ט"ז על אורח חיים יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך אורח חיים יד |

סעיף א[עריכה]

(א) האשה כשרה לעשותן — לאפוקי מרבינו תם, שפוסל נשים לעשיית ציצית כמו בתפילין בסימן ל"ט, דאמרינן "כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה" כו', דלא סבירא לן כן, אלא שאני תפילין דכתיב בהו "וקשרתם וכתבתם":

והא דנשים שלנו טוות ציצית, זה מותר אפילו לרבינו תם, ודווקא אתליה בבגד הוא דקפיד, כדאיתא בסמוך, וזה מילתא אחריתא, כן נראה לי:

סעיף ב[עריכה]

(ב) על הרמב"ם שמכשיר — פירוש, שהרמב"ם סבירא ליה, אף על גב דבעינן טויה לשמה, כדלעיל סימן י"א, מכל מקום התליה בבגד לא בעיא לשמה, ויליף לה מדכתיב "בני ישראל" לאפוקי עכו"ם, שמע מינה דישראל בלא כונה כשר. והך קרא בתליה מיירי, שהרי כתב אצל "כנפי בגדיהם". והקשה בית יוסף, דהא רב הוא דדריש "ולא עכו"ם", ורב סבירא ליה באמת שלא לשמה כשר בטויה; ואם כן, נימא לשמואל דפוסל בטויה שלא לשמה, אין הכי נמי דלא דריש כאן "ולא עכו"ם", ופסול אפילו בישראל שלא לשמה? נראה לי לתרץ, דאם כן היה לו לתלמוד לומר: ולשמואל האי "בני ישראל" מאי דריש ביה? כדרך התלמוד בשאר דוכתי; אלא ודאי דאף שמואל דריש מ"בני ישראל" ולא עכו"ם לענין עשיה על הבגד, שהיא התליה, כן נראה לי:


(ג) אבל לא יברך כו' — דר"ש והרא"ש סבירא להו בעינן תליה גם כן לשמה:

סעיף ג[עריכה]

(ד) שאלה כשהיא מצוייצת כו' — זהו דעת הרא"ש, דלא אמרו טלית שאולה פטור מציצית, [אלא] היינו שאין צריך להטיל בה ציצית; אבל השואל טלית מצוייצת, אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה, ואם אי אפשר לו לברך אלא אם כן תהיה שלו אמרינן דהוה כנתנו לו במתנה על מנת להחזיר, מידי דהוה אשואל חלוק מחבירו והודיעו שהלך לבקר חולה ומת לו מת, רשאי לקרוע הבגד, עד כאן לשונו. וזהו גם כן טעם סעיף ד, דמותר לברך על לוקח טלית מקופלת שמצא, אמרינן מסתמא ניחא ליה והוה ליה כאלו הקנה לו על מנת להחזיר. וכתב עוד, שאותן המשכימין להתפלל בסליחות ומתעטפים בטלית שאולה כדי להפטר מברכה, טועים הם, דחייב בברכה כמו שכתבנו:

ונראה לי, דהא דמחייב הרא"ש בברכת הטלית שאולה מצוייצת, היינו בטלית המיוחד למצות ציצית, כי הנהו טליתות של בית הכנסת או מה שקורין ד' כנפות, דבזה ודאי לא מקנה לו אלא לעשות המצוה ולברך עליה כדאמרינן. אבל במלבוש של ד' כנפות שאדם לובש בו דרך מלבוש, אלא שמטיל בו ציצית משום שיש לו ד' כנפות, השואל לחבירו מלבוש כזה, אין השואל מברך עליו, דאין לנו בירור שהשאילה משום מצוה, דלמא למלבוש בעלמא השאילה לו; וזה דומה לטלית של אחרים, שאין חייב השואל לעשות בה ציצית, אף על גב דהשאילה לו, מכל מקום אמרינן דרצונו היה להשאילו למלבוש לחוד כדאמרן, כן נראה לי. וכתב רש"ל פרק כל הבשר סימן נ"ג על דברי הרא"ש האלו, דשאני גבי שואל מחבירו כו' לענין קריעה שאי אפשר לו לילך ערום, ועל כרחך המשאיל הקנהו לו. וכן גבי אתרוג, דבעי לברך, דאי אפשר זולתו. אבל לא בטלית, שאינו מחויב ללבוש אותו משום ציצית. והאריך שם, ומסיק דמכל מקום ראוי לכל ירא שמים שלא ילבש טלית שאינו שלו. ואם אין לו טלית אחר, ילבשנו בלא ברכה, כי הברכות אין מעכבות. עוד אומר אני, אפילו לדעת המברכים על טלית שאולה, היינו הטלית הלובש בעת התפלה עם הנחת תפילין, שהוא לזכרון כמו תפילין כו'; אבל מי שלובש כדי לעלות לתורה או לירד לפני התיבה, בוודאי יראה שאין לברך עליה כלום, עד כאן לשונו. ובעיני גם כן תמוה הראיה של הרא"ש מחלוק שקורע, דשם קורע כדין, דשאל לו לעניין זה, וכל אדם יכול לעשות במה ששאל לאותו עניין ששאל לו. מה שאין כן בציצית, שאף אם תאמר ששאלו לברך עליו, מכל מקום אין יכול לברך על טלית שאולה, אלא אם כן במתנה דווקא. ומזה אין לו ראיה מחלוק, דנימא דנתכוין לשום מתנה. ועיין מה שכתבתי בסעיף שאחר זה:

סעיף ד[עריכה]

(ה) מותר ליטול וכו' — פירוש, שלא מדעתו. ומטעם זה פסק רמ"א לקמן סימן תרמ"ט בלולב, שיכול ליטול בלא דעת חבירו, ומדמה אותו בתרומת הדשן סימן ק' להך דהכא, דאין שייך שם קלקול, וניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו. אלא שקשה, מאי טעמא לא מכשרי שם תרומת הדשן ורמ"א אלא מיום ראשון ואילך, אבל לא ביום הא'? ומאי שנא מציצית שהם דאורייתא, ואפילו הכי סמכינן ומברכין עליהם שלא מדעת בעלים? ויש לומר, דהא אין איסור מן התורה להתעטף בבגד בלא ציצית, רק שמחויב לעשות ציצית בבגד שלו, כמו שכתבנו לעיל בסימן י"ג סעיף ג בשם המרדכי בשם ר"י. וכאן אין שייך חיוב זה עליו, דהא לאו שלו הוא. אך קשה, דהא לעיל סימן ח' סעיף ט מחמרינן לעניין ברכת ציצית טפי מן הלבישה, דמשום חומרא דברכה צריך לבדוק הציצית דווקא; ואם כן, לעניין יום א' דלולב נימא נמי, דמצינו דמהני האי סברא דניחא ליה לאינש כו' לעניין ברכה דציצית אף על גב דטלית שאולה פטור, מכל מקום בזה אמרינן דהקנה לו על מנת להחזיר; קל וחומר דתיהני לעניין עשיית המצוה ביום א' דלולב, ונימא דוודאי נתנו לו במתנה על מנת להחזיר. ויש סברא לחלק, דביום א' שהוא מן התורה אדם מקפיד ביותר שלא יתקלקל האתרוג, ולא מהני אז סברא זו דניחא ליה כו'. אלא שקשה לי, למה פסלינן ביום א' דסוכות ליטול לולב השאול מחבירו משום דבעיא "לכם"? אמאי לא נימא, כיון שיודע שאי אפשר לו לצאת ידי חובה אלא אם כן נתנו לו במתנה על מנת להחזירו, ודאי נתכוין על זה? דמתנה על מנת להחזיר מהני באתרוג, כדאיתא בפרק קמא דקדושין דף ו'. ועל כרחך לומר, כיון שאמר לשון שאלה, אמרינן דלא נתכוין לשום מתנה. ומאי שנא משואל טלית מצוייצת, דכתב הרא"ש לעיל בסעיף ג דחייב לברך, דאמרינן שנתכוין בעניין שיהיה שלו במתנה על מנת להחזיר? וכן קשה ממה שכתב הרא"ש פרק קמא דקידושין במקדש בטבעת שאולה והודיע למשאיל שהוא רוצה לקדש בו, דמקודשת, וזה לשונו: וכן המשאיל טבעת לאוהבו לקדש בו אשה, אנן סהדי שדעתו ליתנו בכל יפוי לשון שמועיל, דאדעתא דהכי מסרו לידו, אם לא יועיל לשון שאלה יתפוש בו לשון אחר שיועיל לקידושין, דכולי עלמא לאו דינא גמירא, והיו סבורים שיועיל לשון שאלה, ולעולם אומדין דעתו, כיון שמסרו לקדש בו האשה, שדעתו שאם לא יועיל לשון שאלה שיתנהו בלשון אחר המועיל, ולכל הפחות במתנה על מנת להחזיר כו' עכ"ל. והיינו כמו שכתב כאן בציצית. קשה מ[לולב] שאול ביום טוב דפסול, אמאי לא נימא גם כן הכי ממש? וקל וחומר הוא, דאם מועיל לעניין קידושין שהיא מקודשת קידושי ודאי מכח זה, כמו שכתב בשולחן ערוך אבן העזר סימן כ"ח, ואם בא אחר וקידשה אינה צריכה ממנו גט, קל וחומר שיועיל לעניין קיום מצות לולב בשביל זה אפילו ביום א':

והנראה לעניות דעתי לחלק שפיר בין קידושין ללולב, דבלולב הוי פסול שאלה וגזילה מכח גזירת הכתוב ד"לכם" משלכם, דוודאי אמרינן דהכי פסל רחמנא כל שאמר בלשון שאלה, ואין לנו לפרש לשונו שנתכוון באופן המועיל דהיינו לשון מתנה, דאדרבה התורה גילתה לנו שלא נפרש כן, ונפסלים כל שאמר בלשון שאלה. מה שאין כן בקידושין דפסול גזילה ושאלה הוא מצד הסברא, דהא בעינן שיתן לה כסף משלו ואיהו נותן לה משל אחרים, ובמה תתקדש לו? על כן שפיר אמרינן דזה השואל לו טבעת לקדש בו ודאי נתכוון באופן המועיל וכדברי הרא"ש שזכרנו, דאין לנו שום לימוד מקרא למעט שלא נפרש כן, עיין מה שכתבתי בסימן שס"ח על דברי הרא"ש האלו. אך קשה גבי ציצית, דיש לימוד מקרא דשאול פסול, דכתיב "כסותך" ולא של אחרים, כמו שכתב השולחן ערוך בסימן זה, הוה ממש כמו בשאול דלולב (כמו) שזכרנו. ותו קשה, ממה דאמרינן בפרק הישן דף כ"ז דאי לאו קרא דכל האזרח הוה אמינא דסוכה שאולה פסולה כמו גזולה, כיון דכתיב "תעשה לך", ואם כן כאן ודאי איתמעט שאולה כמו גזולה. וצריך עיון רב ליישב:

ועל פי זה הגם כי איני כדאי אפילו להיות סניף לדברי רש"ל לחלוק על הרא"ש והנמשכים אחריו, מכל מקום קושיא זאת מכריחנו לחוש לספק ברכות ושלא לברך על טלית שאולה מצוייצת כדברי רש"ל, וכל שכן אם נוטל אותו שלא מדעת חבירו, כן נראה לי. ואף על פי שכתב הרא"ש שראה נוהגין לברך, מכל מקום הרי כתב הרא"ש עצמו, הבאתיו בסעיף י"ג, שראה בימי הסליחות שאין מברכין על טלית שאולה. אלא שכתב שהם טועים, ולפי מה שכתבתי יפה הם עושין, על כן אין ראיה ממנהג כיון שהם מוחזקים:


(ו) שיקפיל אותה — כתב רש"ל בפרק כ"ה סימן נ"ג: נראה שאסור להוציא מבית הכנסת וללבוש הטלית או להניח תפילין, דלא ניחא ליה במה שיוציא את שלו מחזקתו, דהיינו היכא שהניחו במקום מיוחד, עד כאן לשונו:


(ז) אסור ללמוד וכו' — בחושן משפט סימן ע"ב נתבאר בדברינו בסייעתא דשמיא היתר בתלמיד חכם שהפקידו בידו ספרים ללמוד מהם, וכמו שכתב רמ"א שם סימן רצ"ב. ונראה לי דהוא הדין במשכן אצל תלמיד חכם, דחד טעמא הוא, וכן כתב שם טעמא דמלתא: