שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ו/דף פא

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פא עמוד א

הא גמרתיו שומר שכר: תימה לאמימר דאמר לקמן דפטור משואל וחייב בשומר שכר אם כן מאי פריך הא גמרתיו שומר שכר הכי נמי דהוי שומר שכר. ויש לומר דהכי פריך כי היכי דאמרינן הכא הא גמרתיו שומר שכר אלמא דעדיין הוא עומד כבראשונה היא נמי הוה לן למימר בשואל דלאחר ימי שאלתה אף על גב דידעו בעלים דכלו ימי שאלתה מכל מקום שואל הוא כבראשונה. תלמיד הר"פ.

סלקא דעתך אמינא שומר חנם לא הוי קמשמע לן: פירש רש"י סלקא דעתך אמינא שומר חנם לא הוי דהכי אמר לו טול את שלך איני רוצה לשמרו קאמר קמשמע לן דהוי שומר חנם דהכי קאמר לו טול את שלך דאיני תופסו על השכר. עד כאן.

ושמע מינה דאלו אמר לו בפירוש טול את שלך איני רוצה לשמרו והניחו ולא נטלה שוב אינו עליו אפילו שומר חנם ואף על פי שהיה עליו שומר שכר מתחלה וזה בין בפקדון שאין בו זמן או שיש בו זמן ועבר זמנו דאלו תוך זמנו לא כל הימנו לחזור בו ולפטור עצמו מן השמירה שקבל עליו חוץ משואל שאם רצה להחזיר השאלה קורם זמן שאלתו הרשות בידו כי הזמן הקבוע לא היה אלא לתועלתו שלא יוכל לתבעו המשאיל דומיא דקביעות זמן של חוב. הריטב"א.

או דילמא שומר שכר נמי לא הוי: פירוש אבל שומר חנם פשיטא דהוי דהא לא סגיא בלאו הכי כיון שחייב להחזירה לרשות הבעלים מדעתם. ואסיקנא דשומר שכר הוי דהואיל ונהנה מהנה. ומסתברא דפקדון בעלמא שיש בו זמן והגיע זמנו שומר שכר הוי עליו עד שיאמר לבעלים טול את שלך שאיני רוצה לשמרו וכדאמרינן גבי אומן שאומר גמרתיו. הריטב"א.

תניא כוותיה דאמימר הלוקח כלים מבית האומן לשגרם לבית חמיו ואמר אם מקבלים אותם ממני מוטב ואם לאו וכו': פירש רש"י דהואיל וקצץ דמיהם ומשכם לשם לקיחה הרי הם לקוחין בידו עד שידע שאינם לקוחים. והכי אמרינן בפרק הספינה אמר שמואל הלוקח כלי מבית האומן לבקרו ונאנס בידו חייב והוא דקיצי דמיה עד כאן לשונו ז"ל. נראה מדברי רבינו שאם לא קצץ דמיהן או שלא היו דמיהן קצובין פטור מן האונסין וכן עיקר. ודוקא בזבינא מציעאה או דרמי על אנפיה אבל בזבינא חריפא חייב באונסים אף על פי שלא קצץ דמיהן דהא במסכת נדרים אייתי תלמודא ההיא דשמואל ואוקמא תלמודא בזבינא חריפא דהנאת לוקח הוא והתם לא אדכר תלמודא דקיצי דמייהו.

ובודאי דתרתי מימרי דשמואל לא פליגן מדלא רמו להו בגמרא אלא תרווייהו איתנהו דכל היכא דקצץ דמים הוי ליה לוקח כל זמן שלא אמר לאו שלא גלה דעתו שאינו רוצה בו וכיון דלוקח הוא ברשותיה קאי לאונסין ולא בעינן בהא זבינא חריפאן אבל היכא דלא קיצי דמיה אין כאן מקח כלל דמשיכה בלא פסיקת דמים לא קניא כדאיתא בפרק הספינה ובפרק בתרא דעבודה זרה וכיון שכן אין לחייבו לוה אלא מטעם שנעשה עליו כשואל הואיל וכל הנאה שלו ולא חשיב כל הנאה שלו אלא היכא דהוי זבינא חריפא.

