רבינו שמשון על פרה ו
<< · רבינו שמשון · על פרה · ו · >>
המקדש: מי חטאת באפרן נתינת אפר על גב מים קרי קידוש בכולה מכילתין כדתנן בפירקין היה קידוש צף על פני המים:
ואחר כך נפל לשוקת פסול: דבעינן מכח אדם לשוקת דולקחו ונתן כתיב (במדבר יט יז) ובשותת איירי שלא ניתן מכח נפילה ראשונה אלא מעצמו חוזר ושותת מידו לשוקת דאי מכחו ניתן כשר כדמוכח בפרק אלו הן הנשרפין (דף עז ב) גבי זרק צרור בכותל וחזרה לאחוריה:
נפל מן השפופרת לשוקת פסול: הא הפילו הוא כשר כדאמרינן בפרק לולב הגזול (דף לו א) דנתינה על ידי דבר אחר שמה נתינה:
נטל: אפר מן השפופרת וכסה תחלה השפופרת או שהגיף את הדלת ועדיין האפר בידו ולא קידש הקידוש כשר דהיינו האפר שבידו:
והמים פסולין: שנעשית מלאכה עם המים ותנן לעיל פ' ד' והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר:
זקפה בארץ פסול: האפר דכתיב (במדבר יט ט) למשמרת ואין זה זה למשמרת:
לתוך ידו כשר: דאיפשר לשומרו ולמשמרת הוא:
תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ו) "ההולך לקדש הרי זה נוטל מפתח ופותח קורדום וחופר סולם ומוליך ממקום למקום וכשר מפני שהוא עוסק עם הקידוש ואם משהוצי' את האפר הגיף את הדלת אחריו פסול מפני שעושה עמו מלאכה קירסם עלה זית אם בשביל שיכנס בשפופרת כשר ואם בשביל שתחזיק אפר הרבה פסול זקפה בארץ או שנתנה לעומדים בצדו אם יש שם שומרים כשר ואם אין שם שומרים פסול." פי' מפני שהוא עוסק עם הקידוש כלומר עסק זה עם האפר שבשפופרת ולא עם המים דאין נחשבת מלאכה שעושה עם האפר כאילו היא עם המים אלא משעה שהוציא את האפר לקדש: פסול מפני שעושה עמו מלאכה. כלומר פסול המלוי של מים אבל האפר כשר כדתנן. קירסם עלי זית להכניסו בשפופרת ולנענע האפר שבתוכו להוציא מקצתו לא חשיב מלאכה וכשר המלוי דהיינו המים ואם בשביל שתחזיק השפופרת אפר הרבה כגון שהעלים ארוכים וסיבבן סביב לשפופרת וראשם בפנים וכלן לחוץ והכניס אפר עד למעלה פסול המילוי דהיינו המים דחשיבא זו מלאכה:
היה קידוש צף על פני המים: ששם על המים אפר הרבה נוטל מאותו אפר ומקדש בו מים אחרים ואפילו באותו שנגע במים מקדש וחוזר ומקדש כמה פעמים אלא שמנגבו:
זילף את המים: כגון שקדש המים והזה מהן על האדם ועל הכלים עד שכלו כל המים המקודשים והאפר נשאר בשולי הכלי:
תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ו) "נטל את האפר וראהו שהוא מרובה והחזירו כשר נתן את האפר וראהו שהוא מרובה נוטל הימנו והולך ומקדש במקום אחר נשבה הרוח את האפר על גבי המים מנגבו ומקדש בו וכשר נתנו לקדש ר"מ ור"ש אומרים מנגב ומקדש וחכ"א כל שנגע במים אין מקדשין בו זילף בידיו וברגליו ובחרסין של שוקת פסול מפני שלא נתמלאו בכלי אבל חבית שנשבר' וזילפה בידיו וברגליו ובחרסין של שוקת כשר מפני שנתמלאו בכלי נתן את האפר ואח"כ נתן את