שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק א/דף יד

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יד עמוד א

הא ביום חייב. תימה ולימא חייב המשאיל דהא רישא נמי בחיובא דמשאיל איירי. וי"ל דפשיטא דמשאיל פטור ביום כמו בלילה כיון דהיתה עומדת במקום שמירה ואין עליו לידע אבל שואל שהוא בביתו יש לו לידע ביום מתי נפרצה. הרא"ש ז"ל.

וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ונראה לי דסיפא על כרחך בשומר קא מיירי דאי בעל השור אפילו ביום פטור עד שיודיעוהו דמנא ידע הא לאו לגביה קאי. ע"כ.

וזה לשון תלמיד ה"ר פרץ ז"ל הא ביום חייב. וא"ת לישני לה דחייב המשאיל קאמר. ועוד קשה היכי דמי אי בכותל רעוע אפילו כי נפרצה נמי בלילה ליחייב ואי בשאינו רעוע ביום אמאי אינו חייב. יש לומר דמיירי בכותל רעוע ומכל מקום ביום חייב דנהי דאנוס הוא בפרצת הכותל מכל מקום היה לו ליזהר לרדוף אחר הבהמה כשיצתה ולחזור ולהכניסה ולנעול בפניה כיון דיום הוא. והשתא ניחא דלא מצי למימר דקאי אמשאיל דמשאיל אפילו ביום פטור דהא אינו יודע מתי יצתה שהרי אינה בביתו שהבהמה שם ולא רמי עליו לחזור אחר הבהמה אבל שואל שבביתו היא וידע בה כשיצאה רמי עליה לחזור אחריה ביום כדפירשתי. ע"כ.

ותלמידי הר"י תירצו בשם גליון תוספות דאם איתא דחייב קאי אמשאיל לא הוי ליה למתני תו בסיפא חב לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ משום חיובא דמשאיל דמרישא דמתניתין שמעינן לה דהוי כשאר מזיקין דמשלמי ממיטב כדקתני ברישא ולא איצטריך סיפא לאתויי הא אבל לגבי שואל הוי חדוש לשלם ממיטב. ע"כ.

אבל הראב"ד ז"ל כתב וז"ל הא ביום חייב. וליכא למימר על המשאיל קאמר דאם כן אפילו נפרצה בלילה ופרצוה ליסטים נמי ליחייב דכיון דשואל לא קבל עליו שמירת נזקיו הוה ליה כאילו הניחו בלא שומר בלילה ואי הוה גביה כשפרצוה ליסטים הוה קאי איהו באפה ועד שלא תזיק הוה שומר ומינטר לה ואם כן הוה ליה תחילתו בפשיעה וסופו נמי בפשיעה אלא ודאי על שואל קאמר ואם לא קבל עליו שמירת נזקיו אפילו ביום נמי ליפטר. ושני ליה הכי קאמר ואם קבל עליו שמירת נזקיו ויצתה והזיקה ביום חייב ונפרצה בלילה וכו'. ותמיהא לי טובא תנא אמאי שבקיה לדינא דמשאיל ונקט דינא דשואל ומאי טעמא לא אסיק למימר דינא דמשאיל וליתני נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים חייב דשמעינן נמי דינא דשואל מינה והשתא סתים סתמיה דליכא למילף דינא דמשאיל מאי הוי. ע"כ.

ח"מ שצ"ו ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל מי שמסר שורו לאחד מארבעה שומרים כלם נכנסו תחת הבעלים לחיוב שמירתן ודוקא בשלא שמרוהו כראוי הא שמרוהו שמירה מעולה ויצא והזיק שומר פטור ובעלים לדעת גדולי המחברים חייבין ולא יראה כן ואם בשמירה פחותה שומר חנם פטור והשאר חייבין כמו שיתבאר במסכתא זו. הוזק שור זה של בעלים ביד השומר מצד שור של אחרים אם מצד פשיעת השומר חייב השומר לבעלים בכל הנזק והוא גובה מן המזיק חצי נזק אם הוא תם ואם שלא בפשיעת השומר הרי הוא אונס. ובשואל חייב בכל ובאחרים פטור אלא שהבעלים גובין מן המזיק כדינם. הוזק שורו של שומר מצד שורו של בעלים פטורין הבעלים מכלום. הוזק שורו של בעלים מצד שורו של שומר אם בפשיעתו חייב בכל ואם באונס בשואל חייב בכל ובאחרים יראה לי שחייב חצי נזק בתם ושלם במועד. קבל עליו שומר זה שמירת גופו אבל לא שמירת נזקיו הרי הבעלים חייבים בנזקיהם אם הזיקו והשומרים חייבין אם הוזקו על דרך שהתבאר. מכל מקום נפרצה כותל בלילה או שפרצוה ליסטים ויצאה והזיקה פטור בין השומר בין הבעלים ודוקא שהיה כותל בריא כמו שיתבאר וביום חייב ודוקא אם היה שם אבל אם לא היה שם פטור עד כדי שיעור שיודיעוהו. קבל השומר עליו שמירת נזקיו אבל לא שמירת גופו כל שהזיק השומר חייב וכל שהוזק השומר פטור ובעלים חוזרים על המזיק. ע"כ.

מי לא פליגי. כתוב בתוספות הוה מצי לאוקמי ההיא דרב יוסף לא לזה וכו' גם לפירוש הקונטרס דלקמן הוי מצי לאוקמוה לפירות דחד ולשניהם לשוורים. וגליון תוספות כתבו דלא מצי לאוקמי כמו שכתבו בתוספות דלשון חצר השותפין אינו מיושב. ואומר הר"י דלהכי קרי שותפין דלעולם רשות לשניהם ליתן פירות אך מי שמקדים אז לחבירו אין עוד רשות ואם יבואו שניהם יחד לשניהם רשות מיהו סתם שותפות אינו כן. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

וההיא דרב יוסף בחצר מיוחדת לפירות. ואם תאמר ולימא איפכא דמיוחדת לשוורים ואינה מיוחדת לפירות ודוחק לומר משום דדייק נמי דקתני התם דומיא דפונדק ופונדק אינו מיוחד לשוורים אלא לפירות. וי"ל דסבירא ליה לתלמודא דאם היתה מיוחדת לשוורים מי לא חשיב חצר הניזק כלל אפילו לענין שן דהא ברשות נכנסה. מהר"י כהן צדק ז"ל.

