שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ט/דף צז

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צז עמוד א

איני והאמר רב דניאל בר רב קטינא התוקף בעבדו של חברו וכו'. ואי אמרת עבדא כמקרקעי דמי אמאי פטור קרקע אינה נגזלת ואם נתכוון לגזול כמי שגזל קרקע והשביחו שהכל לבעל הקרקע. אי נמי בדר בחצר חברו שלא מדעתו שצריך להעלות לו שכר. הראב"ד ז"ל.

{{דה מפרש|(חו"מ שס"ג) אמרי הכא נמי ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה. ופירש רבנו חננאל באוכלוסי דמחוזא דאי לא עבדי מלאכה חלשי. וזה תימה בעיני דהא הכא בסתם עבדים איירי דאי לא הוה ליה לפרושי אלא משמע דמשום דסתם עבדים עצלין הם ניחא ליה למריה דלא ליסתרי.

כתב הראב"ד ז"ל דוקא דנחית לה בתורת שאלה דאי בתורת גזלנותא לא אמרינן ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה. ובחצר נמי צריך להעלות לו שכר דלא אמרינן בגזלה ניחא ליה דליתיב כוותיה. ע"כ.

ואין דינו של הרב מחוור בעיני דמכל מקום אמר ליה מאי חסרתיך. ותדע לך דהא אמרינן בפרק כיצד הדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות שכר והשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון ואקשינן תרתי למה לי ופרקינן הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא אלמא אף על גב דראובן גזלה משמעון ולוי שכרה מראובן ודר בה מחמת ראובן הגזלן אפילו הכי כי לא קיימא לאגרא אין מעלה שכר לשמעון. הרשב"א ז"ל.

ולענין פסק הלכה בעבדים כתב הריא"ף ז"ל דלית הלכתא כרב דאמר עבדי כמקרקעי דמי אלא כמטלטלי דמי ומשלם כשעת הגזלה. והזקיקו להרב ז"ל לומר כן מאי דקאמר רב נחמן בפרק קמא דאין גובין מן העבדים וכן בפרק יש נוחלין. אבל הראב"ד ז"ל כתב אי משום הא לא איריא דעל כרחך אי אפשר לומר שיהו העבדים כמטלטלים לכל דבר שהרי לענין תשלומי כפל ולענין שבועה ולענין הונאה הרי הן כקרקע וכמו ששנינו במשנת האשה נקנית.

ואיכא אנפי נמי דהוו בהו כמטלטלי לענין יתומים ולענין פרוזבול ולענין קניית מטלטלין אגבן כשאין עודן עליו. אלא על כרחך אין כל הפנים שוים בהם יש פנים שהן בהן כקרקע ויש שהן בהן כמטלטלין והילכך מנא לן דלענין גזל אינם כקרקע. ועוד דלעיל אמרינן איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דרבי מאיר קנסא קא קניס מדמחליף רבותינו גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזלה דברי רבי מאיר אלמא הלכתא כרבי מאיר דמפיק ליה וכיון דרבנן סברי הכי ואשכחן מילי טובא דדמו בהו למקרקעי לא שבקינן רבנן דאמרי בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך והילכך לענין שבועה נמי כיון דאיכא סתמי טובא דאין נשבעין עליהן כוותייהו עבדינן אלו דברי הרב ז"ל.

ומכל מקום יש לעיין למה אמרו במקצת המקומות שהן כקרקע ובמקצת שהן כמטלטלין. וי"ל דלכל דיני שומרין הרי הן כקרקע משום דדרשי קראי בכללי ופרטי וכדאמרינן בפרק הזהב ושבועת מודה מקצת נמי מהתם נפקא וכיון שכן אף לשבועה כמקרקעי דמי והילכך אף לכל מה שהוא דאורייתא עשאום כקרקע. וכן לענין קנייה שהכתוב הקישן לשדה אחוזה דכתיב והתנחלתם אותם וגו' וכדאמרינן בפרק האשה נקנית. אבל למילי דרבנן כגון פרוזבול וכן לגבות מן היתומים למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ואפילו למאן דאמר שעבודא דאורייתא תקנו שלא לגבות מהן מן היתומים הואיל וניידי כדרך שתקנו במטלטלין. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל גדולי הפוסקים פסקו שהעבדים כמטלטלין הם וראיה לדבריהם מה שאמרו בפרק יש נוחלין שאין גובין מן העבדים ומכל מקום חכמי הדורות שלפנינו פירשו שאף על פי שהן כמקרקעי לענין בעל חוב מיהא אין גובין מה טעם אמרו מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי מפני שאין סומך עליהם ואף עבדים הואיל ויכולין לברוח או למות אין דעתו לסמוך עליהם.

ומכל מקום לענין גזלה הרי הן כקרקע וכן לענין שבועה רצה לומר שאין נשבעין עליהם ומכל מקום אין המדות שוות בעבדים אלא יש דברים שהן כמטלטלין ויש שהן כקרקעות שהרי לענין תשלומי כפל וארבעה וחמשה ולענין שומרין אמרו דאין נשבעין עליהם ולענין החזיק בעבדים קנה מטלטלים בכפות ועודן עליו ולענין קנייה בכסף בשטר ובחזקה ולענין אפותיקי נדון כקרקע ולענין יתומים ולענין פרוזבול ולענין הקנאת מטלטלין בשאין עודן עליו נדון כמטלטלין ומכאן אתה למד שאין כל המדות שוות בו עד שתביא ראיה מאחד לחברו וכבר כתבנו מזה בפ"א. ע"כ.

נהום כרסיה לא שוי ואנא מאכילנא ליה כי עביד לי עבידתא אמטו להכי לא חסרנא לרביה ולא מידי. גאון ז"ל.

הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר ואף על גב דלא יזיף מיניה מעיקרא אדעתא דהכי דהאי מעשה דרב יוסף בדלא אתני בהדיא עסקינן חדא דחס ליה לרב יוסף בר חמא למשקל ריבית קצוצה ותו דאם כן לא הוה אמר ליה בריה מיחזי כריבית אלא הוה ליה ריבית. ועוד מדמייתי ליה ראיה מהאי לישנא דמתני בה הלוהו אלמא אפילו בסתמא נמי אסור וכן הלכה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

אמר רב פפא לא פליגי דהא דקיימא לאגרא וכו': קיימא לאגרא נוטל שכרה לא קיימא לאגרא נוטל פחתא ואף על גב דקיימא לן בדר בחצר חברו שלא מדעתו בדלא קיימא לאגרא אינו צריך להעלות לו שכר התם הוא משום דאמרינן ביתא מיתבא יתיב אבל הכא ליכא למימר הכי דאדרבה איכא רפסתא דספינתא. ואי נמי דהכא שאני דתקפה בעל כרחה של בעל הספינה ואפילו בחצר מסתברא בשתקף ונכנס בעל כרחם של בעלים חייב להעלות להן שכר. ואי נמי קלקול שקלקל בחצר.

ואדרבה קשיא לי כיון דאיכא פחת כל שהוא אמאי אינו משלם כל השכר דכל שצריך ליתן כל שהוא מחייבין אותו בכל וכדאמרינן בפרק כיצד הרגל דכל דאיכא שחרוריתא דאשיתא משלם שכר שלם וכן בקלקלתא דיתמי כמו שכתבתי שם והמשל אם בא לנפות מנפה את כולו. וי"ל דאין הכי נמי אלא דהכא בשפחתה יותר על שכרה. וליתא דהא אמר שמואל אין לו אלא פחתא. וי"ל דיש לחלק בין קרקע למטלטלין. ובתוקף שלא לגזול קיימינן דאי בתוקף לגזול אפילו בדקיימא לאגרא אינו נוטל אלא פחתא שכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה דמטלטלין היא אלא בשלא נתכוון לגזול קאמר והיינו דקאמרינן התוקף ולא אמרינן הגוזל. וללישנא בתרא אמרינן הא דנחית לה אדעתא דאגרא הא דנחית אדעתא דגזלנותא דאי נחית לה אדעתא דגזלנותא אינו נוטל אלא פחתא כמו שאמרנו. הרשב"א ז"ל.

אי נחית לה אדעתא דגזלנותא אינו נוטל אלא פחתא: קשיא לי אי פחת דאית ביה שנוי הוא הא אמרינן אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא הגזלן נוטל השברים ומשלם הספינה מעליא דהא קיימא לן שינוי קונה ואי בפחתא דלית ביה שינוי דלא קני ליה אמאי משלם פחתא ליהוי ככחשא דהדר כיון דלא הוי שינוי אומר לו הרי שלך לפניך. ואיכא למימר התם כיון דהדר לא משלם אבל ספינה דלא הדר משלם ולא מחוור.

אלא נראה לי דהאי דאמר דנחית לה בתורת גזלנותא לאו לגזלה ממש שלא יחזירנה לעולם אלא להשתמש בה חנם ולהחזירה לו דכיון דהכי הוא הוה ליה כשואל שלא מדעת דאף על גב דמשוינן ליה כגזלן לענין מתה מחמת מלאכה ולכל אונסין אפילו הכי לא נפיק ליה מכלל שואל ואפילו בפחתא דאית ביה שינוי שמין לו שברים כשואל דלא קנסינן ליה כולי האי ולישנא נמי הכי משמע דקאמר התוקף ובין לרב ובין לשמואל קאמרי. אי נמי דלא אמרו אין שמין אלא בשנשבר או מת דאין ראוי למלאכה ראשונה הא ראוי שמין ואין משלם אלא פחת בלבד. הראב"ד ז"ל.

קשיא לי בשעשויה לשכר ונחית לה אדעתא דאגרא אמאי לא משלם אנרא ופחתא דהא אסיקנא בפרק איזהו נשך ספינה אגרא ופגרא. ויש לומר דהתם משום ריבית קאמר דאלו התנה לתת שכרה ופחתה מותר דליכא משום ריבית דהא איכא פחת כמאן דמהדר ליה ואגרא משום תשמישא ופגרא משום דעצי ספינה בציר דמייהו וכדאמרינן התם גבי דודא דבי רב עוקבא אבל כל שנשתמש בה בלא תנאי וקיימא לאגרא לא יהיב אלא אגרא. וליתא דלא אמרו שם אלא בדודא דכל כמה דקלי בציר דמייהו משום חוסכא דנחשא אבל דספינתא דכל כמה דמהדר לה בעינה דוקא אגרא ולא פחתא ופגרא שאמרו שם היינו שנשברה שאינה מחזירה בעינה כלום דבנשברה משלם שבירתה כשעת שבירה ואפשר נמי כשעת משיכה וכבר כתבתיה שם בארוכה. הרשב"א ז"ל.

ולענין פסק כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו התוקף בספינתו של חברו ועשה בה מלאכה אפילו בשעת מלאכה בספינתא דלא קיימא לאגרא אין לו פחתה ואף על גב דנחית לה בתורת אגרא דהא ליכא שכירות מדעת בעלים ואי קיימא לאגרא חזינן אי נחית בתורת אגרא שלא מדעת בעלים רצה פחתה נוטל ואי נחית לה בתורת גזלנותא לאחזוקי בה לנפשיה אין לו אלא פחתא דהוה ליה גזלן דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. והוא הדין בתורת שאלה דנהי נמי שואל שלא מדעת גזלן הא קיימא לן דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה.

והני מילי היכא דלא מסיק ביה במר' זוזי אבל היכא דמסיק ביה זוזי רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל והוא הדין נמי בשאר מטלטלי הכין דינייהו. והני מילי היכא דעשה ביה מלאכה אבל היכא דאוגרה לאחרינא ושקיל אגרא אף על גב דנחית לה בתורת גזלנותא נמי כיון דהוה קיימא לאגרא גבי מרה קמא והוא דנחית לה בתורת אגרא מדעת הגזלן מחייב לשלומי אגרא לבעליה דאכתי לא קנייה גזלן קנין גמור אלא לחיובי עלה באונסין אשתכח דהאי אגרא דשקיל גזלן מיניה דשוכר ממונא דנגזל קא שקיל ומחייב לאהדורינהו לנגזל. ומנא תימרא דאפילו במטלטלי כי נחית לה שוכר בתורת אגרא לבתר דעיילא לרשותיה דגזלן לאחיובי עלה באונסין מחויב שוכר לאסוקי אגרא לבעלים דהא אמר רב חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכי היכי דלגבי קרנא ברשות בעלים קאי וכמאן דגזליה שני מרשות בעלים דמי לאיחיובי ליה קרן לגבי אגרא נמי כמאן דשקלה מרשות בעלים דמי. וכי תימא מכל מקום קשיא הא היכי משלם לו הגזלן מאי דשקל לבעלים הא קיימא לן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה הני מילי בשבח שעל גבי גזלה דלא זכה ביה נגזל גבי אחריני אלא קא שבחא גזלה ממילא ברשות גזלן כמאן דשקליה השתא מרשות בעלים דמי וגזלה אחריתי באנפי נפשיה היא. ע"כ.

