שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ה/דף סד

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סד עמוד א

והבליע לי בחשבון יצא: פירוש דכל שנתן בידו אף על פי שנתן שלא לדעתו השבת גזלה גמורה היא. הריטב"א. איתנהו שרי. פירש רש"י ז"ל איתנהו בני גרמידא. ורבינו פירש דכיון דאיתנהו ברשותיה בני זרתא שרו דהא אי בעי מזבין לאחריני השתא בני זרתא וכיון דכן מאי דמוסיף להאי אין כאן אגר נטר לי אלא מתנה הוא דבעי למיתן ליה ולאוזולי גביה. והוא הדין למי שאומר לחברו תן לי עשרים דינרין ואתן לך כוריים לזמן פלוני ויש בידו כור שהוא נמכר עכשיו בעשרים שזה מותר דהא ליכא אגר נטר לי אלא מתנה בעלמא בעי למיתן ליה כיון ששעבד עצמו ליתן לו אותו כור עצמו שיש לו בביתו ולהוסיף עליו כור שני. הריטב"א.

מה שעזי חולבות מכור לך מותר: פירוש ואפילו היה החלב שוה כפלי כפלים שהרי הוא קרוב גם כן להפסד שאם לא יהא שם חלב יפסיד. והקשו בתוספות ומאי שנא מפרדיסא. ותירצו דהתם מסתמא מזמן מרובה הוא פוסק ומוזיל גביה טובא ולא שכיחא שלא ישוו הפירות בדמים שקבל והדבר רגיל שישוו הפירות הרבה מן הדמים ההם אבל הכא אין הקדמת מעות אלא יום או יומים ומסתמא פורתא הוא דמוזיל גביה ואפשר שלא יהא החלב שוה דמים שקבל ואין זה מחוור דהא דהכא וההיא דהתם סתמא איתמר.

והנכון דפרדיסא דלקמן מיירי בשקבל עליו אם שיהיו שם פירות בין מרובין בין מועטים שיהיו שלו ואם לא יהיו שם פירות כלל שיחזיר לו מעותיו מה שאין כן בזו שאפילו אין שם חלב כלל פטור. ועוד דהתם אין הפירות שהוא מוכר בעולם ומיחזי כהלואה אבל הכא החלב שהוא מוכר כבר הוא בעולם כולו. הריטב"א ז"ל.

וכתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: שרי ליה לאיניש למימר לחבריה מה שעזי חולבות כמה שהוא הן רב או מעט מכור לך בכך וכך מעות דהאי קרוב לשכר ולהפסד הוא ואף על גב דכל מה דמתאחרן מלמחלב להו קא רבי בהו חלבא כיון דממילא קא רבי ולא הוי מידי דידיע אי אית להו האידנא טובא או פורתא שרי. אבל אי אמר ליה מה שעזי יהיו חולבות כך וכך חלב מכור לך בכך וכך ואוזיל גביה אסור דשכר הקדמת מעותיו הוא נוטל.

מיהו היכא דלא מוזיל גביה ולאו דבר שלא בא לעולם הוא וקנה שהרי החלב כנוס בדדיה והרי הוא כמי שמכר לו פירות אילן שהשביחו שליש דקנה ואף על גב דלא נגמר החלב עדיין כולו עד לערב לא קרינן ליה דבר שלא בא לעולם וקרוב לומר דהאי דקאמר מה שעיזי חולבות מכור לך מותר לא אתא למפסק הלכתא דקנה אלא משום רבית הוא דקאמר דלית ביה איסורא כלל כיון דאפשר דלשקול לוקח בציר ממאי דחזי ליה אי חלבא פורתא. ומיחזי נמי דאי בעי חד מינייהו למהדר לאו בר קבולי מי שפרע הוא דלא עדיף ממאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא דצריך לאיתחזויי ליה בבי דרי הכא נמי אי לא אתחזי ליה בשעה שחלב או גזז מצי הדרי בהו דלא סמכא דעתייהו לגמרי. עד כאן.

הילך ארבעה זוזי אחביתא דחמרא: פירש רש"י שיש בירך. ואקשי רב שרביא האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא דאי תקפה לא מקבל לה דתניא בפירקין קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע וכו' דכיון דאינו מקבל עליו אחריות המקח נמצא שאין זה מכר ומעות הלואה הם אצל זה וקרובות לשכר רבית הוא. ותימה הוא דהא היינו פוסקין על הפירות במקום שיש לו שאם נפסדים נפסדים למוכר וכענין ששנו בתוספתא למה זה דומה לנותן מעות לתבירו ליתן לו פירות בגורן ונגנבו או אבדו חייב באחריותן אם פחתו או הותירו חייב להעמיד לו ומאי קשיא ליה לרב שרביא ונראה דהא חביתא דחמרא איתא בעין ואמר ליה הילך ארבעה זוזי אהך חביתא ואי תקפה ברשותך ותחזיר לי מעותי הוה ליה נוטל שכר מעותיו. ואמר ליה אביי כיון דקא מקבל עליה זילא לא רחוק להפסד הוא דהא אפשר דפסיד וזו גירסת הגאון בספר המקח. ובנוסחי כתיב יוקרא וזולא והכי קאמר ליה כיון דמקבל עליה יוקרא וזולי זביני נינהו ולא הלואה ושרי ולשון קרוב לזה ולזה לאו דוקא אלא לומר לך כיון שאם הוזלה מפסיד והוא מקבל עליו הכל אין זה שכר מעותיו ונכון הוא.

ואחרים פירשו כגון דיהב ליה זוזי אחביתא דחמרא על מנת ליתנה לו מכאן ועד שנים עשר חדש ואמר ליה אי תקפה לאחר שתבא לידי עד שאמכרנה בחנות מהדרנא לה ניהליך ואפילו בקנקנים דלוקח ושהה טובא ומטא יומא דשוקא ולא זבנה ושני בברזא אפילו הכי מקבל עליה מוכר אחריות החומץ. ואמר ליה רב שרביא האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא כלומר מפני הקדמת המעות מקבל עליו אחריות המקח לאחר שבא ליד לוקח ועסק אסור הוא ולישנא בעלמא נקט ואמר ליה אביי כיון דמקבל עליה זילא לאו רחוק להפסד הוא ואי מקבל עליה אחריות החומץ אוזולי כמקח וממכר הוא ושרי. הרמב"ן.

וזה לשון הראב"ד: אמר אביי שרי ליה לאיניש וכו'. אי תקפה ברשותא וכו' פירוש תתן לי יין חשוב ואפילו בקנקנים דלוקח שאינו חייב באחריות חומץ ואיהו מחייב נפשיה מותר ולא אמרינן משום הקדמת מעות מיחזי כאגר נטר לי. אי נמי כפשטא דמילתא בקנקן דמוכר וכיון דמקח טעות הוא דהא לשהויי בגויה זבניה דהא ליום פלוני קאמר ליה וכי החמיץ מקח טעות הוא ואין כאן מקח כלל והנהו זוזי כי הלואה נינהו וכי יהיב ליה בסוף חביות של יין דשויה כמאן דשקיל מיניה הוי רבית האי קרוב לשכר וכו' הוא לישנא בעלמא נקט כלומר עסק אסור הוא זה דמשום הקדמת המעות הוא מקבל עליו אחריות החומץ ואסור אמר ליה כיון דמקבל עליו זילא שהיה יכול לפסוק עמו כשער הגבוה ולא פסק אלא הזול יהיה עליו ובמקום הזול יהיה אחריות החומץ מותר. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: מאן דיהיב אחביתא דחמרא. פירש רש"י שהיה היין ברשות מוכר כשהוא פוסק עליו. ולא נהירא דאם כן זה מכר גמור הוא וכל אחריות שמקבל עליו אינו אלא כמקבל אחריות על פקדון של חברו ומתנה הוא דבעי למיתן ליה כיון שהיין שוה עכשיו בדמים שקבל ממנו. ובתוספות פירשו בזה פירוש נכון והוא לקמן בסוף פירקין.

ורבינו פירש כדברי הראב"ד שפירש דמיירי בפוסק על היין שאין לו על שער שבשוק ומקבל עליו דאי תקפה לעולם ואפילו לאחר שתבא ליד לוקח שיהא חייב לשלם לו ואי יוקרא או זילא מכאן ואילך שתהא ברשות לוקח. ואקשי ליה רב שרביא האי קרוב לשכר וכו' כלומר ואין דרך מקח וממכר לקבל עליו אחריות גדולה כזו וכיון שאין דרך מקח וממכר בכך הרי זה כעין הלואה ובשכר הקדמת המעות הוא שמקבל עליו אחריות גדולה כזו. ואמר ליה אביי כיון דמקבל עליו יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא כלומר שאין כאן גוזמא ואף דרך זה מקח וממכר ומשום דלוקח מחייב כזולא מהשתא ואילך מיחייב ליה מוכר בתוקפא דלעולם ומסתמא מזדהר מוכר דלא ליתן ליה אלא חמרא דידע דלא תקיף וכן הלכה. והא דאיצטריך מוכר לקבולי עליה אחריות דתוקפא היינו היכא שעירה אותו לוקח בקנקניו אי נמי דשהייה טובא דאלו כל היכא דלא שהייה טובא ואיתיה בקנקנים דמוכר בלאו הכי נמי מחייב מוכר באחריות כדאיתא בפרק המוכר פירות.

ובתוספות פירשו דתקפה דהכא לאו אחריות חומץ הוא אלא שנתקלקל היין מצד אחר דאלו משום חומץ בלאו הכי נמי יכול למימר הא חמרא והא קנקנך ואין צריך לפרש זה. ויש למדין מהא דאביי דהא דאמרינן בירושלמי יש דברים שהן כמין רבית ומותרין כיצד לוקח אדם שטרותיו של חברו בפחות ואינו חושש משום רבית. שאם מכר אדם לחברו חוב שיש לו על הגוי ומכרו לו בפחות מותר לו לקבל עליו אפילו אחריות כל החוב ואין כאן משום רבית שאין כאן אלא מתנה באחריות ואף על פי שמכרו באחריות אוזולי הוא דמוזיל גביה כאלו מכר לו חבית של יין בפחות מדמיהם וכאלו מכר לו קרקע בפחות וקבל עליו אחריות.

ויש חולקים בדבר וכן דעת רבי בשם רבותיו דלא שרי אחריות אלא במכר מטלטלין וקרקע אבל לא אחריות מעות וכיון דזוזי שקל ומקבל עליה אחריות זוזי הרי זו כהלואה גמורה כרבית קצוצה ואפילו לא קבל עליו אחריות אלא על הקרן לבדו שקבל ממנו האי הלואה גמורה היא ומאי דשקיל האי מן הריוח רבית היא ויוצאה בדיינים ומסתברא כלישנא קמא. ומיהו אף ללישנא בתרא כל שלא קבל עליו אלא אחריות הקרן בלבד אין כאן רבית דהא לא הדר עליה אלא על מה שנתן לו וכשלא יוכל לגבות מן הגוי הילכך כי הדר עליה מאה אוזפיה ומאה גבי מניה ואין כאן רבית. עד כאן. ולהלן תמצא דעת הרמ"ך בזה.

דף סד עמוד ב

מתניתין. המלוה את חברו לא ידור וכו': אסיקנא בגמרא אליבא דהלכתא אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. ואיכא למידק דאם כן דאפילו בכהאי גוונא שזה אינו נהנה וזה אינו חסר אסור ליהנות המלוה מן הלוה כל שכן שהוא אסור להשאיל לו שום כלי או לתת לו שום מתנה ויהא המלוה מודר הנאה מן הלוה ומעשים בכל יום שהוא שואל ולוה ממנה ויש לומר דשאני חצר דאף על גב דלא קיימא לאגרא אין דרך בני אדם להשאיל חצרם זה לזה בחנם מה שאין כן בשאלת כלים וכיוצא בו שבני אדם נוהגים לשאול ולהשאיל ולתת וכל מידי דבלאו הלואה זו לא היו מקפידים הלוה עם המלוה הרי זה מותר לכתחלה וכן כתבו בתוספות. הריטב"א.

אמר רב נחמן אף על פי שאמרו וכו': לאו אסוגית התלמוד דכיצד הרגל קאי אלא משום דרב נמי אמר התם הכי. ובסוף סוגיא דהתם גבי קילקלתא דיתמי דבעי למימר דקסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר הוה מצי למימר אם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן מהכא אלא לא קאי התם הכי. ועוד דהכא מיירי בחצר דלא קיימא לאגרא עבד (אלא עביד) והאי למיגר דהוי זה נהנה וזה אינו חסר כדמסיק. תוספות שאנ"ץ.

אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר וכו': קצת קשה אמאי הוצרך לכל זה החדוש כיון דמצינא לאוקומי מתניתין בדעביד למיגר ולאגורי בחדא בלחוד איכא חדושא ועוד מנא ליה הא דילמא לא קאמר רב נחמן אלא כגון ההיא שאמר דצריך להעלות לו שכר דזה נהנה וזה לא חסר הך הוי כעין ויתור וגריעא מינה דפליגי בה לענין מודר הנאה. ויש לומר דלעולם לא היה צריך לזה אלא דקושטא קאמר דכיון דלא הוי מדינא אלא משום דמחזי ואין כל אדם בקי במאן הוא דעביד למיגר ולאוגורי אלא דמי לויתור דהוי שוה בכל וידוע הילכך הכא אפילו בזה אינו נהנה וזה אינו חסר אמרה רב נחמן. ומאי דקאמר אף על פי שאמרו לומר דלא מדינא קאמרינן אלא משום דמחזי וממילא נדע דהוא הדין והוא הטעם בזה לא נהנה וזה לא חסר דליכא לאפלוגי בינייהו. אי נמי יש לומר דאמאי וגברא או גברא דהאי עביד או האי עביד לחוד ליכא למשמע ממתניתין אלא תרווייהו עבדינן קמשמע לן דאפילו חד לא עביד וזה דוחק וראשון עיקר. שיטה.

גמרא: הלויני ודור בחצרי צריך להעלות לו שכר: והכא נמי בחצר דלא קיימא לאגרא היא וכדאמרינן אף על פי שאמרו וההיא דהדר בחצר חברו שלא מדעתו בחצר דלא קיימא לאגרא היא והיינו דאיצטריך רב נחמן לאשמועינן דאי בחצר דקיימא לאגרא פשיטא. ועוד דאי בחצר דקיימא לאגרא אפילו הלוהו ודרך בחצרו צריך להעלות לו שכר ואפילו לא הלוהו וכל שכן בהלוהו דאיכא איסורא ואם כן היכי אמרינן מאן דאמר הלויני אבל הלוהו לא ודבר ברור הוא זה. הרשב"א.

וזה לשון הרמב"ם: והוי יודע דהני מילי בהלוהו ודר בחצרו מדעתו אבל דר שלא מדעתו והוא דקיימא לאגרא חייב ומפקינן מיניה אטו מפני שהלוהו פטור וזה לא ניתן ליכתב. אבל מפני שראיתי להרב רבינו אפרים שכתב ואם חצר דקיימא לאגרא הוא דחסריה ממונא כיון דבעלמא בלא הלוהו חייב להעלות לו שכר קל וחומר היכא שהלוהו דאיכא איסורא דמחייב ומסלקינן ליה בלא זוזי. וזה הלשון אינו נכון דבעלמא כהאי גוונא פטור דאנן כשדר בה מדעתו קאמרינן דבלא דעתו מפקינן מיניה ואפילו פרעיה. עד כאן.

וכתב הר"מ ז"ל דאף בהלויני אם עבר ודר אין צריך להעלות לו שכר דלאו מידי חסריה ולאו מידי שקל מיניה ומסתברא כוותיה דאף זה על כרחך לאו רבית קצוצה היא ואף על גב דאדעתא דהכי אוזפיה מעיקרא דאם איתא צריכה ליה לרב נחמן למימר ואי לאשמועינן דאפילו בכי הא הוי רבית קצוצה הוה ליה לפרושי בהדיא דהאי הוי חדושא טפי. ועוד דאם כן מאי קאמר מאן דאמר הלוהו כל שכן הלויני וכי צריכא למימר. ועוד דלית להו חד אנפא דזה רבית קצוצה וזה אפילו אבק רבית לית ביה ומאי כל שכן אחר דליתנהו בחד אנפא. ועוד דאמאי דקאמרינן ומאן דאמר הלוהו כל שכן הלויני מוכח בהדיא הכי דכהאי גוונא דמחייב בהלוהו מחייב בהלויני וכל שכן אבל מטפי מהלוהו לא והיכן צריך להעלות בהלוהו בשדר בה עכשו אבל דר כבר לא וכדאמרן ובהלויני נמי דוקא בדר עכשו אבל בשעבר ודר פטור וזה נראה לי ברור. ומה שכתב הריא"ף בהלכות דבהלויני ודור מפקינן מיניה לאו בחצר דשמעתין קאמר דהוא חצר דלא קיימא לאגרא אלא בחצר דקיימא לאגרא קאמר. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר. פירש רבינו בשם רבו צריך להעלות לו שכר מכאן ולהבא דאלו בדיעבד ליכא למימר דכיון דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוא הא ודאי אין כאן אפילו אבק רבית וכל שכן רבית קצוצה שהיא יוצאת בדיינים אלא ודאי כדאמרן והכי פירושו הלוהו והוא דר בחצרו צריך להעלות לו שכר כלומר אסור לו לדור בו אלא בשכר בין מדעת חברו בין שלא מדעתו והיינו דמסייעין ליה ממתניתין דקתני לא ידור בחצרו ואם איתא דרב נחמן אתי לחיובי בדיעבד מנא ליה דמתניתין נמי מחייב בדיעבד.

ומיהו בזו יש לומר דכיון דקתני מפני שהוא רבית משמע שיש כאן רבית קצוצה שהיא יוצאה בדיינים אבל הטעם הראשון טעם כעיקר. איכא דאמרי וכו' ולפום האי לישנא אם אמר לו הלויני ודור בחצרי צריך להעלות לו שכר מכאן ולהבא דאלו בדיעבד אפילו בהא פטור כיון דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר והלוהו ודר בחצרו אין צריך להעלות לו שכר אפילו מכאן ולהבא ומתניתין דקתני לא ידור בחצרו חנם בחצר דקיימא לאגרא דבהא אפשר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר ואפילו לשעבר בין שדר בה מדעתו בין שדר בה שלא מדעתו דלא עדיף איהו מאיניש דעלמא הדר בחצר חברו שלא מדעתו שצריך להעלות לו שכר בחצר דקיימא לאגרא הכא נמי חייב ולא מדין רבית אלא מדין גזל ואפילו יורשיו חייבים לפרוע השכר אם הניח להן אחריות נכסים וכן אם דר בה מדעתו אם התנה בפירוש שידור בה חנם הא ודאי שכר מעותיו עומד ונוטל ורבית קצוצה היא ואף על פי שלא קצץ (שלא) בשעת הלואה ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דכל שלא קצץ בשעת הלואה אינו רבית קצוצה וזה אינו דמה לי בשעת הלואה ומה לי אחר כך כיון דשכר מעותיו נוטל משום אגר נטר לי.

ומיהו בדליכא אגר נטר לי ולא האריך לו זמן כלל אלא שהלוהו ודר בחצרו מדעתו בחנם עד הזמן שקבע לפרעו זה ודאי אינו אלא אבק או פחות מאבק רבית. והיכא דהלוהו ודר בחצרו מדעתו שאמר לו סתם דור בחצרי ולא פירש לו אם בשכר אם בחנם נראין דברים שזה כאלו פירש שידור בה בשכר בחצר דקיימא לאגרא דהא אפילו אם תמצא לומר דבאיניש דעלמא כיון שהרשהו סתם בתורת חנם משמע שאני הכא דאי עביד בחנם איכא איסורא דרבית ומסתמא לא עביד איסורא ודעתו שידור בה בשכר.

וכן נראה בירושלמי שאמר חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה ביתא אמר ליה הב לי אגר ביתאי אמר ליה הב לי דינראי אתיא עובדא קמי רבי אבא בר ביזני ומריקיז ליה מאי דהוה חמי ליה למשרייה. עד כאן.

אלמא כל שהלוהו ואחר כך אמר לו סתם שידור בחצרו חייב להעלות לו שכר על שעבר דהא הכא אשריתיה גו ביתיה סתם קאמר ועל זה חולקים כי המלוה היה סבור דכיון דסתם אשרייה בחנם משמע ואפילו היא חצר דקיימא לאגרא אין כאן אלא אבק רבית כיון דלבתר הלואה הוה ולא פירש כלום ורבי אבא דן ומחייב למפרע אגריה ממה נפשך ואף על פי שלא נתפרש יפה בירושלמי זה אם חייב מדין רבית או משום דדעתו היה שידור בשכר ונפקא מינה להוציא מיורשיו ונראין דברים דמשום דסתמו כפירשו שעל דעת שכר הורידו לשם מן הסתם דהא ודאי כיון שלא קצץ בפירוש. ועוד שאפילו קצץ לא הרויח לו זמן מחמת כן אין כאן רבית קצוצה לסלוקי. והא דאמר ליה יקיז ליה מאי דחמי למשרייה משום דאפוכי מטרתא למה לי לפרוע לו חובו ולחזור ולגבות ממנו שכירות ולפי זה אין מן הירושלמי הזה קושיא להרמב"ם לומר דרבית דלבתר הלואה הוי רבית קצוצה.

וכל שאמר לו דור בחצרי חנם בתורת מתנה ושלא בשכר מעותיך כלל ולא הרויח לו זמן מפני כך לא מיבעיא דלא הוי רבית קצוצה אלא אפילו אבק רבית לא הוי אלא הוה ליה כרבית מאוחרת ואסור לעשות כן. אבל אם משעת הלואה אמר דור בחצרי חנם בתורת מתנה ולא בשכר מעותיך נראין דברים דהערמה בעלמא הוא דעביד ורבית קצוצה היא בחצר דקיימא לאגרא או בגברא דעביד למיגר. אבל מורי היה אומר שאינו אלא אבק רבית. עד כאן.

כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. ומה שאמרת איך יסכים אמרם הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר עם מה שאמרו אבק רבית אינה יוצאה בדיינים. תשובתך אין מה שאמרו צריך להעלות לו שכר להוציאו בדיינים אבל צריך להעלות לו שכר כדי לצאת ידי שמים ולא בדיינים. עד כאן.

וכתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: הלוהו סתם ודר בחצרו אבק רבית הוא ואסור מדבריהם אף על גב דלא קץ ליה דלידור ואינה יוצאה בדיינים הילכך לא מנכה ליה שעור אגריה מחוביה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מניה הוא והא קיימא לן דאינו יוצא בדיינים ואי מסלק ליה בפחות מכדי מה שהלוהו נמצא שהוא מוציא עכשו מידו ואפילו היכא דתבע ליה מקמי דליפרעיה לא מנכה ליה.

מיהו צריך עיון כיון דקיימא לן דעביד איניש דינא לנפשיה נמי נהי דאינה יוצאה בדיינים היכא דפרעיה אבל האי דקא תפיס אמאי לא מנכה ליה. ונראה לומר דהיכא דאסתלק מלוה מההוא ביתא דדר ביה אין הכי נמי דמצי נכויי מחוביה שיעור אגריה כיון דאיהו קא תפיס והאיך לא תפיס מיניה מידי ועוד דלישנא דאינה יוצאה בדיינים הכי משמע בדיינים הוא דאינה יוצאה אבל אי תפיס לא מפקינן מיניה ורב אשי נמי לא אמר אלא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אבל אי איסתלק ואתי וקא תבע בהא לא איירי כלל. וצריך עיון:

רבינו אפרים כתב דוקא היכא דלא תבע ליה בפירי דאכל כד פרעיה אבל היכא דתבעיה מקמי דליפרעיה מחשבינן ליה כל מאי דאכל במשכנתא כהאי גוונא בלא נכייתא ובמשכנתא בנכייתא לא. עד כאן דברי הרב.

אמר לו הלויני ודור בחצרי בחנם רבית קצוצה היא: ואי מנכה ליה מקרנא דיליה בכל שתא ושתא פורתא אסור מדרבנן. ובכרם ושדה הוא דשרי למיכל בנכייתא ואפילו לכתחלה שהוצאתן מרובה וזימנין דלא עבדי שיעור אפקותיה אבל בית וגן אילנות וחצר ואשפות וכיוצא בהן דודאי עבדי ואיהו לא מפיק בהו הני ודאי אפילו בנכייתא אסירי דאבק רבית הוא ועל דעת זו הלך הר"מ. ויש מקילין והמתמיר משובח. אבל משכונת ספרים ושאר דברים שאין דרך להשכירן וכשמשכירין אותם שכרם מועט בהני ודאי איכא למימר דבנכייתא כל דהו שרי ואף על גב דודאי עבדי. וצריך עיון.

בתשובה. מי שהלוה על השדה לזמן ידוע ולא התנו לאכול פירות כל זמן שתמשך המשכונה בידו כיון שהגיע זמן המעות להפרע הרי הן בתורת מלוה לא בתורת משכונה ואסור למלוה לאכול פירותיה דאבק רבית הוא. עד כאן.

וזה לשון ה"ר גרשום מאור הגולה בתשובת שאלה סימן ל"ז וששאלת ראובן משכן לשמעון ספרים וכשבא לפדותם מצאם ישנים ולא היו שוים כעת שמשכן אותם וראובן טוען ספרים חדשים היו ולמדת בהם והשאלתם לאחרים ונתתם בעשן והרי נפתתו בדמיהן ענה שמעון על תנאי זה הלויתיך עליהם ללמוד וללמד בהם ולהשאיל לאחרים ענה ראובן אם כן אין לך רבית גדולה מזו. כך דנינו אם כשהלוה שמעון המעות לראובן הרשהו ללמוד בספריו ולהשאילם לאחרים הוה ליה שואל עלייהו ומה שעשה עשוי ואין לחוש משום רבית.

ואף על גב דתנן המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם וכו' הני מילי חצר או בית דעבידי אינשי לאוגורי אבל ספרים לא עבדי אינשי לאגורי ועבדי לאושולי דמכווני לשום מצוה דכתיב הון ועושר וגו' רב הונא ורב חסדא חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה וחד אומר זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים הילכך ליכא למיחש משום רבית ואי נמי איכא דחייש לכי הדא מילתא משום רבית הוה ליה אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים. ואי אמר ראובן ליבצר ליה מן זוזי במשכנתא דלאו אפוקי מיניה הוא דהא לוה נקיט להו ליכא למימר הכי דאמר רב אשי השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזיה נמי לא מסלקינן ליה בלא זוזי כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אבל ודאי האי דטעין ראובן כשמשכנתי לו הספרים היו חדשים ועתה הם מיושנים ומעושנים אם מחמת מלאכת הספרים נתעשנו ונתיישנו הוה ליה כמתות מחמת מלאכה ואם מדבר אחר פחתו הספרים והושחתו ישלם לו הפחת על פי דיינין הבקיאין בשומא ואם לא נתן לו רשות ללמוד בהן ולהשאילן לאחרים ישלם לו כל מה שנפחתו בין מחמת מלאכה ובין שלא מחמת מלאכה. עד כאן.

וכתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: כתב רבינו הגדול אפילו קא תבע ליה באגר ביתיה מקמי דליפרעיה וכו'. והרב רבינו אפרים ז"ל חלק עליו ואמר דלא אמר רב אשי כל סלוקי בלא זוזי וכו' כמו שכתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ורבי הכריע כדבריו מפני שמצינו חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה אמר ליה הב לי אגר ביתי אמר ליה הב לי דינראי אתא עובדא קומי רבי אבא בר ביזנא ומריקיז ליה מאי דהוה חמי למשרייה וזו ההכרעה אינה מכרעת שיש לפרשה כגון דהלוהו ואחר כך אמר לו אדור בחצרך ואמר ליה דור בחצרי לא אמר לא בחנם ולא בשכר ולבסוף תבעו ליתן לו שכר ביתו ואמר ליה אף אתה תן לי מעותי כלומר בשכר מעותי שהיו בטלות אצלך דרתי בה ולא אעלה לך שכר ודן רבי אבא דמנכה ליה שכר ביתו הואיל ולא התנה עמו בפירוש שידור בה בחנם ולישנא דייקא הכי דקאמר ליה הב לי אגר ביתי ואלו התנה עמו בפירוש שידור בה בחנם אם תבעו אחר כך מפני איסור רבית הוה לן למימר תבעיה באגר ביתיה ולא הוה ליה למימר הב לי אגר ביתי והלה נמי הוה ליה למימר מחלת לי ולא הוה ליה למימר הב לי דינראי. ובר מן דין מאן לימא לן דרבי אבא לאו כמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא סבירא ליה וכו' ככתוב בפסקי הרא"ש.

וזה הירושלמי כתוב היה מתחלה בנוסח ראשון שבהלכות וחזר רבינו ומחקו. ואין דברי הרב רבינו אפרים קרובים אל הדעת שהמלוה את חברו מנה אם נתן לו לוה כלום במתנה סתם אינו בדין שנחשב לו להלואתו ולא דמי כלל למשכנתא דהוי הלויני ואכול פירות כל זמן שמעותיך אצלי וכל שכן חצר דלא קיימא לאגרא בין דדר בה מנפשיה בין מדעתו דלוה סתם. ואיכא דמותבי אשמעתין היכי תנן ולא ישכור ממנו בפחות והא רבינא אכל משכנתא בנכייתא.

ורש"י ז"ל פירש דההיא במשכנתא דשדות וכו' ובעל הלכות נמי כתב ומאן דמוזיף זוזי לחבריה ושקיל מיניה ביתא במשכנתא ויהיב ליה אגר ביתא בפחות אסור דתנן המלוה את חבירו וכו' וזה נראה כדברי רש"י ז"ל אף על פי שהוא אמר במקום אחר ואי מנכה ליה שרי אפשר דשיעור אגריה כוליה קאמר אף על פי שזה לא הוצרך ליכתב ויש מפרשים ולא ישכור ממנו בפחות שלא יאמר לו דור בחצרי במחצית שכר. ולאו מילתא היא דהא פשיטא. ועוד דאם כן הוה ליה למיתני ולא יאמר לו דור בה בפחות ותניא בתוספתא היה חייב לו מעות והשכיר לו בית מדינר לחוש והיה יפה סלע בחדש אסור.

והתירוץ הנכון דמשכנתא כיון דמפיק דמי עלה כזביני דמיא שהרי מעותיו על אותה משכונא הם ובין נעשה פירות ובין אינה נעשה מנכה לו וכל חובו כלה באותו נכייתא דמי למה ששדי עושה מכור לך דמותר אבל בהלוהו ודר בחצרו הקרן שלו קיים בחובו והוא משכיר לו חצרו בפחות ופרע מכיסו ואין מעותיו כלין כאן.

ויש מפרשים הטעם משום דמשכנתא שכונה גביה וגופא של קרקע קנוי לו בזביני מה שאין כן בהלוהו ודר בחצרו שלא על אותה חצר הלוהו אלא על אמונתו הלוהו ואינו נכון. והרב אב בית דין כתב כך ותירצה הגאון רבי יצחק בתשובותיו בחוב שקדם שהמשכונה אסורה בחוב שקדם כדתנן ולא ישכור ממנו בפחות דנהי כדאמר ליה בשעת מתן מעות הריני אוכל פירות קרקע זו בנכייתא פשוט מאלו המעות בכל שנה הוה ליה לוקח ואוזולי אוזיל גביה אבל בחוב שקדם אף על גב דקא מנכה ליה מכל מקום לא יהיב ליה מידי במאי קני להו להנך פירי ואף על גב דקמנכה ליה מיחזי כרבית.

ותמה אני בזה הטעם אם אמר רבינו הגדול דכיון דממשכן ליה שדהו באותה מלוה ואמר לו לך חזק וקנה מי לא קנה וכי אין זה דרך מקח וממכר והלא הקרקע נקנה בשטר וחזקה ושכירות קרקע נמי נקנה בשטר ובחזקה והיכי מיחזי טפי כרבית אדרבה כל בשעת הלואה מיחזי טפי כרבית. ואני לא מצאתי דבר זה מפורש בתשובותיו. וזה נוסח תשובת רבינו הגדול ושתי תשובות השיב בענין זה והילך המפורשת יותר.

שאלת לענין משכונה שלא התנו ביניהם שכל זמן שתמשך משכונה זו וכו'. כיון שנשלם זמן אותו משכונה אסור לאותו שהיא ממושכנת בידו שיאכל מפירותיה כלום משום שכשנשלם הזמן נעשו המעות אצל הלוה בתורת הלואה ובה אמרו המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו פחות מפני שהוא אבק רבית שהמלוה אם קדמה לזמן המשכונה נעשה כאגר נטר לי והוא אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים. ואיני רואה בכאן אותו תירוץ שאמרו בשמו ודבריו ברורים שאמר שכיון שנשלם זמן המשכונה ואינה ממושכנת לו אצלו עוד אסור לאכול פירות ואפילו בנכייתא שעל זה שנינו המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא אבק רבית כיון שאין זו משכונה אלא הלואה בעלמא.

ואם תאמר בלא שכירות למה אינה רבית קצוצה כיון שקדמה המלוה למשכונה או לשכירות ולאו אדעתא דהכי אוזפיה. אינו רבית קצוצה אלא שנעשה כאגר נטר לי ואינו יוצא בדיינים ואלו אמר הלויני ודור בחצרי חנם בין בתורת משכונה בין בשכירות רבית קצוצה היא ויוצאה בדיינים. זהו פשט דבריו ופירושן ולמדנו התירוץ הראשון שכתבנו וכן דעתו באמת. עד כאן.