מתקיף לה רבי זירא. כאן מצינו למימר דאגופה דברייתא פריך. ויש לפרש דפריך אשנוייה והכי פריך הא בעינן בשדה אחר אלא על כרחך משמע לן דאפילו הכי חשוב שדה אחר אם כן אפילו מיוחדת לשניהם והדרא קושיא לדוכתה קשיין אהדדי. מהרב ר' משה ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל איני והא תני רב יוסף חצר השותפין והפונדק וכו'. תיובתא דרבי אלעזר אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגי וכו'. קשה לי למה לן לשוויי פלוגתא ביני מתנייתא לימא אמר לך רבי אלעזר הכא במאי עסקינן בחצר המיוחדת לחד מינייהו לפירות ולא לזה ולא לזה לשוורים דבהכין מודה ודאי רבי אלעזר דחייב על השן ועל הרגל וכדאיתא לקמן בפירקין בגמרא דבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישוך. ועוד דכי אוקימנא האי מתניתין במסקנא בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשוורים מתקיף לה רבי זירא כיון דמיוחדת וכו' ואמר ליה אביי כיון דאינה מיוחדת וכו' שדה אחר וכו' אמאי דחקו עצמן לכך לאוקמה במיוחדת לפירות לאחד מינייהו ואפילו תרצה לומר דאין הכי נמי אלא דאביי לא בעי לאוקמה הכין אלא אוקמה במיוחדת לשניהם לפירות לאשמועינן רבותא דאפילו הכי שדה אחר קרינא ביה. ובעלי הגמרא נמי דפריקו אלין תרתין מתנייתא ואוקמוה בהכין מהאי טעמא הוא לאשמועינן הא לרבותא. הא ליתא דאם כן הוה ליה לרבי זירא לאסוקי אתקפתיה הכין אלא אמר רבי זירא ההוא דרב יוסף נמי במיוחדת לפירות לחד מינייהו ובעלי הגמרא נמי כיון דאותבוה מינה לרבי אלעזר שפיר הוה מצי טפי לפרוקי במיוחדת לחד מינייהו כי היכי דתיקום ככולי עלמא בין כרב חסדא בין כרבי אלעזר ותו לא איצטריכינן למעבד שאילתא לימא מדמתניתין לא פליגן וכו'.

וצריך לומר דעל כרחך לא אפשר לאוקמי לרב יוסף במיוחדת לפירות לחד מינייהו דהא פונדק קתני ופונדק מיוחד לזה ולזה לפירות ולא לשוורים אלא על כרחך במיוחדת לזה ולזה לפירות הוי וחצר דומיא דפונדק הלכך אתקיף עלה רבי זירא לומר דמשבשתא היא ומסמכינן לרב יוסף מקמי ברייתא דרבי שמעון והוא דעתיה דמאן דאמר אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגן כלומר אחריתי פליגא אההיא דרב יוסף ודרב יוסף משבשתא היא ולא קרינן ביה שדה אחר ולאביי איתנהו לתרווייהו ובעלי הגמרא נמי כי אתו לפרוקינהו למתנייתא ולמסמכינהו לתרווייהו כהלכתא הכי סבירא להו דמיוחדת לפירות ולא לשוורים שדה אחר קרינן ביה.

ואכתי קשיא לן דכי אתיא לתרוצי תרתי מתניתין דרב יוסף במיוחדת לפירות וכו' ודרבי שמעון לפירות ולשוורים דומיא דבקעה משמע דאתא לדחויי מאי דקא מתרצינן אליבא דרבי אלעזר דמתנייתא פליגא וליתא לדרב יוסף ולאותובי לדרבי אלעזר כדמעיקרא מההיא דרב יוסף ואם כן היכי מיבעיא לן בתר האי אוקמתא לימא כי היכי דמתנייתא לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי דהא אנן אקשינן מהא דרב יוסף אמר רבי אלעזר ולומר דלא מודה בה רבי אלעזר ואמרינן נמי אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגן דמדקתני בה הפונדק משמע דמיוחדת לזה ולזה לפירות ומשבשתא היא דכל המיוחדת לשניהם לאו שדה אחר קרינן ביה. וי"ל דמאי דמתרצינן כי תניא ההיא בחצר המיוחד לזה ולזה בין לפירות בין לשוורים לאו למהדר ולאקשויי לרבי אלעזר קא אמרינן אלא שלפי שאמרו אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתנייתא לא פליגי ולומר דדחיא הא דרב יוסף מקמי כללי דרבי שמעון אמרינן דלא דחו חדא מינייהו ותרווייהו איתנהו.

ואפשר דרבי אלעזר ורב חסדא תרווייהו נמי לא פליגי ותרווייהו מודו בהכין דרב חסדא דאמר חייב במיוחדת לפירות ולא לשוורים ורבי אלעזר דפטר במיוחדת לזה ולזה בכללי דרבי שמעון ומעיקרא כי אותבינן מההוא דרב יוסף לדרבי אלעזר וכי אתינן נמי לדחויי הוה ס"ד כדתני רב יוסף לדרבי אלעזר בכל חצר השותפין קאמר מדלא מפליג בה כדמפליג בכללי דרבי שמעון ולא מסקינן אדעתא דומיא דפונדק קאמר ומשום דאסתפק לן הכין איבעיא לן אי לא פליגי אמוראי ומודו בהאי דאוקימנא ותריצנא במתנייתא או לא.

וגירסא אחרת יש מהופכת מזו שכתבנו והכי גרסינן אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתנייתא מי פליגי והתניא וכו' אלא כי תניא ההיא בחצר המיוחדת וכו' ורבי אלעזר הוא דמתרץ לה למתניתין. ואינה מחוורת בעיני דכיון דלפרוקה לדרבי אלעזר מתרצינן הני תרתי מתנייתא ומוקמינן בהכין ודאי רבי אלעזר הכין סבירא ליה ומאי קא מיבעיא ליה למימר מדמתניתין לא פליגן אמוראי נמי לא פליגן. וי"ל דרבי אלעזר פשיטא ליה דבהכי מודה אלא דרב חסדא מספקא ליה דילמא לא מודה בה אלא אפילו בחצר המיוחדת לשניהם בין לשוורים בין לפירות קא מחייב מדאקשי עלה ממתניתין דקתני ורשות הניזק והמזיק ופריק דהכי קאמר חוץ מרשות המיוחדת למזיק דפטור ורשות המזיק והניזק כשהזיק חב המזיק אלמא לא מפטר אלא ברשות המזיק בלבד משום דאמר ליה פירותיך ברשותי מאי בעי אבל כל שהוא רשות מזיק וניזק חייב.

אלא דאכתי קשיא לאותה גירסא דהיכי פשטינן דרבי אלעזר מודה בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת לשוורים דקושטא דמילתא דרבי אלעזר לא מחייב עד שתהא מיוחדת לחד מינייהו לפירות וכדאיתא לקמן גבי מתניתין דהבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישוך וכו'. והגירסא הראשונה נראה לי עיקר דגמרא הוא דמתרץ להו למתנייתא ומוקי להו בהכין ולא רבי אלעזר ולא לפרוקה לדרבי אלעזר כנ"ל.

קתני מיהא חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן וכו'. קשה לי אמאי לא אלים לקושיא טפי ולימא קתני לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן וכו' וההיא על כרחך לא לזה ולא לזה אלא לחד מינייהו קאמר כדאיתא לקמן אלמא לא משכחת חיובא אלא בהכין. וי"ל דניחא ליה טפי לאקשויי ליה ממאי דקתני פטור בהדיא מלאקשויי ליה מדיוקא. ועוד דאכתי לא רמי אנפשיה דהאי שאינה של שניהם ליכא לפרושה שאינה של שניהם אלא דחד כן נראה לי. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר לך רבי אלעזר ותסברא דמתנייתא לא פליגי והא תניא ד' כללות וכו'. אלא ודאי תנאי היא ואנא דאמרי כרבי שמעון בן אלעזר הדר אמר לעולם לאו תנאי היא ולא קשיין אהדדי וכו' והא דרבי שמעון בן אלעזר בחצר המיוחדת לשניהם בין לפירות בין לשוורים דהוי ליה כרשות הרבים והא דרב יוסף במיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת כלל לשוורים דכיון דאין להם רשות להכניס שם שוורים שדה אחר קרינן ביה ולגבי שן הויא לה חצר הניזק. מתקיף לה רבי זירא וכיון דמיוחדת לשניהם לפירות לאו שדה אחר הוא וכו'. וקשה לי מאי טעמא לא אמר בחצר המיוחדת לאחד מהן לפירות ולזה ולזה לשוורים כדאמר לקמן. וי"ל משום דקתני לה דומיא דפונדק דאין דרכו להעמיד בו שוורים ועל זה שאל רב אחא לרבינא לימא מדמתנייתא לא פליגן וכו' אמר ליה אין ואם תמצא לומר פליגי מדאצטריכינן לדחוקי מתניתין ולפרושי מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ואי לא פליגי אהדדי לא איצטריך להכי דהא משכחי לה בפיטורא וחיובא בקושיא דאביי ובפירוקא דרבי זירא פליגי כלומר בחצר המיוחדת לשניהם בין לפירות בין לשוורים ודאי לא פליגי דההיא לגבי שן הויא לה רשות הרבים אלא כי פליגי בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת לשוורים כלל דרב חסדא מוקים לה להא דרבי שמעון בן אלעזר בחצר המיוחדת לפירות ולשוורים ולרב יוסף במיוחדת לפירות ולא לשוורים ורבי אלעזר מוקים לה לדרבי שמעון בן אלעזר במיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים והוא דאמר כרבי שמעון בן אלעזר ואף על גב דקתני לה דומיא דבקעה קשיא לן ולמאן דפטור והא צדי הרחבה דכהאי גוונא הוי ומשתלמת מה שהזיקה ואיכא למימר דבכי הא ליכא שתוף דכל חד וחד מנח פירי להדי ביתיה. ע"כ לשונו.

לימא וכולי אמוראי נמי לא פליגן. תימה היאך נסתפקו בדבר זה והא רבי אלעזר גופא הוא דקאמר לקמן גבי מתניתין דבהמה אינה מועדת כולה מתניתין כרבי טרפון היא ובחצר המיוחדת לפירות לאחד מהם אלמא עד שתהא מיוחדת לאחד מהם לפירות לא מחייב רבי אלעזר. ונראה דההיא מימרא דרבי אלעזר לא שמיע להו. אלא לאו לא לזה ולא לזה אלא דחד. תימה לי דאם כן מאי לא לזה ולא לזה ליתני לא לזה ולזה. ומדוחק יש לו לומר דהכי קאמר לא לזה ולא לזה לשוורים אלא דחד מינייהו לפירות. הרשב"א ז"ל.

אימא סיפא. הכי גרסינן לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן ועל הרגל וכו' מאי לא לזה ולא לזה וכו' והא בעינן ובער בשדה אחר דשדה אחר משמע בשדה שהוא של אחר שזה מבער אלא פשיטא לא לזה ולא לזה אלא דחד ומנו דניזק וקתני על הקרן חצי נזק אתאן לרבנן רישא רבי טרפון וסיפא רבנן. רבינא אמר כולה רבי טרפון היא ומאי לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד ומנו דניזק ולזה ולזה לשוורים. גירסא אחרת ולא לזה ולא לזה לשוורים דלגבי שן הויא לה חצר הניזק דשדה אחר הוא לפירות ולגבי קרן הויא לה רשות הרבים. חשבתי עוד כי יש להעמיד נוסחת הספרים שכתוב בהם ולא לזה ולא לזה ואף על פי שאמרו אלא דחד לא לזה מיוחדת לכל דבר וגם לא לזה לפי שיש לשניהם תשמיש בחצר לגופן ולכליהן חוץ מפירות ולשוורים שהיא מיוחדת לניזק. וכך הצעתו של דבר לפי שאמר לא לזה ולא לזה משמע שאין להם שום זכות בחצר ופירש כגון חצר שאינה של שניהם כלומר שאינה משותפת אלא היא לאחד ואם היא לאחד האיך אמר בתחילה שאינה לא לזה ולא לזה. אבל כך רצה לומר שאינה לא לזה כולה ולא לזה כולה אלא לשניהם ולא לשניהם לכל דבר אלא לשניהם לדירה ולתשמיש אחד אבל אינה לפירות ולשוורים אלא לניזק וזה שאמר כגון חצר שאינה של שניהם ועל זה הדרך נופלים שתי הלשונות הללו בחצר. עד כאן לשון הראב"ד ז"ל.

כתבו בתוספות בדיבור לא לזה ולא לזה ולא גרסינן כמו שכתוב בספרים וכו'. כדמוכח לעיל. קשה והרי אינו דומה לעיל דהתם דוקא במיוחד לשניהם לפירות ולשוורים הוי כרשות הרבים אבל הוי מיוחד לפירות דחד ולשניהם לשוורים הוי חצר. ויש לומר אם כן כשאמר התלמוד הא דתני רב יוסף דאוקמה בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ולא לשוורים יעמיד אותה כשאינה מיוחדת לשניהם לפירות ולשוורים ואז הייתי יודע דאם היא מיוחדת לחד לפירות ולשניהם לשוורים אכתי הויא חצר הניזק ומדלא קאמר הכי שמע מינה דוקא מיוחדת לשניהם לפירות הויא חצר הניזק אבל אם היא מיוחדת לפירות לחד ולשניהם לשוורים הויא רשות הרבים. גליון.

וזה לשון הרא"ש ז"ל ומיהו יש לחלק דלעיל מיוחדת לשניהם לפירות ולשוורים אבל הכא דמיוחדת לחד מינייהו לפירות אף על פי דמיוחדת לשניהם לשוורים חשיבי חצר הניזק. ע"כ לשונו.

וזה לשון תלמידי ה"ר ישראל ז"ל התוספות מוחקין הגירסא. וקשה לי נקיים הגירסא ונאמר כן מתי שיש לו פירות לחד אז אין לו רשות לשוורים וכשאין שם פירות אז לשניהם רשות לשוורים. וכתבו בתוספות כדמוכח לעיל. ונראה דמוכיח מדקאמר לעיל כיון דאינה מיוחדת לשוורים. וא"ת הטעם אינו אלא שמיוחדת נמי לפירות אבל אם לא היתה מיוחדת לפירות ייחוד שוורים אינו מזיק אם כן לא יאמר כיון שאינה מיוחדת לשוורים יאמר כיון שאינה מיוחדת לשניהם כיון דבשניהם תולה אלא ייחוד שוורים גרע טפי. עוד כתבו בתוספות ועוד לישנא לא משמע הכי כלומר דברייתא קתני לא לזה ולא לזה דהוה ליה למימר לא לזה ולזה. וקשה על הברייתא עצמה דלימא רבותא בשניהם לפירות. וי"ל דניחא ליה למימר הכי דאינה מיוחדת לא לזה ולא לזה אלא דחד דהוי רבותא לגבי קרן שאפילו הכי הויא רשות הרבים. ודוחק דאם היו שניהם לפירות הוי רבותא לאידך גירסא דאפילו הכי הוי חצר הניזק ומה ראה לאשמועינן האי רבותא מהאי רבותא. ע"כ לשונו.

רבינא משמיה דרבא אמר כולה רבי טרפון וכו'. תימה דלעיל אמר רבינא דלא פליגי אמוראי דמודי רבי אלעזר במיוחד לפירות ולא לשוורים דחייב ואם כן אמאי איצטריך רבינא הכא לאוקמי בשאינה מיוחדת לשניהם לפירות אלא לחד אפילו מיוחדת לשניהם נמי. ושמא הכא משמיה דרבא קאמר וליה לא סבירא ליה. אי נמי אוקמה הכי משום דסבירא ליה דפליגי בקושיא דרבי זירא ופירוקא דאביי. אי נמי מוקי לה הכי משום דבברייתא קתני לא לזה ולא לזה משום הכי ניחא ליה לאוקמי דאף בפירות לא לזה ולא לזה אלא דחד. ע"כ גליון תוספות.

הגליון תירץ אי נמי מוקי לה הכי משום דבברייתא וכו'. וקשה על הברייתא עצמה דלימא רבותא בשניהם לפירות. וי"ל דהכי הוי רבותא לגבי קרן דאף על גב דלגבי פירות הוי דחד הוי לגבי שוורים רשות הרבים. ודוחק דאפילו היה לשניהם לפירות הוי נמי רבותא כיון דלשניהם לפירות הוי חצר הניזק. ע"כ תלמידי הר"י ז"ל.

הכי גרסינן לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד ולא לזה ולא לזה לשוורים והיא גירסתו של רבי יעקב ז"ל. ולא גרסינן ולזה ולזה לשוורים דכל שהיא מיוחדת לשניהם לשוורים רשות המזיק היא דאמר ליה בעל השור כיון דישנה מיוחדת לשוורים היה לך לשמור פירותיך. הרשב"א ז"ל.

אי הכי ארבעה כללות שלשה הוו. כך גירסת הספרים וכמדומה שאינה מחוורת דעל כרחך ליכא אלא שלושה כללות חייב בכל ופטור במקצת וחייב במקצת. וכן אי אפשר להחליף לחייב את השן ואת הרגל ולפטור את הקרן. אבל רש"י ז"ל והתוספות מקיימין אותה ופירשו וכו'. ויש ספרים דלא גרסי אי הכי והיא הנכונה שבגירסאות. הרשב"א ז"ל.

והראב"ד ז"ל קיים הגירסא כפירוש רש"י ותוספות וז"ל אי הכי ארבעה כללות שלושה הוו בשלמא אי רישא רבי טרפון וסיפא רבנן היינו ארבעה כללות דינים שנים שהן שווין בהן והשלישי יש בו שתי דעות ונחשבו לשני דינים והיינו ארבעה כללות ואותן שהן שווין דין רשות המזיק ורשות המשותף לגמרי כגון בקעה והשלישי שיש בו שתי דעות הוא רשות הניזק לגמרי דפליגי ביה בקרן אלא השתא ארבעה דינים תלתא הוו דשן ברשות הניזק תנא ליה וקרן ברשות הרבים דהיינו חצר המיוחדת לשניהם לשוורים או שאינה מיוחדת לשניהם כלל הא תנא ליה שלושה כללות בארבעה מקומות והן רשות הניזק לגמרי ורשות המזיק לגמרי ורשות המשותף לגמרי כגון בקעה וכדומה לה ורשות הניזק לשן ורגל אבל לקרן מיוחד לשניהם.

וקשה לי אי מקומות קא חשיב ליתני ששה מקומות דהא איכא חצר שאינה של שניהם כלל ורשות הרבים. ואם תאמר אלו בכלל בקעה הם שהרי שניהם שווין בהן הא איכא אחריתי והיא חצר שהיא מיוחדת לניזק לפירות ולמזיק לשוורים דלגבי שן הויא חצר הניזק ולגבי קרן הויא ליה חצר המזיק. ואיכא למימר האי אף על פי שהיא מיוחדת למזיק לשוורים לא הוה ליה חצר המזיק דנהי דלגבי נזיקין דשור בשור הויא ליה חצר המזיק אבל גבי נזיקין דשור באדם הויא לה רשות הרבים לנגיחה ונגיפה ובעיטה וכן לרבינא על כלים משום הכי לא תנא ליה. ע"כ.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל אי הכי ארבעה כללות שלושה הוו לניזק ולא למזיק חייב בכל למזיק ולא לניזק פטור בכל לזה לפירות ולשניהם לשוורים תם משלם חצי נזק מועד נזק שלם הנה שלושה דינים ופרקינן שלושה כללות בארבעה מקומות כלומר לזה לפירות ולזה ולזה לשוורים שני מקומות הם. ע"כ ולא הבנתי דעתו.

ח"מ שפ"ט ולענין פסק הלכה הרי"ף פסק דבחצר השותפין בזמן שהיא מיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשוורים חייב. ואני תמה שהרי סוגיין שמעתין משמע דאינו חייב אלא במיוחדת לפירות לחד מינייהו מדאקשיה בכלליה לרבי שמעון דאמר לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן מאי לא לזה ולא לזה אילימא אין לזה ולא לזה כלל וכו' אלא לא לזה ולא לזה אלא דחד אלמא לא מפרשינן להו כלל דרבי שמעון אלא בהכין ורבי אלעזר נמי הכין מפרש לקמן דאינה חייבת אלא במיוחדת לפירות לחד ואיך נדחה סוגיא זו שהיא סוגיא דגמרא. וי"ל דההיא פירוקא דפירקו בעלי הגמרא ואמרו מתניתין לא פליגא וכו' ואוקימו הא דרב יוסף במיוחדת לשניהם וכו' וכלליה דרבי טרפון וכו' חשבינן ליה קושטא מדקאמר דיקא נמי דקתני בההיא דומיא דפונדק וכו'. ואף על גב דאקשי בה רבי זירא לאביי קים לן דאביי דקאי באוקמתא דגמרא דדייקא ואמרה שמע מינה והך סוגיא דפירשו לא לזה ולא לזה אלא לחד דילמא משום דבעי לאוקמה לחיובא כדברי הכל ואפילו לרבי אלעזר דסבירא ליה דאינו חייב עד שתהא מיוחדת לפירות לחד כאתקפתיה דרבי זירא כי היכי דלא תיקשי הניחא לאביי אלא לרבי זירא אמאי חייב. ומיהו אפשר לפרשה לא לזה ולא לזה בין לשוורים בין לפירות אלא לפירות חייב בה על השן ועל הרגל וניחא טפי בהכין מדקתני לא לזה ולא לזה ולא קתני לא לזה ולזה. כן נראה לי. וחצר השותפים דלא מיפלגי בה היינו לחייב אחד מן השותפים על חבירו אבל אחר דעלמא ודאי חייב. הרשב"א ז"ל.

כתבו חכמי הצרפתים שחצר שאולה או שכורה חצר הניזק היא ואף על פי שאין השאלה והשכירות קונין. מאירי ז"ל.

דף יד עמוד ב

פרה שהזיקה טלית וכו'. פירש הקונטרס שהזיקו וכו'. וקשה דעל כרחך וכו' כמו שכתבו בתוספות. ועוד דהוה ליה למימר שמין אותן בדמים. הרא"ש ז"ל. ועוד קשה דהוי ליה למימר וטלית שהזיקה פרה או פרה וטלית שהזיקו זה את זה ומדקאמר שהזיקה משמע דמילתא אחריתי היא. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.

כתוב בתוספות וקשה דעל כרחך פרה שהזיקה טלית וכו'. תימה אמאי לא אוקמוה כגון בחצר השואל ששאל שור מחבירו והזיק טלית של שואל וטלית הזיק לשור וכגון שקבל עליו שמירת גופו ולא קבל עליו שמירת נזקיו ואז לא היה קשה מה שמקשים התוספות. ויש לומר שאם היה מעמיד כך פשיטא דמשאיל פטור בהיזק דטלית דנהי דלא קבל עליו נזקיו של עלמא מכל מקום היה לו לשמור אותו שלא יזיק לטלית שלו. גליון.

ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל תירצו דלהכי לא מוקמינן הכי דאם כן פשיטא שלא נאמר תצא טלית כי למה לא יפרע כל היזק הפרה דאפילו באונס חייב על הפרה. עוד הקשו תלמידי ה"ר ישראל ז"ל דנוקמה בחצר מיוחד לחד לטלית ולשניהם לשוורים. ותירצו דכיון דמיוחד לחד לטלית שוב אינו חייב מטעם בור. ואין לומר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דאז הוי במקום אחר דלמאן דאמר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו אינו חייב מטעם בור ליכא לאוקמה הכי. עכ"ל.

עוד כתבו בתוספות ועוד נמי שמעינן הא ממתניתין דהמניח וכו'. וכתב הרשב"א ז"ל ואיני מכיר קושיא זו וכי אומרים לברייתא פשיטא מתניתין היא הלא כל הברייתות כן והדא גופה אמרינן תנינא להא דתנו רבנן וכו' ע"כ. עוד כתבו בתוספות לאשמועינן דלא כרבי עקיבא דאמר לקמן בהמניח יוחלט השור לניזק. וקשה לפי זה סתם מתניתין דידן דלא כרבי עקיבא ולקמיה סתם מתניתין כרבי עקיבא דאמר יוחלט השור לניזק. וי"ל דהאי דמוקמינן השתא דלא כרבי עקיבא היא ברייתא. וכי תימא מכל מקום מתניתין דשום כסף מוקמינן דאתא לאשמועינן דלא כרבי עקיבא. וי"ל דמצי למימר דמתניתין דשום כסף אתא לאשמועינן דלא גבי מיתמי כמו שמפרשים התוספות. גליון.

עוד כתבו בתוספות וטלית בפרה אתא לאשמועינן דלא גבי מיתמי וכו'. פירוש כגון אחר שהזיקה הטלית מת בעל הטלית ותפס הניזק הטלית לאחר מיתה. הרא"ש ז"ל.

וטעמא משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב. וקשה אם כן מאי אתא לאשמועינן בסיפא דאמר שוה כסף מלמד שאין בית דין נזקקין וכו' והיינו משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב אם כן היינו רישא. וי"ל דלפי זה יוכל לומר דרישא דשום אתא לאשמועינן הצד האחר לאפוקי מרבי עקיבא דאמר לקמן בהמניח יוחלט השור לניזק. גליון.

אבל תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל כתב וז"ל ונראה למורנו רבי שיחיה דשום כסף דקתני במתניתין דאשמועינן שום זה לא יהיה אלא בכסף כלומר ואינו על דבר שעשה ההיזק יותר מעל שאר מטלטלין לא איירי אלא לענין דינא דטלית שהזיק פרה דלענין יתמי קאמר ולא לענין פרה שהזיקה טלית דהיינו קרן חדא דמסתמא קאי אניזקין איירי בהו לעיל ברישא דמתניתין השור והבור וכו'. וכל הני משתלמי מן העליה דאפילו לרב דאמר תנא שור וכל מילי דשור דמיירי נמי בנזקי קרן מכל מקום הא אוקימנא לעיל בקרן מועדת מדקתני ודרכו להזיק אלמא לא איירי מתניתין בקרן תמה דמגופו משלם דהיינו פרה שהזיקה טלית דקתני בברייתא. ועוד אי שום כסף דקתני במתניתין איירי לענין פרה שהזיקה טלית דהיינו קרן אם כן הא דקתני בתר הכי שוה כסף לומר דלא משתלם מיתמי רק מקרקעות ולא מגוף המטלטלין שהזיקו לא קאי אכולה מילתא דשום כסף דודאי פרה שהזיקה טלית דהיינו קרן משתלם מגוף הפרה גם מיתמי כדקאמר לקמן גבי שור שמכרו אינו מכור והוא הדין מיתמי.

לכך נראה דלא מיירי שום כסף אלא בניזקין דמשתלמי מן העלייה ולא בקרן. ועתה לפירוש רבינו תם לא ניחא מה שמקשים מאי קמשמע לן שום כסף שלא יגבה מן היתומים וכי עד השתא לא אשמועינן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב והוא הדין לניזקין אלא ודאי לענין גוף המזיק קאמר דסלקא דעתך אמינא דהוי כאלו תפס מחיים וחדא קאמר במתניתין שום כסף שוה כסף כלומר שום ההיזק לא יהא אלא בכסף ואינו על המזיק יותר מעל שאר מטלטלים ואותו שום שהוא בכסף יהיה גבוי משוה כסף מן הקרקעות ואי ליכא מן הקרקעות לא יטול מטלטלים של יתמי. ע"כ לשונו.

וכן פירש רבינו יהונתן ז"ל וז"ל אין אומרים תצא פרה בטלית לחלוטין ותהא נחלטת לניזק או טלית המזיק זה לחצי נזק זה וזה לכולו נזק לפי שכיון של יתומים הם המזיקין עכשיו וקיימא לן מטלטי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי אין בית דין רשאין לגבות חובם מהם כדאמרינן בסמוך בפירוש שוה כסף שאין בית דין נזקקין לגבות מהיתומים נזיקין דהזיקו בהמתן בחיי אביהם אלא אם כן ירשו נכסים שיש להם אחריות מאביהם והכי קאמר שום כסף לא יהא אלא בשוה כסף דהיינו קרקעות שלא נאמר כסף ישיב לבעליו אלא בבני אדם שאינם יתומים או ביתומים עצמן אם הזיק שורם ברשות אפוטרופוס אבל אם הזיק השור בחיי אביהם אין על בית דין לגבות מהיתומים אלא אם כן ירשו קרקעות הנקראים שוה כסף מאביהן. ע"כ.

וזה לשון ה"ר שמשון ז"ל אין לומר תצא פרה בטלית פי' רבינו תם וכו'. ואף על גב דלקמן בהמניח סתם לן כרבי עקיבא נימא דמתניתין לא קמשמע לן אלא דאין אומרים תצא טלית בפרה. אך קשה הא נמי על כרחך לא אתי לאשמועינן דאם כן תיקשי מאי איצטריך האי דלקמן שוה כסף והא הכא קמשמע לן דאפילו מגופה דמזיק לא גבי מיתמי כל שכן שאר מטלטלין. ויש לומר דאיצטריך לההיא דלקמן דלא נימא דהכא לא קמשמע לן אלא דיושם השור ואי לא תנא אלא סיפא הוה אמינא משום דמזיק גבי אפילו מיתמי קמשמע לן רישא. ע"כ. וזהו כפירוש גליון.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל פרה שהזיקה טלית. לאו דוקא פרה וטלית שבעל הטלית חייב לשלם מן העלייה ובעל הפרה אינו משלם אלא מגופו אלא אף אם בששניהם אינם משתלמין אלא מגופו או שניהם מן העלייה וכמו שאמרו בפרק המניח שני שוורים שחבלו זה בזה וכו'. ושמא תאמר מה הוצרכה והרי למדנוה מזו של שני שוורים שחבלו זה בזה אפשר שהייתי אומר התם הוא שהזיקו בזה אחר זה אבל בבת אחת יצא אחד בחבירו קמשמע לן דלא. ומכל מקום צריך לעיין היזק זה באיזה רשות היה אם ברשות הרבים הרי בעל הטלית חייב ובעל הפרה פטור ואם ברשות בעל הטלית וכו' ואם ברשות בעל הפרה וכו'. וקצת רבנים העמידוה בחצר של שניהם שהיא רשות ניזק אצל כל אחד וחייב בעל הפרה מדין רשות ניזק ובעל הטלית שאף ברשות הרבים היה חייב. ומכל מקום יש אומרים בזו ששניהם פטורין פרה מדין רשות הרבים וטלית משום דברשות הניח.

ויש מפרשים אותה ברשות הרבים ולא ברגל אלא בקרן כגון שבעטה וקרעה הטלית בבעיטה שהיא תולדת קרן וחייב ברשות הרבים ולא דרך הילוכה שהוא נזקי רגל. ואין זה כלום שאם כן טלית אמאי חייב והרי הואיל ומצד בעיטה הוזקה היא היא שהזיקה בעצמו. ומתוך כך פירשו קצת חכמי הצרפתים שמועה זו בדרך אחרת והעמידוה ביתומים והם גורסים או פרה שהזיקה טלית וכו' והייתי סבור לומר מטלטלים אלה שהזיקו מיהו יהיו נגבין מן היתומים קא משמע לן דלא אלא שמין את הנזק ומשלמין מן הקרקע כמו שהתבאר במשנה ואם אין להם קרקע מפסיד. ואף מהם פירשוה בדרך אחרת שאין היתומים יכולים לומר הרי ממון שלנו לא הזיקך אלא ממון אבינו שהיה קיים מאי אמרת פרה זו או טלית זה הזיקני טול אותו בנזקך והמותר אתה מפסיד ובא ללמד שאין יכולין לומר כן אלא שמין אותה ומשלם המותר בקרקע ואף בזו אם אין להם קרקע מפסיד.

ויש מפרשים כפירוש הראשון אלא שאין ההיזק בבת אחת ופירושה טלית שהזיקה פרה ברשות הרבים ופרה שהזיקה טלית בחצר הניזק. ויראה לי לפרש שמועה זו בדרך אחרת והוא שהוזקו שניהם זה בזה והיה נזק הפרה בכוונת היזק שהיא תולדה דקרן והפרה תמה ואין דינה אלא בחצי נזק ובעל הטלית דינו בנזק שלם והייתי אומר שאם הוזקו שניהם לא יהא כל הנזק נישום אלא שאם היזק הטלית עשרה והיזק הפרה עשרים יצאו עשרה כנגד עשרה ויהא בעל הטלית משלם לנזק הפרה עשרה ובא והשמיענו שכל הנזק נישום בדמים ונמצא בעל הפרה חייב לבעל הטלית חמשה שהוא חצי נזקו ובעל הטלית משלם לבעל הפרה עשרים ונמצא בעל הפרה משתלם ט"ו וזהו שום כסף שלא יהא נישום תחילה נזק בנזק אלא מעיקרו נישום בכסף. ע"כ לשונו.

כתב הרשב"א ז"ל וז"ל פרה שהזיקה טלית וכו'. פירש רבינו תם דטלית בפרה אתא לאשמועינן דלא גבי מיתמי וכו'. ואינו מתיישב בעיני דמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי אינה דבר תורה ולמאן דאמר דאורייתא אף הניזקין ובעל חוב דבר תורה גובין אף ממטלטלי דיתמי דמנא תיתי דלא ולמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אף מן הקרקעות אין נגבין לא בעל חוב ולא הנזקין אלא מן התקנה והיאך שייך לומר בכל זה דין מה שאמרה תורה מגופו או מן העלייה אלא אם כן תאמר שאלו היתה כוונת התורה לחייב מן העידית שבנכסים לתקנת הניזק אבל במקום פסידא אפילו מגופו לא היו חכמים מתקנים כזה שלא יהו הניזקין יכולים להשתלם מן המזיק והעמידום על דינם במקום זה. ע"כ.

וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל פרה שהזיקה טלית וכו'. פירש ר"י בשתי רשויות. והכי פירושו פרה שהזיקה בחצר בעל הטלית ונגרר הטלית ברשות הרבים ובפני בעל הטלית ולא סלקו והוזקה פרה. דאין לפרש ברשות אחד דאי ברשות הרבים טלית חייב ופרה פטור דהוי ליה טלית משנה ובא אחר ושינה בו שפטור ואי ברשות בעל הפרה איהו פטור ואי ברשות בעל הטלית בעל הטלית פטור. וריב"א ז"ל פירש בחצר המיוחדת לטליתות לזה ולזה ולזה ולזה לשוורים דלגבי קרן הויא לה ברשות הרבים ולגבי בור נמי הויא רשות הרבים ואי נמי חשבת ליה גבי בור רשות הניזק מחייב משום בור דלא מיעטה תורה אלא בור ברשות המזיק דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי אבל חופר בור ברשות הניזק מחייב יותר מברשות הרבים.

ועל כל אלה הפירושים יש להקשות מאי קמשמע לן רב יהודה מתניתין היא לקמן שני שוורים שחבלו וכו'. ואומר ה"ר יעקב דהא לאו קושיא היא דאיכא למימר תני והדר מפרש. והא דלא אקשי ליה ושני ליה כמו למעלה משום דכבר אקשי ליה לעיל על מילתיה דרב יהודה ושני תני והדר מפרש. אבל תימה דלא הוה ליה למימר תנינא להא דתנו רבנן הואיל ומתנייא האי דינא בהדיא במתניתין דלקמן.

ואומר רבינו תם דהכי פירושו פרה שהזיקה טלית או טלית שהזיקה הפרה אין אומרים בפרה שהזיקה טלית תצא פרה בטלית כלומר שיקח גוף הפרה בעל כרחיה של מזיק וכמאן דאמר יוחלט השור אלא שמין אותה בדמים דסביר לן יושם השור והיינו דקאמר שום כסף כלומר אין לו עליו אלא שומת כסף או טלית שהזיקה פרה אין אומרים יצא טלית בפרה שגוף הטלית משועבד לפרה דמה שחייבה תורה מן העלייה היינו לייפות כח הניזק ונפקא מינה דאם מת בעל הטלית ואין לו קרקע יקח היזקו מן הטלית ולא יאמרו יתומים מטלטלין נינהו ולא משתעבדי לך אלא שמין אותן בדמים כלומר אין לו על הטלית אלא דמים ולא יקח מן היתומים. ועל פירוש זה הקשה ריב"א דאם כן סתמינן הכא כמאן דאמר יושם השור ובפרק המניח מוקי תלמודא סתם מתניתין כרבי עקיבא דאמר יוחלט.

על כן פירש ר"י דמיירי ששניהם הזיקו זה את זה ברשות הרבים והכי פירושו אין אומרים תצא פרה וכו' כלומר אין אומרים שיהו שניהם פטורין הפרה מטעם דהוי ליה משנה ובא אחר ושינה וכו'. והטלית מטעם דלא הוה לה לפרה לבעט ואיהי אזקה נפשה אלא שמין אחד מהן בדמים כלומר אחד מהם חייב. ובהא תליא פלוגתא דרב ושמואל מי הוא דחייב לרב מחייב בעל הטלית ששינה והוה ליה בור ובעל שור פטור משום דהוה ליה משנה ובא אחר ושינה בו פטור וקרי ליה שום כסף לשלם מן עלייה ויהיב ליה כל שוה כספו ואפילו אין הטלית שוה ההיזק ולשמואל בעל הפרה חייב שלא היה לה לבעט והטלית לא שינה כדאמר רבי יוחנן לקמן עביד איניש דמנח גלימיה ומתפח ואפילו שינה בעל הטלית אית ליה לשמואל דמחייב בעל הפרה והיינו שום כסף שיקח גוף הפרה ואינו יכול לדחותו אצל קרקעותיו. ע"כ.

לא גרסינן פרה שהזיקה טלה וכו' דאם כן ליתני שני שוורים וכו' ככתוב בתוספות. ועוד דלא הוה ליה למימר וטלה שהזיקה פרה אלא שהזיק דטלה לשון זכר. תוספות שאנץ.

כתב רבינו חננאל ז"ל פרה שהזיקה טלית וכו'. אין אומרים תצא זו בזו אלא שמין אותם בדמים. שמעינן מינה דכל בלא שומת הדמים לא גמר ומקנה וכן הדין במחליף פרה בחמור וכיוצא בו וכן הדין במקח וממכר לא קנה אלא אם כן עשאן דמים. ע"כ.

דבר הנקנה בכסף עבדים וכו'. אית ספרים דגרסי שטרות. ונראה לזאת הגירסא דבגמרא נקטינהו משום דגבי אונאה אדכרינהו לתרווייהו דאמר שוה כל כסף מאי ניהו וכו' ושטרות נמי אין להם אונאה אתא רבא ופירש דבר הנקנה בכסף הדר ואקשי בקושיא קמייתא כלומר ואכתי איכא לאקשויי כדאקשינן מעבדים ושטרות ומיהו שטרות לאו דוקא. כן נראה לי להעמיד גירסת הספרים ובספרים נמי ישנה עד שהוצרך לומר רש"י ז"ל שטרות לא אתפרש היכא. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל עבדים ושטרות נמי נקנין בכסף. יש ספרים שגורסים בהם כך ומפרשים אותה מפני שטר שהוא נקנה בכסף והוא המוכר שדה לחבירו וכתב לו שטר שמכיון שנתן לו כסף הקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא. ע"כ לשונו.

והא תניא ישיב וכו'. וקשה נימא ישיב דוקא היכא דלית ליה אחריות אבל אם יש לו אחריות שצריך ליתן אחריות או כסף. וי"ל אם כן יאמר אין בית דין נזקקין אלא בנכסים שיש להם אחריות. תלמיד ה"ר ישראל ז"ל.

קרקע שאין לו אונאה. אחרוני הרבנים פירשו אין לו אונאת שתות אבל אונאת מחצה יש להם. והוא שאמרו בירושלמי יש להם אונאה בדבר מופלג ופירשו בו מלשון פלג. ואין נראה כן שהרי סתם אמרו אין להם אונאה ולדבריהם לא נשמט בעל התלמוד מלהזכירה. הרב המאירי ז"ל.

הכא במאי עסקינן ביתמי. כלומר אם מתו הבעלים שנתחייבו בנזקין אין נזקקין להגבות מן היתומים אלא אם כן הניח להם אביהם קרקע דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לא לבעל חוב ולא לניזק ולא סוף דבר באותם שבאו להם לאחר מיתת אביהם אלא אף באותם שהיו מאביהן בודאי. ואף על פי שמדברי גדולי הרבנים אתה למד הפך הדברים דרך שיטפא כתבוה שאפילו נתברר שהיו של אביהם אינם משועבדים ואפילו תפסום הואיל ולא תפסום בחיי האב אין הפרש בין אותם שקנו הם לאותם שהניח להם אביהן אלא שבאותם שהניח להן אביהם מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ובאותם שקנו הם אפילו מצוה ליכא. הרב המאירי ז"ל.

ביתמי. הקשו בתוספות לרב ושמואל דאית להו דשעבודא לאו דאורייתא וכו'. ותירצו דאיירי כשעמד וכו'. אי נמי סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. הרא"ש ז"ל.

אימא סיפא אם קדם ותפס וכו'. הקשה ר"מ וליקשי איהו לנפשיה כיון דאין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות אם כן שלא כדין תפס ומפקינן מידיה דתפיסה שלא כדין הוא. ותירץ דפריך לרב הונא בריה דרב יהושע דבשלמא לדידי סבירא לי כרב הונא דאמר או כסף או מיטב ולית ליה למזיק כסף אלא קרקע ומטלטלין ורוצה לשלם מטלטלין אין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות ואם קדם הניזק ותפס מטלטלין ועכשיו הוא חוזר ורוצה שיגבוהו מקרקעי אין שומעין לו שהרי גילה בדעתו שהוא חפץ במטלטלי ושוב אינו יכול לחזור בו אלא לדידך לית לך לפרושי הכי דכל מילי מיטב הוא. הרא"ש ז"ל.

והרא"ש ז"ל פירש וז"ל אי מיתמי אימא סיפא אלא אם כן דלאו ביתמי עסקינן אלא רישא קאמר אין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות דישלם על כרחו משמע כדבעי למימר וגלי לן קרא דלגבותו בעל כרחו בית דין מגבין ממיטב שדהו אבל לכופו לגבות ממטלטלים על כרחו לא. מיהו היכא דקדם ותפס מטלטלין אין בית דין טורחים להוציאם אלא אי אמרת ביתמי תיקשי סיפא וכו'. ע"כ.

ח"מ קי"ט ולענין פסק כתב המאירי ז"ל מת המזיק קודם שישלם אין בית דין נזקקין למטלטלין של יתומים. והאידנא דתקון גאונים ז"ל לגבות ממטלטלי דיתמי גובה אף ממטלטלי דיתמי להרי"ף ולרמב"ם ז"ל. ורבינו אפרים תלמיד הרי"ף ז"ל חולק לומר שאין אומרים כן אלא בבעל חוב משום נעילת דלת ולכתובת אשה משום חינה אבל לניזק אין כאן תקנה. ואין דבריו נראין דאף לזה יש תקנה שלא להרבות בנזקין. ויש שואלים לעיקר הדין נזקין מן היתומים היאך נגבין אף מן הקרקעות והלא מלוה על פה אינה נגבית מן היורשין אלא משום נעילת דלת ונזקין אין להם מקום לנעילת דלת. ואינה קושיא שהנזקין כמלוה בשטר הם ותשלומיהן כתובים בתורה וכן שיש להם קול והרי הם נגבין אף מן הלקוחות. ואף לדעת האומר שאף במלוה בשטר אין השעבוד מן התורה מאחר שכתוב בהדיא ישלם הרי הוא כמפרש שעבוד נכסים בשטר ובמפרש מיהא לא נחלק שום אדם שהשעבוד מן התורה. דברים אלה מעורבבים מצד עצמן. יש מי שאומר בכל הלואות שעבודא דאורייתא ומכל מקום מלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות מפני שאין לה קול. ויש אומרים בכולן שאינם מן התורה ומכל מקום אף מלוה על פה ניגבית מן היורשים משום נעילת דלת וכן בשטר מן הלקוחות הואיל ויש לה קול. ויש אומרים שאין הניזק נפרע מן היתומים אלא כשעמד בדין ואין הדברים נראין. ע"כ לשונו.

כתב הרמב"ם ז"ל פרק ח' מהלכות נזקי ממון מת המזיק קודם שישלם וכו'. וגובה הניזק מן הזיבורית מפני שנעשה כבעל חוב עד כאן. ואיכא לדמוייה לשטר שכתוב בו שבח דאיכא מאן דפסק דאינו גובה מן היתומים אלא מן הזיבורית אף על פי שהתנה האב בכך למלוה הכא נמי אף על גב דאיחייב אבוהון לשלומי ממיטב אינו גובה מן היתומים אלא מן הזיבורית. תורא דיתמי זוטרי דאזיק לא משתלמי מינייהו מידי עד דגדלי ואי אית להו אפוטרופוס משלם משלו וכי גדלי יתמי ליפרע מינייהו מאי דפרע ואי אזיק נזקי שן שנהנה משתלמים מהם לאלתר כדי מה שנהנית בהמתן באכילתן. הר"מ מסרקסטה ז"ל.

שמע מינה לוה ומכר נכסיו וכו'. כתבו בתוספות ואי היא גופה קדייק וכו' וקשה למאן דאמר בפרק קמא דערכין דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וכו'. וקשה דעל כרחך לפירוש רבינו תם צריך לומר מלוה על פה היא ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ואם כן תיקשי למאן דאמר ככתובה בשטר דמיא ואם כן מה תיקן רבינו תם בפירוש שעשה היינו הפירוש הראשון. וי"ל דלפירוש רבינו תם ז"ל ניחא דכשיקשה למאן דאמר שעבודא דאורייתא ממילא קשה נמי למאן דאמר ככתובה בשטר דמיא אבל לפירוש הראשון אם היה מקשה למאן דאמר ככתובה בשטר דמיא אז לא הוה קשה למאן דאמר שעבודא דאורייתא כי כן אנו יודעים דקשה למאן דאמר שעבודא דאורייתא אלא מכח הפירושים שמפרש רבינו תם דנזקין אית ליה קלא ומחלק בין נזיקין ובין מלוה על פה דמלוח על פה מאן דיזיף בצנעה יזיף. ונראה דהשתא לפירוש רבינו תם אנו צריכין לומר דנזקין הוי כמלוה הכתובה בשטר אף על גב דשעבודא לאו דאורייתא דלאו הא בהא תליא. גליון.

וכן כתבו תלמידי ה"ר ישראל ז"ל וזה לשונם ונראה דה"פ התוספות דאי שעבודא דאורייתא ולעולם היא ככתובה בשטר דמיא מטעם שעבודא דאורייתא ולהכי תלה הטעם שמע מינה לוה ומכר מנכסיו אינו גובה מדאורייתא כדי להקשות למאן דאמר שעבודא דאורייתא ואף למאן דאמר לאו דאורייתא אם ככתובה בשטר דמיא. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות ומפרש רבינו תם שמע מינה לוה וכו'. עד ולהכי בנזקין נמי לא גבי דבמלוה בשטר וכו' אף על גב דנזקין כמלוה בשטר דמיא. ותימה לפירוש זה שאנו אומרים שעבודא לאו דאורייתא אמאי קאמר פרט למכר נכסיו ורצה לומר פרט שלא יגבו מן הלקוחות ולמה לא אמר פרט למת מזיק שלא יגבה הניזק מן היתומים אפילו מקרקעי דשעבודא לאו דאורייתא. וי"ל דהשתא אנו אומרים דנזקין כמלוה בשטר דמיא אף על גב דשעבודא לאו דאורייתא גבי מיתמי אף על גב דלא עמד בדין. ומה שהוצרכו התוספות להעמיד לעיל כשעמד בדין זהו לפי מה שהיינו רוצים לומר דנזקים כמלוה על פה הוצרך להעמיד כשעמד בדין. גליון.

והראב"ד ז"ל פירש וז"ל שמעת מינה לוה ומכר נכסיו אין בית דין גובין לו מהם אפילו מלוה הכתובה בתורה כגון זו אף על גב דאית ליה קלא. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות אבל מזיק לא דייק ואית ליה קלא וכו'. ומיהו לית ליה קלא כמו מוכר שדהו בעדים דגובה מנכסים משועבדים לכולי עלמא. הרא"ש ז"ל.

פרט לבית דין הדיוטות. פירש הקונטרס לענין דיני קנסות ואף על גב דמתניתין לא איירי בקנסות למאן דאמר תנא שור לרגלו ומבעה לשונו וכו' כמו שכתבו התוספות. תימה משמע דלמאן דאמר שור לקרנו ניחא והא קאי אסיפא וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב וכל דבר שמשלם ממיטב הוי ממונא דהיינו מן העלייה דהוי נזק שלם. ויש לומר שלדעת התוספות דלרב ניחא דאמר תנא שור וכל מילי דשור ומבעה זה אדם ובאדם איכא קנסא כגון אונס ומפתה והרבה קנסות דשייכי באדם. גליון.

וזה לשון תלמידי ה"ר ישראל ז"ל ואומר הר"י ז"ל מדקאמר מבעה זה אדם אז נוכל לומר כל מילי דאדם אפילו קנסות. ולי נראה כיון דאיירי כל מילי דשור איירי אפילו בקרן תם. ע"כ.

כתבו בתוספות שאנץ פרט לבית דין הדיוטות. פירש הקונטרס לענין דיני קנסות. וקשה קצת דמתניתין לא איירי בדיני קנסות וכו' ויש ענינים הרבה שהיה יכול לומר דנפקא מינה לכולהו ארבעה אבות כדאמרינן לקמן בפרק החובל דכל ששמין אותו כעבד אין דנין אותו בבבל. ומיהו אין להקפיד בכך דהכי נמי מפרש בסמוך וכו' ככתוב בתוספות. ע"כ.

מיהו איכא למימר דבסמוך מסלק ליה שפיר בפירכא אחריתי כדקאמר הניחא למאן דאמר וכו'. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

ורבינו ישעיה ז"ל כתב וזה לשונו דיפה פירש רש"י ז"ל דאפילו אי אמרינן פלגא נזקא ממונא דלא איירי מתניתין כלל בקנס מכל מקום יש לומר דאף על גב דרישא דמתניתין לא איירי בקנסות מכל מקום הני כללי בתראי בכל עשרים וארבעה אבות מיירי וקאי בפני בית דין אאונס והמפתה ובשאר דיני קנסות וכן צריך לומר בסמוך דמסיק על פי עדים פרט למודה בקנס וכו'. אלמא דאדיני קנסות קאי. ע"כ.

אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר. ואין לומר דהיא גופה קמ"ל על פי עדים חייב אף על פי שהודה תחילה דהא כולה מתניתין למעוטי אתיא ולא לרבות. הר"ש ז"ל.

מאי איכא למימר. אף על גב דפלוגתא דתנאי במרובה מכל מקום מקשה למאן דאמר חייב וכי יהא דלא כסתם מתניתין. וה"ר יהודה הכהן השיב למהר"ם זצ"ל דרבי יוחנן אית ליה התם דחייב ולכך פריך הכא דהא רבי יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה. גליון תוספות.