה כנ"ל, הנה הם בחינת עשרה ניצוצות אשר בעולם העשיה. ולפי שעולם העשיה הוא סוד המלכות -- לכן כל העשרה שלהם הם בסוד מלכים. וזהו סוד ה' מלך ה' מלך -- שחזרו לחיות ונעשו מלכים גמורים כבתחילה קודם שנפלו ונתבטלו ממלכותם. וזה סדר רמיזת אלו העשרה בפסוק זה.

הנה בפסוק זה נזכרו ג' פעמים הויה וג' פעמים שם מלכות' ותכוין בזה אל ג' ראשונות דעשיה והם ג' הויות וג' מלכים והם חב"ד. וגם באלו הג' הויות תכוין גם כן אל הג' אמצעיות (חג"ת). ובאומרך "לעולם ועד" תכוין אל בחינת המלכות הנקרא 'עולם' כנודע. וגם ידעת כי גם בעשיה יש אריך אנפין ואבא ואמא וזו"ן, ונוקבא דז"א דעשיה היא המלכות דעשיה ואל זה המלכות אנו קורין בשם 'עולם'.

וכבר נתבאר לעיל אצלינו בענין מ"ש רז"ל בגמרא "האשה עולה עמו ואינה יורדת" כי יש ג' בחינת אל המלכות בהיותה דבוקה בז"א וכמעט שהם שלשה בחי' פרצוף וכבר נתבאר זה במקום אחר, והם בשלשה מקומות -- בדעת ובת"ת וביסוד דז"א. ובדמיון מה שתכוין לכפול את שלשה הויות הנזכר בסוד ג' ספירות ראשונות וג' אמצעיות כנזכר -- כך תכפול לכוין תיבת "לעולם" ב' כונות בשני בחינות שיש אל המלכות, אחד בדעת ואחד בת"ת.

אח"כ כופלים פסוק הנזכר פעם שנית כנודע, ואז תכוין בשלש הויות אל ג' ספירות האחרות שהם נה"י. ובתיבת "לעולם" תכוין אל בחינת השלישי של המלכות שהיא למטה תחת היסוד דז"א.

אח"כ אומרים פסוק "והיה ה' למלך על כל הארץ" והוא סוד פרצוף י' ספירות דמלכות אחרונה נוקבא דז"א אשר בעשיה הרמוזה בכללות במלת "לעולם" כנזכר. ועתה אנו מפרטים כל העשר ספירותיה.

ונחזור עתה לבאר בפרטות התיבות של הפסוק הנזכר.

הנה ניקוד הויה הראשונה שהוא ה' מלך היא סגול באות יוד ובאות ואו אבל בשני ההין אין צריך נקודות והם נקודות דמלת מֶלֶך כזה יֶהוֶה מלך.
והויה ב' בשני פתחים תחת היוד והואו כניקוד מלך כזה יַהוַה מלך
והויה ג' הוא נקוד ג"כ בתיבת ימלוך והיא חיריק ביוד, שבא בהא, חולם בוא"ו, ה' אחרונה בלתי ניקוד. כזה: יִהְוׂה ימלוך
ובתיבות לעולם תכוין בה אל מלכות תתאה דעשיה כנזכר, ותכוין שהיא הויה אחת נקוד בנקוד לעולם שהיא שבא ביוד, וחולם בהא ראשונה, וקמץ בוא"ו, והא אחרונה אין בה נקוד כזה: יְהׂוָה.

והנה בהויה הג' הנזכר של ה' ימלוך תכוין אז כי כל הנקוד של שלשה שמות הנזכר שלשתם ביחד הם בגי' יב"ק שהוא סוד יהו"ה אלהים (כנזכר ברעיא מהימנא פרשת פנחס רי"ו ע"א).

גם תכוין באומרך ה' מלך הראשון הנקוד בסגול -- תכוין כי מלך הוא בגי' כמנין מים לרמוז אל הנז"ל כי אלו המלכים הם המיין נוקבין דעשיה. ובמלת ימלוך תכוין כי מלך ומלך וימלך הנזכר בפסוק הראשון שלשתם הם בגי' מנצפ"ך שהוא סוד הה' גבורות של המ"ן. ומלת "ימלוך" חסרה וא"ו ובזה יעלו הכל למספר פ"ר שהם מנצפ"ך. ואם תמלא "ימלוך" בוא"ו צריך לחשוב כללות ה' אותיות מנצפ"ך והכולל לכולם -- הרי פר"ו. ועיין בתיקונים תיקון ע' דף קל"ד ע"ב (תיקוני זהר קלד, ב) ומשם יתבאר כל מה שכתבנו לעיל כי שם אמרו בפירוש כי ה' מלך כו' אינון ראשין , פי' שהם ג' ראשונות, ואח"כ אמר נקוד דילהון ה' מלך פי' שצריך לנקוד את ההויה כנקוד מלך ומלך וימלוך. אח"כ אמר והכי אינון לתתא בתרין שוקין ואמה ובגין דא כפל לון תרין זמנין כו' .

והנה שלשה האמצעיות חג"ת לא זכרם. והענין הוא כמו שכתבנו, כי השלשה אמצעיות כבר נרמזו גם הם בפעם הראשונה כי שם צריך לכוין בג' ההויות אל ג' ראשונות וג' אמצעיות, אבל השלשה האחרונות צריך לכפול הפסוק פעם שנית כדי לכוין בהם. וזהו מה שאמר "והכי אינון לתתא בתרין שוקין ואמה ובג"ד כפל לון", פירוש, כי הכפל אינו רק בשביל ג' אחרונות בלבד.

אח"כ אמרו שם "לעולם ועד שכינתא ונקודה דיליה כו'", פי' כי בתיבת לעולם תכוין אל השכינה שהיא מלכות דעשיה כנ"ל, ותכוין שהיא הויה א' נקוד בניקוד לעולם כנ"ל. או אפשר לחברו למטה, והוא כי הי' ספירות דשכינתא רמוזות בפסוק השני שהוא "והיה ה' למלך כו'" ואמר כי סוד כ"י ב"י חש"ק שראשי תיבותיו הוא כ'תר ב'ינה ח'כמה, והוא סוד פסוק "והיה יהו"ה מלך כו' על כל הארץ" כמ"ש שם, "והיה" - הוא אבא, "יהו"ה" - אימא, "יהיה ה' אחד" - כתר. הרי נרמז ג' ראשונות שלה בפסוק זה ושאר הז' דידה כלולות בהם.

שני פסוקים אלו של "ה' מלך" "והיה ה' למלך" צריך לאומרם מעומד כי הוא סוד הי' ספירות של עולם העשיה הכוללת אריך ואו"א וזו"ן. וכבר ידעת כי בכל תיקון דאריך אנפין או דאבא או דאימא צריך לאומרם מעומד. ואף גם זאת אם אדם אומר פסוקים אחרים או סדר הקרבנות ושומע שאומרים ה' מלך צריך לקום מעומד עמהם בעוד שהצבור אומרים אותו, ואף שהוא בסדר הקרבנות. ואין צריך להפסיק ולומר עמהם ה' מלך כו' כי אם לקום עמהם.

בימי החול אומר (תהלים, סז) "מזמור אלהים יחננו" ובשבת (תהלים, יט) "השמים מספרים כו'".

ברוך שאמר

ענין ברוך שאמר.

בהגיעך אל ברוך שאמר תקום מעומד כמשי"ת וגם תאחוז בידך הימנית שני הציציות של הטלית, אותם שהם כנגד פניך. ותכוין כי ברוך שאמר הוא בעולם היצירה בבחינת הדיבור בערך חלק המעשה (שהוא הציצית שגם הוא ביצירה כמבואר לעיל). וזה כונתו.

הנה נת"ל כי מן ברוך שאמר עד יוצר אור הוא בעולם היצירה. אמנם כבר הודעתיך כי בכל עולם מד' עולמות אבי"ע יש בו אריך אנפין ואבא ואמא וזו"ן. והנה ענין ברכת ברוך שאמר לבדה עד ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות הוא באריך אנפין דאיהו רישא בלא גופא, ולכן יש בה י"ג ברוכים כנגד י"ג תקוני דיקנא דאריך אנפין.

והנה שלשה ברוכים הראשונים הם כתר חכמה בינה כסדר. ושאר הברוכים לא זכרם הרב. ולהיותם בא"א לכן צריך לקום מעומד ולברך ברכה זו להיותה ברישא דאריך אנפין. ואמנם גם הוא כולל שרשי זו"ן דנפק מן א"א (וביה תליין כנזכר באדרא זוטא) ולכן הברכה הזו יש בה פ"ז תיבות כמבואר אצלינו לקמן בסוד נוסח ברכה זו. וטעם פ"ז תיבות אלו הוא כנגד י"ג תיקוני דיקנא דאריך דיצירה, וכנגד ט' תיקוני דיקנא דז"א (אשר אלו הם סוד שם כ"ב אתוון כנזכר בפרשת נשא בענין ברכת כהנים כנזכר שם בזוהר), וכנגד שם אדני העולה ס"ה. ונמצא כי הנה שני שמות שהם כ"ב וס"ה עולים בגימטריה פ"ז אשר בהם נכללים אריך אנפין וזו"ן. אמנם הכל הוא בחינת אריך אנפין, כי משם נפקו זו"ן. וזהו סוד "ראשו כתם פז".

והנה שלשה שמות יש אל הת"ת ושלשה אל המלכות לפי שהת"ת והמלכות הם נקראים

שמש וירח בעולם הבריאה ,
חמה ולבנה בעולם היצירה,
חרס וסהר בעולם העשיה.

והנה עתה אשר אנו בעולם היצירה -- אשר המלכות שלה נקרא לבנה שהיא גימטריה פ"ז -- אנו אומרים פ"ז תיבות אלו. ונמצא כי המלכות שביצירה כוללת אלו הפ"ז תיבות לכן נקרא לבנה שהיא גימטריה פ"ז.

אבל דע כי הנה מה שנקרא פ"ז הענין הוא כי הכ"ב תיקוני דיקנא שבאריך אנפין ושבז"א -- העשרים בלבד הם בא"א ובז"א ולא בנוקבא, אבל השנים הם אפילו בנוקבא. והענין כי בחינת תיקון תרין תפוחין קדישין שבאריך אנפין ותרין תפוחין שבז"א, הנה הם שני תיקונים מכלל הכ"ב -- אלו ואלו השני תיקונים ישנן גם בנוקבא, כי גם היא יש לה בחינת הפנים (אבל שאר התיקונים שהם כולם בחינת השערות דזקן אינם רק בזכר שהם אריך אנפין וז"א). ונמצא שהעשרים תיקונים הם זכרים והב' ישנם גם בנקבה.

וכן בענין שם ס"ה הנזכר הרומז אל שם אדני. הנה הוא כנגד היסוד והמלכות. וזה נרמז בזוהר פרשה לך לך דף צ' ע"א (ח"א צ, א) בפסוק "וה' בהיכל קדשו הס מפניו כו' שיתין אינון וחמש אינון". והענין הוא כי ה-ס' הם בבחינת היסוד הכולל ו' קצוות, וכל אחד כלול מעשר -- הרי ששים. וה-ה' היא מלכות הנקרא ה' תתאה. נמצא שגם בשם ס"ה ה-ס' הם זכרים והחמש נקבות. ונמצא כי העשרים וששים הם זכרים והם בגימטריה שמונים, וה-ב' וה-ה' הם נקבות, והם בגימטריה ז'. וזהו סוד פ"ז -- פ' זכרים, וז' נקבות.

גם דע כי ענין פ"ז הנזכר הם בחינת החיצוניות שבו -- שהרי הוא בחינת זקן ושערות שבו. ואמנם יש עוד כונה אחרת בזה הפ"ז בסוד פנימיות שבתוכו, והוא זה: כי הנה יש הויה דמ"ה ביצירה (כנודע בענין כונת מודים בתפלת המנחה בערב שבת ובמקומות הרבה גם כן). והנה הויה זו היא בגימטריא מ"ה. ואמנם חשבון אותיותיה הם מ"ב (שהם ד' אותיות הפשוט, וי' דמילוי וכ"ח דמילוי המילוי - הרי מ"ב אותיות). והנה מ"ב ומ"ה הם בגימטריא פ"ז.

מזמור לתודה

מזמור לתודה הוא בבחינת אבא ואמא שבעולם היצירה. והטעם הוא כי אמת שכל הקרבנות הם למטה בעולם העשיה לתקן ולזכך קטרוג הקליפות שבעשיה, אבל קרבן תודה עולה על כולם כי הוא ביצירה ועולה עד אבא ואמא דיצירה. וזהו טעם אומרם ז"ל שלעתיד לבא כל הקרבנות יהיו בטלים חוץ מקרבן תודה. וזה מהו שאמר הכתוב "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה", כי "עבדו את ה'" הוא אבא ו"בשמחה" היא אימא. ומלת "עבדו" היא במטטרו"ן, ו' קצוות דיצירה, ובעבד זה בסודו נעבוד את אבא ואמא. גם זהו סוד "דעו כי ה' הוא אלקים", הוא חיבור אבא ואמא דיצירה, ה' ואלקים:

יהי כבוד

ענין הי"ח פסוקים של יהי כבוד ה' לעולם כו' והנמשכין.

הנה באלו הי"ח פסוקים עד תהלה לדוד יש בהם י"ח אזכרות והם סוד ט"ט של מטטרו"ן. והענין הוא במה שנודע כי שם אכתריאל הוא ביצירה באופן זה:

אכתריאל באריך אנפין,
י"ה באבא,
ה' צבאות באימא, לפי ששם הוא סוד עונה בשם צבאות (כנזכר בסבא דמשפטים (זהר חלק ב צז, ב) בסוד שארה כסותה ועונתה לא יגרע, עונה טמירא).

אבל מטטרון הוא בו"ק דיצירה (שהוא ז"א דיצירה בלבד, ולא בכח"ב), ולכן יש בו ששה אותיות כנגד ו' קצוות. והנה ט"ט מן מטטרון הוא רישא דז"א, סוד ט' תיקוני דיקנא דיליה אשר הם כפולים, ט' מעילא לתתא וט' מתתא לעילא. וכנגדם הם ח"י אזכרות אשר בפסוקים אלו והם כנגד ח"י ברכאן דח"י עלמין כנודע. וכבר ידעת מה שאמרו חז"ל בפסוק זה דיהי כבוד דשרו של עולם אמרו, ושר העולם הוא מטטרון. והרי הדבר נכון על מקומו.

יהי כבוד ואשרי יושבי

הפסוקים של "יהי כבוד ה' לעולם כו'" שאומרים אחר מזמור לתודה תמצא שהם ח"י פסוקים ובהם ח"י אזכרות הרומזים לח"י עלמין שמקבל חיות ושפע רב מאילנא דחיי. וזהו סוד (ישעיהו לח, יט) "חי חי הוא יודך כו'", וכל זה להטיל לחקל תפוחין קדישין. ולכן באלו הי"ח פסוקים יש קל"ז תיבות, ועם הכולל -- הרי חק"ל, כמנין חקל תפוחין.

והשפע בא לו מד' הויות וג' אהיה^[2]. וז' שמות אלו הם בגימטריא פות"ר, ועם הכולל תרפ"ז. והנה ר"ת פסוקים הנזכר הם בגימטריא תרפ"ו ועם הכולל תרפ"ז כמנין ז' שמות הנזכר. ויוסף נקרא 'פותר' כנודע. ובזה נעשה כתר לחקל תפוחין קדישין כנ"ל.

ולזה ס"ת עולה כתר, לרמוז כי הוא סוף כל דרגין. וזה הכתר הוא מכ"ב אתוון, ולכן אומרים תהלה לדוד אחריו מיד בלי הפסק אפילו בשבת שנרמזו בה הכ"ב אתוון, ולכן אין להפסיק בין הפסוקים האלו לתהלה לדוד בשום פסוק אחר כלל להיות כי פוגם בכתר הנזכר ח"ו. ולכן תיכף יתחיל לומר אשרי כו' תהלה לדוד כו'. והוא סוד הכתר דיצירה (כנזכר בתיקונים שכל אשרי הוא בכתר).

פסוק "ל'הודיע ל'בני ה'אדם גבורותיו", ר"ת יכוין שהם שם לל"ה והוא שם א' מע"ב שמות דויסע ויבא ויט, וגם הוא בגימטריא אדני.

פסוק פותח את ידיך.
הנה מזמור הזה נתקן לאומרו ג' פעמים ביום כנודע בסדר התפלה; ב' פעמים בתפלת השחר, ופעם א' במנחה. בכל זמן מג' זמנים הנזכר יש כוונה בפני עצמה עם היותם דרך אחד. ונבאר עתה כונה שבזמירות דתפלת השחר.

הנה ר"ת פ'ותח א'ת י'דיך -- פא"י, והוא שם א' מע"ב שמות דויסע ויבא ויט. גם סודו הוא חיבור ב' שמות הויה ואדני -- יאהדונהי, וכבר ידעת מ"ש בזוהר ובתיקונים פותח את ידיך אל תקרא ידיך אלא יודיך, והם שני יודין של יאהדונהי, ראשונה ואחרונה, וביניהם ו' אותיות כמנין ו'. וצורת ו' היא נקודת פתח. וזהו פותח את ידיך -- יודיך כנזכר בהקדמת התיקונים.

גם ס"ת פותח את ידיך -- חת"ך, והוא שם קדוש המכונה בספרי המקובלים שם הפרנסה. גם תכוין כי שם הנזכר בחילוף אתב"ש הוא סא"ל, והוא שם א' משמות ע"ב דויסע ויבא ויט. גם שם סא"ל הוא בגימטריא שם פא"י כמנין יאהדונה"י כנזכר בראשי תיבות פא"י.

והנה כל הכונות שבפסוק הזה הם שוות בשלשה זמנים שאומרים אשרי. והחילוק שביניהם אינו אלא בכונת שם חת"ך בלבד. וזה ענינו.
כי בזמירות דשחרית תכוין כי שם חת"ך שרשו הוא יוצא מחילוף ותמורת ההויה שהיא בגימטריה מצפ"ץ שהוא בגימטריה ש'. גם שם אלקים במילוי יודין הא בגימטריה ש'. וכבר נתבאר במקום אחר כי שם מצפ"ץ להיותו תמורת ההויה לכן הוא רחמים מעורב בדין, ולכן הוא בגימטריה אלהים דיודין.

וזה סדרן הויה ואח"כ מצפ"ץ ואח"כ אלהים (כי שם אלהים הוא יותר דין מכולם). והנה בזמירות שעדיין לא התפללנו תפלת השחר ולא ירד שפע עליון אלא שעם כל זה הוא בחינת בקר אשר בו שולט אברהם איש החסד -- ולכן שם מצפ"ץ שהוא ממוצע בדין הוא המאיר עתה. ונמצא כי שם זה הוא הנקרא חת"ך -- עם היות שמקורו הוא מג' שמות שהם הויה מצפ"ץ אלקים -- עם כל זה כל אחד הוא כפי הזמן והשעה כמשי"ת.

והנה עתה בזמן הזמירות לסבה הנזכר הנה השם הזה יונק משם מצפ"ץ הממוצע. והנה הוא באופן זה, כי מצפץ גימטריה ש' כמנין אלהים דיודין. ואם תסיר שורש שם אלהים כפשוטו (שהוא פ"ו שהוא שרש הדינין) ישאר בגימטריה רוח (כמבואר אצלינו בפסוק ורוח אלקים מרחפת כו').

והנה בבקר שעדיין זו"ן הם אחור באחור, ושני האחוריים הם בחינת דינין כנודע, וכל אחור הוא שם אלהים -- ונמצא ששני האחוריים הם ב' פעמים רוח ב' פעמים רוח שווה 428, וב' פעמים רוח הוא גימטריה חת"ך.

גם פי' חת"ך הוא לפי שכל האחוריים הם בסוד רבוע השמות כנודע, וכאשר תרבע שם אלהים כזה -- א' א"ל אל"ה אלה"י אלהי"ם -- בגימטריה ר'. ועם הי"ג אותיות דמילוי יודין והכולל -- הרי רי"ד כמנין רו"ח כנזכר.

והנה הם ב' אחוריים, שהם שני פעמים רו"ח, שהם בגימטריה חת"ך גם זה עצמו הוא הבנת לשון חת"ך, כי בחינת האחוריים שם מקום החתוך, כי שם מתחתכין וננסרין לשנים בעת הנסירה כנודע. ונמצא כי שם חת"ך הנזכר בסופי תיבות הוא סוד ב' האחוריים דזו"ן הנקרא 'הויה אלהים' הנרמזים בראשי תיבות פא"י העולה יאהדונה"י שהוא חיבור זו"ן.

אבל כונת שם חת"ך בזמן המנחה הוא נגזר משם אלהים, לפי שאז הוא זמן הדין. והכונות שוות אל הנזכר כי כאשר תסיר ב' האחוריים דאלקים במילוי יודין, ב' שמות שרשי אלקים שהם פ"ו פ"ו -- ישארו חת"ך על דרך הנזכר ממש.

וכונת שם חת"ך באשרי שקודם ובא לציון, אשר אז כבר התפללנו תפלת שחרית וירד השפע, וגם הוא בחינת בקר שהוא חסד גמור -- אז הוא נגזר משם ההויה שהוא רחמים, והיא הויה דע"ב שהוא מבחינת החכמה (ששם הוא הויה דע"ב דיודין כנודע). והנה נודע בסוד "והחכמה תחיה בעליה" כי כל המזון והפרנס באה מן החכמה (כנזכר בזוהר פר' בשלח בענין המן), וה"ס "פותח את ידיך - יודיך", שהם הד' יודין שבהויה דע"ב דיודין כנזכר. וכל אחד כלולה מעשר, וי' מי' -- הרי הארבע יודין הם ת'. וכ"ח אותיות שיש במילוי המלוי שיש בהויה זו -- הרי הכל גי' חתך. ובזה תבין היות השם הזה נקרא אצל המקובלים שם הפרנסה.

והרי נתבאר ג' חילוקים שיש בכונת שם חת"ך בג' זמנין הנזכר. אבל כל שאר הכונות שבפסוק הזה הם שוים בג' זמנים הנזכר.

הנה במלת "ומשביע" ג"כ תכוין שהוא בגימטריא חת"ך הנזכר. ותכוין גם כן בו בענין כונות שם חתך הנזכר. ובמלת "רצון" תכוין להמשיך מן הרצון העליון, שהוא הוי"ה העולה קפ"ד, שהם אחוריים דהויה דיודין (שהוא ביסוד דאבא שבתוך רישא דז"א בדעת שבו כנודע) וגם הוא אהיה דיודין העולה בגימטריה קס"א (שהוא היסוד דאימא שגם הוא ברישא דז"א בדעת שבו כנודע). והנה קפ"ד וקס"א עם הכולל הם בגימטריה רצו"ן. ותכוין להמשיך מב' יסודות הנזכר שפע ומזון וברכה אל כל העולם.

ותכוין שעל ידם יתמתקו ב' כוחות של דין המונעים הפרנסה, שהם סוד שני עינים הנזכר בפסוק שקודם לזה, והוא "עיני כל אליך ישברו כו'". והנה בעינים יש שני דמעות שמהן יוצא הדין (כנזכר בפר' שמות (דף י"ט סוף ע"א)), והם למטה בנוקבא דז"א הנקרא רחל אשר גם היא בגימטריא דמעה ב' דמעה ב' שווה 238 פעמים, ולכן נרמזת רחל בראשי תיבות "ל'כל ח'י ר'צון". ותכוין להמתיק את רחל הנזכר שהיא נוקבא תתאה, ואת שני דמעות שהם בגימטריה ג"כ כמנין רחל, אשר אלו הדמעות הם יורדים בימא רבא שהיא הנוקבא (כנזכר שם בזוהר בפ' שמות) ותמתיקם ע"י הרצון הנזכר שהוא קפ"ד וקס"א.

פסוק ואנחנו נברך יה כו' (תהלים קטו, יח) מורי ז"ל היה נוהג לומר פסוק זה אחר סיום תהלה לדוד כו' בכל פעם מג' זמנים הנזכר, שלא כאותם הנוהגים שלא לומר פסוק זה אלא בשחרית בעת הזמירות בלבד.

תהלה לדוד ובו^[3] תכוין לחתום המלכות בחותם אמת. כי 'תהלה' היא המלכות כנודע, והנה תהלה בגימטריה אמת עם הכולל של תהלה. גם תהלה היא כמו תפלה בגימטריה אלא שהתפלה עודף בגימטריה על תהלה ע"ה שהם ג' פעמים כ"ה כ"ה כ"ה, והם סוד מוחין של הנקבה, וכל אחד נקרא כה, והם סוד

כ"ה א' שבברכת כהנים שאנו אומרים בבקר אחר ברכת השחר קודם הקרבנות,
וכ"ה ב' כנגד ברכת כהנים דחזרת העמידה,
וכ"ה ג' כנגד כ"ה שבקטרת.

והכ"ה שבברכת כהנים נתבאר במקומו שם. והענין הוא בקיצור כי עתה המלכות נקרא כ"ה בסוד "כה תברכו כו'", והם כ"ה אותיות שיש בפסוק "ישא ה' פניו כו'".

וכ"ה שבקטרת לא מצאתי בהם רמז בדברי הרב ז"ל. ונלע"ד שיש כ"ה תיבות באלו שני הפסוקים (שמות ל', ל"ד-ל"ה) "ויאמר ה' אל משה קח לך סמים כו' טהור קדש", ע"כ.

חמשה הללויות

כונת החמשה הללויות.

"הללויה הללי נפשי את ה' כו'" -- היא במלכות דיצירה הנקרא נפש ופסוק האחרון שבו והוא "ימלוך ה' לעולם אלקיך ציון כו'" היא יסוד.

"הללויה כי טוב זמרה אלקינו כו'" -- הוא ביסוד דיצירה בסוד אמרו "צדיק כי טוב" שהוא היסוד. ואמנם הנצח-הוד להיותם סוד הדינין כמבואר אצלינו, והנה עתה אנחנו ביצירה אשר שם תוקף הדין בסוד עץ הדעת טוב ורע -- ולכן אין אנו מזכירין עתה את הנצח-הוד, אמנם נטפלו אל היסוד ונרמזו עמו בסוד פסוק "לא בשוקי האיש ירצה כו'", פי' שאינו מתרצה בשוקי האיש לבדם (שהם הנצח-הוד להיותם דינין) אלא בהצטרפות היסוד.

גם נרמז במה שכתוב "כי נעים נאוה תהלה" שהוא הנצח דכתיב ביה "נעימות בימינך נצח". וההוד נרמז במה שכתב "ומשפטיו לישראל" וכן "ומשפטים בל ידעום", והוא הוד ששם המשפטים והגבורות.

בפסוק "ה'רופא ל'שבורי ל'ב" ר"ת לל"ה, והוא א' משמות ע"ב דויסע ויבא ויט והוא בגימטריה אדני.

"הללויה הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים כו'" -- הוא ת"ת דיצירה ופסוק "לבני ישראל עם קרובו הללויה" הוא בגבורה, מלשון "המלמד ידי לקרב". וזהו סוד "אשר לו אלקים קרובים" שהוא הגבורה, וקרובים מלשון כלי הקרב וכלי זיין.

"הללויה שירו לה' שיר חדש כו'" הוא בחסד דיצירה. וזה שאמר הכתוב "תהלתו בקהל חסידים", אבל הגבורה להיותה דין אנו כוללים אותה עם החסד למתקה עמו, וז"ש "וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים כו'".

"לעשות בהם משפט כתוב" -- הוא בבינה שהוא משפט וגבורה עלאה.

"הללויה הללו אל בקדשו" הוא בשלש ראשונות דיצירה. ובאומרו "הללו אל בקדשו" יכוין שהוא רמז בחכמה הנקרא 'קדש עילאה'.

ואני מסופק אם אלו הי' ספירות הרמוזים באלו החמשה הללויות אם הם י' ספירות דיצירה או אם עשר ספירות דמלכות דיצירה.

וכונת "כל הנשמה תהלל" עיין בשער מאמרי רשב"י בזוהר בשלח דף נ"ד [4] וז"ל "ובההיא שעתא כו' וז"ל שמעתי אומרים כו'" ע"ש:

ויברך דוד

ויברך דוד את ה' כו' -- צריך לקום מעומד מן "ויברך דוד כו'" עד "אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם כו'" ועד בכלל, להיות כי שם אהיה רמוז בר"ת את"ה ה"וא יהו"ה האלהים כו'. וכל אהיה הוא בכתר. ולכן צריך לקום מעומד עד סוף ארבעה תיבות הנזכר בלבד.

והנה כבר נתבאר כי בכל עולם ועולם יש כמה פרצופים, ולכך אל תתמה אם תראה שנזכיר הדברים כפולים ומכופלים כי אע"פ שכבר רמזנו הי' ספירות דיצירה למעלה בחמש הללויות -- עם כל זה אנו צריכין לחזור ולהזכירם בפסוק "לך ה' הגדולה כו'" כנודע שבפסוק הזה נרמזו הי' ספירות.

גם צריך ליתן צדקה בכל בקר בסוד "ואני בצדק אחזה פניך" קודם שיתפלל תפלת י"ח.

וצריך לתת תחילה ביד הגבאי שני פרוטות ביחד; אחד כנגד לאה ואחד כנגד מלכות דבינה שבתוך ראש ז"א אשר ממנה יוצאת לאה כנזכר. ולכן שני הפרוטות אלו ניתנים ביחד. ואח"כ נותן עוד ביד הגבאי פרוטה ג' כנגד רחל נוקבא תחתונה דז"א.

והענין הוא כי שלש בחינות אלו, כל אחד מהן נקרא צדק אשר זהו בסוד הפסוק "צדק צדק תרדוף כו'" כנזכר בתיקונים, שהם צדק עילאה וצדק תתאה, שהם לאה ורחל. וגם מלכות דבינה נקרא בכלל צדק עילאה, אבל להיות שהיא עצמה היא בחינת לאה -- לכן לא נזכרה גם היא בפסוק בפני עצמה בשם צדק שלישי כי אם ב' פעמים צדק בלבד. ותכוין כי הם צדק שהם דינין (כנזכר באדרת האזינו וז"ל "כד אתער צדק בשלהובוי' כו'" (ח"ג רצב, א)), וע"י צדקה זו שנותן נעשית צדקה, כי צדקה היא רחמים כנודע.

ולכן צריך ליתן צדקה עתה מעומד. והטעם הוא לפי שהצדקה היא מצות עשה וראוי לעשות המצות מעומד. עוד טעם אחר כי כיון שהטעם הוא כדי לתת צדקה לעני שהיא השכינה והמלכות כנזכר, והנה המלכות נופלת לארץ בעו"ה -- ולכן צריך שיתננה מעומד ויכוין להקימה ולהעמידה מעומד ע"י הצדקה שהוא הת"ת דכורא, כמו שאמר הכתוב "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית". ולהיות שצדקה זו ניתנת מן הת"ת למלכות ע"י היסוד -- לכן צריך ליתנה ביד הגבאי צדקה, שיסוד נקרא "גבאי צדקה", שהוא היסוד דאימא או יסוד דז"א אשר הוא גובה כל הצדקה בסוד "וילקט יוסף את כל הכסף", והוא נותן לעני שהיא השכינה הנקרא עני.

ומזה הטעם עצמו צריך ליתנם בעת שאומר "כי כל בשמים ובארץ" שהוא רומז אל היסוד הנקרא "כל". ופעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל שצריך שיתננה בעת שאומר "ואתה מושל בכל", שהיסוד נקרא "כל" והוא "גבאי צדקה", ונותן אותה למלכות אשר גם היא נקרא "בכל". זה "כל" וזה "בכל", כמ"ש רז"ל "בת היתה לו לאברהם ובכל שמה".

והוא במה שידעת כי הויה דמילוי ההין היא בגימטריה בכל שהיא במלכות. והכונה היא שע"י צדקה זו שנותן לה היסוד (שהוא שם ב"ן כנזכר) יגדל פרצופה ושיעור קומתה. והוא כי כבר ידעת כי קו המידה דז"א הם הנה"י דבינה המתפשטים דרך קוים ומדות דז"א. והנה הם סוד אהיה שהיא הבינה, והם ג' אהיה -- אחד דיודים, ואחד דאלפין, ואחד דההין (כמבואר אצלינו שהם בנה"י דבינה הנזכר). ואמנם ההארות הנמשכות מן הבינה אל המלכות אינם משם אהיה ממש אלא מהארתו והוא שם בוכ"ו שהוא יוצא משם אהיה בחילוף אלפא ביתא דאבג"ד כמבואר אצלינו. ולכן נרמז שם זה בר"ת "ב'כל ו'בידך כ'ח ו'גבורה".

ולכן סמך לו אחריו "ובידך לגדל ולחזק לכל" בסוד הנזכר בזוהר ובמאמר קו המדה דכת"י^[5] כי הנטיעות היה בוצינא דקרדינותא מכה בהם ואומר להם גדל. וכן במלכות אשר היא נקבה -- השם המכה בה ומגדל בסוד קו המדה הוא שם בוכ"ו הנזכר. וזהו "ובידך לגדל ולחזק לכל", כי על ידי שם בוכ"ו, קו המדה שלה, בידו לגדלה ולחזקה או לפחות ממנה כפי רצונו. וזהו "ובידך לגדל ולחזק לכל", פי' אל המלכות הנקרא "כל".