המים פסול ור"ש מכשיר ומודה ר"ש שאם נתן את המים ואח"כ נתן את האפר וראהו שהוא מרובה והוסיף עליו מים אחרים צריך קידוש שני שאין מי חטאת עושין מי חטאת אלא מתן אפר היה עומד ומקדש והרתית או שעף או שדחפו חבירו או שדחפתו הרוח ובא אחר וקידש הרי זה פסול שנא' ולקחו לטמא עד שיהא מתכוין למלוי ולקידוש ולהזאה." פי' והחזירו לשפופרת כשר המלוי דחזרת אפר לשפופרת לאו מלאכה היא. מנגבו ומקדש בו ובהא מודו רבנן דלא פליגי אלא בנתנו לקדש דאין חוזר ומקדש בו כיון שנגע במים אבל האי הרוח נתנו ואין קידוש הרוח קידוש. זילף הזה מן המים שעומדין ע"ג המים שבתוך השוקת כשר מה שהזה. נתן את האפר ואח"כ נתן את המים פסול דבעינן מלוי מים תחלה כדדריש בפרק שני דסוטה (דף טז ב) ובפ"ק דתמורה (דף יב ב). עף לשון עייפות כדכתיב (ישעיה ח, כג) כי לא מועף לאשר מוצק לה. ובא אחר וקדש כלומר או בא אחר וקדש שלא נתכוין לקדש וכן כולם לא נתכוונו ולכך קדושם פסול:
טפי: פך קטן שפיו צר ואין בו כשפופרת הנאד:
מקודשין: וכשרין להזותן:
היה ספוג: בתוך השוקת המקודשת:
פסולין: דאין מים שבספוג מקודשין:
יזלף: מזה מן מי השוקת עד שמגיע קרוב לספוג דמי הספוג אינן מקודשין שלא נכנס הקידוש לתוכן:
נגע בספוג: נסחטין מי הספוג לתוך השוקת ונתערבו בהן ולכך פסולין ובפרק הוציאו לו (דף נח א) דייק מהכא דהניח סיב בתוך המזרק וקבל בו את הדם אינו חוצץ כי היכי דלא חייץ הכא ספוג בקידוש דלא פסיל אלא הנבלעין בתוכו ובקונטרס פי' שם דבשעת מלוי היה ספוג בשוקת ונפסלין מים הבלועין בספוג משום מים חיים אל כלי אבל מים שבשוקת כשרים דלא חייץ ופירש כיצד הוא עושה כשבא ליטול את המים וליתנה בצלוחית ובשפופרת זולף וגומר את כל המים אשר בשוקת עד שמגיע לספוג זולף שואב עד המיצו אגוטי"ר בלע"ז וכדאמרינן במו"ק (דף יא ב) וגומר כדרכו ולפירוש הקונטרס קשה דהמקדש בשוקת קתני ולא קתני הממלא:
נתן ידו או רגלו: קילוח היורד מהר מעוקם שמשפע ועולה ואין הקילוח יורד לחבית ונתן ידו למעלה בראשו לעשותה כעין צינור כדי שיעברו מים דרך ידו לחבית של קידוש וכן עלי ירקות הראויין לאכילה ומקבלין טומאה פסולין המים כדילפי' בפרק שני דזבחים (דף כה ב) דכתיב מקוה מים יהיה טהור (ויקרא יא, לו) הוייתן ע"י טהרה תהא דאע"ג דהאי קרא גבי מקוה כתיב ילפינן מיניה כל הויות דהכי משמע הוייתן של מים המטהרין ע"י טהרה תהא כשאתה מהוה אותן להיות מקוה או קידוש הוי מהוה אותן ע"י דבר שאינו מקבל טומאה:
המפנה את המעין לתוך הגת: גומא היא בקרקע צורת גת ועשה חריץ מן המעין לתוכה והמשיך לה מי המעיין והפסיקן:
או לתוך הגבים: רקק מים מלשון (ישעיה לג ד) כמשק גבים שוקק בו:
ופסולין לזבים: דלאו מים חיים נינהו כיון דהפסיקן:
ולקדש בהם מי חטאת: דנעשו מי מקוה ולא דמי למים שהמשיך מן המעיין לחבית בעלי קנים דגת וגבים לאו כלים נינהו: