שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק י/דף קיד

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קיד עמוד א

אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן אדם חשוב דמהימן להו לבי דורא כבי תרי מאי ועלתה בתיקו: הלכך לכתחילה אסור לאסהודי ביה ואי אסהיד לא משמתינן ליה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל ואדם חשוב בבי דואר בעיא ולא איפשיטא. וכתב הראב"ד ז"ל תיקו דממונא לקולא ואזיל ומסהיד ועוד דספקא מצד שידונו בעד אחד בסתם בני אדם יעיד על כל פנים וכל שכן אם הוא צריך להשבע על כך ואין בזה טענת אונס שבועה לסמוך על דברים שבלב. ע"כ.

(חו"מ קע"ה) האי בר ישראל דזבין ארעא לעכו"ם אמיצרא דישראל חבריה בין בית בין שדה סמוך לשדה או לבית של ישראל חבריה משמתינן ליה אפילו לא ירצה לתת שכנו בדמיו כמו עכו"ם ואפילו ישראל עני גמור שאין לו דרך לנטות ימין ושמאל משמתינן ליה לפי שמניח ישראל מפני שקונה כפי דמיו ומוכר לעכו"ם שמעלה בדמי השדה לפי שלא יוכל ישראל להשמר ממנו ויבוא לידי סכנה ומאי חזי דדמא דידיה סמיק טפי שמוכר ביתו או שדהו במעט יותר שיחיה ממנו וימות ישראל חברו שכנו דילמא דמא דההוא ישראל סמיק טפי. ה"ר יהונתן ז"ל.

וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל האי ישראל דאית ליה ארעא אמצרא דישראל חבריה ומזבין לה לעכו"ם משום דמטפי ליה זוזי יותר על שוויה והאיך דהוא בר מצרא הוה בעי למיתב ליה כדי דמים בשומת בקיאין משמתינן ליה עד דמקבל עליה אחריות כל פסידא ואונסא דאתי להאי ישראל בר מצרא מחמתיה. וצריך עיון אמאי משמתינן ליה מאחר דזוזי אנסוהו והאיך לא בעי למיתב ליה ההוא טופיינא דהא גבי ישראל בר מצרא לא מצי טעין הכי אלא או יהיב לי בר מצרא כל מאי דמשכח בה או שקיל לה האיך דבעי למזבנה ואי עני הוא וצריך לזוזי ולא משכח ישראל דיהיב ליה כמה דיהב ליה ההוא עכו"ם איכא מאן דאמר דלא משמתינן ליה וכל שכן היכא דאינו מוצא ישראל שיקח והודיע לשכנים בבית דין ולא רצו ליקח מאחר שהוא צריך למכור מחמת דוחקו נראה לומר דאין ראוי לנדותו על כך ואינהו אפסידו אנפשייהו דהוה להו למזבן דהא אודעינהו. ע"כ.

כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו משמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא וכו'. תימה ולמה ליה לשמותיה כי אתי אונסא נוקמיה בדינא וניחייביה. ע"כ.

(חו"מ ש"ע) מתניתין. אמר רבי יוחנן בן ברוקא נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה: ושמע מינה דכל כהאי גוונא אף על גב דלא מסהיד דפלניא הוא כיון דמסהיד דחזי דנפיק מרשותיה מחזיק ליה בחזקתיה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל מכאן יצא נחיל זה. נחיל גדוד של דבורים כלומר מכוורת ראובן והמוצאו ברשות הרבים או ברשות חברו חייב להחזיר לו על פי האשה והקטן. ע"כ.

תנא ומחזיר לבעלים הראשונים: יש מי שפירש דהאי ברייתא פליגא אמתניתין דקתני הרי אלו שלו. ויש מי שאומרים מדקתני ומחזיר ולא קתני מחזיר על כרחיה אמתניתין קאי וברייתא דינא דמתניתין אית לה אלא דמתניתין כשאין שם מותר ובאותו מותר הוא דקתני שיחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס ולא לאנס.

ואינו מחוור מכמה אנפי. חדא דאם כן הוה ליה לתנא דברייתא למיתני אם יש שם מותר מחזיר לבעלים הראשונים כדתניא באידך ברייתא דאין פורטין מתיבת המוכסין ליתן לו דינר ומחזיר לו את השאר. ועוד דהא חזרה זאת בטעמא תלו לה דאמרינן טעמא קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא כי אתא לידיה באיסורא אתי לידיה וכיון שכן מה לי מותר מה לי כנגד חמורו כי קני כוליה קני ואי לא קני אפילו כנגד חמורו לא קני. אלא שבזו יש לומר דבעל חמור זה אין לו ליתן כדי לזכות בכולו אלא כנגד חמורו ואם כן למותר אין לו שנוי רשות והיינו דקתני אי משום יאוש עביד המוכס קנה דיאוש כדי לא קנה ואי משום שנוי רשות שנשתנה בידו באיסורא בא לידו ואין דעתו להתכוון לקנות המותר ואין כאן כנגד המותר אלא יאוש כדי ולפיכך צריך להחזיר אותו מותר לבעלים הראשונים.

והראב"ד ז"ל פירש דכי קתני מתניתין הרי אלו שלו שלא מפקי מיניה בעלים בלא כלום קאמר משום דקני ליה ביאוש ושנוי רשות אבל בדמים מיהא מיבעיא ליה לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידיה דיאוש כדי לא קני. וכן הדין לכל גזלה וגנבה הנמכרת והיינו דקאמר ברייתא ומחזיר לבעלים הראשונים כאלו אמר הרי אלו שלו אבל מחזיר הוא לבעלים דלא פליגא אמתניתין כלל ובענינא דמתניתין גופה מיירי ברייתא. ואף על גב דכתב הרב ז"ל שזה עיקר עדיין צריך תלמוד דיאוש ושנוי רשות בכולי עלמא משמע דקני לגמרי קנין הגוף דאי לא הא דאמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבינתו אסא לגזזוהו אינהו כי היכי דלהוי יאוש בידייהו ושנוי רשות בידייכו מאי אהני בהא מכל מקום האי אסא לא מקניא להו קנין הגוף דהא אינה אלא כעין משכון דבדמים מיהא בעינא אהדורה ואנן בעינן ביום הראשון לכם משלכם.

ומיהו אנן קיימא לן כלישנא בתרא דאמרינן אם בא להחזיר שאינו רוצה בממון שאינו שלו וממידת חסידות מחזיר לבעלים הראשונים הא מדינא אינו מחזיר. והא דקאמר מאי טעמא יאוש כדי קני לאו יאוש ממש אלא לומר שאף על פי שלא היה ביד הגזלן קודם שיבוא ליד זה אלא יאוש כדי קני לגמרי ביד זה משום דהוה ליה יאוש בידא דמוכר ושנוי רשות בידא דהאי ואין צריך שתהא יד לוקח באמצע. הרשב"א ז"ל.

והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל הא דתנן נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר וכו'. תנא אם בא להחזיר מחזיר לבעלים הראשונים מאי טעמא קסבר יאוש כדי לא קני. ואף על גב דהכא יאוש ושנוי רשות איכא מכל מקום כיון דקמא לא קני אשתכח דברשות בעלים קאי וכי אתא לידיה דהאי בתרא באיסורא אתא לידיה. ואף על גב דמדינא לא מחייב לאהדורי אם בא לצאת ידי שמים שלא יהנה מדבר האסור חייב להחזיר לבעלים הראשונים וליתא ללישנא בתרא דמשמע מינה דיאוש כדי קני דסוגיין כלישנא קמא דמשמע מיניה דיאוש כדי לא קני כדבעינן למימר לקמן. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל כבר ביארנו במשנה שאם נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי זה שלו שהרי יש כאן שינוי רשות ואף על פי שבלשון ראשון הכא בגמרא על זה אמרו יאוש כדי לא קני אפשר מתוך ששנוי רשות זה במעות הוא אינו נקרא שנוי רשות ומכל מקום לפי הלשון האחרון הרי זה שנוי רשות ומותר. ומה שאמרו יאוש כדי קני פירושו אף בשנוי רשות כזה ואפילו לצאת ידי שמים אין צריך להחזיר. ומכל מקום אם הוא חסיד ומחמיר על עצמו ואומר אי אפשי בממון שאינו שלי יהא נוטלם מיד מכל מקום ויהא מחזירן לבעלים הראשונים. ע"כ.

אמר רבא לא שנו אלא בליסטים גוי וכו': פירוש מתניתין הוא דקשיא ליה לרבא דקתני מפני שהבעלים מתיאשים דמשמע סתמא הוי יאוש ובסיפא תני אם נתייאשו דמשמע סתמא לא הוי יאוש ולהכי איצטריך לפלוגי בין ליסטים גוי לישראל. תוספות שאנ"ץ. והרמ"ה ז"ל לא פירש כן עיין שם.

אלא אי איתמר אסיפא איתמר: קשיא לי למה לן למימר הכי אלא לימא לן כי איתמר איפכא איתמר. וליתא דטפי עדיף ליה למימר אסיפא איתמר ודרב אשי בדקדוק נאמר מלשבושי לישנא דאיתמר משמיה דרב אשי. הרשב"א ז"ל.

אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קני: הכי גרסינן ולא גרסינן יאוש כדי קני דהכא יאוש ושנוי השם איכא וכדאמרינן במרובה דעצבא שנינו דאיכא שנוי השם מעיקרא משכא והשתא אברזין אלא דמשום דפלוגתא דעולא ורבא אם מתייאשים הבעלים יאוש גמור אי הוי יאוש דרבה סבר דיאוש כזה אינו יאוש גמור ואף על פי ששמעוהו דאמר ווי ליה לחסרונו משום הכי לא חשש עולא להזכיר אלא היאוש לבד שהוא עיקר המחלוקת. ותדע מדאקשו עליה דרבא ממתניתין דנטלו מוכסין והתם האיכא שנוי רשות אלא שעיקר מחלקותה אינה ביאוש כדי אי קני אלא ביאוש כזה אי הוי יאוש גמור לקנות או לא. ותדע לך עוד דהא רבא דאמר הכא דרבנן פליגי בגזלן אפילו שמעינן ליה דמייאש איהו קאמר במרובה גבי הא מילתא קשו בה רבה ורב יוסף כ"ב שנין עד דיתיב רב יוסף ברישא ופירקה דשנוי השם קונה דמעיקרא משכא והשתא אברזין. ועוד דהא בגנב מודו רבנן אלא דעולא סבר לא שנא גנב ולא שנא גזלן כל שהבעלים מתייאשים יאוש גמור הוא נקני במקום דאיכא בהדיה או שנוי רשות או שנוי השם ורבה סבר דיאוש בגזלן אליבא דרבנן ויאוש בגנב אליבא דרבי שמעון אינו יאוש גמור וכבר הארכתי לעיל במרובה. הרשב"א ז"ל.

אבל בידוע דברי הכל וכו': קשיא לי אם כן מפני מה שנה בבא דנטלו מוכסין חמורו וקאמר מפני שהבעלים מתייאשים מהם ובבא דסיפא דהציל מן הגייס קתני אם נתייאשו הבעלים וכו' דמהא משמע דברישא אפילו בסתמא קאמר דנתייאש ובסיפא דוקא כששמענום שנתייאשו ואתיין כרב אשי דחלק בין מוכס ישראל למוכס גוי אלא כי מוקמית לה לבבא דנטלו מוכסין חמורו דוקא בנתייאשו אמאי שנה. ועוד דאם כן לערבינהו וליתנינהו להני תרי בבי דמתניתין. ועוד דלהאי אוקמתא הא דאמר רב אשי דבליסטים ישראל מייאש אתיא כרבי שמעון ודלא כרבנן ורב אשי מאי טעמא שביק רבנן ואמר כרבי שמעון. אבל לפירוקא דפרקינן אליבא דרבה ניחא ליה כולה מתניתין ודרב אשי נמי דהשתא דפרקינן מתניתין בליסטים מזויין דהיינו גזלן ורבי שמעון היא בבא דנטלו מוכסין חמורו בליסטים מזויין ישראל דמסתמא ייאושי מייאש וסיפא בגוי ולא הוי יאוש עד דשמעיניה דמייאש וכו' בטעמא דרב אשי וכיון דסתמא דמתניתין כרבי שמעון קיימא לן כוותיה. ואי נמי דרב אשי לא בפסק הלכה אמרה אלא לפרושי ולתרוצי הנך תרתי בבי דמתניתין דרישא תני דמן הסתם אייאש וסיפא תני עד דשמעיניה דמייאש שפיר קאמר.

ומשום הכי נראה לי דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי להא דפרקינן אליבא דעולא מלישנא דמתניתין ומשום דלא ערבינהו לתרי בבי אלא משום דעולא לא פרקינהו הכי בהדיא אלא אנן הוא דפרקינן ולדחויה לדרבה מגו ההוא פירוקא לא דייקינן ביה כולי האי דהא לעולא נמי אפשר לאוקמה למתניתין כדמוקמינן לה אליבא דרבה בליסטים מזויין ורבי שמעון היא. ולי נראה עוד דמכל מקום כי אתיא בסמוך למידק כרבי דאמר גנב הרי הוא כגזלן דרבי שמעון קאמר ומייתינן להנך תא שמע בכולהו לא חיישינן כאוקמתא דאוקמינן בידוע כעולא אלא בכולהו דחייתא נקטי לן כדאוקימנא לרבה ולא מדכרינן כלל לאוקמתא דבידוע כעולא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

והרא"ש ז"ל כתב וז"ל הכי נמי בידוע ודברי הכל. וא"ת אם כן כיון דבידוע מיירי מאי שנא דבהא בבא קתני מפני שהבעלים מתייאשים ובמציל מן הגייס קתני אם נתייאשו הבעלים בתרווייהו הוה ליה למיתני אם נתייאשו הבעלים כיון דבסתמא ליכא יאוש אפילו בהך דהכא אלא היכא דשמעיניה דאייאש. וי"ל בההיא בבא דמציל מן הגייס לא שייך למיתני מפני שהבעלים מתייאשין דבכולהו מילי דמתני התם הוו סתמי בלא יאוש אבל בבא דהכא דקתני בה ליסטים ומוכסין דהיינו גנב וגזלן דחד מינייהו הוי סתמא בלא יאוש וחד מינייהו סתמיה מייאש בין לרבנן בין לרבי שמעון שייך למיתני מפני שהבעלים מתייאשים משום ההוא דסתמיה הוי יאוש וכח דהיתרא עדיף ליה למיתני. ע"כ.

והרמ"ה ז"ל פירש בפרטיו במשנה וז"ל נטלו מוכסין וכו'. המציל מן הנהר וכו' וכן נחיל של דבורים וכו' מאי שנא רישא דקתני גבי ליסטים הרי אלו שלו מפני שבעלים נתייאשו מהן אלמא מסתמא הוי יאוש ומאי שנא סיפא דקתני אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו הא סתמא לא. רישא בשאין יכולין להציל סיפא ביכולין להציל. דייקא נמי דרישא קתני נתנו לו דמשמע מדעתייהו דאי לאו הכי לא הוה יכול למשקל מינייהו וסיפא דקתני המציל מן הגייס ומן הליסטים אלמא ביכולין להציל עסקינן דאיכא למימר דכי היכי דיכול איהו לאצולי הכי נמי הוו יכלי בעלים לאצולי על ידי עצמן אי נמי בהדי אחרינא ומסתמא אימר לא אייאוש ואוקימנא בליסטים גוי אבל בליסטים ישראל כיון דדייני במי יאמר מסתמא נמי אייאושי מיאש. ע"כ.

ובגמרא כתב עוד הא דתנן נטלו מוכסין חמורו וכו': דמסתמא הוי יאוש לא שנא ליסטים גוי ולא שנא ליסטים ישראל כדרב יוסף דאמר אדרבה ומה גויים דדייני בגיתי וכו'. אלא מיהו הא מילתא לא משכחת לה אלא לטעמא דרבי שמעון דאמר סתם גזלה יאוש בעלים היא אבל לרבנן לא משכחת לה גבי גזלן אלא בידוע שנתייאש ואליבא דעולא דאמר בידוע דברי הכל הוי יאוש כדבעינן למימר קמן דקיימא לן כרבנן ואליבא דעולא דסוגיין כוותיה. עד כאן.

עוד כתב אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דשמעינן ליה דאייאש דברי הכל יאוש קני לענין טומאה. וקיימא לן כעולא חדא דדייקא מתניתין כוותיה ועוד דסוגיין כוותיה דגזלן אית ליה יאוש דגרסינן בפרק לולב הגזול אמר רב אשי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שאול דודאי לאו דידיה הוא אבל גזול אימא סתם גזלה יאוש בעלים היא ולקנייה ביאוש ושנוי רשות קמשמע לן טעמא דסתם גזלה לאו יאוש בעלים הא בידוע הוי יאוש וקנייה לוקח ביאוש ושנוי רשות. ותוב ממעשה דבתריה דאמר להו רב הונא להנהו אונכרי דזבני אסא מגויים וכו'. ותוב מדרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש טעמא דלא נתייאשו הבעלים הא נתייאשו יכול גנב לאקדושי. ותוב מדרב חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה טעמא דלא נתייאשו הבעלים הא נתייאשו הבעלים אין לבעלים על השני כלום וכיון דהני כולהו סבירי להו דיאוש דגזלן הוי יאוש שמע מינה הילכתא כעולא. ע"כ.

עוד כתב והא דתנן נטלו המוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר נטלו ליסטים כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהן אוקמה עולא בידוע דנתייאש ודברי הכל היא אבל בסתם לא וקיימא לן כוותיה ולא תימא הני מילי לענין טומאה אבל לענין דינא לא כדמוכרח ממתניתין דהמכיר כליו וספריו ביד אחר. ע"כ לשון הרמ"ה ז"ל.

וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל והיכא דהציל ממון חברו מיד ליסטים גוי אף על גב דאיכא בי דוורא דכייפי להו לאהדורי מה דאנסי אפילו הכי כיון דשמעיניה דאייאש אם הצילן אחד מידן הרי הן של מציל וסתמייהו לא מייאש אף על גב דגזליה בלא סהדי כיון דאינהו דייני בגאוה וזרוע רמה בדברים שנראה להם שהוא אמת אף על פי שאין עדים בדבר. והיכא דחזינן דלא מפקי מידי מליסטים גוי אלא בסהדי נראה לומר דסתמייהו נמי אייאושי מייאש לא עדיפא מליסטים ישראל. ע"כ.

הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש: הקשה ר"מ כיון שאפילו גנב וגזלן לא יהבי דמי הקדשן הקדש כל שכן אנס דיהיב דמי דקיימא לן דתלוהו וזבין זביניה זביני. ותירץ משום רבותא דסיפא נקט אנס דקתני סיפא ואם היו הבעלים מרדפין אהריהם אין הקדשן הקדש וכו' ואשמועינן דכהאי גוונא אפילו אנס אין הקדשו הקדש. הרא"ש ז"ל.

דף קיד עמוד ב

(חו"מ ש"ע). מכאן יצא נחיל וכו': ירושלמי ובפורח ובלבד על אתר אבל אם יצאו וחזרו אני אומר לא אמרו אלא מפני היראה ומפני הפתוי. ונראה כי פורח תינוק פורח אבל קודם שהגיע לכלל פורח אינו נאמן. הרשב"א ז"ל.

והא איכא נחיל של דבורים וכו'. שאני נחיל של דבורים דתקנתא דרבנן היא: קשה לגירסא זו דעדות אשה תקנתא דרבנן היא דמתוך חומרא שהחמרת עליה בסופה וכו' כדאיתא בפרק האשה רבה. אלא ודאי נראה כההיא גירסת הספרים דגרסי שאני נחיל של דבורים דקנין דרבנן וחצרו אינו קונה לו כיון שהן פורחין ויכולין לברוח דלא קניא חצרו אלא כגון צבי שבור. תוספות שאנ"ץ.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל והא נחיל של דבורים וכו'. אמר ליה בתקנתא דרבנן וכו' כלומר באיסורא דאורייתא לעולם אינו נאמן עד אחד ושאר פסולים אפילו במסיחין לפי תומן ואי נמי לענין דבר דשייך ביה גזל גמור אבל בנחיל של דבורים ליכא גזל גמור אלא משום דרכי שלום כדתנן יוני שובך ויוני עליה יש בהן גזל מפני דרכי שלום. ע"כ.

כתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל ונראה לומר בשבויה ובעדות אשה שאם האשה בת דעת ונתכוונה להעיד נאמנת כדאמרינן התם שתי נשים שנשבו אבל בקטן או בגוי הוא דמכשרינן מסיח לפי תומו ולא מקבלינן בתורת עדות ועבד ושפחה נמי כאשה בת חורין דמי והכא גבי נחיל דבורים אשה גדולה לא מהימנא אלא במסיח לפי תומה. ע"כ.

תניא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר תנאי בית דין הוא וכו': כולם פשוטין הן לא הוצרכו לכתבם אלא מפני שהן הלכות. רבינו חננאל ז"ל.

ורבינו גרשום מאור הגולה ז"ל כתב בתשובה סימן ס"ד דגבי קוצץ סוכו של חברו לית הלכתא כרבי ישמעאל אבל באידך דשופך יינו ומפרק עציו הלכתא היא. ע"כ. עיין לקמן בלשונו ז"ל הכתוב על משנה זו בחבית של יין וכו'.

והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל מה שאמרו בכאן שתנאי בית דין הוא שיהא זה יורד לתוך שדה חברו וקוצץ את סוכו וכו'. כבר ביארנו במשנה שגדולי הפוסקים חולקים בה. וכן מה שאמרו בכאן תנאי בית דין הוא באחד בא בחבילת פשתנו על חמורו וזה בחבילת עציו ומת חמורו של בעל פשתן וכו' וכן זה בא בכדו של יין וכו' כתבו גדולי פוסקים שאין הלכה כן אלא אין לו אלא שכרו. ועיקר הדברים שכל שחברו תובעו בכך חייב לעשות כן מכח תקנה אלא שאם לא רצה לעשות אינו חייב הא אם עשה כן מעצמו אין לו אלא שכרו כמו שביארנו בפרק המניח וכמו שיתבאר במשנה השישית.

ומה שאמרו בפרק מרובה שהתועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד אבדת גופו שאני שהוא מותר להצילו בממון חברו אף שלא בפניו על דעת תשלומין הא הצלת גופו בממון חברו על דעת שלא לשלם אסור הא הצלת ממונו בממון חברו אף על דעת תשלומין אסור אלא אם כן ברשות. וכל שאתה מוצא בתלמוד הצלת עצמו בממון חברו שאסורה דוקא שלא על דעת תשלומין וכל שתמצא בה שמותרת דוקא על דעת תשלומין וכל שאתה מוצא איסור בהצלת ממונו בממון חברו פירושו אף על דעת תשלומין. וגדולי המפרשים פירשו שכל שאין בעל הממון לשם אסור הא אם הוא לשם תובעו מכח תנאי בית דין ומותר. וקשה שבכולם לדעת זה מה שאמרו בפרק אלו מציאות או שהיתה אבדה שלו מרובה משל חברו והתעלמת אלמא שאם היתה אבדה שלו מועטת צריך להציל את של חברו ודאי לא על דעת פסידא אלא שיהא זה נוטל דמי אבדתו המועטת מתוך של חברו. ושמא דבר זה לאו דוקא אלא כל שיש לו צד אבדה פטור משל חברו. ע"כ.

מתניתין המכיר כליו וספריו: רצה לומר שראובן זה היה מחזר אחר כליו וספריו שנגנבו ממנו והרי שאין זו סתם גנבה שהרי מאחר שהוא מחזר אחריהן ומודיע חסרונו ומחזר אחריהן ידוע הוא שאינו מתייאש וזה שהכלים והספרים בידו טען שלקחן בשוק וראובן זה טען שנגנבו לו ומן הגנב לקחן ולפני יאוש ואין כאן אלא שנוי רשות לבד אם יצא לו קול גנבה בעיר הרי הלוקח מחזיר כליו וספריו לזה וישבע כמה נתן ויטול ואף על פי שמן הדין היה ראוי ליטלן בלא החזרת דמיהן עשו בו תקנת השוק והוא שתיקנו שכל הלוקח בשוק אף על פי שנודע אחר כך שמן הגנבה היתה לא יחזיר אלא בדמים הואיל ובפרהסיא לקח שאם כן נעלת דלת בפני המוכרים. הרב המאירי ז"ל. וכן פירשו בתוספות.

אבל הרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל המכיר כליו וספריו ביד אחר וכו'. מהא מתניתין שמעינן דלא אמרינן סתם גנבה יאוש בעלים היא אלא לענין טומאה אבל לענין דינא לא הוי יאוש דאם כן כי יצא לו שם גנבה בעיר נמי היכי מפקינן לה מנתבע הא איכא יאוש בידא דגנב ושינוי רשות בידא דלוקח ודכולי עלמא קני. וליכא למימר דתקנתא הוא דעבדו ליה רבנן לבעלים דודאי דהא אמרינן בגמרא דהאי דינא תקנתא דלוקח הוא דלא מפקינן מיניה אלא בדמי מדקרי לה בגמרא תקנת השוק. ועוד דאי אמרת דתקנתא הוא דעביד להו רבנן לבעלים אם כן אפילו גזלן נמי נעביד להו תקנתא דהשתא לוקח מגנב דלא מפרסם עבדו ליה רבנן תקנתא לבעלים לוקח מגזלן לא כל שכן וכי הכי נמי הא סוגיין בכוליה תלמודין וככולה מתניתא דיאוש ושנוי רשות קני אלא לאו שמע מינה כדקאמרינן.

והאי שבועה דרמו רבנן עליה דנתבע אף על גב דנקיט להו לכלים ולספרים תותי ידיה הני מילי בלוקח מגנב דמדינא הדרי כלים וספרים בלא דמי למרייהו וכי טעין נתבע דדידיה נינהו לא מהימן כלל ואשתכח דליכא למימר מיגו למיפטריה משבועה אבל מאן דמנקיט משכון תחת ידו כל היכא דאי בעי טעין דדידי הוא מהימן בשבועת היסת כי טעין נמי דבהכי והכי נקיטא ליה בתורת משכון מהימן בשבועת היסת דאמרינן מיגו כדמבורר בפרק כל הנשבעין. ע"כ.

ואם לא יצא לו קול גנבה אף על פי שראוהו מחזר אחריה לא כל הימנו שמא מכרם מתוך הדחק וכשנזדמנו לו מעות מחזר אחריהן. הרב המאירי ז"ל.

והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל ואם לא יצא לו שם גנבה בעיר אף על פי שהביא עדים שהיו שלו ואין הנתבע טוען שלקחן מזה אלא מאחר לאו כל הימנו להוציאן בעדות זו שאני אומר שמכרן לאחר ולקחן זה הימנו. ע"כ.

שמא אף בלא יצא לו קול גנבה יהא נאמן מתוך שיכול לומר שאולין הן בידך שהרי דברים העשויין להשאיל ולהשכיר הן פירשו בו בשאינן בעיר אחת ואין דרך להשאיל ולהשכיר חוץ לעירו או בספרים חשובים שאין דרכן להשאיל ולהשכיר. ומכל מקום עיקר הפירוש בעשויין להשאיל ולהשכיר אינו כדבריהם שכל הדברים דרב הוא להשאילן ולהשכירן אלא פירושו שעיקר עשייתן להשכיר כמו שיתבאר במקומו. הרב המאירי ז"ל.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל ומיירי מתניתא זו שנשבע ונוטל שידוע לבני העיר שזה הלוקח קנה אותם בדמים אבל אינם זוכרים הדמים ומשום הכי אין לנו להאמין בעל הבית שאמר נגנבו משום טענת מיגו מיגו דיכול למימר שאולין הן בידך דהא ספרים דברים העשויים להשאיל ולהשכיר הם ובלא דמים יכול להוציא אותם מידו כי אמר גנובים הם ממני ויש לי להחזיר לך דמיהם נאמן בלא שום קול בעולם. אי נמי יש לומר שאינן מעיר אחת. אי נמי בספרים חשובים הרבה שאינם עשויין להשאיל ולהשכיר ומשום הכי בעינן שיצא קול גנבה בעיר קודם לכן. ע"כ.

וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל כשם שביארנו במשנה שהלוקח מבעל הבית שהוא נשבע כמה לקח ויטול כך כשהוא צריך לחזור על הגנב וחולק עם הגנב שזה אומר בכך וכך לקחתי וזה אומר לא נתת לי אלא כך ישבע הלוקח כמה הוציא ויטול. ע"כ. גמרא ודילמא עילה מצא כל שכן שאין להאמינו לענין הספרים והכלים שהרי ליכא אדם בעולם שראה אותם שהוציאו דבר ושמא לא ברחו אלא ברצונו הלכו להן והוא מצא רגליים לדבר למה שחשב לכזב על מכירת הספרים לכן עמד בלילה והפגין בעיר להאמין דבריו כשיערער. ה"ר יהונתן ז"ל.

כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל הא דתנן המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו וכו'. אוקימנא כגון שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה ואמר נגנבו כלי נגנבו ספרי והוא שהיתה מחתרת חתורה בתוך ביתו ובני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו ואנבוקראות של כלים ושל ספרים על כתפיהן והכל אומרים נגנבו כליו של פלוני נגנבו ספריו של פלוני והוא דמשתמודעי להו בההיא שעתא ואמרי הללו כליו של פלוני הללו ספריו של פלוני אבל היכא דלא הוי כהאי גוונא אף על גב דיצא לו שם גנבה בעיר לא מצי לאפוקינהו מלוקח וחיישינן דילמא איהו הוא דמפיק שמיה.

ואפילו באו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה ואמר נגנבו כלי והיתה מחתרת חתורה לו בתוך ביתו ובני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו ואנבוקראות של כלים על כתפיהן והכל אומרים נגנבו כליו של פלוני לא מצי טעין ספרים דדילמא כלים שקול ספרים לא שקול. ואפילו אמרו נגנבו כליו של פלוני נגנבו ספריו של פלוני נמי לאו מילתא היא דחיישינן דילמא זוטרי שקול וקאמר איהו רברבי. ואפילו אמרו ספר פלוני ופלוני נמי לאו מילתא היא דדילמא עתיקי שקול וקאמר איהו חדתי עד שיאמרו הללו כליו של פלוני הללו ספריו של פלוני כדמפרש ואזיל. ומסקנא לקמן דלא צריך כולי האי אלא בבעל הבית העשוי למכור כליו. ע"כ.

והאמר רב בא במחתרת וכו': קשה לי מאי מקשה מהא דרב דהא אמר רבא מסתברא מילתא דרב בדליתנהו הא איתנהו חייבין להחזיר כדאיתא בפרק בן סורר ומורה. וליתא דהכא דרב אדרב קא מקשה דרב יהודה משמיה דרב הוא דאמרה הכא. ועוד דמאי דאמר רבא מסתברא מילתיה דרב הכי קאמר מסתברא דלא אמר רב גופיה אלא בדליתנהו ואמרינן התם והאלהים אמר רב בדאיתנהו ורבא גופיה עבד עובדא כרב אפילו בדאיתנהו וכדאמרינן התם ובפירקין דלעיל מייתי לה רבא איגנוב ליה אמרי בדמחתרתא אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו אמר הואיל ונפק מפומיה דרב. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו והאמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מאי טעמא בדמיה קננהו הני מילי בא במחתרת דמסר נפשיה לקטלא אבל האי כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אתו לא. וליתא להא דרב דהא אסיקנא בפרק בן סורר ומורה דלית הלכתא אלא היכא דליתנהו לכלים אבל איתנהו מחייב לאהדורינהו. והא דמקשינן מינה הכא משום דמאריה דשמעתא דהכא מנו רב הלכך מקשינן דרב אדרב. אלא מיהו שמעינן מינה דכי אמרינן הבא במחתרת פטור מתשלומין היכא דעייל מעיקרא אדעתא דמיגנב אבל מאן דעייל לחצר בעל הבית מדעתו לשם לינה והדר חתר מחתרת וגנב כלים ואפקינהו דרך מחתרת כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אתי לאו מתחייב בנפשו הוא וחייב בתשלומין כדמפרש ואזיל לטעמיה דרב ומדרב נשמע לרבנן. ע"כ.

לא שנו שמצריכין לכל הראיות הללו שאמרנו שהן מחתרת ועדות בני העיר שרדפו אחריהם אלא בבעל הבית העשוי למכור כליו כלומר שהוא עני ואינו אוהב כל כך ספריו שיסבול חרפת רעב יום אחד עליהן אבל בבעל הבית שלא ראינו מעולם שמכר את כליו מעודנו לא צריך כולי האי אלא בלא מחתרת ואנבוקראות סגי ובלבד שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה ואמר נגנבו כלי וספרי. ה"ר יהונתן ז"ל.

וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה על זה וזה לשונו המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו לזה שם גנבה בעיר ואינו עשוי למכור כליו וספריו ושמע הלה כמה הוציא וכו'. כתב המפרש ז"ל והוא שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה ואין צריך שיראו מחתרת חתורה. ע"כ.

וקרוב לומר שאף על פי שלא לנו בני אדם בתוך ביתו כיון ששמעו ממנו מקודם שאמר שנגנבו לו כלים וספרים ועכשיו מביא עדים שאלו היו כליו או ספריו נאמן לומר שלא מכרם כיון שזה הלוקח לא לקחן מבעל הבית ואין עשוי למכור כליו וספריו. ומלישנא דאשכחן בנוסחא דגמרא הכיר ואינו מוחזק למכור ודאי דטפי אית לן להימוני אם לא לנו בני אדם בתוך ביתו דקא מקשי בגמרא כל שכן שעילה מצא אלמא שזו היא הנותנת שלא להאמינו. כן נראה. וצריך עיון. ע"כ. והמפרש שזכר הוא הרב רבי יהונתן ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו במשנה המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גנבה בעיר ישבע הנתבע כמה הוציא בקנייתם ויטול ויחזרו כלים וספרים לבעלים הראשונים ודוקא בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו כדמבורר בגמרא לקמן. ע"כ.

ובגמרא כתב וז"ל אמר רבא לא שנו דבעינן כולי האי אלא בבעל הבית העשוי למכור את כליו שלא לצורך אבל בבעל הבית דלא עשוי למכור את כליו שלא לצורך לא צריך כולי האי אלא כיון דיצא לו שם גנבה בעיר אף על גב דליכא הני מילי כולהו מפקינן להו מלוקח. ודייקינן ודילמא איצטריכו ליה זוזי וזבין אמר רב אשי הרי יצא לו שם גנבה בעיר. ע"כ.