והנה שם זה של בוכ"ו, הוא קו המדה של המלכות, והוא המוסיף חיות במוחין שלה, ואז ניתוסף בה כח המשכת חיות אל המ"ן שלה, שהוא ההויה דההין, שהוא בגימטריה בכל. וזהו "ואתה מושל בכל".

ואמרו "ובידך כח וגבורה כו'" הענין הוא בסוד מה שביארנו בפסוק "כרוה נדיבי העם כו'" בסוד מה שאמרו רז"ל "כל מועכות של בית רבי תמר שמן", כי מן הבינה אשר ממנה נמשך שם בוכ"ו הנזכר, הנה מן היד שלה נעשית כלי המלכות למ"ן שלה, כי שם הה' גבורות בה' אצבעות היד. ודי בזה. ולכן בידך הוא בגימטריה שם בוכ"ו.

והנה יש כאן ב' פעמים ובידך. והם הראשון "ובידך כח וגבורה", והב' "ובידך לגדל ולחזק כו'". והם סוד שם ב"ן הנזכר שהיא בגימטריה בכל המעלה מ"ן אשר בעולם היצירה אשר אנו עתה בתיקונו. ובחינת המ"ן שבו הם חסדים וגבורות שהם סוד ה' אותיות מנצפ"ך הכפולות כנודע, והם סוד שני ידים, ימין ושמאל, ובהם עשרה אצבעות כנגד י' אותיות מנצפ"ך הכפולות. ועיין בפסוק "בידך אפקיד רוחי כו'" כי שם נתבאר ענין זה היטב.

"ואתה מחיה את כולם" -- הנה המלכות נקרא אתה והיא המחיה את כל העולם ע"י שם ההויה העולה ס"ג כמנין מחיה. והענין הוא כי מוח הנקרא בינה שמצד מוחין דאבא נתחלף ונעשה מוח חכמה מצד אימא, והיא הויה דס"ג כמנין מחיה, אשר משם נמשך כל בחינת החיות. וזהו סוד "כולם בחכמה עשית" כנזכר בפרשת תזריע.

אז ישיר

פסוק "נ'הלת ב'עזך א'ל נ'וה ק'דשך" -- ראשי תיבות עולה ב"ן קנ"א, והם ההויה דב"ן דההין ואהיה דההין, ושניהם בגימטריה עולים באר.

ישתבח שמך

ישתבח שמך לעד מלכינו כו' -- ענין הי"ג שבחים אלו שהם "שיר ושבחה הלל וזמרה כו'" - שמעתי שהם על דרך מש"ל בברייתא דרבי ישמעאל בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם כו' כנזכר שם, והוא כי עתה גם היצירה שהיתה י' ספירות נעשית י"ג ספירות בסוד ג' ראשונות שבה שעלו למעלה בבריאה וע"ש. גם שמעתי שהם כנגד י"ג ברוכים שבברוך שאמר.

והח"י הויות שבשירת הים הם כנגד ח"י הויות שבפסוקים של יהי כבוד כו', והוא בסוד הפרצופים שביצירה.

גם הקדיש הזה כבר נתבאר לעיל עניינו בענין הקדישים בקדיש הקורבנות ע"ש. גם יתבאר עניינו היטב בברכו השני שאומרים אחר קדיש בתרא קודם עלינו לשבח וע"ש היטב.

וכשיתחיל הש"צ לומר ברכו יאמר בלחש אותו הסדר הכתוב בסידורים והוא "ישתבח שמו של ממ"ה הקב"ה כו'".

יוצר אור

ברכת יוצר אור כו' הנה כשמתחיל ברכה זו תמשמש בתפילין של יד אשר הוא בעולם הבריאה בסוד המעשה, כנגד תפלת יוצר שהוא בבריאה בסוד הדבור (כמבואר לעיל).

והנה נתבאר לעיל כי מן יוצר אור עד העמידה הוא בבריאה, ושם נכללים היצירה והעשיה. והנה בפרשת פקודי בענין אותם הז' היכלות נתבאר בזוהר ענינם איך נרמזים באלו הברכות של יוצר אור, וזה עניינם בקיצור.

דע כי אותם ההיכלות דפרשת פקודי ודפרשת בראשית דף מ"ה (ח"א מה, א) הם היכלות עולם הבריאה. והנה ז' היכלות הם בבריאה, ואין המלכות דבריאה במספרם (כמבואר לעיל בענין הקדיש שאומרים קודם הודו לה' כו' וע"ש). והטעם הוא לפי שהמלכות דבריאה היא נקודה מתלבשת בכתר דיצירה אשר בהיכל ק"ק דיצירה. ועל דרך זה הוא בשאר העולמות.

ונמצא כי היכל לבנת הספיר הוא ביסוד דבריאה וזהו מה שאמר הכתוב "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", כי היסוד הנקרא "לבנת הספיר" הוא "תחת רגליו" שהם נצח-הוד. (וזהו סוד מה שאמרו בזוהר בראשית דף מ"ה ע"א וז"ל "לבנת הספיר יוסף נטל היכלא דלבנת הספיר אע"ג דכתיב ותחת רגליו בגין יקרא דמלכא הוא". פי', כי היסוד הוא בחינה שראוי לכסותה ולהעלימה ומשום כבודו יתברך לא פרסמו רק באר מקומו שהוא תחת רגליו כנזכר.)

והנה היסוד עצמו כלול מזכר ונקבה בסוד יסוד ועטרה שבו. כמו שהודעתיך שהעטרה איננה סוד מלכות בפני עצמה רק כללות הדוכרא בכל י' ספירות, והוא בחינת מלכות שבו. אבל המלכות העיקרית היא רחל נוקבא דז"א. וזה פשוט. כי מבשרי אחזה אלוה -- שהעטרה דבר אחד והנקבה דבר אחד בפני עצמה. ושני בחינות אלו שהם יסוד ועטרה אשר בו נקרא "לבנת הספיר"; "לבנת" - עטרה, "הספיר" - יסוד.

למעלה ממנו הוא

"עצם השמים" בהוד.
היכל נוגה - בנצח.
היכל זכות - בגבורה.
היכל אהבה - בחסד.
היכל רצון - בת"ת.
היכל ק"ק - בג' ראשונות.

וכבר נתבאר סדרן בפרשת פקודי איך מסודרים בתפלת יוצר אור. והוא כי

בתחילת ברכת יוצר אור עד "אל ברוך גדול דעה" הוא היכל לבנת הספיר.
ומשם עד "לאל ברוך נעמות יתנו" הוא היכל עצם השמים.
ומשם עד "המחדש בטובו כו'" הוא היכל הנוגה
ומשם עד "אהבת עולם" הוא היכל הזכות
ומשם עד "אמת ויציב" הוא היכל אהבה
ומשם עד העמידה הוא היכל הרצון.
ו"אדני שפתי תפתח" הוא היכל ק"ק.

ובתפלת ערבית נתבאר ענין אלו הז' היכלות שהם היכלין דכורין דז"א דבריאה. וע"ש כי שם נתבאר אמיתות ענין זה.

ועתה נבארם דרך פרטות.
ברכת יוצר אור היא בלבנת הספיר ולכן נאמר בו "עושה שלום ובורא את הכל" כנגד היסוד הנקרא 'שלום' ונקרא 'הכל'.

יוצר אור ובורא חושך -- נודע הוא כי אור דכורא וחשך נוקבא, ולכן ביצירה שהוא דכורא כתיב אור ובבריאה שהיא נוקבא כתיב חשך. ואע"פ שהבריאה למעלה מן היצירה -- הטעם הוא לפי שהדבר הזה גורם ענין קדימת הזרעת טיפת הזכר אשר הנקבה גוברת על הזכר שהיא הבריאה הגוברת על היצירה.

ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית -- כך צ"ל, ובטובו בב"ית ולא יאמר "וטובו מחדש כו'". והענין הוא כי המאציל העליון מחדש בכל יום מעשה בראשית ע"י "טובו", שהוא החסד, כמש"ה "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", וזהו "ובטובו", כי ע"י החסד הנקרא "טוב" מחדש כו' בסוד "חדשים לבקרים", שהחסד מתעורר בבקר ומחדש כו' (כמבואר אצלינו בברכת מלביש ערומים והנותן ליעף כח וע"ש).

מה רבו מעשיך -- תכוין אל מ"ש בזוהר תזריע דף מ"א ע"ב (ח"ג מא, ב) וז"ל "כולם בחכמה עשית בבינה", ונתבאר אצלינו במקומו וע"ש. והענין הוא שהיסוד דאבא מתלבש תוך יסוד דאימא, ויסוד דאימא תוך היסוד דז"א. ונודע הוא כי החכמה אומר והבינה עושה מאמרו (כנזכר בזוהר בראשית בסוד ל"ב אלקים דמעשה בראשית, כי ל"ב נתיבות דאבא אומרים ול"ב אלקים דאימא עושין, וזהו ויאמר אלקים ויעש אלקים). נמצא כי כל הדברים וכל הפעולות כולם נמשכים מן החכמה אמנם הם נעשים ע"י אימא שהיא מלבשת אותו. וזהו "כולם בחכמה עשית", כי כל מעשיך נמשכים מן החכמה אלא שנעשים ע"י הבינה המלבשת את החכמה.

ותכוין אל כל מ"ש בזוהר בפרשת פקודי בענין ברכה זו שכולה מדברת בענין החיות והאופנים שבהיכל הזה ועליהם הוא אומר מלאה הארץ קניניך.

המלך המרומם לבדו מאז וכו' -- נתבאר בפרשת פקודי כי הוא שם יאהדונהי, וביאורו הוא כי הנה נתבאר שההיכל הזה הוא ביסוד הבריאה. והנה כבר עתה עולים העשיה והיצירה והמלכות דבריאה אשר עומדת בהיכל ק"ק דיצירה (אשר העשייה והיצירה כלולים בה) והיא עתה עולה להיכל זה ומתחברת עם היסוד דבריאה. וזהו סוד חיבור שם זה של יאהדונהי, כנודע כי שם זה הוא ביסוד בהתחבר עמו המלכות כדי להעלותה אל הת"ת, כמו שאנו עתידים לעשות בעמידה.

וכונת שם הנזכר הוא במלת "מאז", כי אז הוא בגימטריה ח' אותיות של שם הנזכר. ובכמה מקומות נתבאר כי מלת 'אז' רומזת אל השם הזה.

יוצר מ'שרתים ו'אשר מ'שרתיו -- ר"ת מו"ם, והוא שם א' משמות ע"ב דויסע ויבא ויט, והוא האחרון שבכולם, והוא בגימטריה פ"ו - אלהים. ולכן צ"ל "ואשר משרתיו" באות ו', שלא כאותם הטועים לומר "אשר משרתיו" בלא ו'.

סוד קדושת יוצר -- ביארתיו למטה בקדושת העמידה.

המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית -- כבר נתבאר לעיל בברכת יוצר כי צ"ל "המחדש בטובו" באות ב"ית, שלא כאותם האומרים "טובו" בלא בית, כי מעשה בראשית מתחדש ע"י טובו שהוא החסד בסוד חדשים לבקרים כנ"ל.

אהבת עולם

ברכת אהבת עולם כו'.

אין ראוי לומר "אהבה רבה" לפי שאהבה רבה היא בחסד שבעולם האצילות ועתה אנו בהיכלות הבריאה, ולכן צ"ל "אהבת עולם" שהיא אהבה זוטא של המלכות הנקרא "עולם" אשר היא עדיין למטה בעולם הבריאה. והנה נת"ל כי אהבת עולם הוא סוד היכל אהבה שהוא החסד שבבריאה.

מהר והבא עלינו ברכה ושלום מהרה מארבע כנפות כל הארץ -- בהגיעך כאן תתיר כנפות הטלית המונחות על כתפיך ותניחם שיפלו הציציות למטה, והוא מה שנזכר בתיקונים (תיקוני זהר כה, ב) דבעידן ק"ש שמטי חיון גדפייהו כו'. ופ"א שמעתי ממורי ז"ל באופן זה, כי בהגיעך אל מקום הזה תשים שני צדדי הטלית על כתפיך כדרך שנוהגים קצת בני אדם והוא סוד "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם", והוא מה שכתבנו בביאור סוד הציצית לעיל (שעה"כ דרושי ציצית) שבתחילה אין המלכות לוקחת רק שני הציציות שמצד פנים, ועתה צריך שיאירו בה כל הד' ציציות. ובפרט מי שהוא משרש קין והבל הם צריכים יותר אל הכונה זו, ולשים הציציות על כתפיהם, כיון שקין והבל הם בחינת שני הכתפים (כמבואר במקומו), ולכן מי שהוא משרשם ראוי לו לכוין בזה יותר משאר בני אדם.

ובאומרך מארבע כנפות כל הארץ תכוין כי הם בחינת ד' כנפות הציציות של המלכות (הנקרא "ארץ"), לקבצם יחד בהיותם מפוזרים כדי שיאירו ארבעתם יחד במלכות. ולכן צריך שתעלה שני צדדי הטלית ותשימם על שני כתפיך ואחר כך תקבץ הארבע ציציות בידך שמאלית. לפי שהמלכות בשמאלא אתאחדת ושרשה משם. ותניח ידך השמאלית בהיותה אוחז ד' הציציות כנגד הלב שהוא בשמאל, כי משם מקבלת המלכות תדיר. ותעשה כך עד שתאמר "ודבריו חיים וקיימים ונאמנים כו'" אחר אמת ויציב כו' כמשי"ת שם.

ובנו בחרת מכל עם ולשון כו' -- דע כי ארבעה מצות עשה צריך האדם לקיים בכל יום שהם ענין זכירה, והם ארבעה זכירות הכתובים בתורה שתלוים בזכירת הלב, ואלו הם:

א' - היא זכרון מעמד הר סיני וקבלת התורה, וכמש"ה "יום אשר עמדת כו' בחורב כו'" וכתיב בתריה "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך כו'" (דברים ד, ט) והיא אחד מרמ"ח מ"ע להרמב"ן ז"ל
זכירה ב' - "זכור את אשר עשה לך עמלק" והיא מצוה שנית.
זכירה ג' - "זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים" והיא מ"ע ג',
זכירה ד' - "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" והיא מ"ע ד'.

והנה ד' מצות עשה וארבע זכירות אלו הם כנגד ד' ימים טובים שיש בשנה:

יציאת מצרים כנגד חג המצות שבו יצאו ישראל ממצרים,
מתן תורה כנגד חג השבועות שבו ניתנה התורה,
זכירת עמלק כנגד חג הסוכות כמו שאמרו חז"ל שעמלק היה מזנב והורג כל הנחשלים אחריך, אותם שלא היו ענני כבוד מקבלן וענני כבוד כנגד הסוכות,
וזכירת מרים שדברה על משה דלטוריא הוא כנגד ראש השנה, שאז כל המקטרגים והדילטורין מתעוררין. וכבר ידעת כי מרים הוא סוד כל הדינים המרים והקשים והיא בגימטריה מנצפ"ך שהם בגימטריה פ"ר, והנה הם חמש אותיות כפולות שהם עשר, ועם פ"ר -- הרי ר"ץ כמנין מרים.

ואמנם יוה"כ נקרא "שבתון" ואינו מכלל המועדים, כי אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בכרת וזה זדונו בסקילה כמ"ש רז"ל. וחנוכה ופורים הם מדרבנן. אם כן אינו רק ד' מועדים הנזכר.

והנה ג' הזכירות אנו מזכירים עתה כאן, וזכירת יציאת מצרים נזכיר אותה בסוף פרשת ציצית בפסוק "אני ה' אלקיכם כו'". וזה סדרן:

מתן תורה צריך לרמוז אותה באומרך "ובנו בחרת מכל עם כו' וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה" -- כי ע"י התורה קרבנו לשמו הגדול ובחר בנו מכל עם וקבלנו אותו עלינו למלך. וזהו "וקרבתנו מלכינו".
זכירת עמלק נרמוז אותה במלת "לשמך הגדול", כנודע כי בעבור עמלק אין ה' שלם ואין הכסא שלם, ואנו מתפללין שימחה זכרו של עמלק ויהיה שמו גדול.
זכירת מרים נרמוז אותה במלת "להודות לך" -- פירש כי הלשון והפה והשפתים הם כלי הדיבור שיצר בנו הוא יתברך, נודה אותו בהם ולא נשתמש בהם בסיפור לשון הרע ח"ו. ונזכור לשון הרע של מרים ולא נעשה כמו שעשתה היא.
וזכירת יציאת מצרים תתבאר במקומה בע"ה.

^ אמר שמואל צ"ע שאין בהם אלא ל"ד אותיות. ואפשר שהוא מונה גם ב' הצירופים ב"ן ול"ד ואז יהיה כמנין נחל. (א"ה עיין פע"ח פ"ב וז"ל ונלע"ד חיים כי כשמשימין א' בכל וא"ו מהם אז הוא ל"ו,ושם הזה גי' ב"ן ול"ו, עכ"ל. הרי צ"ע שלו אינו כלום). עיין ד"ש די"ח ע"ג סי' ל"ג, ועיין שעה"ק דף מ"ד ע"ג נ"ש דף צ"ד ע"א ושם מבואר. שער הפסוקים דף קמ"ו ע"ד. [העתקתי כאן את ההג"ה שנמצא בדפוס ירושלים תרס"ב -- ויקיעורך
^ ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן קס"א קנ"א קמ"ג
^ אולי צ"ל וכו' - ויקיעורך
^ הגה שלי, במקום דף כ"ז - ויקיעורך
^ ראה בדף זהר חדש (מנוקד)/שמות-דברים - ויקיעורך

[1] נראה דצריך להגיה "ונעשין" -- ויקיעורך

[2] נלע"ד להגיה "כן עולם היצירה וכו'" - ויקיעורך

[3] אולי צ"ל "להעמידם" -- ויקיעורך

[4] כאן הגהתי. ובדפוס כתוב דף מ"א ואינו נכון -- ויקיעורך

[5] הטקסט במרובעים הינו השלמה מתוך דפוס ישן שמובא בהגהות וביאורים של שער הכוונות דפוס ירושלים תרס"ב -- ויקיעורך

[6] הגה: אמר שמואל, כאן חזרה הקושיא שהקשינו לעיל למקומה, שאין כאן כי אם כ"ז תיבות שהרי מלת "אמן" ראשונה ואחרונה לגופא איצטריך. ואולי מלת "ואמרו" היא מן המנין. ואין לעשות תיקון במלת "מכל ברכתא", ולומר "מן כל", כי זהו טעות מפורסם כי ההבנה משתנית, יען כי הבנת "מכל" הוא מכולם ביחד ו"מן כל" ירצה למעלה ממדרגת הכל וח"ו מקצץ בנטיעות. לכן הנכון כמו שכתבנו. (א"ה חו"ב עי' מ"ש לעיל בדף צ"ב בהגהה אות ז, שכתבתי שם שכל דבריו הם תמוהים, עיי"ש).

[7] ג' פעם אלהים ג' פעם אלהים שווה 258 עם ג' פעם הויה ג' פעם הויה שווה 78 -- ויקיעורך

[8] אמר שמואל צ"ע שאין בהם אלא ל"ד אותיות. ואפשר שהוא מונה גם ב' הצירופים ב"ן ול"ד ואז יהיה כמנין נחל. (א"ה עיין פע"ח פ"ב וז"ל ונלע"ד חיים כי כשמשימין א' בכל וא"ו מהם אז הוא ל"ו,ושם הזה גי' ב"ן ול"ו, עכ"ל. הרי צ"ע שלו אינו כלום). עיין ד"ש די"ח ע"ג סי' ל"ג, ועיין שעה"ק דף מ"ד ע"ג נ"ש דף צ"ד ע"א ושם מבואר. שער הפסוקים דף קמ"ו ע"ד. [העתקתי כאן את ההג"ה שנמצא בדפוס ירושלים תרס"ב -- ויקיעורך

[9] ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן קס"א קנ"א קמ"ג

[10] אולי צ"ל וכו' - ויקיעורך

[11] הגה שלי, במקום דף כ"ז - ויקיעורך

[12] ראה בדף זהר חדש (מנוקד)/שמות-דברים - ויקיעורך

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[1]

[2]

[3]

[5]