שולחן ערוך אורח חיים יד ג
<< · שולחן ערוך אורח חיים · יד · ג · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
דהשואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת, הטפטור מלהטיל הבה ציצית כל ל' יום, דכתיב: "כסותך", ולא של אחרים. אבל אחר ל' יום חייב ימדרבנן, מפני שנראית כשלו.
- הגה: ואם החזירו תוך ל' וחזר ולקחו, אינו מצטרף, רק בעינן ל' יום רצופים (נימוקי יוסף הלכות ציצית).
מפרשים
(ד) השואל — חולין קלו א; מנחות מד א.
(ה) שאלה כשהיא מצוייצת — תוס' שם.
(ד) שאלה כשהיא מצוייצת כו' — זהו דעת הרא"ש, דלא אמרו טלית שאולה פטור מציצית, [אלא] היינו שאין צריך להטיל בה ציצית; אבל השואל טלית מצוייצת, אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה, ואם אי אפשר לו לברך אלא אם כן תהיה שלו אמרינן דהוה כנתנו לו במתנה על מנת להחזיר, מידי דהוה אשואל חלוק מחבירו והודיעו שהלך לבקר חולה ומת לו מת, רשאי לקרוע הבגד, עד כאן לשונו. וזהו גם כן טעם סעיף ד, דמותר לברך על לוקח טלית מקופלת שמצא, אמרינן מסתמא ניחא ליה והוה ליה כאלו הקנה לו על מנת להחזיר. וכתב עוד, שאותן המשכימין להתפלל בסליחות ומתעטפים בטלית שאולה כדי להפטר מברכה, טועים הם, דחייב בברכה כמו שכתבנו:
ונראה לי, דהא דמחייב הרא"ש בברכת הטלית שאולה מצוייצת, היינו בטלית המיוחד למצות ציצית, כי הנהו טליתות של בית הכנסת או מה שקורין ד' כנפות, דבזה ודאי לא מקנה לו אלא לעשות המצוה ולברך עליה כדאמרינן. אבל במלבוש של ד' כנפות שאדם לובש בו דרך מלבוש, אלא שמטיל בו ציצית משום שיש לו ד' כנפות, השואל לחבירו מלבוש כזה, אין השואל מברך עליו, דאין לנו בירור שהשאילה משום מצוה, דלמא למלבוש בעלמא השאילה לו; וזה דומה לטלית של אחרים, שאין חייב השואל לעשות בה ציצית, אף על גב דהשאילה לו, מכל מקום אמרינן דרצונו היה להשאילו למלבוש לחוד כדאמרן, כן נראה לי. וכתב רש"ל פרק כל הבשר סימן נ"ג על דברי הרא"ש האלו, דשאני גבי שואל מחבירו כו' לענין קריעה שאי אפשר לו לילך ערום, ועל כרחך המשאיל הקנהו לו. וכן גבי אתרוג, דבעי לברך, דאי אפשר זולתו. אבל לא בטלית, שאינו מחויב ללבוש אותו משום ציצית. והאריך שם, ומסיק דמכל מקום ראוי לכל ירא שמים שלא ילבש טלית שאינו שלו. ואם אין לו טלית אחר, ילבשנו בלא ברכה, כי הברכות אין מעכבות. עוד אומר אני, אפילו לדעת המברכים על טלית שאולה, היינו הטלית הלובש בעת התפלה עם הנחת תפילין, שהוא לזכרון כמו תפילין כו'; אבל מי שלובש כדי לעלות לתורה או לירד לפני התיבה, בוודאי יראה שאין לברך עליה כלום, עד כאן לשונו. ובעיני גם כן תמוה הראיה של הרא"ש מחלוק שקורע, דשם קורע כדין, דשאל לו לעניין זה, וכל אדם יכול לעשות במה ששאל לאותו עניין ששאל לו. מה שאין כן בציצית, שאף אם תאמר ששאלו לברך עליו, מכל מקום אין יכול לברך על טלית שאולה, אלא אם כן במתנה דווקא. ומזה אין לו ראיה מחלוק, דנימא דנתכוין לשום מתנה. ועיין מה שכתבתי בסעיף שאחר זה:
(ה) פטור — ואם הטיל בה ציצית, כתבו התוס' והרא"ש דהמברך לא הפסיד, כמו נשים שמברכות על מצות עשה שהזמן גרמא עיין שם:
(ו) מברך — וים של שלמה בחולין פרק ח סימן נ"ג כתב, דאם לובשו לעלות לתורה או לעבור לפני התיבה אינו מברך, כיון שאינו לובשו לשם מצוה. אבל ברא"ש ריש הלכות ציצית משמע שהעובר לפני התיבה מברך, וכן כתב במנחות בפסקי תוס' סימן קס"א, דכהנים המתעטפים בטלית שאינו שלהם כשעולים לדוכן מברכין:
דכתיב כו' — שם קלו א:
מפני כו' — תוס' שם:
ואם כו' — דאז אין נראית כשלו:
שאלה כשהיא כו' — דאדעתא דהכי שאלה לו, וכמו שכתוב בבבא בתרא קלז ב: אי מיפק כו', ובמועד קטן כו ב: רבן שמעון בן גמליאל כו':
(ה) בה ציצית: ואם הטיל בה ציצית כתבו תוס' והרא"ש דהמברך לא הפסיד כמו נשים המברכות על מ"ע שהז"ג. מ"א.
(ו) מברך עליה מיד: דאדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה וכ' ט"ז נ"ל דהא דמחייב ברכה היינו בטלית המיוחד למצות ציצית כמו טליתות של בה"כ דבזה ודאי לא מקנה לו אלא לעשות המצוה ולברך עליו אבל במלבוש של ד' כנפות שאדם לובש בו דרך מלבוש אלא שמטיל בו ציצית משום שיש לו ד' כנפות השואל לחבירו מלבוש כזה אין השואל מברך עליו דאין לנו בירור שהשאילה משום מצוה דלמא למלבוש בעלמא השאילה לו ע"כ ט"ז. רש"ל פסק דראוי לכל ירא שמים שלא ילבש טלית שאינו שלו ואם אין לו טלית אחר ילבשנו בלא ברכה כי הברכות אינם מעכבות. עוד כ' דאפי' לדעת המברכין על טלית שאולה היינו הטלית שלובש בעת התפלה עם הנחת תפילין אבל מי שלובש כדי לעלות לתורה או לירד לפני התיבה בודאי אין לברך עליו ודעת הרא"ש בהלכות ציצית דהעובר לפני התיבה מברך וכ"ה בפסקי תוספות במנחות סי' ק"ג דכהנים המתעטפים בטלית שאינו שלהם כשעולין לדוכן מברכין וכ"כ המ"א ואליהו זוטא. גם בתשו' שער אפרים סי' י"ט ובתשו' בית יעקב סימן קי"ד פסקו דלא כמהרש"ל ע"ש וט"ז הסכים עם מהרש"ל ופסק שלא לברך על טלית שאולה מצויצת ומכ"ש אם נטלו שלא מדעת חבירו שבסעיף ד' שאין מברך עליו ע"ש. והמחבר יד אהרן סותר הראיות של הט"ז ע"ש. ועיין בס' בני חייא. (ועיין בס' אליהו רבה הביא כמה שו"ת לדחות דברי מהרש"ל ופסק לברך אפי' בטלית שאולה אף לעלות לתורה). שאלה אם מחויב אדם להשאיל טלית שלו למי שדר בכפר כדי שהוא יצטרך לישאל טלית מאחרים בעירו פסק בתשו' בית יעקב סי' קי"ד דאין מחויב לישאל טליתו לאחר והוא יברך על טלית שאולה ע"ש.
(ד) מברך. עיין בה"ט. ועיין מה שכתב בזה בקונטרס שערי אפרים שעל הלכות קריאת התורה שער י' סעיף ח' ובפתחי שערים שם, ומה שכתב מתשובת בית יעקב ע"ש שהביא מדין אתרוג המבואר בסוף סימן תרנ"ח, שמוטב שישלחנו לקהל, וכתב כמה חילוקי דינים בזה, וגם לתרץ קושית הט"ז ומג"א שהקשו מאתרוג על ציצית, ועיין ביד אפרים סימן תרנ"ח מה שכתב בזה:
(ט) פטור — והמטיל בה ציצית ומברך לא הפסיד כמו נשים שיכולות לברך על מ"ע שהזמ"ג אף שפטורות וממילא יכול לצאת בו בשבת לר"ה דנוי הוא לבגד:
(י) מדרבנן — ויברך עליה ושוכר דינו כשואל (ע"ת שמוכיח כן מתוס' מנחות מ"ד ע"א ד"ה טלית וכו') ובעיטור מצאתי שכתב ושכירות מספקא לן:
(יא) מברך עליה — ויש מחמירין וסוברין שלא לברך אא"כ נתן לו בפירוש במתנה ע"מ להחזיר אך רוב האחרונים מסכימים לפסק השו"ע והטעם הוא דהא אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה וכיון שא"א לו לברך אא"כ תהיה שלו הוי כאילו נתנה לו במתנה ע"מ להחזיר. ולכתחלה בודאי יותר טוב לבקש מהמשאיל שיתן לו במתנה ע"מ להחזיר ולא לעיכובא. ודוקא אם שאל ממנו טלית המיוחד למצוה אבל אם הוא בגד העומד ללבישה ורק כיון שפתוח רובו עושין בו ציצית ולא נעשה בשביל מצות ציצית וכן אם שאל טלית לעלות לתורה או לעבור לפני התיבה או לדוכן שאינו אלא משום הכבוד אין מברכין עליו דאולי היה רצונו להשאילו רק למלבוש לחוד ולא להקנות לו ויש חולקין בזה וס"ל דבכל גווני מברכין ע"כ כתב בדרך החיים דיותר טוב שיכוין בכל אלו שלא לקנות כדי שלא יצטרך לברך לכו"ע לבד מהטלית ששאל בעת התפלה לצאת בו. וכ"ז בטליתות של איש פרטי אבל בטליתות של קהל כעין שלנו המצויות בבתי כנסיות צריך לברך עליו לכו"ע אפילו כשלובשו רק לעבור לפני התיבה או לעלות לתורה משום דטלית של קהל אדעתא דהכי קנוהו מתחלה שכל מי שלובש אותו שיהיה שלו כמו באתרוג ועיין מש"כ בבה"ל בשם השערי אפרים:
(יב) מיד — עיין סימן תרנ"ח ס"ה לענין לולב ובפמ"ג שם ומזה נלמוד לענינינו ג"כ דצריך להחזירו להנותן בזמנו היינו אם היום יצא בו בעליו ישיב לו עכ"פ למחר קודם התפלה כדי שיהיה לו בעצמו ג"כ במה לצאת ואם לא החזיר לו והנותן אין לו טלית אחר נראה דנעקר המתנה למפרע ולא קרינא ביה כסותך [ואף שיש לו ט"ק מ"מ מסתברא דאדעתא דהכי לא נתן לו] דלא כמו שכ' בס' נ"ח. גם נתבאר שם דאחר שיצא בו צריך לחזור ולתנו לבעליו במתנה כדי שיהיה של בעלים שהרי נעשה שלו ופשוט דה"נ בענינינו. נ"ל פשוט דאם נתקלקל הטלית או אחת מציציותיה אצל השואל אף שהיה ע"י אונס ולא החזיר לו כמו שלקחה אינו יוצא בהמצוה עיין בסימן תרנ"ח סעיף ד' ובחדושי רע"א שם:
(*) שאלה כשהיא מצוייצת וכו': עיין במ"ב בסוף ס"ק י"א מש"כ לענין טלית הקהל דאדעתא דהכי קנוהו וכו' כן כתב בדה"ח ותמיהני למה צריך לזה הלא הא"ר כתב דהוי כטלית של שותפין דנתבאר בס"ה דחייבת וכן איתא במרדכי בהלכות ציצית בסי' תתק"נ ויותר מזה שהמרדכי כ' בפי' דלא צריכא להא דכתב הרשב"ם ב"ב קל"ז ע"ב ורצונו לומר באתרוג דאדעתא דהכי וכו' דבזה הלא גם בטלית של שותפין חייבת. ואולי טעם הדה"ח דפעמים העיר גדולה מאד ולא ימטי שוה פרוטה לכל חד וכעין שפירש"י בסוכה כ"ז ע"ב ד"ה כל האזרח עי"ש ובספר שערי אפרים כתב דיותר טוב ליקח טלית שאולה בעת עלייתו לתורה מליקח טלית הקהל שבטלית הקהל נכנס לכלל ספק שמא מחוייב לברך ואם לקח טלית הקהל ורוצה לברך יכוין אז שרוצה ללבשו לשם מלבוש של ציצית ויעטוף בו ראשו כמו בשחרית וא"צ אז לעמוד מעוטף שיעור הילוך ד' אמות וכו' ואם אינו רוצה לברך עליו לא יעטוף ראשו כלל רק עטיפת הגוף לבד ונתן טעם לדבריו בהפתחי שערים שלו וז"ל בטלית הקהל יש לברך עליו כמו בטלית של שותפין ומ"מ נראה דוקא כשמעטף בו ראשו כדרך עטיפת שחרית הא בלא"ה אין לברך אף שיש דעת קצת פוסקים החולקים ע"ז וס"ל דעיטוף הגוף סגי מ"מ אין כונתו להתעטף כלל רק לבישה לשעתו משום כבוד בעלמא לא קרינן אשר תכסה בה בעיטוף ארעי כזה ואף בטלית שלו אם זמנו בהול שאינו יכול להתעטף בו ממש ונותנו על הכתפיים לבד לשעה קלה בשעת הקריאה ודעתו להסירו מיד צ"ע בכה"ג עכ"ל ודבריו חלושים במקצת דהלא הסכמת השו"ע לעיל בסימן ח' דהעיטוף אינו לעיכובא וגם טעם השני שלו מרש"ל ומ"א וא"ר ושארי אחרונים משמע דבבגד שלו בודאי חייב לברך ולא חילקו כלל בין אם מעטף ראשו או לא משמע מדבריהם דבכל גווני חייב ע"י לבישה זו בציצית מ"מ מה שכתב בש"א הנ"ל דיכוין אז בלבישתו לשם מלבוש של ציצית ולא לכבוד בעלמא דבריו נכונים מאד מדינא מט"א דהלא קי"ל בסי' ס' ס"ד דמצות צריכות כונה ולעיכובא הוא כמבואר שם וכמש"כ בסי' ח' במ"ב סקי"ט עי"ש. אח"כ מצאתי חבר להשערי אפרים והוא מה שכתב בבה"ט בסימן י"ח סק"ד בשם הל"ח דהמתעטף מפני כבוד הציבור אין מברך ומסתמא טעמו כמש"כ הש"א דאפשר דזה אינו נקרא לבישה המחייבת בציצית ועיין מגן אברהם סוף סימן י"ט במה שכתב בשם התוספות וצ"ע:.
(יד) סעיף ג: השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת פטור וכו' — זה לשון התוספות פרק כל הבשר דף קי עמוד ב והרא"ש שם סימן כ"ו הביאם בית יוסף: לברך על טלית שאולה, נראה דטוב שלא יברך. ואף על פי שהיה אומר רבינו תם דנשים מברכות על סוכה ולולב אף על גב דפטורות, והביא ראיה מדרב יוסף וכו', מכל מקום לא דמי לטלית שאולה וכו'. ואף על פי כן המברך לא הפסיד, עד כאן לשונם. וכן כתבו הסמ"ג והסמ"ק, הביאם בית יוסף. [וכתב המאמר מרדכי אות ד': מה שכתבו התוס' והרא"ש דהמברך לא הפסיד, דבר פשוט הוא דהיינו דווקא להתוס' והרא"ש ודעמייהו, אבל להרמב"ם ורש"י ודעמייהו דסבירא להו דאין הנשים יכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, הכי נמי הכא לא יברך. וכבר פסק מרן ז"ל כהרמב"ם ז"ל לקמן סימן יז ובסימן תקפט עיין שם, עד כאן לשונו]. וכתב הרא"ש שם על זה: ולי נראה דהא דטלית שאולה מיירי ששאל טלית שאינה מצוייצת, אבל השואל טלית מצוייצת, אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה, ואם אי אפשר לו לברך אלא אם כן תהיה שלו, הוי כאילו ניתנה לו במתנה על מנת להחזירה וכו' עד כאן לשונו. ובריש הלכות ציצית על כסות יום אם חייב בציצית בלילה כתב הרא"ש, שראה באשכנז לפני יום הכיפורים כשמשכימים, ששליח ציבור מתעטף בטלית של אחר כדי להיפטר מן הברכה משום טלית שאולה, משום דמספקא להו בטלית שאינה שלו אם צריך לברך או לא. ואחר כך כתב דנראה לו דטועים הם, דהא דטלית שאולה פטורה מן הציצית היינו השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת עד ל' יום פטור מלהטיל בה ציצית, שנאמר: "גדילים תעשה" וכו', אבל בכסות שאינה שלך לא חייבתך התורה לעשות גדילים. אבל השואל מחבירו טלית מצוייצת, צריך לברך, וכן מצאתי שכתב בעל העיטור ז"ל, עד כאן לשונו הביאו בית יוסף. משמע שהוא מפרש מה שכתבו התוספות דטוב שלא לברך על טלית שאולה, הוא דווקא בשואל טלית שאינה מצוייצת והניח לה ציצית בתוך ל' [ודברי מגן אברהם ס"ק ה הביאו באר היטב הוא בקיצור, עיין מחצית השקל]; אבל השואל טלית מצוייצת, פשיטא דמברך, וכמו שפסק מרן בסעיף זה. וכתב הט"ז ס"ק ד וזה לשונו: ונראה לי דהא דמחייב הרא"ש ברכה בטלית שאולה מצוייצת היינו בטלית המיוחד למצות ציצית, כי הנהו טליתות של בית הכנסת או מה שקורין ד' כנפות, דבזה ודאי לא מקנה לו אלא לעשות המצוה ולברך עליו כדאמרן. אבל במלבוש של ד' כנפות שאדם לובש בו דרך מלבוש, אלא שמטיל בו ציצית משום שיש לו ד' כנפות, השואל לחבירו מלבוש כזה אין השואל מברך עליו, דאין לנו בירור שהשאילה לשם מצוה, דילמא למלבוש בעלמא השאילה לו, וזה דומה לטלית של אחרים שאין חייב השואל לעשות בה ציצית. אף על גב שהשאילה לו, מכל מקום אמרינן דרצונו היה להשאילו למלבוש לחוד כדאמרן, עד כאן לשונו. וכן כתב הפרי מגדים במשבצות זהב אות ד', חיי אדם כלל י"א אות כ"א. והרש"ל פרק כל הבשר סימן נ"ג חלק על דברי הרא"ש הנ"ל, יעויין שם שהאריך, ומסיק דמכל מקום ראוי לכל ירא שמים שלא ילבש טלית שאינו שלו, ואם אין לו טלית אחר ילבשנו בלא ברכה כי הברכות אינם מעכבות. וכן כתב החס"ל אות ג'. עוד כתב שם הרש"ל, דאפילו לדעת המברכים על טלית שאולה, היינו הטלית שלובש בעת התפילה עם הנחת תפילין שהוא לזיכרון כמו תפילין וכו'. אבל מי שלובש כדי לעלות לתורה או לירד לפני התיבה, בוודאי יראה שאין לברך כלום, עד כאן לשונו. והביאו שיורי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף אות ד', ט"ז שם, חיי אדם שם. אבל האליה רבה ס"ק ו' הביא כמה פוסקים לדחות דברי רש"ל, ומסיק לברך על טלית שאולה אפילו לעלות לספר תורה או לירד לפני התיבה, יעויין שם, והביאו פרי מגדים אשל אברהם ס"ק ו' והזכ"ל במערכת ברכות חלק א' אות ט' יעויין שם. נמצינו למידים מכל הנ"ל, דהשואל טלית שאינה מצוייצת והטיל בה ציצית בתוך ל', לדעת התוספות והרא"ש המברך לא הפסיד כמו שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא. ולדעת מרן ז"ל ודעמיה אינו יכול לברך. והשואל טלית מצוייצת, לדעת התוס' והרא"ש ומרן ז"ל מברך עליה מיד, ולדעת הט"ז וחיי אדם הוא דווקא בטלית המיוחד למצות ציצית אבל לא בבגד של ד' כנפות. ולדעת רש"ל והחס"ל אין לברך על טלית שאולה כלל. ולפי חילוק שעשה הרש"ל לדעת המברכים, הוא דווקא בטלית שלובשים בשעת התפילה והנחת תפילין, אבל לא בשעת עליית ספר תורה וכדומה; ולפי דעת המגן אברהם ס"ק ו והאליה רבה והזכ"ל, גם בשעת עליית ספר תורה או נשיאת כפים וכדומה יכול לברך. ואם כן, לפי מה דקיימא לן ספק ברכות להקל אפילו כנגד הרבים ואפילו כנגד מרן ז"ל, כמו שכתב הזכ"ל בחלק א' הלכות ברכות אות ס' וחלק ג' אות ס', אין לברך על טלית שאולה כלל. אמנם נשאר לנו דבר אחד, שכתב מרן ז"ל בבית יוסף: וכן נהגו לברך על טלית שאולה, וקיימא לן כנגד המנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל, כמו שכתב הזכ"ל שם. ואם כן, מצד המנהג יכולין לברך על טלית שאולה וליכא חששא דספק ברכות להקל. אבל אפשר לפרש דברי מרן ז"ל כפי החילוק שכתב הרש"ל ז"ל, דאפילו לדעת המברכים היינו דווקא בשעת הנחת תפילין ותפילה, אבל לא בעליית ספר תורה ונשיאת כפיים וכדומה, דזהו דרך עראי ומצד המנהג, ואם כן אינו יכול לברך על טלית שאולה כי אם שאלה להתפלל בה דווקא ולא לדבר אחר. ואף על גב דכתבו שם האליה רבה והזכ"ל חלק א' בהלכות ברכות אות ט' דנהגו לברך על טלית שאולה גם בעליית ספר תורה וכדומה, אין ראיה מזה, דאפשר דווקא במקומן נהגו ולא במקומות אחרים, שהרי העטרת זהב כתב דנהגו לברך עליהם דווקא בתפילת הבוקר משום קריאת שמע, אבל אחר כך כל זמן ששאל לעלות בו לתורה וכו' אין צריך לברך עליו. נמצא דזה המנהג לברך כדי לעלות לספר תורה אינו מוסכם, על כן יש להחמיר ושב ואל תעשה, וכל שכן במילי דברכות דספק ברכות להקל, ואין לברך על טלית שאולה אלא דווקא אם שאלה כדי להתפלל בה, ובזה יש לסמוך על המנהג, אבל אם שאלה כדי לעלות לספר תורה או לדוכן וכדומה לא יברך. וכן פסק הרב הגאון בן איש חי פרשת לך לך אות ה', דאם שאל טלית מצוייצת ללבשה כדי לעלות לדוכן או לעלות לספר תורה וכיוצא, לא יברך עליו; אבל אם שאל בעבור לקיים מצות עיטוף בציצית, יוכל לברך ולסמוך על המנהג. ומיהו ירא שמים יתרחק מטלית שאולה היכא דאפשר לו, עד כאן לשונו בקיצור. אמנם אם יש מנהג לברך גם אם שאלה לעלות לספר תורה וכדומה, אין למחות בידם מאחר שכן נהגו ויש להם על מה לסמוך. אבל אין ליקח המנהג אלא מן הלומדים, לא משאר עמא דארעא שעושים מה שעולה בדעתם.
(טו) טלית של הקדש וצדקה, מברכין עליו לכולי עלמא, אפילו לבשו כדי לעלות לספר תורה או לדוכן. אליה רבה ס"ק ו', פרי מגדים אשל אברהם אות ו', ש"ץ דף ל"ד עמוד ד', חס"ל אות ו', שתילי זיתים אות י"ב, קיצור שולחן ערוך סימן ט אות יא, בן איש חי שם.
שם: השואל מחבירו טלית וכו' — והשוכר דינו כשואל, עולת תמיד אות ו', אליה רבה אות ה'.