שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ו/דף עו

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עו עמוד א

אבל אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה: דאם יוקירו יתן להם כנגד מה שעשו לפי מה שפסק עמהם ואם הוזלו ידו על התחתונה וצריך ליתן כל מה שפסק רק שיעביר מה שצריך להוציא בהשלמתה. ודוחק הוא לומר דיתן יותר ממה שפסק עמהם וגם יותר ממה ששוין עכשיו.

לכן נראה לר"י דכשהוזלו אין נותן להם אלא כפי מה שפסק דהיינו החצי ומזה לא הוי החדוש אלא מדהוקירו כדפירשתי. ואם תאמר משום מאי יחזור הבעל הבית כשהוקירו. ויש לומר דאף על גב דלא שכיח הוא מתנינן לה לאשמועינן אם אירע כך והכי משכחת לה בפרק הספינה דקאמר מכר לו שוה חמש בשש והוקר ועמד על שמונה לוקח יכול לחזור ואמאי קתני הא לא שכיח שיחזור הלוקח אם יוקירו אלא שמע מינה דאורחיה למתני הכי לאשמועינן אם אירע כך. תלמיד הר"פ.

אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה: מה שפירש הקונטרס דאם הוזלה והוא חוזר בו יתן להם כל שכרן רק מה שיצטרך לשכור פועלים בזול להשלים המלאכה אינו נראה דמדקאמר בגמרא לא צריכא דזל עיבידתא ואמריה בעל הבית ופייסוה פועלים כו' מוכח בהדיא שיש לו כח לחזור בהוזלה הפעולה ואם היה צריך ליתן כל שכרם כשעת היוקר למה חוזר בו מחמת הזול מה מרויח בדבר. ועוד למה הוצרכו הפועלים לפייסו לא למיבצר מדמי ולא למעבד עבידתא שפירתא כיון שלא יפסידו כלום בחזרתו ואם תאמר ההיא סוגיא כרבי דוסא מה בכך והלא גם משנתינו זו גם היא כרבי דוסא.

אלא נראה לרבינו דהיכא דאייקר עבידתא הוא דידו על התחתונה אם חוזר בו וצריך ליתן להם על מה שעשו כשעת היוקר דעכשיו כיון שחוזר בו. וכן אם פועלים חוזרים בהן כשהוקרה הפעולה ידו על התחתונה שמין להם מה שעתידה ליעשות ותרווייהו בהוקרה מיירי חזרה דפועלים ודבעל הבית. ואל תתמה לומר וכי רגיל בעל הבית לחזור בו כשהוקרו פועלים דפעמים שחוזר בו לפי ששונאם או אינו חפץ במלאכתם או יניח פעולה זו עכשיו וקמשמע לן תנא דאם חוזר בו ידו על התחתונה.

ונראה להביא ראיה דכי האי גוונא אשכחן בהמוכר את הספינה אמר רב חסדא מכר שוה חמש בשש והוקרו ועמדו על שמונה לוקח יכול לחזור וזה אינו רגילות שיחזור בו עתה כיון ששוין עתה שמונה וגם אין רגילות שיעכב המוכר החזרה ללוקח שהרי מרויח בחזרה ולוקח יכול לחזור בו משמע בעל כרחו של מוכר אפילו רוצה לעכבו שאפילו בדבר שאינו רגילות יש להשמיענו הדין.

ומיהו קשה לי כשהוקרה הפעולה ובעל הבית חוזר בו למה יתן במה שעשו כיוקרא דהשתא כיון דהשתא אייקר עבידתא אחר שעשו חצי מלאכה. על כן נראה כפירוש הקונטרס ומה שהקשינו עליו אינה קושיא שאם הקשה עליו אמאי מימרי בעל הבית ואמאי איצטריכו פועלים לפייסיה כלל שקשה לפירושו כי אייקר עבידתא אמאי חוזר בו בעל הבית ואמאי איצטריכו לפועלים לפייסיה ואי אליבא דידן נאמר כדפרשינן שחוזר בו בעל הבית מחמת שנאה אף על פי שהוא מפסיד במה שחוזר בו וגם הפועלים מפייסין אותו אף על פי שמפסידין במה שמתעכבים אצלו כי המלאכה נתייקרה והם עושין עמו בזול כבתחלה כל שכן לפירושו שאינו לא מפסיד ולא מרויח בכך שיש לומר שחוזר בו מחמת שנאה והפועלים שלא יפסידו כלום בהתעכבם אצלו מפייסין אותו שלא יצטרכו לבקש היכן ישתכרו כי פעמים שאינם מוצאים מקום מזומן להשתכר. ובלא שום קושיא אחרת קשה יותר לפירושנו למה חוזר בו בעל הבית ולמה פועלים צריכין לפייסו ממה שהוא קשה לפירוש הקונטרס כי לפירוש הקונטרס שניהם מפסידין בין בעל הבית שחוזר בין פועלין שמפייסין אותו אבל לפירוש רבינו אינם לא מרויחין ולא מפסידין. תוספי שאנ"ץ.

והריטב"א כתב וזה לשונו: ואם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה. פירש רש"י שאם קבלו בגד בשני סלעים דהיינו שמונה דינרין וארגו חציו וחזר בו בעל הבית ידן על העליונה שאם הוקרו פועלים נותן להם סלע על מה שעשו כפי קציצתן ואף על פי שהחצי הנשאר לא יעשוהו לו אלא בששה דינרין או יותר. וכן אם הוזלו פועלים ויעשו לו החצי הנשאר בשני דינרין ידו על התחתונה ונותן לפועלים ששה דינרין על מה שעשו.

והקשו בתוספות כי למה יתן להם ששה דינרין שהוא יותר ממה שפסק עמהן ויותר ממה ששוה עכשיו מה שעשו. לכן פירש ר"י דכל היכא שהוזלו פועלים אינו נותן להם אלא סלע כפי קצבתן והא דקתני ידו על התחתונה אינו אלא משום הוקרו שנותן להם סלע על מה שעשו ואף על פי שסופו לתת בחצי הנשאר יותר מסלע.

וכי תימא והלא אינו מצוי שיחזור בו בעל הבית כשהוקרו פועלים והיכי קתני מתניתין משום מילתא דלא שכיחא. ויש לומר דאגב רישא נקט ליה והכי אורחא דתנא והיינו דבמתניתא בפלוגתא דרבי דוסא ורבנן לא הוזכר אלא חזרת פועלים ולא חזרת בעל הבית בפועלים ויותר נראין דברי רש"י דכולה האי בבא בחדא גוונא היא וכשם שיד פועלים על התחתונה בין בהוקרו בין בהוזלו כן יד בעל הבית על התחתונה ודקשיא לך למה נותן להם יותר על מה שפסק ויותר על מה ששוה פעולתם הא לא קשיא דטעמא מפני שהוא דבר האבד לפועלים שהרי כיון שהוזלו פועלים אם באו עכשיו להשכיר עצמן לאחרים לעשות כדי הנשאר בכאן לא יתנו להם אלא שקל דהיינו שני דינרין ובכל שיש דבר האבד אפילו רבנן דפליגי עליה דרבי דוסא מודו שחייב לשלם וכדקתני מתניתא בהדיא במה דברים אמורים בשאין שם דבר האבד ומשום דאם בעל הבית חוזר בו והוזלו פועלים דיד בעל הבית על התחתונה הוי דבר האבד דמודו ביה רבנן לרבי דוסא לא הוזכר בגמרא במחלוקת רבי דוסא ורבנן מפי רבי. עד כאן.

גמרא: חזרו לא קתני אלא הטעו דאטעו פועלים אהדדי: ולא אמרו שהפועלים הטעו את בעל הבית ובעל הבית הטעה אותם כענין שפירש זה לפועלים דאטעו אהדדי. ובירושלמי הכי מפרש לה בעל הבית הטעה אותם שאמר להם תבואו עמי כדרך שבאו חברכם אמרו ובכמה באו אמר להם בחמשה חמשה רובם ואשתכח בסוף עשר עשר רובם וכן בפועלים שהטעו את בעל הבית על דרך זה עד כאן. ונשאר לו ז"ל הענין מגומגם.

ואני תמה אם הדין אמת לולי שאמרו הרב כי מאחר שהטעו זה את זה בענין זה ולא נתרצו זה לזה אלא על מה שאמרו שרובן נשכרין כן נמצא שלא סמכא דעתם אלא על כך והרי אלו טועין וחוזרין ובשלמא פועלים אין להם על בעל הבית אלא תרעומת שאף על פי שלא גמרו לעשות עמו על דעת שהוזלה המלאכה שהרוב נשכרין בחמשה חמשה מה נפשך אם גמרו בדעתם לעשות בחמשה שפיר ואם לאו ונתבטל תנאי שכירותם הרי אלו כפועלים שעשו אצל בעל הבית בלא קציצה שאין בעל הבית נותן להם אלא כסך מועט שנשכרין בו קצת הפועלים שבעיר וכדאמרינן בסמוך דאיכא דמתגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא ואפילו הכי אין נוטלין מבעל הבית אלא תלתא ואף על פי שלא נכנסו במלאכתו אלא על דעת ארבעה דאמר להו פועל. אבל פועלים שהטעו את בעל הבית ואמר שרובן נשכרין בארבע ארבע ונמצא לבסוף שאינם נשכרין אלא בתלתא תלתא היאך מוציאין ממנו ארבעה שלא על דעת כן נתרצה להם שהרי שאלם בכמה רובם אלמא לא נתרצה להם בכך אלא מפני שחשב שהוא כן והטעוהו והשכירות בטעות היתה וכל שבטעות חוזר. ועל כן נראה לי דאפשר שהיה להם לבעלי הגמרא להעמידה בכך ולא העמידוה שאין נראה להם דעת הירושלמי. הרשב"א.

אבל הריטב"א כתב וזה לשונו: חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו זה את זה דהטעו פועלים בהדדי. מסתברא דהכי נמי הוה מצי למימר שהטעה בעל הבית לפועלים או שהטעו פועלים לבעל הבית וכן אמרו בירושלמי אמר לון עמי אתון עבדין היך חברכון עבדין רובן מן עשר אשכחן רובן עבדין מן חמש. למלאכה עמך אנן עבדין היך חברין עבדין רובן עבדין מן חמש אשכחון רובן עבדין מן עשר למלאכה. עד כאן.

ורישא בהטעת פועלים לבעל הבית וסיפא הטעת בעל הבית לפועלים: והא דלא פירשו הכי בגמרא דילן משום דלישנא דהטעו זה את זה משמע טפי שהטעו פועלים אהדדי ואף על גב דכי אוקימנא לקמן דהטעו זה את זה בעי למימר שחזרו זה בזה מיירי בין פועלים ובעל הבית התם משום דלא שייכא חזרה בפועלים אהדדי וכן דעת רבינו בשם רבותיו. עד כאן.

וזה לשון ה"ר שמואל די וידש ז"ל: כתב הראב"ד ז"ל לא ידעתי למה הוצרך וכו'. אמר הכותב כבר הוזכר בגמרא למה פירש כן דאמרו חזרו זה בזה לא קתני וכו' מכלל דכבר ראו דרך זה ודחאוהו מההוא טעמא.

עוד נראה להעמיד דרך תלמודנו ופירושם במשנה דאם כפירוש הירושלמי מהו זה את זה את אלו מיבעי ליה דהיינו בעל שבית לפועלים ולפי הבבלי ניחא פועל לפועל היינו זה את זה אלא שסוף סוף אי אפשר אלא דרך הירושלמי אף על פי שנדחוק בפירוש המשנה ונאמר כי פירוש פועלים פועלים דעלמא והוא הדין אם היה דבר בעל הבית עם פועל אחד אלא אורחא דמילתא נקט פועלים כי על הרוב אדם שוכר פועלים הרבה למהר מלאכתו ולא פועל אחד אבל הוא הדין והיינו זה את זה שאם כפירוש הבבלי לא ידענא השוכר מאי שייכיה הכא שהרי הוא אינו מטעה ולא מוטעה ודינא בהטעאת פועלים אהדדי לא תלי בהיותם שכורים אצל בעל הבית והכי הוה ליה למימר הפועלים שהטעו זה את זה ולתלמוד הירושלמי נימא דהשוכר הוא המטעה או מוטעה וזה לשונו נראה לי ברור.

דאמר ליה בעל הבית זיל אוגר לי פועלים: פירוש שאמר כן לאחד מן הפועלים שעשאו שליח לשכור לו פועלים עמו. דאמר להו שכרכם על בעל הבית פירוש שהודיעם שהוא שליח. וליחזו פועלים היכי מתגרי פירוש דכיון דשליח שינה בשליחותו לגריעותא אין בקציצתו כלום והרי אלו כפועלים שעשו מלאכה שלא בקציצה ששמין כמה ראויין ליטול. לא צריכא דאיכא דמתגרי בתלתא ואיכא דמתגרי בארבעה פירוש וכיון דכן ידם על התחתונה ולית להו אלא תלתא ואפילו רובא בארבעה ומיעוטא בתלתא שאין הולכין בממון אחר הרוב והוא הדין היכא דאיכא דמיתגר משלשה מארבעה מחמשה ואף על גב דאמרינן באידך פירקא השוכר את הפועל כאחד וכשנים מבני העיר שמשמנין ביניהם היינו משום דאמר כאחד וכשנים מבני העיר אבל בשוכר סתם או כשעושה מלאכה שלא בקציצה אין לו אלא כפחות שבפועלים. כן נראה לי. הריטב"א.

לית לך אל תמנע טוב מבעליו: פירוש דליכא למימר דלגבי בעל הבית נמי איכא משום אל תמנע טוב מבעליו אם היה משכיר הוא בארבעה ומוצא בתלתא דכיון דבעל הבית אמר לו בפירוש בארבעה ולא אמר לו שישכור כפי מה שיוכל גלי אדעתיה דניחא ליה דליתן להו ארבעה. הריטב"א.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: כללא דנקטיה בהאי שמעתא היכא דאמר ליה לשלוחיה זיל ואוגר לי אגירי בארבעה ארבעה ואזל ואמר להו בתלתא תלתא לית להו אלא תלתא ואף על גב דשויא עבידתייהו ארבעה ואית להו עליה תרעומת על דעבר על בל תמנע טוב מבעליו היכא דשויא עבידתייהו ארבעה.

והיכא דאמר ליה לשלוחיה אוגר לי בתלתא תלתא ואזל ואמר להו בארבעה ארבעה אי גמר להו שכרכם עלי יהיב להו ארבעה ושקיל תלתא מבעל הבית כדין השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו דאמרינן שהוא נותן לו משלו כל מה שפסק עמו וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שהתנה עמו או מה שראוי לפחות שבשכירות. ואי אמר להו שכרכם על בעל הבית אי מתגרי רובא דפועלים בארבעה במתא שקלי ארבעה אף על גב דלא אמר לו בעל הבית דלוגר אלא בתלתא דכיון דשני עקריה לשליחותיה מנפשיה וכמאן דאנחתינהו שלא ברשות דמי שנוטל מה שהתנהו.

ואי מתגרי פועלים במתא בתלתא שקלי תלתא אף על גב דאיכא אגירי במתא דמתגרי בארבעה תילתא או פלגא דאגירי מתא דדעתיה דאיניש אתרעא זילא והוה ליה כמאן דעבוד הני פועלים בהדיה מנפשייהו דשקלי מיניה אגרא בתרעא זילא.

מיהו הני מילי היכא דלא שויא עבידתייהו אלא תלתא או דלא ידיע כגון ריפקא דמלי מיא אבל היכא דשויא עבידתייהו ארבעה שקלי ארבעה כיון דאיכא אגירי דמתגרי בארבעה. ונראה לומר דהוא הדין נמי אף על גב דליכא דמתגרי בארבעה כיון דטרחו טפי מאחריני דלישקלו ארבעה. והיכא דלא ידיעא עבידתייהו כגון ריפקא דמלי מיא ואמרי אינהו ארבעה טרחנא הב לן ארבעה דהכי אמר לן שליחא ואיהו אמר לא ידענא אי טרחיתו טפי או לא לית להו אלא תלתא כיון דרובא דאגירי מתא מתגרי בתלתא ואית להו תרעומת עליה דשליחא דהא אי לא אמר להו ארבעה לא הוו טרחי אלא כדחזי לתלתא. אמר ליה בעל הבית לתלתא ואזל ואמר להו בארבעה אמר לי בעל הבית ואמרו ליה כמו שאמר בעל הבית אי טרחו ארבעה שקלי ארבעה דאדעתא דהכי טרחו טובא ולא אמרינן דאוזילו הוא דאוזילו גביה דבעל הבית. עד כאן.

פשיטא אמר ליה בעל הבית בתלתא ואזל ואמר להו בארבעה ואמר להו שכרכם עלי אי נמי דאמר להו שכרכם על בעל הבית ושויא עבידתייהו ארבעה אף על גב דאמרי ליה כמו שאמר בעל הבית דעתייהו אעילוייא ושקלי ארבעה משום דפועלים ידעי אהדדי היכי מתגרי וכי שמעי מיניה ארבעה לא שבקי עילוייא דשמעי ונחתי אדעתא דפחתא דלא שמעי. אלא אמר להו בעל הבית בארבעה ואמר להו איהו בתלתא ואמרי ליה כמה שאמר בעל הבית מאי אדיבורא דידיה קא סמכי והכי אמרי ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית וסבור וקבול בתלתא ולא אמרינן דעתייהו אעילויא דהא לא שמעי ההוא עילויא ולא סמכי עליה או דילמא כדאמר בעל הבית כיון דאמרי כמה שאמר בעל הבית גלויי דעתם הוא דלאו עליה דידיה קא סמכי מאי.

תא שמע האשה שאמרה הבא לי גיטי והשליח אמר אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הילך כמה שאמרה אמר רב נחמן וכו' אפילו הגיע הגט לידה אינה מגורשת אלמא אדיבורא דידיה קסמיך וסבר שליח לקבלה הוא ותתגרש לאלתר והיא לא מגרשא לאלתר וכי ממטי ליה לידה נמי לאו כלום הוא דלאו שלוחיה הוא כלל והכא ליכא עילויא לא בקבלה ולא בהולכה ושמעינן מינה דבהאי לישנא דאדיבורא דידה קסמיך. הראב"ד.

דעתייהו אעילויא: פירוש ודאי לאו דעתייהו לגריעותא ובודאי האמינו שטען בעל הבית כך אלא או שחשבו שמא נותן יותר או שהאמינו ממש ולרש"י משמע שהאמינו ממש ואם כן קשיא לישנא דגמרא דקאמר דעתייהו אעילויא וכן מה ששאל בסמוך אי אמרינן אדיבוריה קא סמיך או אבעל הבית. ואפשר לומר דמאי דקאמר רש"י שהאמינוהו היינו לומר דלפחות האמינוהו לארבעה ואין לומר שחשבו שמא אמר בעל הבית פחות דמה להם לצרה הזאת לומר כמו שאמר בעל הבית ולגרועי ושליח נמי לא וביד כלומר ולומר שכרכם עלי. אי נמי יש לומר דהכא מיירי בדאוקמי לה בדאזיל בתלתא או ארבעה הילכך כי קאמר להו בארבעה כיון דליכא דאזיל טפי אמרינן ודאי אדעתייהו בעילויא פירוש אהנהו ארבעה דקאמר להו ולא אעילויא טפי דליכא להו לאסוקי אדעתייהו בהכי הילכך אמרינן האמינוהו.

ומכל מקום ודאי לגריעותא לא אמרינן. דכיון דמקבל עליו לשלם מביתו פשיטא דעליה קא סמכי שלא לגרוע והיינו דקאמר רש"י דהאמינוהו בארבעה אבל כי אמר להו בתלתא כיון דאיכא דאזלי בארבעה יש לומר שמא חשדוהו ולהכי איכא למימר שלא האמינוהו להכי דקדקו בלשונם ואמרו כמו שאמר בעל הבית והיינו בעיא דבסמוך.

זה הכלל דלעולם לגרוע ממה שאמר שליח לא מכווני כלל דלא בשופטני עסקינן דאמרינן טופות דלישנא לגריעותא. ובההיא דגט בסמוך איכא דניחא ליה לפוטרה מיד משום שנאה שביניהם והיינו עדיפותיה ואיכא דניחא ליה בהמתנה כדי שיוכל להמלך הילכך מצי למילף מיניה מכל שני הפנים בין שאמר שליח הבא דאפשר דניחא ליה לבעל טפי בקבלו ודמיא לבעיא דידן דאמר להו בתלתא וניחא להו בארבעה ואפשר שחשב השליח בשוכח או שהוא איש טוב ורוצה שיהיה לו פנאי להמלך או שמא לא פרעיה לו שכרו ורוצה שלא תתגרש עד שיגיע לידה כדי שיהיה למשכון בידה.

אלא שזה דוחק דאם כן הכא נמי נימא עקריה שליח לשליחותיה ובין אם אמר שליח קבלה דאפשר דניחא ליה לבעל טפי בהולך ואף על גב דלא דמיא ממש דהתם פשיטא דניחא להו בארבעה והכא ספקא הוי במאי ניחא מכל מקום כיון שאנו רואין לישנא דטופיאתא לית לך למימר דלבטלה קאמר ליה הילכך יכילנא למימר דבבעיין לא האמינוהו ולעילויא קאמרי ליה הכא נמי אמרינן לא האמינוהו ולעילויא דידיה קאמר ליה דהיינו עילוייה. זה נראה לי לפרש על ידי הדחק וצריך עיון.

שוב מצאתי בקצת נוסחאות דכתיב הכי בשלמא אי איתמר איפכא התקבלי לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אמר הילך כאו שאמרה ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב משיגיע גט לידו מגורשת דאדיבורא דידה קא סמיך אלא התם משום דעקרה לשליחותיה לגמרי וכו'. וכן ביש פירושים לא הגדילו לפרש ומכאן היה יכול להביא ראיה בין אמר רב נחמן לידו בין לידה אלא פירשו כפשטא דהך נוסחא ולפי נוסחא זו נוכל לומר דלעולם פשיטא לן דסתם בעל ניחא ליה בהולכה מקבלה וכדרך כל התלמוד כדי שיוכל להמלך ולחזור בו וגם אינו חושד לשליח שמשכירה מקבלה להולכה כלל אלא איפכא ולפיכך אי אמר משיגיע לידיה פשיטא דשמעינן מינה דאדיבורא דידה קא סמיך והיינו עילוייא דניחא ליה טפי בקבלה ואם זה משונה משאר בני אדם כיון דאמר טופיאתא סבירא ליה לרב נחמן דאמרינן האי בהכי ניחא ליה והיינו עלוייה.

אבל אי אמר איפכא לא שמעינן מינה מלתא דדילמא היינו משום דלא הויא קבלה עילויה דידיה ואפילו היה לו לחשוד השליח או שהעמיס עליו המשא אבל בבעיין דפשיטא כד הוי צלויה דידהו דילמא אדיבורא דבעל הבית סמכי. אבל כי אמר שליח התקבל ואמר בעל כמו שאמרה ואמר רב נחמן אפילו הגיע גט לידה התם ודאי לאו משום דלאו עלויה דידיה הוא בהולכה דכיון דאמר טופיאתא ועוד שדרך העולם בהכי ודאי אמרינן דעלויה דידיה הוא בהולכה ועוד שיש לחשוד השליח ולא יהיה גט כלל ואפילו הכי אמר רב נחמן דלאו אדיבורא דידה קא סמיך ולא חשיב ליה כלל איכא למילף מינה לבעיין אף על גב דודאי דהוי עלויה דידהו בארבעה הילכך לא אקשי ליה אלא מטעמא דעקריה שליח לשליחותיה. אי נמי יש לומר דלעולם בבעל מספקא לן בעלויה מאי הוי והוי מצי פריך ליה מהאי טעמא דדילמא מאי דאמר רב נחמן דלא סמיך אדידה היינו משום דדילמא לאו עלויה דידיה בהולכה אלא דעדיפא מינה פריך ליה וצריך עיון. שיטה.

מאי אדיבורא דידיה קסמכי: ואם תאמר מאי קמיבעיא ליה הא פשיטא ליה דדעתייהו אעילויא ואם כן כי אמר להו שליח בתלתא ליכא למימר דמהימני ליה דהא דעתייהו אעילויא. ונראה דלא קשה מידי דלעולם מספקא ליה אי אמרינן דהכי קאמרי מהימנת לן כבעל הבית אפילו תימא פחות ממה שאמר בעל הבית דהשתא אי מהימני ליה לא שייך תו למימר דעתייהו אעילויא. אבל בפשיטות קאמר דהיכא דאמר שליח טפי מבעל הבית דממה נפשך שקלי משליח כמו שאמר דאי אמרינן דמהימני ליה כל שכן דניחא טפי ואי נמי אמרי דלא מהימני ליה ולהכי אמרי כמו שאמר בעל הבית לומר דסמכי אדיבוריה דבעל הבית מכל מקום אין דעתם לפחות מדברי השליח אלא דעתייהו אעילויא כגון היכא דבעל הבית אומר יותר משליח כדמפרש בבעיא. אבל היכא שהשליח אומר יותר מבעל הבית ודאי אין דעתם לפחות מדבריו. תלמיד הר"פ.

וזה לשון הריטב"א: פשיטא אמר בעל הבית וכו'. מאי אדיבורא דידיה סמכי והכי אמרי ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית או דילמא אדיבורא דבעל הבית סמכי. ואם תאמר הכא נמי מאי קמיבעיא ליה הא אמרת דדעתייהו אעלויא. ויש לומר דכל היכא דאמרת דאדיבורא דבעל הבית קסמכי ולא סמכי על השליח ושבקי הודאי מפני הספק בהא אמרינן דדעתייהו אעילויא אבל היכא דאמרת דאדיבורא דשליח סמכי לגמרי סמכי בין לעילויא בין לגריעותא ולעיל הכי אמרינן דממה נפשך אי סמכי על שליח ניחא דהא אמר בארבעה ואי אמרת דסמכי על בעל הבית הא ודאי דעתייהו אעילויא. עד כאן.

דאי סלקא דעתך דאדיבורא דידה קסמיך מכי מטי גיטא לידה מיהא תתגרש: ואם תאמר מאי קאמר עד כאן לא מיבעיא ליה לעיל או דילמא אדיבורא דבעל הבית קסמיך אלא משום דדעתייהו אעילויא דאמר בעל הבית אבל הכא גבי גט ליכא עלויא. ונראה דאף היכא דליכא עלויא שייך שפיר למיבעי אי אדיבורא דמשלח קא סמיך רק שלא יהיה להם פסידא וכן נראה דהא הוי טעמא דלא מהימן ליה שליח כדמוכח בבעיא ודעתו לעשות כדברי המשלח ומשום הכל קאמר כמו שאמר בעל הבית ואם כן אף היכא דליכא עילויא שאינו מרויח בדבר המשלחו ומשום הכי שייך שפיר למימר האי טעמא שחפץ לעשות דבר המשלח כיון דליכא פסידא לעשותה והשתא ניחא דמייתי שפיר מגיטין אף על גב דהתם לא שייך טעמא דעילויא כדפירשתי.

והא דקאמר בפשיטא דעתיה אעילויא לאו משום שתהא הבעיא תלויה בכך אלא בא להשמיענו דליכא לספוקי אי אדיבורא דבעל הבית קסמכי היכא דאיכא פסידא כדפרישנא אבל ודאי היכא דליכא פסידא בדבורו דמשלח אפילו ליכא עילויא בדבריו כיון שאמר כמו שאמר בעל הבית שייך שפיר למיבעי דשמא הוא חפץ לעשות כדברי המשלח כדפרישנא. כן נראה למורי שיחיה ז"ל. תלמיד הר"פ.

וזה לשון הריטב"א: ואם תאמר ומה ראיה מביא מכאן דהא אמרינן לעיל דלא סמכי אדיבורא דמשלח אלא היכא דהוי לעילויא ואלו הכא גריעותא הוא שיהא שליח הולכה כמו שאמרה ואיכא עיכוב בגירושין עד שיגיע גט לידה ובשליחות קבלה ניחא טפי דמיגרשא לאלתר מכיון שהגיע גט ליד שליח. וכי תימא דבעל בעיכוב גירושין ניחא ליה טפי כדי שיוכל להמלך. הא ליתא מדאמרינן בסמוך בשלמא אי איתמר וכו' ואמר רב כיון שהגיע גט לידה מגורשת משום דשליח קבלה שויתיה הוא שמעינן דאדיבורא דידיה קסמיך דאלמא שליחות קבלה לאו גריעותא הוא דאם כן היכי אמרינן דסמיך עלה.

תירצו בתוספות דלגבי בעל ליכא גריעותא ועילויא בהא מילתא ולא שני ליה בין שליחות הולכה לשליחות קבלה וכי אמרינן לעיל דעתייהו אעילויא לאו דוקא אלא לומר דדעתייהו דלא להוי גריעותא ומשום דלעיל איכא למימר עילויא נקיט ליה ונכון הוא.

ועוד נראה לומר דהכא ודאי ניחא ליה לבעל בשליחות קבלה למהר הגירושין כיון שעיניו נתו לגרשה והיינו סוגיין דבסמוך אבל הכא אי אמרינן דדעתיה אעילויא דשליח ונימא דקא סמיך בעל דליהוי שליח קבלה גריעותא הוא שלא תתגרש כלל כיון שלא עשתו האשה שליח ובשליחות הולכה איכא עילויא טפי דלכי מטי גיטא לידה מיהא מגרשא. עד כאן.

דף עו עמוד ב

בשלמא אי איתמר איפכא אשתך אמרה.: פירוש דהתם משנה השליח דבורא להחמיר על עצמו ולא עקר לשליחותא אדרבה יש בכלל שליחות הולכה שליחות קבלה. אלא הכא טעמא משום דעקר שליח לשליחותיה דאמר שליח לקבלה הוינא שליח להולכה לא הוינא. פירש רש"י דבעל ודאי אדיבורא דידה קסמיך ודעתו לשליחות הולכה כמו שאמרה ומיהו זה ברצון השליח תלוי והשליח עקר לשליחותו ואינו רוצה להיות אלא שליח קבלה שאין בו טורח ואף על גב דחזינן דאמטייה ניהליה בתר הכי אמלוכי הוא דאמליך.

ובתוספות פירשו אלא הכא טעמא משום דעקר וכו'. כלומר לעולם אימא לך דבעלמא אדיבורא דמשלח סמיך והא דסמיך הכא אדיבורא דשליח משום דאמר בעל בנפשיה אם איתא דאיתתא לא אמרה אלא הבא לי והוא אומר התקבל לי עוקר הוא שליחותו שאינו רוצה להיות שלית הולכה ואם כן מה אעשנו שליח הולכה מוטב שאסמוך על דיבורו כי אולי אומר אמת וגם זה נכון. ובעיין לא איפשיטא והוה ליה חומרא לתובע וקולא לנתבע ולית להו אלא תלתא ואית פסידא לא נפקי מינייהו. הריטב"א.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: אמר ליה בעל הבית בארבע ואמר להו שליחא בתלתא ואמרו ליה כמה שאמר בעל הבית הא איבעיא אי אמילי דשליחא סמכי ואף על גב דעבדי מאי דשוה ארבעה לא שקלי אלא תלתא או דילמא הכי אמרי ליה כדקאמר בעל הבית מתגרינן ולא כדקאמרת את ולהכי טרחו שוה ארבעה כי היכי דלשקלו ארבעה ולא איפשיטא ולקולא לנתבע ולא שקלי אלא תלתא. ואי תפסו ארבעה מבעל הבית נראה לומר דלא מפקינן מינייהו. והיכא דאמר ליה בעל הבית בתלתא ואזל ואמר להו בתלתא ואמרו ליה כמה שאמר בעל הבית נראה לומר דאף על גב דטרחו שוה ארבעה כיון דרובא דאגירי דמתא מתגרי בתלתא לית להו אלא תלתא ואף על גב דשקלו טפי מפקינן מינייהו וצריך עיון. עד כאן.

ואי בעית אימא חזרו נמי הטעו קרי ליה: תמיה לי אם כן למה שנו חזרה דרישא בלשון הטעו ובבבא דסיפא שנו חזרה כדתנן השוכר את האומנין וחזרו בהם ידו על התחתונה. ואפשר כי מפני שחזרה דרישא היא נתלית בטעות שחשב בעל הבית שהשדה ראויה ליעדר ומצאה לחה או שהיתה לו תבואה להביא ולא מצא לפיכך שנו אותם בלשון טעות שהוא הגורם בחזרה. הרשב"א.

אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה ופועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם ודוקא הלכו הם בעצמם לפי שמכיון שהתחילו במלאכתם נתקיים ביניהם שכירות ונשתעבד להם בעל הבית שכשם שהקרקע נקנה בחזקה ומטלטלים במשיכה וכן שכירות קרקע או מטלטלים כך שכירות פועלים בהתחלת מלאכה והליכת פועלים למלאכתם היא היא התחלת מלאכתם. אבל כל שלא הלכו הם בעצמם אף על פי שהלך שליח ומצא שדה לחה אין זו התחלה ואין להם על בעל הבית אלא תרעומת. הרשב"א.

והרמב"ן כתב וזה לשונו: יש מפרשים דהוא הדין אם לא הלכו הם אלא ששלח בעל הבית שלוחו ומצא שדה לחה כיון שעכבן עד שעה שאין הפועלים נשכרים נותן להם שכרם כפי מה שקבל עליו. וה"ר יצחק אלברגלוני פירש כך ואלו דבריו במה דברים אמורים שחזר בהם קודם שיספיקו לילך לשדה ואמר להם השכירו עצמכם אבל הלכו נותן שכרם משלם שהרי נתבטלו משכירות היום על ידו. ואין זה מחוור דאם כן למה ליה לאפלוגי בין הלכו ללא הלכו. ועוד קשה דאי משכחי לאוגורי ודינא הוא אמאי איכא עליה תרעומת כדמקשינן לקמן בגמרא גבי ספינה ואני מודה לו בדין זה שאם היו יכולין להשכיר עצמן וכו' ככתוב בנמוקי יוסף.

ורש"י כתב ברישא אין להם זה על זה אלא תרעומת דאמר להם השכירו עצמכם לאחרים ומיהו תרעומת איכא שיהיו צריכין לחזר אחר שוכרין ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו. פירוש לפירושו השכירו עצמכם אם תמצאו שלא נתחייבתי לכם דכיון דדברים בעלמא נינהו שלא התחילו במלאכה לא נתחייבו זה לזה הא אם התחילו במלאכה קנו. עד כאן.

מדקתני חמרים דומיא דפועלים משמע דהך תבואה דקתני בחמרים מן הגורן לעיר או מן הכפר לעיר היא כגון שהיתה תבואתו בגורן או בכפר הסמוך לעיר ושכר את החמרים להביאה ואם לא הלכו חמרים ופועלים למקום המלאכה וגם הוא לא קרא אותם דומה דלא סמכא דעתייהו שהדדי ומשום הכי אין להם זה פל זה אלא תרעומת. אבל אם הלכו לגורן או לכפר הויא התחלה גבייהו ואי משכחי לאיתגורי בההוא אגרא דהוה יהיב להו הא ליכא פסידא גבייהה ולא יהיב להו מידי דחזינא כאלו מתגרי ליה כוליה יומא ואי בציר מאגרייהו מידי בההוא בטלה משלם להו לחמרים בשכר חזרה כפועל בטל ולפועלים שכר הליכתם ואי לא משכחי לאתגורי וכו' וכבר יצאנו בפירוש זה מדעת המפרשים שפירשו חמרים ולא מצאו תבואה כגון ששכר חמרים לקנות לו תבואה במקום הזול ולהביאם אליו וההליכה והחזרה הם שכירי יום שנתן להם שכר הדרך כבאים ריקם ולא כבאים טעונים.

ואם כפירוש הזה הנה בעל הבית הוא אבוס הוא וכמאן דסיירוה לארעא מאורתא דמי דלא מצו למימר ליה הב לן תבואה אחריתי ואמאי יהיב להו כפועל בטל כלל וכדאמר רבא לקמן האי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא בפלגא ליליא ומלא ארעא מייא פסידא דפועלים. אלא הכא בששכרן להביא לו תבואה שיש לו מן הגורן לעיר והלך ולא מצא דזו פשיעה היא אצל בעל הבית דהוה ליה כדלא סייריה לארעא מאורתא. הראב"ד והרשב"א.

וכתב הר"ש די וידש וזה לשונו: ולכאורה נראה דקשה לפירוש המפרשים לישנא דמתניתא דקרי להו חמרים בלחוד ולפירושם שלוחין נמי הן. ולפירוש הראב"ד קשה ולא מצאו תבואה דהתבואה היה לו לומר. אבל זה נקל לתרץ ונראה בעיני פירושו. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: במה דברים אמורים שלא הלכו פועלים וכו'. ונקט התנא פועלים כחמרים לאשמועינן דהאי דינא איתיה בין בפועל בין בקבלן. ואיכא למידק היכי דמי אי בשמוצאין פועלים להשכיר לעצמן אמאי נותן להם כלום לימא להו השכירו עצמכם וכדאשכחן בסיפא דאמרי פועלים לבעל הבית שכור מאלו ואי בשאין מוצאין פועלים להשכיר עצמן אפילו לא הלכו נמי יתן להם שכרן דהא דבר האבד הוא.

ותירצו בתוספות דמיירי בשאין פועלים מוצאין להשכיר עצמן ותנא אורחא דמילתא נקט דמסתמא כל היכא שלא הלכו בעל הבית מיד הוא חוזר קודם שיעבור זמן שכירות הפועלים אבל כשהלכו וחזרו מסתמא כבר עבר זמן שכירותם ולא ימצאו מי שישכירם וכן פירש רבינו. והוא הדין אם הלכו ומצאו שדה כשהיא לחה ותזרו בבקר בעוד שבני אדם מבקשים פועלים לא היה נותן שכרן לפי שיאמר להם שעדיין יכולין להשתכר אצל אדם אחר. וגם לא הלכו לשדה והוא חזר בו אמרי שיעכבם עד שעה שאין בני אדם שוכרין עוד פועלים לפי שנמלך מלעשות מלאכתו היום נותן להם שכרן. משאנץ.

אבל הרמב"ן פירש דמשכחת לה אפילו כשהלכו דוקא כשאין מוצאין להשכיר את עצמן וכגון דאינהו נמי בלאו הכי לא היו מוצאין תחלה מי שישכיר ונמצא שלא הפסידו כלום מפני הבטחתו של בעל הבית ולפיכך פטור כשלא הלכו אבל הלכו כיון שהתחילו במלאכת שכירותם בהליכה בעלמא נתחייב להם בשכרם שכשם ששאר דברים נקנין בקנין כך שכירות פועלים נקנה בתחלת מלאכה. והא דפועל חוזר בו בחצי היום גזרת הכתוב הוא משום כי לי בני ישראל עבדים הילכך כיון שאין מוצאין עצמן לשכור חייב בעל הבית בשכרן. ואין מוסיפין על פירוש רבינו דסיפא לאו משום דהתחלת מלאכה עבדא קנין אלא משום דיכלי למימר ליה אף על גב דמעיקרא לא הוינא משכחין לאיתגורי הוה טרחינן ומשכחינן בעוד שהלכנו למלאכתיך. והפירוש הראשון יותר נכון.

ואם תאמר והא בעל הבית אנוס הוא במה שמצאו שדה לחה או שלא מצאו תבואה. ויש לומר כדפירש הראב"ד דמתניתא לאו בשכר חמרים לקנות לו תבואה מן השוק ולהביאה לו והלכו ולא מצאו דכל כהאי גוונא כיון דבעל הבית לא הוה ליה למידע טפי מפועלים פסידא דפועלים הוא והוה ליה דומיא דפסק נהרא ואתא מיטרא דאמרינן לקמן דהוי פסידא דפועלים והכא במאי עסקינן שהשכירן להביא תבואה שלו שהיה לו במקום פלוני דהשתא איהו הוה ליה למידע אם ישנה שם אם לאו ופשיעה דבעל הבית הוא בלחוד והוה ליה כי ההיא דאמרינן לקמן בפועלים דלאו בני מתא והיינו דקתני לה דומיא דההיא שמצאו שדה שהיא לחה דהויא פשיעה דבעל הבית כיון דלא סיירוה פועלים לארעא מאורתא. עד כאן.

במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה וכו': בתחלה פירש חזרה דבעל הבית בהתחלה עתה מפרש חזרה דפועלים אם חזרו בהם מה יהיה ענשן. ולתנא קמא יד פועל על העליונה ויד קבלן נמי על העליונה ונותן להם שכרם כפי מה שעשו. ולרבי דוסא ידן על התחתונה ונותן להם כדי שלא יפסיד כלום בחזרתן שאם תתיקר המלאכה אותו היוקר הם מפסידים כדמפרש ואזיל. והתחלה גבי פועלים לא שייכא דלתנא קמא דאמר נותנין להם מה שעשו הכא לא עשו ולא כלום ומה יתן להם ולרבי דוסא נמי דאמר שמין מה שעתיד להעשות ואם תתיקר המלאכה פוחתין להם אותו היוקר ממה שעשו הני מילי במה שעשו שאין מוציאין מיד בעל הבית אלא לפי היוקר כדי שלא יפסיד בחזרה כלום ומאי דתפיס תפיס אבל אם לא עשו כלום אף על פי שהלכו והויא התחלה אין מפסידין אלא טרחן בהליכה ובחזרה שהן גרמו לעצמן ולא הועילו לבעל הבית כלום אבל ביוקר המלאכה אין ממשכנין אותן לגבות מהן אותו היוקר. חוץ מדבר האבד שאפילו לא התחילו כלל ששוכר עליהן או מטען ודבר זה למדנו אותו ממשנתנו דתנן השוכר את האומנין והטעו זה את זה דהיינו חזרו אין להן זה על זה אלא תרעומת והא ודאי בשלא הלכו ועלה קתני שכר את החמר ואת הקדר להביא וכו' וכל דבר שהוא אבד שוכר עליהן או מטען שמע מינה אפילו לא הלכו בדבר האבד שוכר עליהן או מטען. הראב"ד.

וכתב הר"ש די וידש וזה לשונו: צריך עיון על מה שכתב הרב ודבר זה למדנו אותו ממשנתנו וכו'. עד דהיינו חזרו דבגמרא אמרינן חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו. עד כאן.

במה דברים אמורים בשלא התחילו במלאכה: פירוש במה דברים אמורים דכיון דליכא דבר האבד ליכא אלא תרעומת לדברי הכל כשלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה פלוגתא דרבנן ורבי דוסא דלרבי דוסא ידן על התחתונה מיהת ואף על גב דליכא דבר האבד דאלו איכא דבר האבד אפילו רבנן מודה כדקתני סיפא דברייתא בהדיא והא דנקט במה דברים אמורים משום רבי דוסא הוא דאיהו מפליג בין שהתחילו ללא התחילו דאלו לרבנן לא שני לן בינייהו ואפילו רבי דוסא נמי דוקא בשהתחילו בגופה של מלאכה עצמה ממש כדקתני בהדיא דהוה ליה מעין דבר האבד שאין אדם רוצה שתהא מלאכתו מותחלת אף על פי שהוא יכול להמתין ומיירי בשאין מוצא עכשיו פועלים להשלימה כדקתני סיפא בהדיא.

והא פרישנא במתניתין דבחזרת בעל הבית בפועלים אפילו רבנן מודו משום דהוה ליה דבר האבד. והא דקתני בגד לארוג בשני סלעים וארגו חציו מיירי בשלא משכו צמר אלא כדי חציו שאלו קבלו כל הצמר מיד נתחייבו במלאכה דאומן שמשך כלי שנתנו לו לעשות מיד זכה בשעבודו לשכרו ואין בעל הבית יכול לחזור בו ובההיא הנאה נמי נשתעבד אומן לעשותו ואינו יכול לחזור בו שהרי תקנו בשומרים משיכה מפי רבי. הריטב"א.

וכמה שוכר עליהם עד ארבעים וחמשים זוז: ואוקימנא לקמן בשבאת חבילה לידו דמשעה שמסר חבילתו לבעל הבית קנאה לשכור עליה עד כדי מה שדרך בני אדם להתייקר במלאכתה כדי שלא תאבד. אבל כשלא באה חבילה לידו אסיקנא לקמן שאינו שוכר עליהם אלא עד כדי שכרן ואני תמה מה שיעור ארבעים וחמשים שלא כל המלאכות שוות ולא כל המקומות שוין ויש מלאכה שהפסידה מרובה ואדם מתייקר בה הרבה כדי שלא תאבד ויש מלאכה ששכרה יותר מחמשים זוז ואם כן פעמים שהחבילה לגרע שבלא חבילה שוכר עליהם עד כדי שכרן שהוא כפל מה שהתנה להן בשכרן.

ועוד אני תמה מהו עד ארבעים וחמשים אם חמשים ארבעים צריכא למימר ובכל מקום מקשים כן וכאן לא הקשו. עוד אני תמה אם בא חבילה לידו מאי שנא מלאכת האבד אפילו בדבר שאינו אבד שהרי קנה החבילה במשיכה וכדאמרינן בפרק הזהב גבי נתנה לספר דמשמע דמכי משך תספורת קנה תספורת ואם חזר בו ספר תספורת קנויה לו להשתלם ממנה וכל שכן לדעת רבינו תם ז"ל שאמר דאין פועל יכול לחזור בו מכי משך בעל הבית כלי אומנותו ולומר שאפילו אין כלי אומנות שוין פלג שכירתו נשתעבד לו למלאכה זו ושוכר עליו וכמו שכתבתי שם וסבור הייתי לומר דאפילו בדבר שאינו אבד כל שבאת חבילה לידו משתלם ממנה עד כדי שכירות של אותה שעה ואפילו נתייקרה בין שכירות לחזרה או אפילו אוזילו פועלים גביה מעיקרא ואמור פועלים שוכר עליהם ומשתלם מדמי החבילה. ובלבד שלא יתייקר בה אלא יטרח וישכור כדרך שנשכרים רוב הפועלים לפי שאינו צריך למהר ולשכור שהרי אין מלאכתו נאבדת מה שאין כן בדבר האבד שאי אפשר לו להמתין עד שיטרח וישכור אלא שוכר מיד ואף על פי שמחמת ניחוצו צריך להתייקר וכן נראה גם מדברי הרמב"ן ז"ל.

אלא שעדיין קשה לי דבברייתא זו משמע דבדבר שאינו אבד כלל כלל לא דהא ברייתא דעד ארבעים וחמשים זוז כשבאת חבילה לידו מתוקמא כדאיתא לקמן וקתני דבדבר שאינו אבד לרבנן קצר חציה והניח חציה ומה שעתיד ליעשות יפה ששה דינרים נותן להם סלע שהוא שכר חציה ולרבי דוסא נמי אין משלמים מכיסם כלום אלא שמעכב בידו ממה שעשו כמה ששוה מה שעתיד לעשות כדי שלא יפסיד בחזרתה אבל מכיסם כלל כלל לא ואפילו לרבי דוסא אלמא אינו משתלם מן החבילה כלום. ויש לומר דברייתא זו פיסקי פיסקי קתני והכי קאמר בדבר שאינו אבד קצר חציה והניח חציה פלוגתא דרבי דוסא ורבנן אבל בדבר האבד שוכר עליהם או מטען ואפילו לא באה החבילה לידו ופעמים ששוכרין עליו אפילו עד ארבעים וחמשים זוז והיינו כשבאה חבילה לידו. הרשב"א.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: ואם באת חבילה לידו שוכר עליהם מדמי החבילה אפילו עד ארבעים וחמשים זוז דקנה אותה להשתלם ממנה שכירותו. ומיהו אם שכרן במנה אינו משתלם ממנה שאין זו שכירות אבל עד ארבעים וחמשים דרך בעלי בתים לשכור כן בדבר האבד. עד כאן לשונו. והר"ן ז"ל כתב אבל ביותר מארבעים וחמשים לא שאין זו שכירות. עד כאן.

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אבל דבר האבד שוכר עליהן או מטען. פירוש והא דברי הכל היא ואפילו כשלא התחילו במלאכה. ועד כמה שוכר עליהם עד ארבעים וחמשים. אוקימנא לקמן כשבאת חבילה של פועלים לידו וארבעים וחמשים לאו דוקא אלא עד כדי חבילה בין רב למעט. והיינו דלא פרכינן כדפריך בעלמא חמשים אמרת חייבים ארבעים מיבעיא משום דכל היכא דמניינא לאו דוקא ליכא למיפרך הכי כדאיתא בפרק מפנין. ושלא כדברי מי שפירש דדוקא נקט ארבעים וחמשים שעד כאן דרך בעלי בתים להשכיר פועלים והא כהלכתא בלא טעמא היא וליתא. עד כאן.

וזה לשון שיטה: מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען: נראה לי והוא שהיה שם אדם לכתחלה ואף על גב דלא הוי אלא כעין גרמא ואין מחייבין אותן לשלם הפסד ומכל מקום יכול לעשות על ידי הטענה או לשכור עליהן ובלבד כנגד מה שעשו ולא לפרוע מבתיהם כלל ורבותא דהא דשוכר עליהן בכמה שימצא הן רב הן מעט. אבל כשאינו דבר האבד כי ההיא דבסמוך אינו משכיר עליהם ובכל מה שימצא אפילו למאן דאמר ידן על התחתונה אלא שישומו כפי הנהוג והיינו טעמא דכיון דלאו דבר האבד הוא אם לא ימצא עכשיו ימצא למחר.

ולרש"י בדבר האבד משלם פועל מביתו וכן משמע מההיא ברייתא דלקמן דקאמר עד כמה משכיר עליהם עד ארבעים וחמשים זוז ומשמע דלאו דוקא דהכי קאמר יותר ויותר ובלשון גוזמא ודכוותה נקטיה ולא כאומר דוקא אפילו והוא הדין יותר אלא שדבר בהוה ובלבד כשחבילתו בידו וכדלקמן ואם כן למה לי שוכר עליהן או מטען נימא חייבין לשלם כל מה שיפסיד בעל הבית באותו דבר האבד דהוו כעין מזיקין. ויש לפרש על פי דרכו דאין הכי נמי אלא שבא להודיענו שאם היה יכול להטעותן או לשכור עליהם ולא עשה דאפשר דפטירי מהפסד הנאבד כיון דאיהו גרם לנפשיה. וצריך לי תלמוד. עד כאן.

נותן להם שכרן משלם אבל אינו דומה וכו': פירוש כגון שאין מוצאין עכשיו להשכיר עצמן אבל אם יכולים להשכיר עצמן אמר שחזרו מן השדה אומר להם השכירו עצמכם דומיא דפועלים שחוזרים בדבר האבד שאם יש שם פועלים לשכור אין לו עליהם אלא תרעומת הכא נמי אף על פי שהתחילו במלאכה כל שיכולים לשכור עצמן לא יהיב להו. וראיה לדבר מדאמרינן לקמן בפירקין גבי השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך וכו' ככתוב בנמוקי יוסף.

ומתניתין נמי דייקא דקתני אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה ופירש רש"י שאם קבל הפועל לעשות מלאכתו במנה ועשה חציה וראוי ליטול חמשים וחזר בו בעל הבית מפני שהוזלה מלאכה ידו על התחתונה ויטול פועל כל מה שפסק לו בעל הבית חוץ ממה שצריך בעל הבית להוציא בהשלמתה ובודאי דבמתניתין בעל הבית נתחייב בכל שכרם שהרי נותן להם יותר ממה שעשו וכיון שכן למה אינו נותן לו משלם. אלא על כרחך טעמא דמילתא לפי שמוצא הפועל מלאכה אחרת שהוא יכול להשתכר בה אלא שמחמת שהוזלה מלאכה לא ירויח בה כל כך ולפיכך נוטל מבעל הבית כמה שפחת משכרו מחמת הזול ודיה והילכך הא דאמרינן לקמן בהאי דשלים עבידתא בפלגא דיומא דאי לית ליה מלאכה דכוותה נותן להם שכרם משלם כגון שאינו מוצא להשתכר הוא. הר"ן.

אומרין לו צא ושכור מאלו: ומדנקט האי לישנא משמע שעליהם להראות ולברר דאיכא פועלים לשכור ואי איכא טענה וכפירה בזה בין בעל הבית לפועלים על הפועלים להביא ראיה. הריטב"א ז"ל.

ולא קשיא הא דסיירוה פועלים לארעא מאורתא וכו': ואם תאמר וכיון דלא פליגא דחביבי מתניתא מאי קא מתמה רב אההוא תנא. ויש לומר דקשיא ליה משום דפסיק ותני לה ולא מפליג בין סיירוה לארעא להיכא דלא סיירוה והוה ליה למיתני בהא במה דברים אמורים כדקתני בכולהו אידך דלעיל. הריטב"א.

במה דברים אמורים בשאין שם פועלים לשכור וכו': במה דברים אמורים דקאמר רבי דוסא שאם בא פועל לחזור דליהוי עלייהו פסידא בשאין שם פועלים לשכור אבל אם יש שם פועלים לשכור מצו אמרו לבעל הבית צא ושכור מאלו ואין לו עליהם אלא תרעומת דשינוי דעתם שהייתי רגיל עמכם והיתה דעתי נוחה מכם ועתה אשכור אחרים ואיני יודע אם תהיה דעתי נוחה מהם. רבינו יהונתן.

במה דברים אמורים שאין שם פועלים לשכור אבל יש שם וכו': נראה לי דהא קמשמע לן דאפילו הוקרו פועלים או הם נשכרו עמו בתחלה בזול שאין לו עליהם חיוב כלום על מה שהוסיף לאלו אם לא יהיה כנגד מה שעשו אם התחילו ובדבר שאינו אבד וכדלעיל אבל לשלם מביתם אפילו בדבר האבד כיון שמוצא פועלים בהדיא והם הם שהוזלו נגדו או שנתייקרו ואחר כך אין להם לשלם דהויא לה כמי שאינו אבד כיון שמוצא פועלים אבל כשאינו מוצא פועלים בהדיא ואפילו כפי היוקר אלא שצריך להשכיר בעלי בתים או כדומה להם ביותר מן הראוי והוא אינו יכול להמתין עד שימצא פועלים כראוי ואף כפי היוקר מפני שהוא דבר האבד אז יש להם לשלם אפילו מביתם והיינו דאמרינן דבמלאכה שאינו דבר האבד ויכול להמתין אין לו עליהם לשלם מביתם אלא ימתין ואף אם יוקרו אחר כך אין בכך כלום כיון שיכול להמתין עד שימצא פועלים כפי הראוי ואף אם יהיה כפי היוקר כן נראה לי. שיטה. עד כאן.

כללא דנקטינן מהאי שמעתא: השוכר את הפועלים וחזר בו בעל הבית אם ברצונו חזר בו ולא התחילו במלאכה אין להם על בעל הבית אלא תרעומת והיינו רישא דמתניתין דקתני והטעו זה את זה אין להם וכו'. וקתני בברייתא בשלא הלכו.

והני מילי בשלא היו יכולים פועלים להשכיר את עצמן אמש כששכרן אבל אם היו יכולים להשכיר את עצמן ועכשיו אינן מוצאין בסך שפסק להם זה ושהיו יכולים להשכיר עצמן בו משלם להם ונותן להם כפועל בטל דדבר האבד הוא להם שכירות יום זה ובכל דבר האבד אפילו לא התחילו כמי שהתחילו והיינו סיפא דמתניתין דקתני וכל דבר האבד מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען.

ובמה דברים אמורים בשאינם מוצאים עכשיו להשתכר באותו סך אבל אם יש שם שוכרין אומר להם צאו והשכירו עצמיכם לאלו ואם פחתו להם ממה שפסק להם זה משלם להם אותו פחת וכדקתני בברייתא דלקמן השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך נותן לו שכר חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת ואיקימנא דמשכח לאוגורה ומאי תרעומת משום שינוי דעתא. ואם התחילו במלאכה ואפילו התחלת הליכה בין כך ובין כך משלם להם על הדרך שאמרנו כשאין שם מי שישכירו עצמן לו עכשיו באותו סך וכדקתני בברייתא אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם משלמן אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן.

ואם חזר בו בעל הבית מתוך האונס בין כך ובין כך אינו נותן להם כלום ואפילו התחילו במלאכה וכדאמר רבא בסמוך האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים וברייתא נמי דקתני הלכו ומצאו שדה לחה הא אוקימנא בדלא סיירה לארעא מאורתא הא סיירה פסידא דפועליט.

ובשחזרו פועלים בבעל הבית אם דבר שאינו אבד הוא ולא באה חבילם לידו אין לו עליהם אלא תרעומת ואפילו אין שם פועלים לשכור דיד פועל על העליונה בשכירות וחוזר אפילו בחצי היום דאמר רב פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום ואם דבר האבד הוא שוכר עליהן או מטען ועד כמה שוכר עליהן עד כדי שכרן דהיינו כפלים בשכרן שפסק להם.

ומסתברא לי דוקא בשהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה ששכר את אלו שהרי הפסידוהו אבל אם לא היה מוצא לשכור אחרים אין לו עליהם אלא תרעומת דמאי הפסידוהו. ואם באה חבילה לידו אם דבר האבד הוא שוכר עליהם ואפילו עד ארבעים וחמשים זוז ואפילו לא נתייקרה המלאכה ואם ימתין ויטרח מוצא בפחות מתייקר ושוכר ואינו ממתין כדי שלא תפסד מלאכתו עליו ואם דבר שאינו אבד הוא שוכר עליהם כדי שכר של עכשיו ואפילו נתייקרה המלאכה או שהוזילו אלו אצלו מעיקרא אבל לשכור ביוקר ביותר ממה שאין פועלים מתייקרים באותו יום לא אלא ממתין ושוכר שאין מלאכתו אבודה אצלו.

ובמה דברים אמורים בשכירות אבל בקבלנות כגון ששכר פועלים לקצור לו קמה בשני סלעים או בגד לארוג בשני סלעים קצרו חציה והניחו חציה ולא באה חבילה לידו ושוה מה שעשו ששה דינרים אינו נותן להם אלא שקל ששמין מה שעתיד לעשות כדי שלא יפסיד בעל הבית בחזרתן דקיימא לן כרבי דוסא וכדפסק רב לקמן. ודוקא שפוחת להם משכר מה שעשו אבל לשלם מכיסם כלום בדבר שאינו אבד כלל כלל לא. ודוקא בשלא נאנסו אבל נאנסו כגון שאמרו לו שמת לו מת או שאחזתו חמה בין בשכירות א בקבלנות נותן להם שכרן וקבלנותם ואפילו באה חבילה לידו וכדתניא לקמן השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואם פועל הוא נותן לו קבלנותו. הרשב"א.

אמר רבא האי מאן דאגר אגירי לדוולא אתא מטרא פסידא דפועלים אתא נהרא פסידא דבעל הבית: קשיא מאי שנא נהר מאי שנא מטר שהרי אין הנהר מתרבה אלא מן הגשמים וכדאמרינן מטרא במערבא סהדא רבה פרת. ועוד מאי שנא דכדפסיק נהרא שני ליה בין פועלים דבני מתא לפועלים דלאו בני מתא והכא לא שני ליה בין בני מתא למדינתא אחריתי ובין שכיני אותה שדה לשאינם שכנים.

ונראה דנהרא לא עלה על שדהו ולא השקה אותה דאלו כן הרי הוא כמטר ולא איצטריך כלל אלא בשעלה ונתקרב אל השדה ובמעט שיפתחו ראשי תלמים יכנסו המים וישקו את השדה. וכן נראה מדברי הראב"ד שכן כתב וזה לשונו: הכא לא מפלגינן בין בני מתא לבני מתא אחריתא משום דפועלים עדיין לא פסקו עבידתייהו דמנהרא משקו ליה בהמשכה אלא שהוקלה עליהם המלאכה וכמאן דשלים עבידתייהו בפלגא יומא דמי דיהיב להו עבידתא דניחא מינה ואי לא יהיב להו כפועל בטל עד כאן.

עוד כתב הרב לא גרסינן הכא בפלגא דליליא דהתם אפילו תרעומת ליכא דליכא התחלה ואפילו הלכו אינו כלום ומה להם לילך והוא אינו צריך לדוולא עד כאן. למדנו מדבריו שאף על פי שלא נגמרה מלאכה שהרי עדיין צריך לפתוח פתחים בראשי תלמים כל שהוקלה כל כך עד שאינו צריך אלא מלאכה מועטת הרי זה כאילו אינו צריך להם כלל ואפילו הלכו עד שלא חזר בהם אינו נותן להם כלום. הרשב"א.

הא דאמר רבא דקשיא מינה לא מפקיד להו: האי דינא ליתיה אלא היכא דאגר אגירי בפירוש להאי עבידתא וכו'. ככתוב בנמוקי יוסף. והכי תניא בתוספתא רשאי בעל הבית לשנותו למלאכה קלה אבל לא למלאכה חמורה הא כיצד שכרו לנכש בשדהו וגמר את שדהו אומר לו מדעתו בא ועדור תחת שני גפנים פירוש ולא בעל כרחו. שכרו לעדור וגמר את שדהו אומר לו בעל כרחו בא ונכש שני גפנים אלמא דדוקא שכרו לנכש אבל שכרו סתם נותן לו כל מלאכה שירצה ואין זה לי ראייה. הרמב"ן.

כתב הרמ"ך וזה לשונו: דקשיא מינה לא עבדי ליה. ונותן להם שכרן על פלגא דיומא משלם ועל פלגא אחרינא כפועל בטל ואף על גב דאמר להו מטפינא לכו אגרא ושלימו יומא בהאי עבידתא דקשיא מקמייתא ידן על העליונה אי בעו עבדי ואי לא בעו לא כייפינן להו כן נראה. וצריך עיון.

ואי אכלשי נינהו הני אגירי ולא עבדי חלשי נותן להם שכרם משלם. וצריך עיון אי מצי כייף לאכלושי למעבד בעבידתא דקשה מקמייתא היכא דליטפי להו אגרא פורתא כיון דאינהו רגילי בעבידתא דקשיא טפי. ע"כ.