שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ג/דף כז

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כז עמוד א

פרק שלישי נתחיל פרק המניח בסייעתא דשמיא.

עיקר כוונת הפרק להשלים ביאור עניני העדאת האדם שהוא אחד מחמשה מועדין שהזכיר למעלה ואחר שנתגלגל תחילה בענין זה לבאר היזק הבא לבני אדם שפגעו זה בזה והזיק אחד את חבירו דרך פגיעתם נתגלגל לבאר ענין נגיחת השוורים זה את זה והאריך בעניני השור ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים.

הראשון לבאר היזק הבא על ידי אדם מצד תקלה שהוא מניח או עושה ברשות הרבים הן היזק הבא בשעת עשיית תקלה הן היזק הבא לאחר נפילה.
והשני היזק הבא על ידי אדם דרך פגיעתן זה בזה.
השלישי היזק הבא על ידי אדם אלא שאין ההיזק במקום עשיית התקלה כגון שהיה עושה התקלה ברשות אחת והלכה התקלה במקום אחר והזיק.
הרביעי בשוורים שחבלו או הזיקו זה את זה הן תם בתם ומועד במועד הן תם במועד ומועד בתם ונתגלגל בזה היזק אדם בשור ושור באדם.
החמישי קצת הפרש שהוא מחדש בין היזק שורו להיזק עצמו והוא שאחר שהזכיר נזקי שניהם הוא מזכיר ההפרש שבין זה לזה.
השישי נזק הבא מצד השור אלא שיש ספק בדבר הן בגוף המזיק הן בגוף הניזק האיך אנו דנין בו.

זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו שאר דברים שלא מן הכוונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם. הרב המאירי ז"ל.

מתניתין המניח את הכד ברשות הרבים: כגון שהיה עיף והניחה שם לפוש ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור הנתקל משבירת הכד ולא עוד אלא שאם נתקל זה והוזק בה הרי בעל הבית חייב בנזקו מדין בורו. הרב המאירי.

גמרא פתח בכד וסיים בחבית: פירוש חבית גדולה מכד כדאמרינן במסכת י"ט יצאה כת ראשונה ואמר הללו בעלי חביות יצאה כת שניה ואמר הללו בעלי כדים. הראב"ד ז"ל.

זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש וכו'. אין לו אלא שכרו: ואף על פי שאמרו על שנים שהיו עוברים זה בדבשו וזה ביינו והם במקום שאי אפשר אלא בהפסד האחד שופך זה יינו ונוטל דמיו מתוך דבשו של חבירו טעם הדבר שהרי זה כופהו לעשות כן מכח התקנה כמו שיתבאר אבל בזו הוא עשה מרצונו ואין התקנה מתפשטת בה. וטעם הדבר לדעתי הוא שהתקנה היתה שכל זמן שיתבענו בעל הדבש בכך יהא רשאי לכופו על מנת שיטול זה דמי יינו מתוך דבשו של זה שכל שהוא תובעו בכך אינו תובע אלא אם כן הוא רואה בה תועלת גדול לעצמו אבל כל שהוא עושה כן מעצמו האיך נפרע מכל דמי יינו ושמא אף הוא ממהר בכך אף על פי שאין בה תועלת גדולה לזה כגון שאין הדמים מרובים כל כך מזה לזה כדי שמכל מקום יציל את יינו אלא ודאי אין התקנה אלא בזמן שהלה תובעו בכך. הרב המאירי ז"ל.

לא צריכא דרובא קרי לחביתא חביתא ולכדא כדא ומיעוטא קרו לחביתא כדא: וזה מכר לו שם חבית מהו דתימא זיל בתר רובא וניתב ליה גדולה דהא אמר ליה חבית קמשמע לן דאין הולכין בממון אחר הרוב ויהיב ליה קטנה דהא איכא מיעוטא דקרו חביתא. הראב"ד ז"ל.