והשתא דהכין היא עדיפא לן לאוקומי סוגיין בדקייצי דמיה ומכיון דלא אדכרו דבעינן זבינא חריפא וכדמשמע מעובדא דחמרא דמייתינן ליה סתם ואף על גב דלא אדכרו נמי דקץ דמים סתם זביני שקציצי דמים הם. ומיהו איכא למידק קצת דבנדרים אייתי תלמודא לסייעתא דשמואל ברייתא דהכא ולא אייתו לה בפרק הספינה והוה משמע דמתניתא בדלא קיצי דמיה ובזבינא חריפא כסוגיא דנדרים. ויש לומר דלא חש תלמודא בהכי וכיון דאייתי לה הכא לענין מילי דקיצי דמייהו לא הוצרך להביא בפרק הספינה ואייתי לה במסכת נדרים לומר דאפילו בדלא קיצי דמייהו נמי הכי דינא כל היכא דהוי זבינא חריפא.

ואפשר עוד דבהא מתניתא אף על גב דקיצי דמיה לא מחייב מדין לוקח מדברי רש"י שלא אמר כן אלא בדשמואל שלקחו לגמרי בתורת מקח אלא שיש לבקרו אם יש בו מום וכל שאין בו מום נתקיים המקח על כרחך מעכשיו אבל בלוקח כלים על תנאי אם ירצו בהם אחרים והוא יכול לחזור בו כל זמן שלא רצו בהם אותם אחרים אין כאן מקח אלא שהוא נעשה שואל ומיהו כיון דקיצי דמיה לא בעינא זבינא חריפא וכיון דכל הנאה שלו נעשה עליו כשואל והיינו דמייתי לה בנדרים מפני שחיובו במתניתין מטעם שואל הוא כההיא דנדרים ולא מטעם לוקח כההיא דפרק הספינה. הילכך האי מתניתא אייתי לדינא בין בדקיצי דמייהו ואפילו זבינא דלא חריפא ובין בדלא קיצי ובזביני חריפא. וזה הלשון האחרון הוא דעת רבינו. הריטב"א.

וזה לשון רבינו חננאל: וקיימא לן כאמימר דגרסינן בנדרים משמיה דשמואל כהאי גוונא אמר שמואל הלוקח כלי מבית האומן לבקרו ונאנס בידו חייב. ואסיקנא הני מילי בזבינא חריפא אבל בזבינא דרמי על אפיה לא משום דהנאת מוכר הוא ולא של לוקח. עד כאן.

בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר: ואם תאמר היכי תניא כוותיה דאמימר הכא הא טעמא רבה איכא שהוא שוכר גמור שנותן לו טובת הנאה. הא לא קשיא שהרי בחזרתה כלו ימי שכירותה שכבר נתחייב כל טובת הנאה שיתן לו ואפילו הוי כנושא שכר מעיקרא משום דשוכר כשומר שכר אלא מאי שמע מינה הואיל ונהנה מהנה. מפי רבי. תוספות שאנץ.

דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך מחר: הקשו בתוספות דאכתי שמירה בבעלים דכיון שאומר לו עכשיו שישמור לו למחר באמירה זו נעשה לו שואל מעכשיו וכדאמרינן בריש פרק השואל בעלים באמירה ופרה במשיכה. ותירצו דהני מילי שנעשין בעלים שומרים באמירה כשאמרו לעשות מלאכתו לאלתר בלא הפסקת מלאכה אחרת אבל אם אמרו לעשות מלאכתו לאחר שעה או שהפסיקו במלאכה אחרת בין אמירה למעשה אינם נעשים שואלים אלא משעה שיתחילו במלאכה. הריטב"א.

אמאי שמירה בבעלים היא: ארישא פריך דהיינו שמור לי ואשמור לך ששניהם זה במלאכתו של זה אבל השאילני ואשאילך שמשאיל כליו זה לזה אין זה נקרא שמירה בבעלים שהרי אין גוף הבעלים נשאלים זה לוה אלא חפציהם. ה"ר יהונתן.

דף פא עמוד ב

איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוה שתי: פירש רש"י שלא הלך לאפות מיד אלא שהלך להשתכר. ואף על פי שהיה במלאכתו בשעת גנבה חייב דלאו שאלה בבעלים דקיימא לן היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך שיהא עמו בשעת שאלה. אבל אלו הלך לאפות הפת מיד הרי היה עמהם בשעת שאלה ואף על פי שבשעת גנבה היה משתכר שאלה בבעלים היא דקיימא לן היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה. ומיהו אפילו הלך לאפות מיד לא הוה חשיבא שאלה בבעלים אלא משום דמשעת אמירה נעשה שואל כיון שהלך לעשות מלאכתם מיד בלא הפסקת מלאכה אחרת וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א.

וכתב ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו: וששאלתם על מה שאמרו בפרק האומנים הנהו אהלויי דכל יומא הוה אפי חד מינייהו וכו'. עד לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוה שתי.

תשובה. אין ספק שמה שאמרו ההיא שעתא. אין הכוונה בו ההיא שעתא דאיגנב ביה גלימא לפי שאמרו היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה. אבל הכוונה בההיא שעתא דמשכוה לגלימא למנטרה וזה שאין אנחנו יכולין לומר שכשאמר להם נטורו לי גלימאי שמסר אותה להם באותה העת שאם היה הענין כן לא היתה שמירה בבעלים לפי שאותה העת שמסר אותה להם עדיין לא היה מתעסק באפייה כדי שתהא שמירה בבעלים אבל ההכרח מחייב אותנו לומר שכשאמר להם נטורו לי גלימאי לא מסר אותה להם באותה העת אבל היתה מופקדת באיזה מקום ואמר להם קחו אותה ושמרו אותה לי והלך הוא לאפייה ואחר זמן לקחו הם הגלימא למנטרה שאינם מתחייבים בשמירתה עד שעה שימשכו אותה וכמו שאמרו כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים וטען הטוען דפשיעה בבעלים היא שבשעה שמשכו הגלימא למנטרה כבר התחילו בעליה באפייה שאז היא שמירה בבעלים ואחר כך איגלאי מילתא למפרע דבעידנא דמשכוה לגלימא למנטרה שהוא עת חיובם בשמירתה לא התחיל בעל הגלימא באפייה אבל שכרא הוה שתי. עד כאן.

עוד כתב בתשובת שאלה אחרת וזה לשונו: שאלת ראובן נשתתף עם שמעון ושם כל אחד מהם סך ידוע בתורת קרן והיה לכל אחד מהם פרדה ושם כל אחד פרדתו בסך ידוע והכניס אותה בכלל השותפות אלא שהתנו ביניהם שכל מי שתשאר פרדתו מהם קיימת יקחנה בסך ששם אותה בשותפות ונתפשרו להתעסק שניהם במיני הסחורות וישתמשו בבהמות הנזכרות ואחרי עבור זמן לקח ראובן פרדת שמעון ושלחה לריחים עם נער והיא טעונה חטים שלו לבדו ואין לשותפו בהם דבר ונאבדה הפרדה ותבעו שמעון בכל דמי הפרדה באמרו שעבר במה שנשתמש בה לעצמו בלא רשות ונעשה עליה כשואל שלא מדעת ואמר לו ראובן הלא מנהגנו יחד להשתמש בשתי הפרדות בכל מה שנצטרך ולוקח כל אחד ממנו בהמת חברו ומשתמש בה בכל הצריך לו ואין חברו מקפיד עליו ואנחנו בזה שותפים ובשותפים נאמר שאלה בבעלים פטור להיותנו מתעסקים יחד בשותפות בעת אחת.

יורנו אדוננו שורת הדין בזה ואם יש בזה הפרש גם שלא שמו הבהמות על עצמן לפי שהעיקר בידינו הוא שישאיל עצמו לו או ישכרנו בשעת שאלה או בשעת שכירותן ואם היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה ונחשוב אותה שמירה בבעלים ואם כן היאך אמרו איגלאי מילתא דההיא שותא הוי שתי שיכרא והיא שעת שבורה ומתה והלא כבר היתה בתחלה שאלה בבעלים. יבאר לנו זה והשם יתברך יכפיל שכרו.

תשובה. אם האמת כמו שטען ראובן שהיה מנהגם להשתמש כל אחד מהם באותה בהמה במה שהוא צריך לשותפות ובמה שהוא מיוחד להשתמש לעצמו זולת שותפו וזולת השותפות ולא היה מקפיד עליו שותפו בזה אינו שואל שלא מדעת ואם נתברר ששמעון היה מתעסק בדבר מענייני השותפות בין בשעת שאלה בין בשעת שבורה ומתה ראובן פטור מלשלם להיותה שמירה בבעלים. ומה שהקשית על מה שאמרו במעשה דהנהו אהלויי וכו' לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוי שתי מאמרם היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה ואמרת מה הועיל היות ההיא שעתא דאיגניב גלימא דהוה שתי שיכרא וכבר היה בעיקר המעשה שמירה בבעלים.

מאד תמהתי מקושייתך זו איך עלתה בדעתך לפי שלא היה צודק שיהיה כאן מתחלה שמירה בבעלים ואין לנו להשגיח על מה שהיה בעידנא דאיגניב גלימא דהוה שתי שיכרא אלא אם היה בעת שנתן להם הגלימא כבר התחיל באפייה אבל הואיל ובעת שנתן להם הגלימא עדיין לא התחיל באפייה אלא שנתן להם הגלימא והלך להתוסק באפייה בעת שנאבדה בה הגלימא ולא היה באותה העת התעסק באפייה אלא שיכרא הוה שתי הנה לא היתה שם שמירה בבעלים כלל לא בעת שלקחו הגלימא לשמירה ולא בעת שנאבדה לפי שבעת שקבלו הגלימא לשמירה עדיין לא התחיל באפייה וגם בעת שנאבדה לא היה מתעסק באפייה אבל שכרא הוי שתי וקושיא זו שהקשית אינה קושיא ואין במאמר דבר שיתקשה במה שביארנו. עד כאן מתשובותיו המועתקות מלשון ערבי.

וזה לשון הראב"ד: לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוה שתי. ואלו היה הולך לאפות הרי הוא כמי שהתחילה שמירתו שההולך לעשות מלאכה כמי שמתחיל בה הוא אבל זה לא התחיל לא במלאכה ולא בדרך לעשותה רק בצרכו היה מתעסק לפיכך אלו שומרי הגנבה שפשעו בה חייבים.

אלא ההוא יומא דלאו דידיה הוא ואמרו ליה זיל אפי לן ואמר להו באגרא דאפינא לכו נטורו לי גלימאי נמצאו הם שומרי שכר כי בתחלה היו סבורים כי יומיה הוה והם שומרי חנם היו בשמירת הגלימא כי בלא שמירת הגלימא היה עליו לאפות נמצא שאינם חייבים על הגלימא אלא מן הפשיעה בלבד על כן היינו צריכים לומר פשעו בה ואגנוב. ולא היה כן אלא שכירים היו על שמירתה והיו חייבים עליה אף באונס גנבה וכיון שמסרה להם מיד נעשו עליה שומרי שכר אף על פי שלא התחיל הוא במלאכת האפייה בענין שמור לי היום ואשמור לך למחר שניהם שומרי שכר זה לזה זה ביומו וזה ביומו מיהו כל זמן שלא התחיל האופה במלאכת האפייה הוא אינו נחשב עדיין השכיר שלהן כדי שנחשוב שמירתן בגלימא שמירה בבעלים לפי שלא היה שכיר יום כי אם באפייה בלבד וכל זמן הרי הוא כמחר שהראשון חייב מיד ביומו והשני אינו חייב עד למחר. ומתחלה שהיו סבורים כי מיד התחיל גם הוא באפייה הקשו לו לרב פפא והא גנבה בבעלים הוא ופטורים בגנבת הגלימא ואיכסיף עד שנודע הדבר שלא היה עוסק באפייה והם היו לו שומרי שכר מיד בשביל החוב שהיה עליו. עד כאן.

דבלא דעתיה שקל ובלא דעתיה יהיב ליה סרבליה נעשה לו שומר על הסדין ואין כאן שאלה בבעלים. וזה ברור. הריטב"א ז"ל.

אמר רבא מה לי לשקר אי בעי אמר באורחא דנרש אזלי אמר ליה אביי מה לי לשקר במקום עדים: כלומר שאין אדם נאמן במיגו במקום שיש עדים כנגד טענתו שהוא טוען והכא מיגו במקום עדים הוא דאיהו אמר דלית תמן מיא ואנן סהדי שאין אותו מקום בלא מים. ותמיהא מילתא היכי אמר רבא שיהא נאמן להכחיש עדים בטענת מיגו. והנכון דודאי לעולם איכא מיא התם וסלקא דעתיה דרבה דכיון דאית ליה מיגו מתרצינן לישניה דהא דקאמר דליכא מיא לאו דליכא מיא אלא שלא מת מחמת מיא וכמאן דליכא מיא דמי ואביי אמר שאין לנו לתפוס אלא לשונו כפשוטו. ודכוותה ההיא דזה אומר של אבותי דפרק חזקת הבתים וכדכתיבנא התם והכא רבה גרסינן בה"א דאי גרסינן רבא קשיא דהתם אמרינן אביי ורבא אמרי תרווייהו מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ויש גורסים הכא רבא ומפרשי דההיא דהתם בתר דאהדריה אביי הכא וכן כתבו בתוספות ואין צורך. הריטב"א.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: ומיהו ליכא מיא. כלומר באותה שעה שעברתי שם. נהרא דפסיק הוה והרבה ימים בשנה אין שם מים. אמר רבא עלינו להאמינו משום מיגו דאי בעי הוה יכיל למימר באורחא דנרש אזלי שהרי אין עדים בעולם שיוכלו להכחישו ומיפטר דהא מתה מחמת מלאכה כיון שלא שינה בו. ואמר ליה אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן כלומר מיירי שבאו עדים שבאותו היום היו בו מים וקמשמע לן אביי כיון שיש לנו עדים שבבקר היו שם מים לא אמרינן שמא בחצי היום שעבר זה לשם לא היה שם מים ואין להאמינו על זה ורבא הוה סבירא ליה כיון דנהרא דפסיק הוה יש להאמינו מטעם מיגו אף על פי ששינה ממה שצוה לו. והלכתא כוותיה דאביי דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ואף רבא הדר ביה והכי אמרינן בפרק חזקת הבתים אביי ורבא דאמרי תרווייהו מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. עד כאן.

וכתב עליו הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: מפרש ההלכות ז"ל כתב דהוו סהדי התם דההוא יומא דמית חמרא בצפרא הוו ביה מיא הילכך לית לן להימוניה דפלגא דיומא פסקו מיא עד כאן. ואפשר לפרש במקום עדים דודאי ההיא אורחא שכיחי ביה רבים והוה ליה מקום שיש רואין וקיימא לן כוותיה דבמקום שיש רואין או יביא ראיה דלא הוו ביה מיא או ישלם כן נראה. וצריך עיון. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל: פירוש מה לי לשקר במקום עדים כלומר אלו רצה לשקר היה אומר באורחא דנרש אזלי שאין מי שמעיד עליו דבאורחא דבהר פקוד אזול וכן כי אמר באורחא דבהר פקוד אזלי וליכא מיא מהימן. אמר ליה באתרא דאיכא סהדי דאמרי איכא מיא באורחא דנהר פקוד לא מבטלינן סהדותא במה לי לשקר. וכן הוא מפררש בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין. עד כאן.

אימא דרב הונא הנח לפניך אינו לא שומר שכר ולא שומר חנם הא סתמא שומר חנם אלא מהא ליכא למשמע מינה. ואיכא למידק כיון דממתניתין שמעינן לה מאי איכפת לן דרב הונא הא על כרחך ממתניתין שמעינן לה. ויש לומר דרב הונא אמתניתין קאי ואי ממתניתין שמעינן דסתמא אפילו שומר חנם נמי לא הוי רב הונא בהכין הוה נקיט ולא נקיט הנח לפניך אלא שמע מינה דקים ליה דמתניתין לא נחתא להכי ולא שמעינן מינה מידי. ובעיין לא איפשיטא הילכך אפילו שומר חנם נמי לא הוי דהמוציא מחברו עליו הראיה. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הריטב"א: ואימא מדרב הונא פירוש דרב הונא ידע במתניתין טפי מינן ודילמא סבירא ליה דמתניתין דקתני הנח לפני אינו אלא למעוטי הנח לפניך או אפשר נמי דאיהו סבר דממעט נמי הנח סתמא וכיון דכן מהא ליכא למשמע מינה. עד כאן.

אלא מהא ליכא למשמע מינה: ורב הונא הנח לפניך דוקא סתמא קרי. אי נמי מתניתין הנח לפני סתמא קרי ליה. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון תוספות שאנץ: לא מהא ליכא למשמע מינה ורב הונא סתמא הנח לפניך קרי ליה והכי קאמר שמור לי ושמר לו כמו שהיה אומר הנח לפניך דהיינו סתמא אי נמי מתניתין סתמא כהנח לפני דמי. עד כאן.

מאי לאו בהא קמיפלגי דרבנן סברי בסתמא קביל עליה נטירותא: פירוש והיינו כבעיין דהנח סתמא שומר חנם דסתמא קביל עליה נטירותא. ואם תאמר והא התם איבעיא לן בדכוותה לרבנן אי נטירותא דנפשיה בלחוד קביל עליה שלא יזיקנו הוא וממונו או נטירותא דעלמא נמי קביל עליה ולא איפשיטא והכא אם תמצא לומר דהנח סתמא שומר חנם נטירותא דעלמא קביל עליה אם נגנב או נאבד בפשיעה. ויש לומר דכל שהוא בפשיעתו הרי זה בנזקיו ובכלל נטירותא דנפשיה הוא וכדאמרינן התם שמירת קדרות קבל עליו ואפילו נשברו כלומר בפשיעתו וכדפרישנא התם. הריטב"א.

מתניתין: הלוהו על המשכון שומר שכר: בגמרא מפרש טעמא. ואיכא מאן דסבר לאוקמה למתניתין דקתני הכא דטעמא מדרבי יצחק דאמר בעל חוב קונה משכון ושמע מינה דאפילו לרבי יצחק אינו אלא שומר שכר ואינו חייב באונסין כדפרישנא בגמרא וטעמא דמילתא דלא קני ליה לגמרי שיהא עליו כלוקח להתחייב באונסין שאינו אלא שקונה אותו לעניו שלא ישמט בשביעית ושאינו נעשה מטלטלין אצל בניו של לוה כדאיתא לקמן במכלתין ושיכול לקדש בו את האשה בזכות שיש לו בו ומשום הא אינו נעשה לוקח ולא שואל להתחייב באונסין ומצינו שהאומן קונה בשבח כלי ואפילו הכי אינו אלא שומר שכר שאין קנינו עושה אותו לוקח כלל ואף על גב דקנין דהכא עדיף מכל מקום כל שלא קנאו לגמרי או כההיא ברייתא דלעיל דתניא כוותיה דאמימר אינו מתחייב באונסין. הריטב"א.

רבי יהודה אומר הלוהו מעות שומר חנם הלוהו פירות שומר שכר. ירושלמי אמר רבי יוחנן רוצה הוא ליתן כמה ולמכור פירותיו למי שיפייסנו על ידי משכון. הרשב"א.

גמרא: ישבע הלה ויטול מעותיו: פירש הקונטרס ישבע שלא פשע דקסבר רבי אליעזר דלאו לגוביינא נקיט ליה אלא לזכרון דברים בעלמא ורבי עקיבא סבר דלגוביינא נקיט ליה הילכך הוי עליו שומר שכר. אבל הלוהו בשטר והניח משכון דברי הכל אבד משכון אבדו מעותיו. פירוש אפילו רבי אליעזר אמר דלגוביינא נקיט ליה דליכא למימר דלזכרון דברים נקיט ליה דלמה ליה משכון הא קאי שטרא.

ולא נהירא חדא דלרבי אליעזר הואיל ולאו לגוביינא נקיט ליה למשכון אם כן מאי טעמא דמלוה על המשכון אינו משמט ולא מצינו בשום מקום דפליג רבי אליעזר על דין זה. ועוד דמה סברא הוא לומר משום דלגוביינא נקיט ליה הוי עליה שומר שכר. ועוד קשה דהא תלמודא שקיל וטרי מאי טעמא דרבי עקיבא ואמאי לא בעי למימר דטעמא דרבי עקיבא הוי משום דקסבר דלגוביינא נקיט ליה אלא שמע מינה. דטעמא דלגוביינא לא הוי לענין דחשבינן ליה שומר שכר משום מאי טעמא.

לכך נראה לרבי יצחק דרבי אליעזר נמי סבר דלגוביינא נקיט ליה ומשום הכי אינו משמט ומכל מקום משום הכי לא הוי שומר שכר ומשום הכי קאמר רבי אליעזר דהוי שומר חנם. ורבי עקיבא דאמר שומר שכר הוא לאו היינו משום דלגוביינא נקיט ליה אלא היינו טעמא משום דמפרש לקמן או משום דשמואל או משום דרבי יצחק. אבל הלוהו אלף זוז בשטר וכו' בפירוש התוספות. תלמיד הר"פ.

והריטב"א כתב וזה לשונו: לימא מתניתין דלא כרבי אליעזר דתניא המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון ישבע הלה שאבד ויטול מעותיו דברי רבי אליעזר. פירש רש"י ישבע שלא פשע דשומר חנם עליו דקסבר רבי אליעזר דלאו לגוביינא תפיס ליה אלא לזכרון דברים בעלמא ורבי עקיבא סבר דהוי שומר שכר דלגוביינא תפיס ליה. אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם דברי הכל אבדו מעותיו ואפילו רבי אליעזר מודה דשומר שכר הוא דליכא למימר דלזכרון דברים תפיס ליה כיון דבלאו הכי איכא שטרא. עד כאן.

והקשו בתוספות דאם איתא דרבי אליעזר סבר דלזכרון דברים הוה ליה למימר שהוא משמט בשביעית כדמוכח בפרק הזהב ואלו אנן קיימא לן דמלוה על המשכון אינו משמט ולא אשכחן לרבי אליעזר דפליג בהא. ועוד דמשום דתפיס ליה לגוביינא אמאי לימא רבי עקיבא דהוי עליה שומר שכר שהרי תחת המשכון שהוא תופס נתן הוא מעותיו. ועוד דהא לקמן בסוגיין פירשו טעמא דרבי עקיבא משום דשמואל או דרבי יצחק או דרב יוסף ולא אדכרו האי טעמא דמרן.

ואין שתי תשובות אלו האחרונות עולות כל כך דלעולם אימא לך דטעמא דרבי עקיבא משום דלגוביינא תפיס ליה ולא דמי לאומן שאמר גמרתיו דהתם גלי אדעתיה דלא תפיס ליה אזוזי אבל הכא שלא רצה להלוות לו אלא על המשכון גלי אדעתיה דתפיס ליה אזוזי וכאלו אינו סומך אלא על המשכון הזה ונעשה עליו שומר שכר והא דאדכרו לקמן בדרבי עקיבא טעמי אחריני ולא אדכרו האי טעמא אדרבה זו ראיה לרש"י דהשתא בסוגיין לית לן חד מהנהו טעמי אלא טעמא דרש"י ז"ל ולבתר דאמרינן מחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר אתינן למידק אי פליגי במידי אחרינא ובטעמא אחרינא. ומיהו קושיא קמייתא קשיא.

וטעמא דרבי אליעזר היינו משום דסבירא ליה דלא תפיס ליה מלוה אלא לכוף לבו לפרעו ולעולם סמך שלו על נכסי הלוה הוא ואינו נעשה עליו שומר שכר. אי נמי סבירא ליה דאף על גב דלגוביינא תפיס ליה אינו נעשה עליו שומר שכר כיון שאין לו הנאה אחרת בגופו של משכון ולא בהלואה זו ואינו דומה לאומן דנהנה בכלי זה להרויח בו שכר מלאכתו ורבי עקיבא סבר דכיון דלגוביינא תפיס ליה נעשה עליו שומר שכר. ומיהו מודה רבי עקיבא דבאונסים פטור ואם טוען שנאנס ישבע ויטול מעותיה דנאנס לרבי עקיבא דומיא דאבד לרבי אליעזר וכן הלכתא וכן כתב הרמב"ם. עד כאן.

דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו: וטעמא משום דבעל חוב קונה משכון. ומכל מקום אם נאנסו אינו יכול לומר אבד המשכון אבדו מעותיו דלא קני בעל חוב למשכון כולי האי דשיהא חייב באונסיה מפי רבי. תוספות שאנץ.

אפילו תימא רבי אליעזר ולא קשיא כאן שבשעת הלואתו משכנו וכאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו: פירוש דמתניתין כשמשכנו שלא בשעת הלואתו ולפיכך נעשה עליו שומר שכר. יש שפירש דטעמא משום דרבי יצחק דאמר בעל חוב קונה משכון ודוקא בשמשכנו שלא בשעת הלואתו כדאמרינן לקמן. ולא נראה מדלא אדכרו בהדיא כדלקמן. והנכון כדפירש רש"י דמתניתין שמשכנו שלא בשעת הלואתו וסבירא לן דהשתא לגוביינא דלכולי עלמא תפיס ליה ועליה בלבד הוא סומך כיון שלא פרעו הלוה בזמנו והוצרך למשכנו ונעשה עליו שומר שכר וברייתא במשכנו בשעת הלואתו.

ואם תאמר אדקתני סיפא דמודה רבי אליעזר בשהלוהו בשטר לפלוג וליתני בדידה דמודה בשמשכנו שלא בשעת הלואתו. ויש לומר דהא עדיפא ליה לאשמועינן דאפילו הלוהו על המשכון כיון דאיכא שטרא כמשכנו שלא בשעת הלואתו חשיב. הריטב"א ז"ל.