שולחן ערוך אורח חיים יד ד
<< · שולחן ערוך אורח חיים · יד · ד · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
מפרשים
(ו) מותר ליטול — הרא"ש שם בחולין וסמ"ק ורבינו ירוחם.
(ה) מותר ליטול וכו' — פירוש, שלא מדעתו. ומטעם זה פסק רמ"א לקמן סימן תרמ"ט בלולב, שיכול ליטול בלא דעת חבירו, ומדמה אותו בתרומת הדשן סימן ק' להך דהכא, דאין שייך שם קלקול, וניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו. אלא שקשה, מאי טעמא לא מכשרי שם תרומת הדשן ורמ"א אלא מיום ראשון ואילך, אבל לא ביום הא'? ומאי שנא מציצית שהם דאורייתא, ואפילו הכי סמכינן ומברכין עליהם שלא מדעת בעלים? ויש לומר, דהא אין איסור מן התורה להתעטף בבגד בלא ציצית, רק שמחויב לעשות ציצית בבגד שלו, כמו שכתבנו לעיל בסימן י"ג סעיף ג בשם המרדכי בשם ר"י. וכאן אין שייך חיוב זה עליו, דהא לאו שלו הוא. אך קשה, דהא לעיל סימן ח' סעיף ט מחמרינן לעניין ברכת ציצית טפי מן הלבישה, דמשום חומרא דברכה צריך לבדוק הציצית דווקא; ואם כן, לעניין יום א' דלולב נימא נמי, דמצינו דמהני האי סברא דניחא ליה לאינש כו' לעניין ברכה דציצית אף על גב דטלית שאולה פטור, מכל מקום בזה אמרינן דהקנה לו על מנת להחזיר; קל וחומר דתיהני לעניין עשיית המצוה ביום א' דלולב, ונימא דוודאי נתנו לו במתנה על מנת להחזיר. ויש סברא לחלק, דביום א' שהוא מן התורה אדם מקפיד ביותר שלא יתקלקל האתרוג, ולא מהני אז סברא זו דניחא ליה כו'. אלא שקשה לי, למה פסלינן ביום א' דסוכות ליטול לולב השאול מחבירו משום דבעיא "לכם"? אמאי לא נימא, כיון שיודע שאי אפשר לו לצאת ידי חובה אלא אם כן נתנו לו במתנה על מנת להחזירו, ודאי נתכוין על זה? דמתנה על מנת להחזיר מהני באתרוג, כדאיתא בפרק קמא דקדושין דף ו'. ועל כרחך לומר, כיון שאמר לשון שאלה, אמרינן דלא נתכוין לשום מתנה. ומאי שנא משואל טלית מצוייצת, דכתב הרא"ש לעיל בסעיף ג דחייב לברך, דאמרינן שנתכוין בעניין שיהיה שלו במתנה על מנת להחזיר? וכן קשה ממה שכתב הרא"ש פרק קמא דקידושין במקדש בטבעת שאולה והודיע למשאיל שהוא רוצה לקדש בו, דמקודשת, וזה לשונו: וכן המשאיל טבעת לאוהבו לקדש בו אשה, אנן סהדי שדעתו ליתנו בכל יפוי לשון שמועיל, דאדעתא דהכי מסרו לידו, אם לא יועיל לשון שאלה יתפוש בו לשון אחר שיועיל לקידושין, דכולי עלמא לאו דינא גמירא, והיו סבורים שיועיל לשון שאלה, ולעולם אומדין דעתו, כיון שמסרו לקדש בו האשה, שדעתו שאם לא יועיל לשון שאלה שיתנהו בלשון אחר המועיל, ולכל הפחות במתנה על מנת להחזיר כו' עכ"ל. והיינו כמו שכתב כאן בציצית. קשה מ[לולב] שאול ביום טוב דפסול, אמאי לא נימא גם כן הכי ממש? וקל וחומר הוא, דאם מועיל לעניין קידושין שהיא מקודשת קידושי ודאי מכח זה, כמו שכתב בשולחן ערוך אבן העזר סימן כ"ח, ואם בא אחר וקידשה אינה צריכה ממנו גט, קל וחומר שיועיל לעניין קיום מצות לולב בשביל זה אפילו ביום א':
והנראה לעניות דעתי לחלק שפיר בין קידושין ללולב, דבלולב הוי פסול שאלה וגזילה מכח גזירת הכתוב ד"לכם" משלכם, דוודאי אמרינן דהכי פסל רחמנא כל שאמר בלשון שאלה, ואין לנו לפרש לשונו שנתכוון באופן המועיל דהיינו לשון מתנה, דאדרבה התורה גילתה לנו שלא נפרש כן, ונפסלים כל שאמר בלשון שאלה. מה שאין כן בקידושין דפסול גזילה ושאלה הוא מצד הסברא, דהא בעינן שיתן לה כסף משלו ואיהו נותן לה משל אחרים, ובמה תתקדש לו? על כן שפיר אמרינן דזה השואל לו טבעת לקדש בו ודאי נתכוון באופן המועיל וכדברי הרא"ש שזכרנו, דאין לנו שום לימוד מקרא למעט שלא נפרש כן, עיין מה שכתבתי בסימן שס"ח על דברי הרא"ש האלו. אך קשה גבי ציצית, דיש לימוד מקרא דשאול פסול, דכתיב "כסותך" ולא של אחרים, כמו שכתב השולחן ערוך בסימן זה, הוה ממש כמו בשאול דלולב (כמו) שזכרנו. ותו קשה, ממה דאמרינן בפרק הישן דף כ"ז דאי לאו קרא דכל האזרח הוה אמינא דסוכה שאולה פסולה כמו גזולה, כיון דכתיב "תעשה לך", ואם כן כאן ודאי איתמעט שאולה כמו גזולה. וצריך עיון רב ליישב:
ועל פי זה הגם כי איני כדאי אפילו להיות סניף לדברי רש"ל לחלוק על הרא"ש והנמשכים אחריו, מכל מקום קושיא זאת מכריחנו לחוש לספק ברכות ושלא לברך על טלית שאולה מצוייצת כדברי רש"ל, וכל שכן אם נוטל אותו שלא מדעת חבירו, כן נראה לי. ואף על פי שכתב הרא"ש שראה נוהגין לברך, מכל מקום הרי כתב הרא"ש עצמו, הבאתיו בסעיף י"ג, שראה בימי הסליחות שאין מברכין על טלית שאולה. אלא שכתב שהם טועים, ולפי מה שכתבתי יפה הם עושין, על כן אין ראיה ממנהג כיון שהם מוחזקים:
(ו) שיקפיל אותה — כתב רש"ל בפרק כ"ה סימן נ"ג: נראה שאסור להוציא מבית הכנסת וללבוש הטלית או להניח תפילין, דלא ניחא ליה במה שיוציא את שלו מחזקתו, דהיינו היכא שהניחו במקום מיוחד, עד כאן לשונו:
(ז) אסור ללמוד וכו' — בחושן משפט סימן ע"ב נתבאר בדברינו בסייעתא דשמיא היתר בתלמיד חכם שהפקידו בידו ספרים ללמוד מהם, וכמו שכתב רמ"א שם סימן רצ"ב. ונראה לי דהוא הדין במשכן אצל תלמיד חכם, דחד טעמא הוא, וכן כתב שם טעמא דמלתא:
(ז) טלית חבירו — כתב הב"ח, דווקא באקראי, אבל בקביעות אסור. וכתב הים של שלמה דאסור ליקח אותן מביתו לבית הכנסת או אפכא:
(ח) ולברך — וצריך עיון, בשלמא ליטלו שרי, דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה, אבל למה יברך עליו? בשלמא כששאלו מדעת, הוה ליה כאילו נתנו לו במתנה על מנת להחזיר וכמו שכתב הרא"ש, והוא הדין בלולב אם השאילו לצאת בו יוצא, וכמו שכתב באבן עזר סימן כ"ח סעיף י"ט ובחשן משפט סימן קצ"ה סוף סעיף ד, אבל ליקח בלא דעתו אסור, כמו שכתוב שם. וכן כתב לקמן סימן תרמ"ט סעיף ה בהג"ה. ואם כן, למה שרי כאן? וצריך לומר כמו שכתבנו לעיל, דאף על גב דפטור מציצית רשאי לברך, כמו הנשים:
(ט) שיקפיל — אפילו שלא כסדר קיפולו הראשון. ובשבת אפילו אין מקפלו כלל שרי, כן נראה לי, עיין בכ"ה סימן ש"ב:
(י) דחיישינן — שמא יקרא בהן הרבה עד שיקרעו מרוב תשמישו, עד כאן לשון נמוקי יוסף. ומשמע מזה דאפילו באקראי אסור ללמוד מהם. ואף על גב דבסימן תל"ז סעיף ד אמרינן דניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה אפילו בחסרון כיס, שאני התם דדבר מועט הוא. ועיין בחשן משפט סימן רצ"ב סעיף ד בהג"ה ובסמ"ע שם, אפילו הפקיד ספרים אצל תלמיד חכם, אסור ללמוד הימנו אי ידעינן דהמפקיד מקפיד על זה. והש"ך שם חולק עליו וכתב דשרי, ודבריו נראים בפירוש דברי המרדכי. אבל ממה שכתב הבית יוסף כאן בשם הפוסקים משמע דהוי שואל שלא מדעת, ועיין בחשן משפט סימן ע"ב סעיף א וסימן קס"ג סעיף ו וביורה דעה סימן קע"ב סעיף א:
מותר כו' — כמו שכתוב בפסחים דף ב' ובבכורות יח:
והוא הדין בתפילין — רוצה לומר, אף על גב דאמרינן בבבא מציעא כט ב: "המוצא תפילין" כו', לאו דבלאו הכי אסור להניחן, אלא התירא אתי לאשמועינן, דלא כנימוקי יוסף:
אבל אסור כו' — כמו שכתוב שם: "השואל ספר תורה" כו', "מאן דאמר" כו'. והטעם, דבמקום פסידא לא אמרינן "ניחא" כו', וזהו שאמר לעיל: "ובלבד" כו', וכמו שכתוב בבכורות יח ב: "רבי טרפון סבר כו' ורבי עקיבא סבר" כו':
(ז) טלית חבירו: באקראי אבל בקביעות אסור ב"ח. וכ' רש"ל דאסור ליקח אותו מבה"כ לביתו או איפכא.
(ח) שיקפל: אפי' שלא כסדר קפולו הראשון. ובשבת אפי' אין מקפלו כלל שרי. מ"א עיין ע"ת. ובתומת ישרים סי' מ"ו.
(ט) בלימודו: ואפי' באקראי אסור ללמוד בהם. ועיין בחושן משפט סי' רצ"ב ס"ך בהג"ה ונתבאר אם הפקיד אצל ת"ח ספרים מותר ללמוד בהם ולהעתיק אם אין לו כיוצא בהם. וכתב ט"ז וה"ה במשכון אצל ת"ח והסמ"ע כ' שם אם המפקיד מקפיד ע"ז אסור אבל הש"ך שם חולק עליו וכ' דשרי ע"ש. וכתב המ"א דברי הש"ך נראין בפי' דברי המרדכי אבל ממ"ש הב"י כאן בשם הפוסקים משמע דהוי שואל שלא מדעת ע"ש.
(ה) טלית חברו. עיין בה"ט בשם רש"ל. ועיין ט"ז דהרש"ל סיים בה דהיינו כשהניחו במקום מיוחד, ע"ש. ורוצה לומר דאם לא הניחו במקום מיוחד, סימן לדבר שאינו מקפיד על מקומו ורשותו. ואמנם דעת רש"ל בכל טלית שלובש בלא דעת חבירו לא יברך, ומכל שכן בז,ה נראה דאף מי שנוהג כשלובשו במקומו לברך, בזה שמוציאו חוץ למקומו לפי שבעל הטלית לא הקפיד להניחו במקום מיוחד לא יברך עליו:
(יג) טלית חבירו — פי' שלא מדעתו דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה דוקא באקראי אבל בקביעות אסור ואפילו באקראי דוקא באותו מקום אבל להוציאו מביתו לבהכ"נ או איפכא אסור דאפשר שמקפיד עליו והוי גזל ועיין בפמ"ג שכתב דבכל גווני ראוי ליזהר כשבעליו עמו שישאלנו ואין סומכין על החזקה במקום שיכולין לבררו בקל וכ"ש אם יודע בו שהוא מקפיד:
(יד) ולברך עליה — עיין במ"א ועיין בדרך החיים שכתב דיותר טוב שיכוין שלא לקנות ולא יברך:
(טו) שיקפל אותה — כקיפולה הראשון ובשבת יקפל אותה ולא כקיפולה הראשון והמ"א מיקל בשבת שלא לקפל כלל:
(טז) בלא דעתו — אפילו באקראי בעלמא דחיישינן שמא יקרא בהן הרבה עד שיתקרעו מרוב המשמוש. והעולם נוהגין כשמוצאין סידור תפלה או מחזור בבהכ"נ שלוקחין אותו כדי להתפלל בו וא"י היתר לזה דמ"ש סידור מספרים [פמ"ג]:
(*) מותר ליטול טלית חבירו וכו': שאלה אם מחוייב אדם להשאיל טלית שלו למי שדר בכפר כדי שהוא יצטרך לשאול טלית מאחרים בעירו פסק בתשובת בית יעקב בסימן קי"ד דאין מחויב להשאיל טליתו לאחר והוא יברך על טלית שאולה עי"ש:.
(טז) סעיף ד: מותר ליטול טלית חבירו וכו' — מלשון ר"י שהביא בית יוסף, שכתב וזה לשונו: ואותם שלוקחים ציצית שמוצאים בבית הכנסת וכו', משמע דדווקא אם הציציות מונחים כך בבית הכנסת על האצטבא, או בחלון שאין בו דלת ומנעול, מותר ליטול, דאמרינן, כיון שהניחו כך ולא הצניעו בדלת ומנעול, לא קפיד, וניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה. וכן משמע מלשון הרא"ש ומרן ז"ל, שכתבו: ואם מצאה מקופלת וכו', משמע שמצאה כך מונחת בלא דלת ומנעול. אבל אם הטלית מונח בתיבה או בחלון שיש בו דלת ומנעול, לא אמרינן שיביא מפתח ויפתח התיבה או החלון ויקח הטלית משום דניחא ליה וכו', דוודאי הבעלים מקפידים על זה. וכן הנותנים טליתותיהם לשמש להצניע אותם אצלו בדלת ובמנעול, יש לומר גם כן שהם מקפידים, כיון שהם נותנים אותם לו להצניעם בדלת ובמנעול; על כן אין ליקח אותם אלא דווקא מדעת בעלים ולא מדעת השמש, אלא אם כן יודע השמש בבירור דבעלים אלו אינם מקפידים, כגון שנתנו לו הבעלים רשות ליתן אותו לאחרים בשאלה.
(יז) שם: מותר ליטול טלית חבירו וכו' — דווקא באקראי, אבל בקביעות אסור. ב"ח, שיורי כנסת הגדולה בהגהת הטור, מגן אברהם ס"ק ז, פרי מגדים אשל אברהם אות ז', עטרת זהב, ר' זלמן אות י', חיי אדם כלל י"א אות כ"ב, שתילי זיתים אות י"א, שלמי ציבור דף ל"ד עמוד ד', קיצור שולחן ערוך שם. ודווקא בבית הכנסת מותר, אבל להוציאה מבית הכנסת וללבוש טלית ולהניח תפילין אסור, דלא ניחא ליה שיטול את שלו ממקום שהניחו. ים של שלמה בפרק כ"ה סימן כ"ג. שיורי כנסת הגדולה שם. ט"ז ס"ק ו. מגן אברהם שם. עטרת זהב. ר' זלמן שם. חיי אדם שם. שלמי ציבור שם. חס"ל אות ד'. קיצור שולחן ערוך שם. שתילי זיתים אות י"ג. ועיין שערי תשובה אות ז'.
אם בשבת יום אסיפה, כגון לשמוע ש"ץ, ומרוב הדחיקות יוזק הטלית וכהאי גוונא, אסור ליקח שלא מדעתו, דכעין זה לא משאלי אינשי. פתחי עולם אות י"א בשם ת"א.
(יח) שם: מותר ליטול טלית חבירו וכו' — ואם נתקלקל הטלית צריך לתקנו, ואם לא תיקנו לא יצא. עמודי השלחן על קיצור השולחן ערוך סימן ט אות טו. ועיין בתשובת טל אורות סימן א' שכתב, דאם נקרע הטלית באונס או נפסל האתרוג דפטור מלשלם, כיון דאיכא למאן דאמר דבכל פנים אמרינן ניחא ליה וכו', יעויין שם. והביאו פתחי עולם אות י"ב. ועיין בתשובת זרע אמת חלק ב' סימן קמ"ג.
(יט) שם: מותר ליטול טלית חבירו וכו' — הפרי מגדים במשבצות זהב ס"ק ו' נסתפק אם רשאי ליקח טלית מבית חבירו, כי בבית יוסף הביא: אותן המניחין טליתותיהם בבית הכנסת, הא בביתו לא וכו', עד כאן לשונו. מיהו מדברי המגן אברהם ס"ק ז שכתב בשם רש"ל משמע שאין חילוק, וכן משמע בעטרת זהב. חיי אדם שם. חס"ל שם. קיצור שולחן ערוך שם. וכן כתב ר' זלמן שם בהדיא וזה לשונו: אבל לא יוציאנו מאותו מקום למקום אחר, כגון מבית הכנסת לביתו או מבית בעלים לבית הכנסת, ואפילו יחזור ויניחנו במקום שנטלה שם אסור, עד כאן לשונו. אמנם כשבעליו עמו, ודאי וראוי שישאל ממנו, דאין סומכין על החזקה במקום דאפשר לברר בקל, וכל שכן אם יודע בו שהוא מקפיד, כמו שכתב הפרי מגדים שם.
(כ) שם: ולברך עליה וכו' — אף על גב דדעת רש"ל אין לברך על טלית שאולה, וכן דעת הט"ז בס"ק ה, וכתב שם הט"ז: וכל שכן אם נוטל אותו שלא מדעת חבירו, עד כאן לשונו. ולדעת הסמ"ק, אם מצאו מקופל צריך ליטול רשות, וכן היא סברא ב' של המרדכי. מכל מקום יכול לסמוך על המנהג שכתב מרן ז"ל בבית יוסף, וכן עמא דבר, ולברך, ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל כמו שכתבנו לעיל. וכן כתב בי"ע אות ט"ז בשם האחרונים, דמברך. מיהו ירא שמים ירחיק עצמו מזה בכל מה דאפשר, כמו שכתבנו לעיל אות י"ד יעויין שם. ובפרט האידנא דחזינא רובא דעלמא קפדי.
(כא) שם: ובלבד שיקפל אותה וכו' — נהגו בקושטא, שבאים יחידי קהל א' לקהל אחר בשביל שמחת חתן או כלה או ברית מילה או לשמוע דרשה או לסיבה אחרת, ואם מתפללים שם הם מתעטפים בטלית חבריהם ומניחים אותה בלתי מקופלת והולכים להם. ולכאורה אין למנהג הזה מקום, דהסמ"ק והמרדכי והרא"ש ורבינו ירוחם כתבו שצריך לקפלה כבראשונה. ואולי סמכו על פשט דברי נימוקי יוסף שהביא רבינו בית יוסף, שנראה מדבריו דאפילו בלא קיפול שרי. ואין זה מספיק, כיון דלשאר רבוואתא צריך שיקפלנו, מה להם ליכנס בספק ברכה לבטלה? ונראה, דכיון דיש שמש הקהל שלוקח הטליתות ומקפלן כבראשונה ומניחן בכיסן, הוה ליה כאילו קיפלו הם. ועוד, כיון שזה הולך לקהילתו של זה וזה הולך לקהילתו של זה, מסתמא אין מקפידין על זה אם מניחין אותם בלתי מקופלים, ומנהגן של ישראל תורה היא. כנסת הגדולה בהגהת הטור. ש"ץ דף ל"ד עמוד ג'. וצריך עיון על הרב בית עובד אות י"ז, שהביא דברי כנסת הגדולה הנזכרים, ולא כתב כי אם טעם הא' שכתב הכנסת הגדולה, מפני שיש שמש וכו', ומדברי הכנסת הגדולה נראה שלא סמך על טעם זה בלבד מפני שיש שמש וכו', אלא מפני טעם אחר גם כן, מפני שאין מקפידים. והטעם נראה לי שלא סמך הכנסת הגדולה על טעם מפני שיש שמש בלבד והוצרך לטעם אחר, מפני שאפשר שהשמש יתעכב מלקפלו או ישכח ויקפידו הבעלים, לפיכך כתב טעם אחר, מפני שאין מקפידים. ועוד, מדברי הכנסת הגדולה בהגהת בית יוסף בסימן זה ובסימן ש"ב נראה דטעם העיקר הוא מפני שהולכים זה אצל זה אין מקפידים. וצריך עיון על הבית עובד.
(כב) שם: ובלבד שיקפל אותה וכו' — שאם לא החזירה מקופלת, ודאי לא ניחא ליה למאריה והוה ליה שואל שלא מדעת והוי גזלן, ועליה אמר הכתוב: "ובוצע ברך נאץ ה'" (תהלים י ג). בית יוסף בשם רבינו ירוחם, וכן כתב הלבוש, שתילי זיתים אות י"ב. ואף על גב דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בין בגופיה בין בממוניה, בעינן שיקפל אותה, שאם לא יקפלנה, נמצא הטלית ניזוק אחר עשיית המצוה, ולא ניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה אלא בשעת עשיית המצוה. תומת ישרים סימן מ"ו. כנסת הגדולה בהגהת טור. עולת תמיד אות י"א. עיקרי הד"ט סימן ב' אות ג'.
(כג) שם: ובלבד שיקפל אותה וכו' — מלשון הרא"ש פרק כל הבשר סימן כ"ו, והביאו בית יוסף, שכתב וזה לשונו: ויקפלנה כבראשונה, משמע שצריך לקפל אותה כמו שהיתה מקופלת בתחילה. וכן משמע מלשון המרדכי ורבינו ירוחם שהביאם בית יוסף. אמנם הכנסת הגדולה בהגהת בית יוסף סימן ש"ב כתב וזה לשונו, שאם מקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון, אף בשבת מותר להתעטף בטלית חבירו, דאין אדם מקפיד אלא אם מניחו בלתי מקופל מכל וכל, אבל אם מקפלו אפילו שאינו כסדר קיפולו הראשון אינו מקפיד וכו'. והרא"ש שכתב בפרק כל הבשר: ואם מצאה מקופלת יחזור ויקפלנה כבראשונה, לאו למימרא שצריך לקפלה כקיפול הראשון, אלא הא דקאמר "כבראשונה" אעיקר קיפול קאי, והכי קאמר: צריך שיקפלנה כמו שמצאה מקופלת וכו' עד כאן לשונו. משמע מזה שאין צריך לקפלה כמו קיפול הראשון. אבל נראה שלא כתב זה הכנסת הגדולה אלא כדי למצוא היתר בשבת ליקח טלית חבירו ולקפלו שלא כסדר קיפולו, דלדעת מרן ז"ל בסימן שב סעיף ג מותר; אבל בחול, כיון שיכול לקפלו כסדר קיפולו הראשון, מודה גם הכנסת הגדולה שצריך לכתחילה לקפלו כסדר קיפולו הראשון, מודה גם הכנסת הגדולה שצריך לכתחילה לקפלו כסדר קיפולו הראשון. ועוד, דאפילו הכנסת הגדולה עצמו לא כתב זה אלא בדרך אפשר, ונראה שלא סמך על זה הטעם בהחלט, שהרי כתב אחר כך טעם אחר, מפני שהולכים זה אצל זה ואין מקפידין, כאשר יראה הרואה בכנסת הגדולה הגהת בית יוסף סימן י"ד וסימן ש"ב. וזהו שכתב הפרי מגדים באשל אברהם אות י"ט: בכנסת הגדולה מחמיר בחול שיקפל כקיפולו הראשון, ובשבת אף על פי שאין כקיפולו הראשון, יעויין שם, נראה שהבין מדברי הכנסת הגדולה הנ"ל דאין לסמוך על זה הטעם כי אם דווקא בשבת, מפני שאי אפשר לקפלו כקיפולו הראשון ודוק. ודברי הפרי מגדים הנ"ל הביאם פתחי עולם אות י"ג ומסגרת זהב על קיצור השולחן ערוך סימן ט' אות ו'. ומה שכתב המגן אברהם ס"ק ט: אפילו שלא כסדר קיפולו הראשון, ובשבת אפילו אין מקפלו כלל שרי, כבר כתב עליו הפרי מגדים שם דדבריו צריכים עיון, וכן כתב תפילה לדוד דף יו"ד עמוד א' דדברי מגן אברהם צריכים עיון, יעויין שם והביאו עיקרי הד"ט סימן ב' אות ג', וגם הוא הניח דברי המגן אברהם בצריך עיון. ואף על פי שיש מן האחרונים שהביאו דברי מגן אברהם הנ"ל, והם ר' זלמן אות ט' ושתילי זיתים אות י"ב, מכל מקום יש להחמיר, ובחול יקפלנו כדרך קיפולו דווקא אם אפשר, ובשבת יקפלנו שלא כדרך קיפולו, דחיישינן שמא הבעלים מקפידים והוויא ברכתו לבטלה. וכן כתב אליה רבה אות ח' דטוב ליזהר, יעויין שם, ועיין באות שאחר זה.
(כד) והנה בעניין קיפול הטלית בשבת, דעת מרן ז"ל בסימן שב סעיף ג להתיר אם מקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון. ואף על גב דכתב מרן ז"ל שם סברא זו בשם "יש מי שאומר", יש לומר דהלכה פסוקה ומוסכמת היא, אלא שכן דרך הרב בית יוסף, שדין חדש שלא מצאו בפירוש כי אם בפוסק א' כותבו בלשון "יש מי שאומר", וכמו שכתב הש"ך בחושן משפט סימן מב ס"ק כ, ובעלי כללים אחרים שהזכירם יד מלאכי בכללי השולחן ערוך יעויין שם. ואחר כך ראיתי בעיקרי הד"ט סימן ב' אות ג' שכתב בהדיא כדברי, ושמחתי שנתכוונתי לדעת גדולים. ודלא כמו שכתב המחצית השקל דיש פלוגתא בזה, יעויין שם.
והנה סברא זו הביאה בית יוסף בשם המרדכי, והוא בפרק ואלו קשרים אות שפ"ח וזה לשונו: כתב ראבי"ה, שמע מינה דטליתות שהם לבנים, שאין צריך בחילופן בו ביום אחר צאתו מבית הכנסת, לא שנא חדשים ולא שנא ישנים, אסור לקפלן אפילו באדם אחד. והני מילי בסדר קיפולו הראשון, אבל שלא בסדר קיפולו נראה דמותר אפילו בב' בני אדם, עד כאן לשונו. ומשהביא מרן ז"ל סברה זו בסתם גבי כלים, משמע דדעתו ז"ל דעת עליון, דלא יש חילוק בין טלית לשאר כלים, דכל שהוא שלא כסדר קיפולו הראשון מותר לקפלו, ואפילו אם אין לובשו עוד באותו היום, שזה הוא דעת המרדכי. וכן כתב אליה רבה שם אות ט', ר' זלמן שם אות ט', פתחי עולם שם אות ט"ז, נזר ישראל סימן ל"ה אות י"ט.
מיהו מה שכתב חיי אדם כלל מ"ד אות כ"ד וזה לשונו: דאם מקפלו שלא כדרך קיפולו הראשון הכל מותר, ודווקא שרוצה ללובשו בשבת, דאם לא כן הכל אסור, דבריו צריכים עיון, דדברים אלו, "שלא כדרך קיפולו מותר", הם לקוחים מהמרדכי, והמרדכי כתב אפילו אין לובשו באותו היום, אם אין מקפלו כדרך קיפולו הראשון מותר, וצריך עיון. ואפשר שלא ראה דברי המרדכי בשורשם, ועיין מה שכתב הרב בן איש חי פרשת ויחי אות יג. ומה שכתב מגן אברהם בסימן זה ס"ק ט, כבר כתבו עליו דדבריו צריכים עיון. או אפשר לומר, דדברי מגן אברהם חוזרים על מנהג שכתב הכנסת הגדולה, דזה בא לקהלו של זה וזה בא לקהלו של זה, לפיכך אין מקפידים זה על זה אם מניחים הטלית בלא קיפול, ודלא כמו שכתב מחצית השקל. ואם כן, כיון שמצינו דעת מרן ז"ל והאחרונים מתירים לקפל שלא כסדר קיפולו הראשון, ואפילו אין לובשו בו ביום, הכי נקטינן, ואם כן, הלוקח טלית מחבירו בשבת נמי צריך לקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון, דחיישינן שמא מקפיד ותהיה ברכתו לבטלה. וכן כתב עולת תמיד בזה הסימן אות י"ב, פרי מגדים אשל אברהם סימן ש"ב אות ו', עיקרי הד"ט שם.
(כה) כתב בכלבו: ועכשיו שנהגו לקפל כל הכלים, אפשר דקיפול דידן לא דמי לקיפול שלהם, שהיו קפדין מאד לפשט קמיטו ולהניחו תחת המכבש, ולא כן אנחנו עושים, עד כאן לשונו. והביאו בית יוסף סימן שב, וכן כתב בספר ארחות חיים, והביאו הברכי יוסף שם אות ג', פתחי עולם שם אות ט"ז. ואף על גב דמרן ז"ל בשולחנו הטהור לא פסק כן, מכל מקום אין למחות ביד הנוהגין כן כי יש להם על מה לסמוך. אבל כל אדם צריך ליזהר אם בא לקפל, שיקפל שלא כדרך קיפולו הראשון, כמו שכתב מרן ז"ל וכמו שכתבנו לעיל באות הקודם. והא דצריך ליזהר לקפלו שלא כדרך קיפולו הראשון, היינו אם אינו רוצה עוד ללובשו באותו היום כמו שכתבנו לעיל; אבל אם פשט הטלית בשחרית ודעתו לחזור ללובשו במנחה, מותר לקפל אפילו בדרך קיפולו הראשון. עיין ברכי יוסף סימן ש"ב אות א' ובדברינו לשם אות ל"ב.
(כו) אין נכון להניח הטלית בלא קיפול בלילה, ואם שכח ולא קיפלו ועבר עליו הלילה, אז כשילבשנו למחר ינערנו תחילה. בן איש חי פרשת נח אות ט"ז בשם האחרונים. עוד כתב שם הרב הנזכר בשם האחרונים, שכל אדם יקפל טליתו כל יום אחר תפילה בידו ולא יתננו לשמש לקפלו, דקשה למזל, עד כאן לשונו. וכן הוא בספר רפואה וחיים פרק י"ב אות קפ"ז והביאו הרב יפה ללב ז"ל בחלק ג' סימן י"ח אות א'.
(כז) שם בהגה: והוא הדין בתפילין — וצריך שיקפלן אם מצאן מקופלין, ושלא יוציאן ממקום שהניחם שם, שמא יקפיד עליו בעל התפילין והוה מצוה הבאה בעבירה. ר' זלמן אות י"ב. ודווקא באקראי, אבל בקביעות אסור, כמו שכתב הב"ח, ועיין לעיל אות יז. וכן דווקא אם הם מונחים בבית הכנסת, אבל אם הם סגורים בדלת ובמנעול, או אם נתנם לשמש להצניעם בדלת ובמנעול, אין ליקח אותם בלא רשות, כמו שכתבנו לעיל אות טז גבי ציצית.
(כח) אין חיוב לאדם להשאיל טליתו לברך עליו למי שדר בכפר ואין לו טלית, כדי שהוא יצטרך לשאול טלית לעצמו מאחרים בעירו לברך עליו. שו"ת בית יעקב סימן קי"ד, והביאו באר היטב אות ו', בית עובד אות י"ח.
(כט) אם מתפללים מנחה בבית בעל הבית ולא יש שם כי אם טלית אחד לבעל הבית, יכול לכבד לגדול ליתן לו הטלית, ודלא כהחק"ל סימן ד' שהעלה שאינו יכול לכבד הגדול ליתן לו טליתו יעויין שם, שאין הנדון דומה לראייה, ופשוט שיוכל לכבד וכן עמא דבר, וכן ראיתי שנהגו בפני רבנים מאורי אור בעיר הקדש ירושלים ת"ו כמה פעמים ואין פוצה פה. הרב יוסף אומץ סימן ס"ה אות ד', ורמזו הרב עיקרי הד"ט סימן ב' אות ע"ד. זכור לאברהם חלק ג' אות ט', בית עובד אות י"ט. ועיין לב חיים סימן צ"א מה שכתב בזה וכיוצא בו.
(ל) מי שנדר טלית לקהל להתעטף בו שליח ציבור לפני העמוד, אין היחיד רשאי לשאול אותו ולברך, ואף בלא ברכה יש לומר דאינו רשאי, דדעת הנודר רק לשליח ציבור, וכבר אינו שלו לומר ניחא לקיומיה מצוה בממוניה. פרי מגדים באשל אברהם סימן תרצד אות ה, והביאו כרם שלום בזה הסימן, פתחי עולם בזה הסימן אות י"א.
(לא) שם בהגה: אבל אסור ללמוד מספרים של חבירו וכו' — והטעם כתוב בנימוקי יוסף והביאו בית יוסף, דשמא יבוא לקרות בהם הרבה עד שיקרע מרוב משמוש. וכתב מגן אברהם ס"ק י: ומשמע מזה דאפילו באקראי אסור ללמוד בהם, יעויין שם. וכן כתב ר' זלמן אות י"ג, חס"ל אות ה. ואפילו אם היו מונחים בבית הכנסת אסור, פרי מגדים במשבצות זהב אות ז. וכתב שם הפרי מגדים: והעולם נוהגים בבית הכנסת כשמוצאים סידור תפילה וכדומה של חבירו שלוקחים בלא דעת בעליו, ואיני יודע היתר לזה, עד כאן לשונו. והביאו עמודי השולחן על קיצור השולחן ערוך סימן ט' אות ט"ו, פתחי עולם אות י"ג. וזה לשון החס"ל שם: ורבים אין נזהרין בזה, וה' הטוב יכפר בעדם כי שגגה היא, דמה יסכון גבר לטרוח ולהיות יגע לריק בעשותו מצוה הבאה בעבירה, לקבל נגע תחת עונג? הלא ההעדר טוב, שאם ישב האדם ולא עבר עבירה נותנים שכר כעושה מצוה. וראוי לכל ישראל למחול ולפרסם דניחא ליה למיעבד מצוה בספריו ולא ייענש שום אדם בסיבתו. ואפילו המניחים סידורי תפילות בבית הכנסת, מאחר דנהוג עלמא ליקח סידור לתפילה מן הבא בידו, סתמו כפירושו דהמניחו שם אינו מקפיד וניחא ליה דלעביד מצוה בממוניה, כל שיחזור ויניחנו במקום שהיה. ומעיקרא נמי לא יוציאנו ממקום למקום בלי ידיעת בעלים, דמשכחת לה שבאותו הפרק יבקשנו בעליו לצרכו ולא ימצאנו ויכעוס על הנוטלו. וכן בספרים של הקדש לא ניתנה רשות להוציאם מבית הכנסת או בית המדרש, דלא ניחא לזה למקדיש שיבואו לידי איבוד ותכלה קרנא, אלא שילמדו במקום שהם, עד כאן לשונו. ועיין בחושן משפט בהגה סוף סימן קסג שכתב וזה לשונו: נמצא בתקנות קדומות שלא להוציא טלית או ספר מבית הכנסת בלי רשות בעלים, עד כאן לשונו. והביאו שלמי ציבור דף ל"דעמוד ד', מחצית השקל אות יו"ד, פתחי עולם אות י"ג.
(לב) שם בהגה: אבל אסור ללמוד מספרים של חבירו וכו' — מיהו אם הוא תלמיד חכם והפקידו אצלו ספרים, ואין לו ספר כיוצא בזה, מותר לקרות ולהעתיק ממנו, כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו. רמ"א בהגהת שולחן ערוך חושן משפט סימן רצב סעיף ך, וכן כתב הט"ז בסימן זה ס"ק ז, אליה רבה אות ט'. וכתב שם הסמ"ע, דאם צרר וחתם הספר בקשר משונה, דגילה דעתו דקפיד בקריאתו, אז ודאי לא ניחא ליה ומקרי שולח יד בקריאתו, וכל שכן בהעתקתו מתוכו, עד כאן לשונו יעויין שם. וכן דעת המגן אברהם ס"ק י כמו שכתב המחצית השקל. אליה רבה שם. פרי מגדים אשל אברהם אות יו"ד. וכן כתב שתילי זיתים אות י"ד בשם א"ז. פתחי עולם אות י"ג. ומה שכתב המגן אברהם: "והש"ך מכשיר", עיין נהר שלום שכתב דאינו מוכרח, אלא גם הש"ך מודה דאי גילו הבעלים דעתם בהדיא דקפדי אסור ללמוד מתוכו, יעויין שם. ומה שכתב הט"ז בסימן זה ס"ק ז דהוא הדין בממשכן אצל תלמיד חכם, דחד טעמא הוא, עיין בסמ"ע על חושן משפט סימן עב סעיף א דאסר, יעויין שם. ועיין מה שכתב שם מור"ם בהגה, וביורה דעה סימן קעב ובבאר היטב שם, ובמחצית השקל אות יו"ד. פתחי עולם שם.
(לג) במקום ביטול תורה, שאין ספרים נמצאין, יכולין בית דין לכוף לאחד להשאיל ספריו ללמוד מהם, ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו הספרים. מור"ם בהגה שם. ועיין מה שכתב עוד שם בדרכי משה אות ה.