איתמר המלוה את חברו על המטבע: כלומר שיפרענו מעות היוצאות ולא העמיד הלואתו על כסף כמו שכותבין עתה בשטרי הלואות ואם תפחת ממטבע או תפסל נותן לו זקוק של כסף בכך וכך דינרין והוא לא כתב לו כך אלא שיפרענו ליום פלוני כך וכך שהלוה לו מטבע היוצא אמר רב נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה אף על פי ששוה יותר ואינו נותן לו ממטבע שנפסל ואפילו פסלתו מדינה זו ויוצא במדינה אחרת באותה מלכות דמטבע היוצא סתם קאמר ושמואל אמר יכול הוא שיאמר לו לך והוציאו במישן ששם כל מטבע יוצא ואפילו פסלתו מלכות. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל המלוה את חברו על המטבע ונפסל אם ישנה מדינה בעולם שיהא זה יכול להוציא לאותו מטבע לשם ויש לזה המלוה דרך לאותה מדינה הרי זה נותן לו ואומר לך והוציאו במקום פלוני ואם אין לו דרך לשם נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה. ודבר זה כשהמטבעות שוין בערכם אלא ששינה את הצורה ופסל את הראשונים הא אם נפחת או ניתוסף יתבאר עניינו למטה. חכמי הצרפתים פירשו דוקא בשמסר לו פרקמטיא שהרי אומר לו אלו היתה פרקמטיא שלי בידי הייתי מוכר במטבע היוצא עכשיו הא אם הלוהו מעות אפילו אין לו דרך לילך לאותה העיר רשאי להחזיר לו מה שהלוהו שהרי אומר לו אלו היה בידך נפסד בידך גם כן. וחכמי הדורות שלפנינו חולקין בה ומפרשים אותה בין שהלוהו מעות בין שמסר לו פרקמטיא וכן הדין בכותב מטבע לאשתו בכתובה. ע"כ.

דף צז עמוד ב

אמר רב נחמן מסתברא מילתיה דשמואל היכא דאית ליה אורחא למישן אבל לית ליה אורחא למישן לא: לפי שאינו מוציא מנה על מנה איתביה רבא לרב נחמן אין מחללין על מעות שאינן יוצאין אף על פי שיש עליהן צורה מפני שבטלה צורתן. הראב"ד ז"ל.

כיצד היו לו מעות כוזביות מעות של כזיב או שהיו לו מעות ירושלמיות שנפסלו או של מלכים הראשונים אף על פי שבזמן מלכים ראשונים היו יוצאין במקום שמחלל הואיל ועכשיו אינן יוצאין כלל הילכך אין מחללין הא של מלכים אחרונים דומיא דראשונים שנפסלו במקומן הואיל ויוצאין במקום אחר מחללין. גאון ז"ל.

היו לו מעות כוזביות וכו': טעמא דמלכים הראשונים שאינן יוצאים בשום מקום הא של אחרונים דומיא דראשונים שנפסלו במלכות זו ויוצאין במלכות אחרת מחללין ואף על גב דלית ליה אורחא להתם אלמא כסף שיש בו צורה מיקרי בשלמא לרב לא קשיא דהתם טעמא דרב משום דמטבע היוצא באותה מדינה שקיל מיניה ומטבע היוצא באותה המדינה יהיב ליה ולשמואל נמי לא קשיא כיון דיכול להוציאו למישן מטבע היוצא קרינן ביה דיד בעל השטר על התחתונה אלא לדידך דמפלגת בין דאית ליה אורחא למישן ללית ליה אורחא דכי לית ליה אורחא להתם צורה דידיה לא חשיבא ליה והא הכא אף על גב דלית ליה אורחא להתם חשיב ליה כסף צורה. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל אמר רב נחמן מסתברא מילתיה דשמואל דאית ליה אורחא למישן דכל שאין ראוי לו באותו מקום שהוא או שאין לו דרך באותו מקום שהוא יוצא בו אין טבעו חשוב לקרות מטבע. ואותביה רבא מדתניא אין מחללין על מעות שאינן יוצאין כיצד היו לו מעות כוזביות וכו' כלומר לפי שהמעשר אינו מתחלל אלא על מטבע שיש לו חשיבות מחמת צורתו דכתיב וצרת הכסף בידך הא אחרונים דומיא דראשונים מחללין ומאי נינהו אחרונים דומיא דראשונים דאינן יוצאין במקום שהוא מחלל ואין לו דרך למקום שיוצאין דאלו יש לו דרך שם אין אלו כמעות של ראשונים שהרי יכול הוא בעצמו להוציאן ובשלמא לשמואל בלא רב נחמן ניחא אלא לרב נחמן קשיא.

וא"ת אדמקשה מינה לרב נחמן אליבא דשמואל ליקשי מינה לרב דלדידיה אפילו אית ליה אורחא למישן נותן לו מטבע היוצא. וי"ל לרב לא קשיא דרב תנא הוא ופליג. ועוד יש לומר דטעמיה דרב משום דסבירא ליה דכל מאן דאיתני במטבע סתמא דמילתא למטבע היוצא לו באותו מקום קאמר ומשום תנאי הוא דנותן מטבע היוצא באותה שעה. וכן תירץ הראב"ד ז"ל. ע"כ לשונו.

התס בשאין מלכיות מקפידות זו על זו שמניחים להוציא מטבעות שנפסלו ממלכותם להוליכן למלכיות אחרות לפי שיש מלכיות כשמחדשין מטבע אין מניחין להוציא ממלכותן לא כסף ולא מטבע אחר ולא מטבעות נפסלות כדי שיהא הכסף בזול ויתיכו אותם ויוכלו לחדש המטבע שאם אין כסף נמצא במה יחדשו אותם והתם אין מקפידות כסף צורה הוא ואף על גב דלית ליה אורחא להתם שהרי יכול להוציאו למלכות אחרת וזבין בהו התם בהמה ומסיק לה כדתרצינן לקמן. מכלל דשמואל בשמלכיות מקפידות וכו' כלומר מכלל דמר אליבא דשמואל דמפלגת בין אית ליה אורחא ללית ליה אורחא בשמלכיות מקפידות וכיון שמקפידות הואיל ולית ליה אורחא למישן לא יהיב ליה אי הכי כי אית ליה אורחא נמי אמאי יהיב ליה והא לא מצי ממטי ליה על ידי הדחק דלא בחשי ואי משכחי קפדי. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו וקיימא לן כשמואל ואליבא דרב נחמן דקיימא לן כוותיה ומוקי לה לקמן בשמלכיות מקפידות זו על זו שלא יהא מטבע של מלכות זו יוצא בזו שאף על גב דאי בעי אמטויי להאי מטבע חנפסל למישן מסתכן עליה אי משתכח גביה. אמרי דלמשקל למטרח ביה הכא הוא דנקיט ליה כיון דמטי על ידי הדחק יכול לומר לו לך והוציאו במישן אבל היכא דאין מלכיות מקפידות זו על זו שנמצא מטבע הנפסל יוצא כאן אפילו בפחות נותן לו מן המטבע הראשון אף על גב דלית ליה אורחא למישן. ע"כ.

הא דאקשינן ממתניתין דאין מחללין על מעות של כאן והן בבבל לשמואל מקשינן דהא אית ליה אורחא וכו'. וקשיא לרב נחמן וכל שכן לכשתמצי לומר דשמואל אפילו לית ליה אורחא למישן קאמר. ולפי סברת המקשה ברייתא אברייתא נמי קשיא ובמאי דאוקמה לברייתא בתרייתא במלכיות מקפידות אפריקו להו כלהו קושיא. הרשב"א ז"ל.

אי הכי של בבל והן בבבל למאי חזו. פירש רש"י דלשמואל מקשי. וקשה דמשמע דפריך כההיא אתקפתא דלעיל דפריך אדרב נחמן. ועוד לשמואל ורב נחמן תקשי להו זאת הברייתא אההיא דלעיל דדייקינן מינה הא של מלכים אחרונים וכו'. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל איתיביה אין מחללין על מעות ירושלים והם בבבל לפי שאינן יוצאין במקום חלולן ולא על של בבל כירושלים לפי שאינן יוצאין כאן אבל של בבל והם בבבל מחללין. הא ודאי קשיא לשמואל דהא מעות של כאן והם בבבל אית ליה אורחא לירושלים ומצי ממטי להו התם ואפילו הכי כיון דבמקום חלולן לא נפקי לא כסף צורה הוא הכא נמי כשמלכיות מקפידות זו על זו ובחשי דהא לא מצי ממטי להו. אי הכי של בבל והם בבבל נמי הא לא מצי ממטי ליה כי כשיצא מבבל ויכנס למדינה אחרת עם המעות של בבל יקחו אותם ממנו ויתיכו אותם דהא בחשי. ע"כ.

כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מעשר שני אין פודין אותו במטבע שאינו יוצא בירושלים הא אם היה יכול להוציאם במקום אחר שהדבר מצוי להיות סוחרים שבו מביאין בהמות לירושלים ומוכרין הרי זה מחלל עליהן שהרי על ידי סוחרים אלה הוא רשאי להוציאן בירושלים. כתבו גדולי המחברים שאם היה בטבריה והיו לו מעות בבבל אלו מעות של בבל אינו מחלל עליהן היו לו מעות של טבריה בבבל מחלל עליהן וכן כל כיוצא בזה. ויראה מכאן על סוגיא זו רצה לומר מעות של כאן והם בבבל שאין כן ובמקומו יתבאר בעזרת השם. ע"כ.

הא דאמרינן דזבין בהו בהמה ומסיק לירושלים קשיא דהא קיימא לן דטבעא אפירא לא מחללין חוץ לירושלים. יש לומר דהכי קאמר כיון דכי זבין בהו בהמה אפשר דמסיק לה להתם כסף צורה קרינא ביה. אי נמי מפני הדחק מתירים לו לקרב לארץ ישראל במעותיו ובמקום הקרוב אם לא יוכל להוציאם אז יקנה בהמה ויעלנה אבל של כאן והן בבבל של בבל והן כאן אין יוצאין שם כלל במקום חילולן. הראב"ד והרשב"א ז"ל.

דזבין בהו בהמה וכו': כתבו בתוספות ועוד יש לומר דבשמעתין כיון דאי אפשר בענין אחר שאין יכול שרי למזבן בהו בהמה לכולי עלמא ולכתחילה נמי שרי לחלל על מעות של בבל והן בבבל אף על פי שאין תקנה למעות הללו אלא על ידי קניית בהמה דמה שאסרו לקנות מהם בהמה אינו אלא גזרה בעלמא שמא יגדל מהם עדרים כדמפרש טעמא בסוכה. הרא"ה ז"ל.

וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל דזבין בהו בהמה ומסיק להו מסתברא דדוקא בהמה שמותרת באכילה על מנת דאכיל לה בירושלים. ע"כ.

בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם היו כל ישראל עולין לרגל אפילו אותם שבחוץ לארץ והיו מצטערים להוליך שם מעשרותם שהיו מרובין ואינן יכולין לחלל אלא על המעות שיוצאות במקומן כמו שאמרנו לפיכך תקנו שיהו כל המטבעות יוצאות בירושלים אבל בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמם מעטים היו ולא היו עולין כי אם אותם שבארץ ישראל ולא היו צריכין לאותה תקנה. הראב"ד ז"ל.

אבל הרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל הא דתניא של בבל והן כאן בירושלים אין מחללין אוקימנא בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם ואין שבוש בדרכים ואין טורח להעלות את הפירות מחוץ לארץ לארץ ולחללן על מעות ארץ ישראל אבל בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן והדרכים משובשות יש טורח וסכנה להעלות את הפירות מחוץ לארץ לארץ כדי לחללן על מעות ארץ ישראל לפיכך התקינו שיהו כל מעות יוצאות בירושלים כדי שיהא אדם מחלל פירותיו על המעות היוצאות במקומו ויהא מעלן לירושלים. ע"כ.

נקטינן השתא בדין המלוה את חברו על המטבע ונפסל המטבע דא"א ליכא דוכתא דסגי ביה נותן לו מטבע היוצא בשעת פרעון דאפילו שמואל לא קאמר אלא היכא דיכול להוציאן במישן אבל היכא דלא יכול לא ותו מהא דתניא אין מחללין על מעות שאינן יוצאין וכו'.

והיכא דאיכא דוכתא דסגי ביה ההוא מטבע חזינן אי אין מלכיות מקפידות זו על זו ויכול לאמטויי לההוא מטבע להתם אפילו על ידי הדחק לא שנא אית ליה לדידיה אורחא להתם ולא שנא לית ליה יכול למימר ליה לך והוציאו במישן דהא אוקימנא לדרב נחמן בשמלכיות מקפידות זו על זו אבל אין מלכיות מקפידות זו על זו לא שנא אית ליה אורחא למישן ולא שנא לית ליה אורחא למישן יכול לומר לו לך והוציאו במישן כדמשמע מדוקיא דמתניתא דקתני ושל מלכים הראשונים אין מחללין הם דאחרונים דומיא דראשונים מחללין.

והיכא דמלכיות מקפידות זו על זו שלא ישא אדם ויתן במטבע שפסול באותה מלכות ויוצא במלכות אחרת חזינן אי מצי ממטי ליה למישן על ידי הדחק ואית ליה לדידיה אורחא למישן יכול לומר לו לך והוציאו במישן ואי לא מצי ממטי ליה התם על ידי הדחק משום דבחשי עליה אי נמי מצי ממטי ליה התם על ידי הדחק ולית ליה לדיליה אורחא למישן נותן לו מטבע היוצא באותה שעה וכדרב נחמן ואף על גב דשכיחן שיירתא לא מצי אמר ליה הא אורחא קמך זיל ואפקיה התם דאם כן הרי שהיה נושה בחברו מנה יוציא מנה על מנה וילך למישן אלא ודאי על כרחין הא דאמר רב נחמן דאית ליה אורחא למישן דאית ליה להאי מלוה אורחא למיזל למישן קאמר ותו לא מידי.

(יו"ד קס"ח) הא דבעיא מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו מהו יש מי שפירש דאליבא דרב דאמר נותן לו מטבע היוצא קא מיבעיא ליה אם הוסיפו עליו אם יש בו משום ריבית. ונראה שהכריחו לפרש כן משום דלשמואל אין נותן מטבע היוצא בין הוסיפו בין לא הוסיפו אלא מטבע שהלוה שיכול לומר לו לך והוציאו במישן. ואינו מחוור דהא קיימא לן כשמואל בדיני והיכי בעא אליבא דלא כהלכתא. ועוד דהא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבוד עובדא בזוזי דאגדרמיט ודאי אליבא דשמואל בעי ובדליכא טייעא עד עשרה בתמניא והיכי עבוד כרב ודלא כשמואל.

אלא ודאי אליבא דשמואל בעא ובדלית ליה אורחא למישן דנותן לו מטבע היוצא כרב נחמן וקיימא לן כרב נחמן וכמו שפסקו רבנו חננאל והרי"ף ז"ל. ולא עוד אלא אפילו אם תמצי לומר דלית ליה לדרב נחמן ואפילו בדלית ליה אורחא למישן אמרה שמואל אפילו הכי נפקא מינה בדלא נפיק אפילו במישן ונפסל לגמרי. והלכתא כרב פפא וכרב הונא בריה דרב יהושע דעבדו עובדא עד עשרה בתמניא דהיינו שהוסיפו בשמנה שנים דהיינו רביע מלגו וחומשא מלבר ואף על גב דשבח בנסכא כי האי שיעורא לית לן בה והוא דלא זל תרעא מחמת אותו תוספת אבל בדזל תרעא מחמת התוספת כל שהוסיפו עליו יותר מעשרה בתמניא אינו נותן לו אלא כשיעור המטבע הראשון ואין אומרים נותן לו כפי עשרה בתמניא והשאר ינכה דקיימא לן דאם בא לנכות מנכה את כולו וכדתירץ הכין בפרק המוכר פירות.

וכתב הראב"ד ז"ל דאפשר דטעמא דהאי שיעורא משום דאיכא אפילו ביני זוזי איכא תקלי ואיכא מחוסרי עד חומשא. ואפשר דהנך תמניא דהלוהו שוו לענין נסכא כהני עשרה דשקיל. ומסתברא לי דכיון דלא זילי פירי ולענין פירי לא משתרשי ליה נסכא נמי עד חומשא כולי עלמא בכל כי האי מחלי וליכא משום ריבית. הרשב"א ז"ל.

והרב ר' יהונתן ז"ל כתב וז"ל אם לא היה בתוספת יותר מחומש אף על גב דקא שבח לענין נסכא לא קפדינן לפי ששבח מועט הוא שכשתחשוב הוצאות ושכירות האומנין להתיכם כל התוספת נבלע בחשבון. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו מהו משום דאפשר דרב דאמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה שלא הוסיפו עליו אלא ששינו הצורה שלו אבל אם הוסיפו דאיכא ריבית לא או דילמא לא שנא דכיון דלא אוסיף בחושבנא שהרי מאה אוזפיה ומאה שקיל מיניה. ואסיקנא דאפילו הוסיפו עליו חומש אי לא זילי פירי מחמת טבעא יהיב ליה מהנהו זוזי אף על גב דשבח חומשא לענין נסכא ולא ידענא האי שיעורא מנא להו. ואפשר דשכיחא מילתא הוה להו ביני זוזי איכא תקלי ואיכא חסוכי חומשא דלענין כספא הוו שוו להדדי אף על גב דאיכא יותר חומשא בין הני להני ונפקי כי הנך אף על גב דהוסיפו עלייהו חומשא. אי נמי כיון דאי מתיך להו ומהדר להו לטבעא קמא מפחית חומשא באכילת האש ובשכר עשיית המטבע הילכך ריבוי נסכא חומשא לאו ריבית הוא הילכך יהבי להו רבנן האי שיעורא דליכא שבחא לענין נסכא. ע"כ.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו הוסיפו על המטבע טפי חומשא מלבר דהוא ריבעא מלגו כגון דהוי טפי מעשרה זוזי מטיבעא קמא בתמניא מטיבעא בתרא מנכי ליה דודאי קא שבח לענין נסכא ואיכא ריבית ואי לא הוסיפו עליה טפי מחומשא מלבר דהוא ריבעא מלגאו דאשתכח דעבדינהו לעשרה תמניא חזינן אי קא זילי פירי מחמת טיבעא מנכי ליה ואי לא קא זילי פירי מחמת טיבעא אלא מחמת תרעא כגון דנחית מטרא אי נמי אתו חיטי מעלמא לאו מנכי ליה ואף על גב דשבח לענין נסכא כי האי שיעורא ליכא ריבית דקים להו לרבנן דזימנין דזילי נסכא ומטו עשרה פריטי דהבי פריכא בתמניא פריטי מטבע וכיון דחזינן דלא קא זילי פירי השתא מחמת האי תוספת שמעינן דנסכא הוא דזל ואי נמי לא הוה מפסיל טיבעא קמא והוה מהדר ליה מיניה הוה יכיל למזבן בגויה דשיעור מאי דמטי ליה השתא מטיבעא בתרא. והוא חדין למלוה את חברו על המטבע ופחתו הימנו לפום הדין חושבנא מטפי ליה דאי בצרי מיניה טפי מחומש מלבר דהוא ריבעא מלגאו מטפי ליה ואי לא בצרי מיניה טפי חזינן אי אייקור פירי מחמת טיבעא מטפי ליה ואי לא אייקור מחמת טיבעא לא מטפי ליה. וכן הלכה. ע"כ.

וכן כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הלוהו על המטבע שמשקלו ידוע ונתוסף המטבע אם לא הוזלו פירות מחמת אותה התוספת ולא נתוסף עליו אלא על חומש נותן לו מטבע היוצא עכשיו ואם הוסיפו עליו יותר מחומש אף על פי שלא הוזלו פירות מחמת המטבע מנכה לו כל התוספת. ועל דרך זה אתה דן במלוה את חברו על מטבע ופחתו משקל המטבע וכן הדין בכתובה וכן הדין לדעתו בנתוסף ערך המטבע או פחות אף על פי שלא נתוסף במשקל. ע"כ.

אבל הראב"ד ז"ל כתב וז"ל כתב הרב ז"ל דהאי שיעורא בין להוסיפו בין לפחתו דאם פחתו עד חומשא נותן לו מטבע היוצא אבל טפי נותן לו כשיעור מטבע שהלוהו. ולי נראה דלענין פחתא ליכא למיחש להאי שיעורא דכיון דקיימא לן כרב דאמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה אפילו פחת כמה נותנו לו ופטור והא דהקפידו בתוספת בין חומש ליתר מחומש אינו אלא משום איסור ריביתא אבל בפחות שאין בו הפרש. ע"כ.

והרא"ש ז"ל בפסקיו דחה סברת הראב"ד ז"ל עיין שם.

כתב הרמ"ה מסרקסטה ז"ל וזה לשונו המלוה פירות על המטבע ופסק דמיהם במטבע היוצא עכשיו לפרעו לזמן הידוע ובין כך נפסל המטבע והוחלף במטבע אחר כצורתו אלא שהוסיפו בו או גרעו ממנו כסף אי הוסיף או גרע חומשא לא מנכי ליה ולא מוסיף ליה כלל אלא פורע ליה ממטבע דליפוק בעידן פרעון והוא דלא זול ולא אייקור פירי מחמת ההיא טופיינא או ההיא פחתא. זול או אייקור משלם ההיא פחתא דטיבעא או גרע ההוא טופיינא ואפילו במשהו מחייב. ואי טפי מלכא עליה דטיבעא טפי מחומשא או גרע מיניה טפי מחומשא כל דהו אף על גב דלא אייקור ולא זול פירי מחמת ההוא שינויא דטיבעא לא פרע ליה אלא לפום כספא דהוה בטיבעא קמא. ואם נפסל המטבע ועברה צורתו או פסלתו מדינה ונפיק בדוכתא אחרינא לא מחייב למפרע ליה אלא מההוא טיבעא קמא והוא דאית ליה למלוה אורחא התם דמצי אמר ליה זיל תמן ואפקיה דאף על גב דלא טפו עליה דהך טיבעא חדתא כלל.

ונראה לומר דאי גרע מיניה מלכא אפילו בציר מחומשא נהי דאי שקיל מיניה טיבעא חדתא דלא מצי תבע ליה טפי מחושבנא דאית ליה עליה. מיהו אי ידיע דאית ליה ללוה מהנהו זוזי קמאי דשוו טפי מצי מלוה אמר ליה האי טיבעא דכתיב בשטרא קא בעינא מינך ואנא מובילנא ליה לדוכתא דנפיק ביה ומפיקנא ליה או הב לי מהאי לפום כספא דהוה בטיבעא קמא. יש מן החכמים שאמרו דוקא מלוה פירות על המטבע ונפסל שהחליפו המלך כפי חקיו להחליף מטבעות הוא דאמרינן דאף על גב דהאי טיבעא חדתא אית ביה טפי כספא מטיבעא קמא חומשא או בציר מחומשא הוא דאמרינן דנותן לו מטבע היוצא בשעת פרעון דמצי מלוה אמר אי לאו אוזיפתך אכתי הוו פירי דילי בידי והוינא מזבן להון השתא בטיבעא חדתא כמה דזבנת להו את מנאי בההיא שעתא מטיבעא קמא דהא לא זול פירי מחמת טיבעא כלל אף על גב דזול מחמת מטרא או דשכיחי שיירתא דאייתי חיטי. וכן נמי היכא דאית ביה בהאי טיבעא חדתא בציר כספא מקמא מצי לוה למטען אי הוו פירי בידך בהאי טיבעא חדתא הוית מזבין להו כמה דהוית מזבין להו בטיבעא קמא דהא לא אייקור פירי כלל משום פחתא דהאי טיבעא.

אבל היכא דהלוהו מעות בשביל מעות והוחלף המטבע והוסיפו עליו או פחתו ממנו אין לו אלא ממטבע שהלוהו דאי אוסיפו עליה מצי לוה אמר ליה אי לא אוזיפתן הא הוו הנהו זוזי קמאי בידך דהוו פהותי מהני חדתי ואי פחתו מיניה מצי מלוה אמר אי לא אוזיפתא הוו הנהו זוזי תקיפי בידאי השתא נמי הדרינהו ניהלי. ואף על גב דאמר מלכא כל מאן דאיכא עליה מלוה מההוא טיבעא קמא יפרעוה מהאי טיבעא חדתא זוזא בזוזא או תרי בתלתא בכי הא מילתא לא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בהנהו דכתיבי בקרא דאינון דיני מלכא וכן נמי איכא רשותא בידיה לתקוני טיבעא וכל מאן דזבין ומזבין בטיבעא אחרינא ליקנסוה הכי והכי דהכי אשכחן דשלמה תקן מטבעות והיה כתוב בו ירושלים מצד אחד ודוד ושלמה מצד אחד ומטבע אברהם זקן וזקנה וכו'.

מיהו לא הויא בידיה רשותא למגזר על טיבעיה דלישקלוה בטפי ממאי דהוה שוה ומאן דאוזיף טיבעא דאית ביה ארבעה פשיטי כספא בזוזא דלשקול עלייהו טיבעא דלית ביה אלא תלתא פשיטי בזוזא וכן נמי אי אמר מלכא כל מאן דאוזיף דינרא דדהבא לשקול עליה חמשא זוזי או תמניא מהאי טיבעא חדתא לאו דיניה דינא בהא מילתא ובדמי לה אי לא שוי כפום גזרתיה דגזר. ואפילו מאן דסליק אדעתיה לאפלוגי על האי סברא כיון דאיכא בידיה דמלכא רשותא לאחלופי טיבעא לימא נמי דאית ליה רשותא למגזר עליה מאי דבעי ולמקנס על גזרתיה כל מאן דעבר עליה. מיהו בהא לודי לן דאי יהב מלכא הרמנא לישראל למידן דינא דבין חד לחבריה בדייני ישראל לא מצי חד מבעלי דינים פטר נפשיה מדיני שמים בהאי דינא דמלכא כיון דאינה גזרה מוכרחת על ישראל אלא מדעתם. והיכא דפחת מיניה מלכא חומשא או טפי מחומשא וגזר עליה דלישוי טפי ממאי דהוה שוי טיבעא קמא בהא ודאי מיחת למימר דאונסא הוא ולאו דיניה דינא כגזלה (כאן חסר כמו חמש שורות). ע"כ.

ובתשובות ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש המועתקות מלשון ערבי כתב וז"ל ראובן הלוה את שמעון עשרה משקלי זהב הנקראים בערבי מתאקי"ל ושם לו ביתו עליהם משכונא ואחר זמן הוסיף במשקלות שמונה גרעינים בכל מתאק"ל וכשבא ראובן לגבות את חובו רצה שמעון לפרעו במשקלות שהלוה לו בהם שהם המשקלות הקטנים ואמר לו ראובן לא אקבל ממך אלא במשקלות הגדולים שהם עוברים עתה. והורה המורה שיפרע לו במשקלות הגדולים שהם עוברים עתה לפי שתוספת זו לא עשתה רושם בשערים וטען שמעון שאתה אדוננו יתמיד האל שלותך נשאלת בכיוצא בזה והודית שאין לו ליתן לו אלא במשקלות שהלוה לו בהם ולא שמעו ממנו ולא פנו אליו נא יודיעני אדוני שורת הדין בזה וירחיב בו ושכרו כפול.

תשובה. עמדתי על שאלה זו והמורים שהורו על שמעון שיפרע לראובן במשקלות הגדולים הם מדייני דחצצתא ואין ספק שדברי רבה ורב חסדא שראו הוא דאטעינהו והוו אמרם בעא מיניה רבה מרב חסדא המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליה מהו אמר לו נותן לו מטבע היוצא באותה שעה וכו' עד והא קא זילי פירי אמר רמי בר חמא חזינן אי מחמת טופיינא זיל מנכי ליה וכו'.

חשבו אלו המורים שדברי התלמוד נאמרו בכיוצא בנדון זה ולא דקדקו שלא דיבר התלמוד במי שהלוה את חברו דבר במשקל שאין ספק שלא יפרע לו אלא באותו המשקל בעצמו שנתן לו וכמשקל אותה המשקולת בעצמה שהלוה לו בה אבל התלמוד דיבר במטבע שהוא דינר גוף אחד שלם טבוע מפותח בחותם המלך שהוא יוצא בין האנשים שלם כמו שיצאה טבעה באותה שנה שאי אפשר לפחות ממנו ואי אפשר להיות בו סדק כל שהוא ולא פגם ולא חסרון מהמשקל הידוע שצריך להיות בכל דינר ואם היה חסר דבר מועט ממשקלו הנה נתבטל מהיות נושאין ונותנין בו במקח וממכר מכל וכל ואינו נקרא עליו אז שם מטבע שאינו ראוי לשאת ולתת בו אבל הוא נחשב כנסכא שצריכה היא על כל פנים לטבוע אותה בבית המטבע ובכל כיוצא בזה שאל רבה המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו מהו ועל כיוצא בו השיב רב חסדא נותן לו מטבע היוצא באותה שעה לפי שהדינרים הראשונים הקטנים במשקל כבר נתבטלו מלשאת ולתת בהם מכל וכל ואין נקרא עליהם שם מטבע אבל נחשבים הם נסכא חתיכת זהב בלתי מפותחת והוא הלוה לו דבר שהיה נקרא עליו שם אותו מטבע והיה אז באותה העת עובר בין האנשים גם אינו חייב לחשב לו התוספת שבו לפי שלא הלוה לו משקל ידוע כדי שיחשוב לו מה שנוסף על אותו המשקל אבל הלוה לו דבר שנקרא עליו שם אותו המטבע יהיה בו מה שיהיה.

הגע עצמך שאם היה הדינר שהלוה לו דבר נוסף על הצורך לא יחשוב אותו עליו ביותר מדינר לפי שלא יצא אצלו ביותר מדינר ואותו התוספות לא יתהנה בה ואי אפשר לו לקוץ אותו במה שאם הלוה לו דינר שלם ואירע ללוה שהחזיר לו דינר יתר במשקל על הצורך איזה שיעור מבלי שתהיה תוספת זו מצד המלכות אינו חייב לחשוב עמו על אותה התוספות לפי שאין לו בה תועלת שלא יוציאנו ביותר מדינר אם כן נתברר שלא הלוהו אלא מה שיצא אצלו בשם דינר ושאין היתרון ההוא שבו מחמת המשקל לא מעלה ולא מוריד אלא מה שיחסר ממנו ועל כן הורה רב חסדא שלא יחשב עמו בתוספת שיש בו אם התוספת ההיא לא עשתה רושם בשערים.

אבל הזהב שהוא נתן במשקל ונלקח במשקל ויחשוב כל אחד עם חברו על גרעון אחד אם נגרע ממנו וישלים אותו לו או אם נוסף ויגרע אותו ממנו איך נדמה אותו לזה ונדון שאם לוה אחד מחברו מתקא"ל אחד והיתה המשקולת אז קטנה ואחר כך נתוסף בה שיפרענו במשקולת הגדולה כאלו שהמתקא"ל הלוהו מבלי דקדוק משקל כדי שנחייבנו שיתן לו מה שיוציא באותו שם יהיה משקלו מה שיהיה הלא לא הלוהו אלא משקל ידוע והנה מן הדין שלא יפרענו אלא אותו המשקל בעצמו תקרא אותו כמו שתרצה או תקראנו מתקא"ל כפי מה שהיה קודם או מתקא"ל פחות שמונה גרעינים כמו שהוא עתה.

ועוד שאינו גוף אחד כדי שנאמר מכיון שנתוסף בו אלה השמונה גרעינים כבר נתבטל גוף אותו המתקא"ל הראשון מלשאת ולתת בו לפי שהוא חסר מהמשקל הזה אלא הוא נפרד החלקים וכל גרעין נפרד הוא מחברו ואפשר לשאת ולתת בגרעין אחד ממנו או בפחות וכל שכן במתקא"ל אחד פחות שמונה גרעינים והואיל והדבר כן איך נחייב את הלוה שיתן למלוה דבר נוסף על מה שהלוהו והדבר שהלוהו לא נתבטל מלשאת ולתת בו כלל באופן שיצא מכלל היותו נקרא בשם מטבע. או איך יעלה בדעת שום אדם שילוה לו שיעור משקל זה ונחייב אותו להחזיר לו משקל יותר גדול ממנו אין זה אלא ריבית גמורה לדעתי.

שאם היתה התוספת ביופי הזהב אז היה אפשר לדון בו דין זה כגון אם היה הזהב הזה שבתחילה היה בו הרביע סיגים ועתה חזר להיות בו השמינית אז אם היה אדם אחד מלוה לחברו מתקא"ל אחד מהזהב הראשון הגרוע היה חייב הלוה לפרוע למלוה מהזהב היוצא באותה שעה הטוב הואיל ואותו הזהב הראשון הגרוע כבר נתבטל מלשאת ולתת בו שהמלוה יכול לומר ללוה אני הלויתי לך זהב עובר באותה העת כן אתה החזר לי מה שיצא לי בזה העת מהזהב הטוב ואינו חייב לחשוב עמו על ההפרש שבין שני מיני הזהב מיופי הזהב לפי שיש לו לומר ללוה אני כשהלויתיך לא דקדקתי עמך בחשבון הזהב הטוב כאשר הוא והסיגים שבו כמו שהם כדי שגם אתה תחזיר לי אותו המשקל בעצמו ביופי אני לא הלויתיך אלא מה שנופל עליו שם זהב מבלי שאדקדק עמך על מה שיש בו מזהב טוב ומסיגים כן גם אתה לא תדקדק עמי עתה בזה אלא תן לי שם זהב בעלמא כמו שנתתי לך והנה אם היה מעשה כזה היה דומה לדברי התלמוד אבל אם היתה התוספת במשקלות אין הענין דומה לדברי רבה ורב חסדא כלל לא זו הדרך ולא זו העיר ואם המורה הזה היה רואה מה שאמרו ואפילו כי נפיא ואפילו כי תרטיא היה משער ממנו שהדברים אינם אלא על המטבע השלם היוצא במספר לא במשקל ואין אדם יכול לחסר ממנו או אם היה רואה מה שאמרו והא קא שבח לענין נסכא אז היה משער שדבריהם אינם אלא במטבע השלם ואין דרך בו למשקל כלל.

הלא תראה שלא מצאו דרך שיתברר בו ריוח תוספת המשקל אלא כשהוא רוצה לעשות ממנו נסכא אבל לא בדרך אחרת אלא שכיון שאינו נלקח אלא במספר לא במשקל אין המשקל מעלה בו ולא מוריד ואם המורים הללו היו ממי שהורגלו ללמוד בתלמוד אי היו מבינים ממנו שהמטבע אצלם הוא על הדינרים שיהיו שלמים אי אפשר לחסר אותם בין אם היו דינרי כסף או זהב והזהב הנפרד החלקים שנושאים ונותנים בו במשקל אינו נהוג אצלם כלל ומי שאינו יודע דרך התלמוד ואינו יודע כוונותיו איך יכניס עצמו בדיני ישראל ויסמוך על ההיקש שלו בתלמוד וכמו שיעלה בדעתו ואין לקרות כפי האמת לדיינים אלו אלא דייני דחצצתא ולקרות עליהם כי רבים חללים הפילה אלו והדומים להם ראוי לומר אם קרית לא שנית ואם שנית לא שלשת ואם שלשת לא פירשו לך חכמים לפי שהם אם היו מפרשים להם חכמים לא היו טועים טעות כזו ולא היו מפרשים בתלמוד דבר שאין כן כוונתו אבל עצלות שהיתה בהם שלא שמשו גדולי הדור חייבה להם זה.

ואנחנו כבר הורינו לך ואמרנו שורת הדין בזה והודענוך הדרך שנאמר אותו וטעמו עמו וראוי לך שתתקע בה מסמרות. ולא הורינו לך אלא מה שקבלנו מרבנו ואדוננו הרב הגדול ז"ל שלמדנו לפניו הלכה זו מפירושה כוונותיה ומה שתתיחד בו ההלכה וסיבותיה ואף על פי שהוא דבר נגלה למי שיש לו היקש והרגל בדרך התלמוד מבלי שיצטרך לסמוך בו על רב עם כל זה רצינו להודיעך מה שקבלנו בו מרבנו הגדול ז"ל לארכבה אתרי ריכשי והרוצה לקבל יקבל ומי שלא ירצה לקבל יעמוד בסברתו ככתוב השומע ישמע והחדל יחדל ועל כיוצא בו ראוי לומר גוד לית דין צבי דיליף והמקום יזכנו להורות כדין וכהלכה והוא יפתח לבנו לתורתו ולהוציא הדין על בוריו ועל אמיתתו ויצילנו מעונש הדין אמן. ע"כ לשונו.