למאי נפקא מינה למקח וממכר: ולאשמועינן האי דינא למה לן כל הני מתניתין לשמעינן חדא זימנא ומסתברא דמתניתין לאו לאשמועינן האי דינא אתי אלא באורחיה תני להו דהיינו כד היינו חבית וכי קאמר מאי נפקא מינה אדיוקא דגמרא דקא דייק עלה קא מהדר מאי נפקא מינה מהאי דיוקא. וכן משמע נמי מלשון רבינו חננאל שכתב למאי נפקא מינה כלומר מה צורך לדקדק. עד כאן לשון הר"מ ז"ל. הרשב"א ז"ל.

דף כז עמוד ב

קא משמע לן דאין הולכין בממון אחר הרוב: ואפילו לרב דאמר בפרק הפרה גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאזלינן בתר רובא. יש לומר דרובא לשחיטה זבני ידוע ומפורסם יותר מהאי רובא. אבל קשה אמאי לא אמרינן הכא הדמים מודיעים כדאמרינן גבי מכר הצמד. יש לומר דהכא אין דמי חבית מרובים כל כך מדמי כד שיהיו הדמים ראיה. אי נמי הכא מיירי דאמר ליה חביות בארבעה סלעים מכרת לי והקנית לי בסודר אגב קרקע והוא אומר לא כי אלא כדים בארבעה סלעים דהשתא ליכא הודעת דמים.

וקשה אם כן דליכא נפקותא במעות יאמר המוכר אפילו אם חביות מכרתי לך הואיל ואין לי קח כדים בשומא. יש לומר דאיתנהו לזוזי ביד המוכר וכיון שכן אינו יכול לתת לו שומא. וכן הלוקח המחוה אצל אדם אחר אשר מעותיו מופקדים בידו והמעות בעין. אי נמי יש לומר דסוגיין דהכא כרבנן דאמרי גבי צמד אין הדמים ראיה. ולקמן גבי נמצא נגחן דפריך תלמודא אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסתא דמסתמא אף לרבנן קאמר כי הכא דרבים נינהו אומר רבינו תם דלא דמי דהתם הוו הדמים ראיה להבין דעת הלוקח אם לרדיא לקחו אבל הכא אין הדמים ראיה לבטל לשון העולם דקרו לחבית חבית ולכד כד. והכי פירושו מאן דאמר זיל בתר רובא ואפילו הדמים והחזקה כנגד הרוב קמשמע לן דאין הולכין בממון אחר הרוב ואפילו הדמים מסייעים לרוב דחזקה עדיפא הכא מרוב ומראיית דמים.

ור"י בר מרדכי פירש דהתם בנמצא נגחן מיירי שלאחד מסייע החזקה ולאחר הרוב והיינו דפריך למי הדמים מסייעים שיהיו לו שני כחות וטובים השנים מן האחד ואפילו רבנן מודו ששם הדמים ראיה דע"כ לא פליגי אלא בצמד שהמוכר מוחזק מן המעות וגם רוב העולם קרו לצמד צמד ולבקר בקר והכא הכי פירושו מאן דאמר זיל בתר רובא לחודיה קמשמע לן אם הדמים מסייעים לחזקה לא אזלינן בתר רובא. ולפירושו צריך עיון דאם כן הכא נמי הוי מצי למימר מאן דאמר זיל בתר חזקה לחודה קמשמע לן דלא אזלינן בתר חזקה כשנגדה רוב ודמים. ולשון התלמוד משמע אין הולכין בממון אחר הרוב בשום ענין ואפילו הדמים מסייעין לו. הר"ר ישעיה ז"ל.

