שולחן ערוך אורח חיים ד ג
<< · שולחן ערוך אורח חיים · ד · ג · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
מפרשים
ב
דין ג: לפה ולא לחוטם וכו' — עיין מ"ש בספר פרי צדיק דף ע"ד ע"ג. והנה מרן השמיט יד לאמה, דההיא משום קרי, וכמ"ש בבית יוסף לדעת הטור. והקשה הרב אליה רבה (אות ה) דאשתמיטתיה דברי הטור בקצור פסקי הרא"ש פרק שמנה שרצים (שבת פרק יד אות ג), שכתב: יד לעין ולאמה וכו', ע"ש. ולי ההדיוט נראה דמוכח שיש ט"ס בקצור פסקי הרא"ש, וצ"ל יד לעין ולאזן וכו', והדין עם מרן. וכדמוכח מדברי הטור כאן. שוב ראיתי שכן כתב בספר יד אהרן:
(ו) לא יגע — וכתב במחזיק ברכה, שמה שכתוב: לא יגע לפה או לחוטם, אפילו מבחוץ איכא קפידא, ודלא כמו שכתב מור וקציעה, וכן נראה מהפרישה עיין שם. ובשלמי צבור כתב גם כן בשם מאמר מרדכי סימן מ"ו:
(יא) קודם נטילה – מפני שהרוח רעה השורה על הידיים יוכל להזיק לאלו האיברים.
(יב) ולא לעיניים – ויש ליזהר אפילו על גבי עיניו מבחוץ אם אפשר לו.
(יח) סעיף ג: לא יגע בידו קודם נטילת ידיים לפה ולא לחוטם וכו' — כתב המור וקציעה וזה לשונו: ונראה לי דהך קפידא דנגיעה קודם נטילת ידיים לפה ולעיניים, היינו דוקא שלא ליגע בפנימיות איברים הללו, אבל מבחוץ לית לן בה, עד כאן לשונו. וכן נראה מהרב פרישה סימן מ"ו אות ה', וכן כתב אליה רבא שם. אכן החיד"א ז"ל במחזיק ברכה כאן אות ג' כתב שאין דבריהם מחוורים, דוודאי דמבית ומחוץ כהדדי נינהו, ושכן משמע בזוהר הקדוש ובאלפסי זוטא שלהי דברכות להרמ"ע מפאנו ומהרב מעדני מלך שם והפרי חדש סימן מ"ו עיין שם. וכן הסכים מאמר מרדכי סימן מ"ו אות ג', וכן כתב ש"ל דף י"ח ע"א ושערי תשובה סימן מ"ו אות ג' בשם הנזכרים.
ואם בא לו חיכוך בכל הנזכרים לעיל בתוך השינה, יחכך על ידי בגד. וגם לא ישאף אבק נחיריים (טבק) קודם נטילת ידיים. ואם מתאווה מאד, יקום ויטול ידיו ואחר כך ישאף האבק. אבל בשינה של היום או שינה של אחר חצות לילה אין צריך ליזהר בכל הנזכר לעיל, אף על גב דכתבנו דיטול ג' פעמים. בן איש חי שם אות ט"ו.
(יט) שם: ולא לחוטם וכו' — בגמרא שם דף כ"ט כתוב: יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס. ופירש רש"י ז"ל: יד לעין מסמא קודם נטילת ידיים. יד לאוזן מחרשת. יד לפה או לחוטם מעלה פוליפוס, ריח החוטם והפה, עד כאן לשונו. וכתב בסולת בלולה ס"ק ג' וזה לשונו: ומה שכתב שהרוח רעה מסמא ומחרשת וכו', אף על פי שאינו כן בחוש העין, העניין הוא בתורה, ורוצה לומר: הנוגע באחת מאלה נעשה באותו היום סומא או חרש בתורה, כי לא יבין מה שיראה בתורה ולא יבין מה שישמע, כמו שכתוב: מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח. ועיין שער העבודה פרק י"ב דף מ"ט ע"ג, עד כאן לשונו.
(כ) שם: לא יגע קודם נטילת ידיים וכו' — וכן צריך ליזהר מאד שלא ליגע קודם נטילת ידיים בשום מאכל או משקה, שלא לטמאם. וצריך להזהיר הנשים על זה ביותר, כי רוב תיקון המאכלים הוא על ידם. ר' זלמן במהדורא תניינא אות ב'. משבצות זהב ס"ק ז'. קיצור שולחן ערוך סימן ב' אות ה', ובעמודי השולחן שם אות ז'. והוא הדין קודם נטילת ידיים של בית הכסא צריך ליזהר, עיין לעיל אות ח'. ובדיעבד אם נגע באוכלים או משקין, מותר. חיי אדם כלל ב' אות ג'. וירא שמים יחמיר על עצמו. עמודי השולחן שם. לפי דעת המלבי"ם, המאכל שנגעו בו קודם נטילת ידיים מהני שידיחנו ג' פעמים. עיין מחצית השקל שם.
(כא) שם: ולא לאזניים וכו' — וכן לא יגע לאמה כגון מעטרה ולמטה או לצורך זיווג, ולא למים שבגיגית המוכנים לנטילת ידיים לכל בני ביתו שלא יטמאם בידיו, וכן יזהר מאד בשעת נטילת ידיים מן הכלי שלא יגע במים תוך הכלי ויטמאם. ר' זלמן שם.
(כב) כתב המשבצות זהב שם, דראוי ליזהר לרחוץ ידי הקטנים בכל בוקר, כי חמירא סכנתא מאיסורא. והעולם אין נזהרים בזה, ואיני יודע למה, עד כאן לשונו. וכן כתב החיד"א ז"ל במורה באצבע סימן ב' אות ס' וזה לשונו: ויזהיר לרחוץ ידי הבנים הקטנים כראוי, ולא יטמאו כל אשר יגעו ותשרה הסט"א בכל חס ושלום. עד כאן לשונו. ובשולחן ערוך דר' זלמן שם כתב הטעם דנהגו להקל בנגיעת הקטנים שלא הגיעו לחינוך, לפי שגמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום אחד לזכר וי"ב לנקבה, שלכן נתחייבו אז במצוות מהתורה ונעשו בני עונשים. ותחילת כניסת נפש זו הקדושה היא בחינוך לתורה ולמצוות שחייבו חכמים לחנך, גם במצות מילה, ולכן הנזהר מנגיעת קטן מיום המילה ואילך קדוש יאמר לו. עד כאן לשונו. וכתב בן איש חי שם אות יו"ד בשם החסד לאברהם, דמנהג זה הוא סגולה טובה לקטנים, כדי שיגדלו בטהרה ויהיו גידולי הקדש.
(כג) אבל לנגיעת העכו"ם אין לחוש, כי רוח טומאה זו אינה מתאווה לשרות אלא בכלי של קודש במקום קדושה שנסתלקה משם, שהם גופות ישראל כשהם ישנים ונשמתם הקדושה מסתלקת מגופם, ואז רוח הטומאה שורה על גופם, וכשהנשמה חוזרת לגוף – מסתלקת רוח הטומאה מכל הגוף ונשארת על הידיים בלבד. ר' זלמן שם. וכן כתב המשבצות זהב שם. עיין מחצית השקל שם.
(כד) כתב המגן אברהם ס"ק א' וזה לשונו: ובסדר היום כתוב שלא יגע במלבושיו עד שיטול. ובגמרא לא משמע כן, עיין סימן מ"ו (רוצה לומר, דשם מסודרים סדר ברכות השחר, וכן הוא בש"ס, וכתוב: כשלובש מברך מלביש ערומים וכו' כשנועל מנעליו מברך וכו' כשחוגר וכו' כשמשים כובע וכו' כשיטול ידיו יברך וכו', הרי דנטילת ידיים מסודר בסוף אחר לבישת כל בגדיו. מחצית השקל). ובברכות דף נ"א אל תיטול חלוקך שחרית ותלבש, עד כאן לשונו. ועיין נמי בלב"ש ריש סימן ח' שכתב דדין זה של סדר היום חומרת אחרונים הוא, ומדברי מרן בסימן מ"ו שהביא דברי הגמ' להלכה מבואר דלא סבירא ליה כסדר היום, עיין שם. והרב זלמן סימן א' אות ז' כתב, אף על פי שמדין התלמוד מותר ליגע במלבושיו קודם נטילת ידיים, מכל מקום חכמי הזהר הזהירו מאד שלא ליגע במלבושיו קודם נטילת ידיים, וכל ירא שמים יחמיר על עצמו כדברי הזוהר. וכן כתב פרי עץ חיים שם ועולת תמיד דף טו"ב ע"א: לא יגע במלבושיו כלל קודם נטילת ידיים. וכתב בן איש חי שם אות ו': יש בני אדם אשר בזמן הקור לובשים אנפילאות ברגליהם בעודם על מטתם, קודם שיקומו לעשות נטילת ידיים, ולא יפה עושים, וצריך להזהירם על זה.