ועל מה שכתוב בתוספות ולספרים דגרסי בהפרה ובהמוכר פירות אי דליתנהו להנך זוזי וכו'. כתוב בגליון תוספות וז"ל ולספרים דגרסי אי דליתנהו להנך זוזי גבייהו שנתן לו הלוקח אף על גב דאית ליה זוזי אחריני למוכר מצי למימר ליה שקול תורא בזוזי. ואם כן קשה הכא נמי דאוקימנא לה נמי שהקנה לו בסודר לתת לו מן הכדין דמחייב לתת לו הלוקח דמים ויכול למימר לא אתן לך דמים אם לא תתן לי חבית וכמו שכתבו התוספות בראש הדיבור אם כן מאי איריא דאין הולכין בממון אחר הרוב אפילו אזלינן בתר רובא ונימא דלוקח חייב ליתן לו דמים ויקח הכדים הוי מצי למימר לוקח אני חייב לך מאתים זוז אתה חייב לתת לי כדים שוים מאתים זוז שקול כדים שאתה חייב לי בזוזך והכא לא שייך לומר דאיתנהו להנך זוזי שהרי לא נתן לו לוקח. ותירץ בפנים גבי מוכר שהקנה לו לתת כדים והלוקח כנגדו לתת לו מעות והקנה לו אגב קרקע מטבע לפי שאין נקנה בחליפין אלא אגב קרקע והשתא שייך נמי הכא דאית להו להנך זוזי שייחד לו. אי נמי שהוזלו הכדים שהתנה לתת לו הכדים ששוים מאתים זוז ואחר כך הוזלו ואין יכול לפרוע בהם להכי לא מצי למימר שקול כדך בזוזי. ע"כ.

ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ וז"ל דליכא למימר הדמים ראיה וכגון דיהיב ליה טפי מדמי כד ועדיין לא הגיעו לדמי חבית. ע"כ.

והרשב"א ז"ל תירץ כתירוץ ראשון של התוספות וז"ל דאין דמי החבית יתרים על דמי הכד כל כך שיהיו מודיעין שלא אמרו הדמים מודיעים אלא בכדי שאין הדעת טועה אי נמי בכדי שיש בו ביטול מקח. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל יש אומרים שכל שאין בו שתות אין בו הודעת דמים וזהו דעת גדולי המפרשים אבל אם היה ריבוי דמים שמגיעים לשתות נאמר הדמים מודיעים. ויש חולקים לומר הדמים מודיעים אף בפחות משתות עד שמפרשים שמועה זו בשנתן לו דינר לחביות ולא הזכיר לכמה חביות ולפי המנהג שש חביות בדינר ושנים עשר כדים בדינר וזה שואל לו שש חביות והלה מוסר לו י"ב כדים שאין כאן הודעת דמים הא כל שיש שם הודעת דמים דנין אותו על פי הדמים ואף על פי שבצמד בקר אין אומרים הדמים מודיעים אינו דומה כמו שיתבאר בפרק הפרה. ויש אומרים שבשום מקום אין אומרים דהדמים מודיעים ומה שהקשו ונחזי אי דמי רדיא וכו' שלא כהלכה וכמו שמצינו בקידושין דפריך את וחמור הוא ולא קנה והלכה שקנה כמו שביארנו במסכת כתובות אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון. ע"כ.

(חושן משפט קי"ב) אמאי פטור איבעי ליה לעיוני: והקשו בתוספות אמאי לא פריך מסיפא ותירצו וכו'. ומסתברא לי דאין צורך לכך דכיון דאפשר לאקשויי מרישא לא נטר עד סיפא. ועוד דאלימא ליה קושיא דרישא דלאו למימר שאין בעל חבית חייב בנזקו אלא אדרבה הוה לן לחיוביה מי ששברה. הרשב"א ז"ל.

וכן פירש הרב המאירי ז"ל וז"ל לימא ליה איבעי ליה לעיוני ולמיזל וליחייבוהו אם שברה וכל שכן לפטור בעל החבית בנזקי הנתקל שהרי אין זה כבור דעלמא שמאחר שדרך בני אדם בכך רצה לומר להניחה לפוש היה לנו לדון את הנתקל כפושע ואין בהן שבירה לנזקיו שכל קלקול שאינו חוזר מיתתן היא. ע"כ.

והקשה תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל למאן דאמר נתקל לאו פושע הוא מאי פריך הכא איבעי ליה לעיוני ולמיזל. ותירצו דמאן דאמר נתקל לאו פושע הוא דוקא בטעון משאוי אבל כשאינו טעון משאוי כי הכא לא. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות בדיבור המתחיל אמאי פטור וכו'. ולא שייך כאן כל המשנה ובא אחר ושינה וכו' דגבי אדם לא אמרינן הכי דבן דעת הוא אם חבירו שינה בשביל זה אין לו לשנות וכו'. והא דאמרינן גבי הניח חנוני נרו מבחוץ בעל גמל פטור ולא אמרינן איבעי ליה לעיוני משום דדוקא במקום הילוכה למטה הוא דאמרינן איבעי ליה לעיוני. הרא"ש ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב במקום הליכתו אמרינן הכי איבעי ליה לעיוני ולא במקום הליכת בהמתו. ועוד שמשאו של גמל מונעו מלראות נרו של חנוני. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות וקצת קשה הא דאמר רבא לעיל כי אית לך וכו'. ולכך אמרו קצת קשה לפי שאינו דומה בהמה רבוצה שהיא בולטת על הקרקע לבור שהוא שוה לקרקע דגבי שור פקח ביום פטור משום דהוה ליה לעיוני אבל לגבי בהמה רבוצה שהיא בולטת לא הוה ליה לעיוני. גליון.

וכן כתב הר"ר ישעיה ז"ל לקמן על הא דאמרינן לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן וכו'. וז"ל ולקמן דאמרינן שור פקח שנפל לבור פטור וכי פקח הוא יותר מאדם. וי"ל דשור עיניו ופניו לארץ אבל אדם עיניו למעלה ואינו מתבונן כל כך. וצריך עיון להא דאמרינן לעיל כי אית לך רשותא לסגויי עלאי אלמא אין דרכו להתבונן. ושמא לגבי דבר גבוה אינו מתבונן כל כך שלא ילך על גביו אבל בבור דחפירה ודאי מתבונן הוא שלא יפול שם. ולפי מה שפירש ר"מ ניחא דבהמה נזהרת מליזוק ואינה נזהרת מלהזיק. הרא"ש ז"ל.

מאי איריא נתקל אפילו שבר נמי: למאן דאמר עביד איניש דינא לנפשיה אפילו ליכא פסידא פריך דלאידך הוי מצי לשנויי דהכא מיירי דליכא פסידא. הר"ר ישעיה ז"ל.

והר"ש ז"ל כתב וז"ל אי כרב מאי איריא נתקל וכו'. אם תמצא לומר דסבירא ליה עביד איניש דינא לנפשיה דלא סבירא ליה לא עביד איניש דינא לנפשיה וכו'. ותקשה לרב נחמן דמסתמא אדרב לא פליג ובהאי דינא מסתמא רב ושמואל ורבי יוחנן לא פליגי עליה בהא. ע"כ.

באפלה שנו: לעולם ביום או בלילה חייב דאיבעי ליה עיוני דאפילו בלילה הרי יכול לראות באורן של כוכבים אלא בלילה שהיו השמים מתקשרים בעבים. הר"ר יהונתן ז"ל.

ושמואל אמר באפלה שנו: כתבו בתוספות והא דפליגי לקמן אי נתקל פושע הוא או לא וכו'. נראה שהתוספות מקשים אליבא דרב דאמר בממלא חביות דאלו לשמואל היה להם לתרץ דהתם הוי נתקל פושע הוא היינו באורה אבל הכא באפלה. ומיהו קשה אם מקשים אליבא דרב למה מקשים מנתקל דהתם לנתקל דהכא והא רב פוטר התם אפילו שיבר בידים. עוד כתבו בתוספות ובמתניתין נמי תנן היה בעל חבית ראשון וכו' ונשברה החבית בקורה פטור. תימה מה ראיה מביאים דאנוס גמור פטור שאני התם שבעל חבית פשע שעמד ולא הודיע לבעל הקורה ולכך פטור. גליון.

לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים: והא דתנן שור פקח ביום פטור ואף שור אין דרכו להתבונן בכיוצא בזה שלא לדרוס דהיינו להזיק. וי"ל דדוקא בני אדם לפי שהם בעלי מחשבה. והראב"ד ז"ל תירץ דדוקא בור ברשות הרבים דאית ליה קלא אבל כד והדומה לו דאקראי בעלמא לא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה דמנחי ליה ברשות הרבים שאין דרכן וכו'. ע"כ. הרשב"א ז"ל.

ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ כתירוץ התוספות וזה לשונו דוקא בשור דעיניו למטה אבל אדם דעיניו למעלה לא. ואם תאמר הא דאמרינן נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור אף על פי שהם עיניהם למעלה. יש לומר דהיינו טעמא שהן פטורין משום שזה סובר שאותו הבא ישמור ממנו ויחזור לצד אחר וכן סובר האחר ומשום הכי פטורים אבל הכא דכדו למטה על הקרקע אין דרכו להתבונן שאדם עיניו למעלה. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל לא דמי לשור פקח שאין השור ושאר הבהמות בעלי מחשבות ולפיכך דרכן להתבונן. ומה שאמרו כי אית לך רשותא לסגויי עלי וכו' ואם דרכה להתבונן האיך יש לה רשות לילך עליה בודאי אין דרכן להתבונן בהילוכן שלא לדרוס על הכלים ועל כל מה שלפניהם דרך הילוכן אבל שור פקח דרכו להתבונן בכך מצד שאין להם מחשבות ואין בהם אלא מה שנמשך להם מצד טבעם שנכלל דחיית הנזק מעליהן והבריחה ממנו אבל אדם מרובה במחשבות מצד שכלו ואינו מתבונן בדרכים ואם כן כשנתקל אינו פושע ופוטרים אותו ומחייבים את המניח שכל שנזדמנו שני גורמים בהיזק שעל כל אחד יש לך מבוא לחייבו יותר אנו רואים איזה ראוי לחייבו יותר ומחייבין אותו ופוטרין את האחר. וכן בזו המניח ראוי לחייבו יותר ופוטרים את הנתקל. ע"כ. וכבר כתבתי לעיל לשון הר"ר ישעיה ז"ל ומה שכתב הרא"ש ז"ל.

וכתב הראב"ד ז"ל לרב ושמואל דאמרי דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והוזקה בהם אדם בלילה חייב ביום פטור ולר"א אפילו ביום חייב. ע"כ.

ופסק רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו סוגיא דשמעתא בממלא רשות הרבים כולה אפילו אם שבר פטור ובאפלה נתקל ביום פטור שבר חייב וקיימא לן כרבי יוחנן דהא אמר רב פפא מתניתין דייקא כוותיה. ותו הא תנן סתמא אדם מועד לעולם ואפילו אונס חייב בנזק ושמואל ורבא דמחייבי בכהאי גוונא בנתקל כל שכן דמחייב בה רבי יוחנן ואסיקנא דכי הוה עובדא בקרנא דבי עצרי אבל זולתם באפלה או בקרן זוית לא דאמרינן דרך בני אדם להתבונן בדרכים. ע"כ.

קרנא דעצרי הואי: פירוש כגון שעת הגתות והבדים שדרך בני אדם להניח כליהם בחוץ מתוך שרשות היחיד צר לתקן חביותיהם ולהדיחם. ויש אומרים דוקא בקרן זוית שבית הבד או הגת לשם ובאין לשם כולם עם כליהם וכשמוצאין בית הבד מלא מניחים כליהם לשם. הרב המאירי ז"ל.

(חושן משפט תכ) שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל: צריך עיון אמאי לא השיב רב נחמן דילמא כי איבעיא ליה לרב חסדא היכא שהניזק תפס מן ממון המבייש שיעור בשתו והותר ומשום הכי היה שואל כמה ישומו לו והשאר יחזיר לו דהא תרצינן הכי בהחובל בההוא מעשה דההוא חמרא דאלס ידיה דינוקא וכו' ואמרינן לא נצרכא דתפס. דלא מהני תפיסה אלא לנזק דאיכא חסרון כיס אבל לבושת דליכא חסרון כיס לא מהני תפיסה והא חזינן בההוא מעשה דתקע לחבירו בפרק ארבעה וחמשה ברב טוביה דעבד ביה מעשה וכן בחנן בישא והנהו מעשים בבבל הוו ודנו דין בושת. אלא ודאי מיירי בדתפס המבויש מן המבייש יותר משיעור בושתו ובאו לבית דין לשום דמי הבושת ולהחזיר לו השאר שמע מינה דמהני תפיסה אפילו לדבר דלא חסרי ממונא. ה"ר יהונתן ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית וכו'. יש מפרשים ששיעורים אלו כולן דמי בושת ובושת קנס הוא. ויש מפרשים כי זה דמי בושתו וצערו ולאו קנסא ממש קאמר וכו'. וקשיא לי מאי קאמר דהא אי תפס לא מפקינן מיניה ואפילו לא תפיס אי אמר קא בעי ליה זימנא בארץ ישראל מזמנים ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה ואם כן צריכין אנו לדעת בשיעורין דאי מפייס ליה מנפשיה כדי שיעוריה שרינן ליה שמתיה ואי נמי תפס טפי מפקינן מיניה. ויש לומר דהיינו דקאמר ליה אימא לי גופא דעובדא היכי הוה כלומר אימא לי אי תפס אי לא דעובדא היכי הוה. ע"כ לשונו.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל כבר ידעת שהחובל בחבירו חייב בחמשה דברים ומכל מקום יש הכאות שאין בהם נזק ולא שבת ולא ריפוי אלא צער מעט ובושת אם גדול ואם קטן לפי המבייש והמתבייש ולפי ההכאה והכאות אלו היה מנהג קבוע בזמן חכמי התלמוד להגבות בזיון ובושת גדול שבהן והוא שבייש קטן את הגדול או בזוי את המכובד דבר קצוב בדרך הנזכר כאן ולמטה מן הגדולים הכל לפי המבייש והמתבייש. ויש אומרים שבושת זה לעניים ולמעלה מהם הכל לפי המבייש והמתבייש ומנהגות אלו הם שאם הכהו בארכובותיו שלשה סלעים כנגד שלש עצמות שבארכובה ולבעיטה חמש פירוש אם ביעט בו ברגליו חמשה כנגד חמש אצבעות שבו לסנקודית פירוש שהכהו באגרופו או באחורי ידיו שלשה עשר סלעים כנגד שלשה עשר פרקים שבחמש אצבעות כשתסיר מהם שנים שבגודל שאינם כנגד האחרים וכן בכולם. ומה שלא התבאר כגון אם הכהו במקל ורצועה או בברזל הגרזן או בבית יד שלה או באוכף של חמור או בדבר אחר שודא דדייני. וכל אלו לבושת וכמו שאמרו בירושלמי הכהו בטומוס שבידו אינו נותן לו אלא בושת. ע"כ לשונו.

והר"ר יהונתן ז"ל כתב וז"ל יש מפרשים לסינוקריה שהכה את חבירו כלאחר יד וכפי הבושת והבזיון גדול שעושה שלא כמנהג המכים זה את זה הענישוהו חכמים. וצריך עיון דלקמן בפרק החובל חזינן שחייבו רבי עקיבא ארבע מאות זוז ואפילו נאמר דהני זוזי פשיטי נינהו כדאשכחן בכתובות חמישים זוזי פשיטי אכתי הם יתרים על זה הסך הנזכר כאן. וי"ל דהכא מיירי שסטרו על גביו או על מעיו וסטרו דהתם מיירי על פניו ועל לחייו דבושתו מרובה.

ורבינו חננאל ז"ל כתב זה לשונו סינוקרית פירוש הכאה באגרוף תחת לחייו. ע"כ. והר"מ מסרקסטה ז"ל כתב וז"ל הר"מ ז"ל פירש סינוקרית שקיבץ אצבעותיו כמו אגודה והכהו. ויש מפרשים לסינוקרית שהוא אחורי ידיו על גופו. ויש מפרשים ראש ארכובה אמצעית ורכובה סתם הוא שוקו ובזיון מכת רכובה מועט מבזיון סינוקריה. ע"כ.