רבינו גרשום על הש"ס/מנחות/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
תכילתא. ופסול:
חוטי צמר פוטרין בטלית של פשתן. דכיון דתכלת מעמרא הוא דפטר של פשתים:
כולן. השיראין והכלך והסיריקון חוטי צמר ופשתים פוטרין בהן ביחד:
הן. בעצמן השיראין:
במינן פוטרין. אם הציצית הוא של מינן פוטרין:
אלא אי אמרת דאורייתא ציצית דצמר ופשתי' הוא דפטרי ולאו ציצית דשאר מינין:
כדרבא דסבר דמדאוריי' נמי ציצית דשאר מינין פוטרין במינו דרבא רמי כתיב כו':
ורב נחמן דאמר שיראים פטורין מן הציצית מדאורייתא אמר כדתנא דבי ר' ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם כגון על כנפי בגדיהם וכגון גבי שרצים וכל כלי עץ או בגד ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים. גבי נגעים דכתיב בבגד צמר או בבגד פשתים:
סדין של פשתים בציצית בית שמאי פוטרין. לפי שתכלת צמר הוא והוי כלאים:
וב"ה מחייבין. דרחמנא שריה ומשו"ה נקט לשון פטור וחיוב דכל בגד שיש לו ד' כנפים חייב בציצית:
א"ר אלעזר ב"ר צדוק האיך בית שמאי פוטרין והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין (אבל) שתמיהין עליו בני אדם אותן שאין יודעין שמותר. תמיהא איכא איסורא ליכא:
אמר ר' א"כ שאינה אסורה בציצית למה אסרוה חכמים לפי שאין בקיאין. מפני בני אדם שאינן בקיאין בהלכות ציצית ולא ידעי דשרי להכי אסרו בירושלים משום דהוה רוב עם ולא בקיאי לישנא אחרינא אמאי מחייבי ב"ה והלא כל המטיל אינו אלא מן המתמיהין שתמיהין עליו בני אדם מפני מה הטיל והלא אינו חייב בציצית. אמר ר' (יוסי) א"כ הואיל וב"ה מחייבין למה אסרוה חכמים והלשון הראשון הוא עיקר:
ולרמו בי עשרה תכלת לסדינין וליפקו לשוקא וניפרסמא למילתא לאותן שאינן בקיאין דמותר כ"ש דמתמהי כי חזו בי עשרה בסדיניהון ומשום הכי אסורה:
ולדרוש בפרקא בדרשא בבית הכנסת דשרי לשוויי תכלת בסדין ולא ליתמהו:
גזירה דלמא אתו למירמא קלא אילן צמר שצבוע בקלא אילן שדומה לתכלת וההוא לא הוי מצוה וחייב משום כלאים הילכך אסרוה:
ואמאי אסרוה מפני כך לא יהיה אותו קלא אילן אלא כלבן כלומר אם אינו חשוב כתכלת נדוננו כלבן ולימא דשרי:
כיון דאפשר מינן כלומר[1] כיון שמטיל הכנף והוא עיקר מצותן של ציצית הילכך לא נדוננו כלבן של צמר הקלא אילן להתירה דאפי' לבן של צמר אין עיקר מצותה:
אם אתה יכול לקיים את שניהם עשה דציצית ולאו דלא תלבש שעטנז כגון הכא דמצי לקיים שניהם דיכול למירמי ביה חוטי פשתן והלכך אסרוה גזירה משום קלא אילן:
ואמאי אסרוה משום קלא אילן וליבדקה. כלומר נידרש להו בפירקא היאך אדם יכול לבדוק אם הוא תכלת או קלא אילן וידעי למיבדקיה ואכתי לישתרי. אע"ג דידעי למיבדקיה להכי אסרוה גזירה משום טעימה דתכלת. ניסיון שמנסין את הצבע של תכלת שלוקחין מעט צמר ומטבילין בצבע לידע אם יהיה לו מראה יפה של תכלת וזו היא טעימה ואותה טעימה פסולה שלא נצבעה לשום ציצית. ושמא יטלנו בסדין ואותו אי אפשר לבדוק והוו כלאים הלכך אסורה:
ואכתי מפני מה אסרוה בשביל טעימה:
ולכתבה אדיסקי כלומר יכתבו ספרים ולשדרן לגולה דטעימה פסולה לציצית ולא אתו למירמי בסדין ואנן אדיסקא ליקום וליסמוך למישריה שמא איכא מאן דלא חזי לדיסקא ואתו למירמי טעימה אמר רבא השתא אחמץ בפסח ויוה"כ דאיסור כרת סמכינן אדיסקא ששולחין לגולה כשמעברין אדר או אלול:
הכא דעשה בעלמא הוא דכתיב ועשו להם ציצית לשמן לא כ"ש דסמכינן:
אלא מה טעם אסורה גזירה שמא יקרע סדינו בתוך ג' אצבעות סמוך לכנף מקום שראוי להטיל ציצית ויתפרנו להקרע בחוט של צמר או של פשתים ופעמים שמשתייר מן החוט של תפר ויעשנו ציצית עם חוטין אחרים והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי ולא הוי ציצית ועובר משום כלאים. מאי טעמא. האי דכתיב על כנפי בגדיהם בעינן עיקר טלית רובו שיהא של בגד:
אמר רב סחורא הטיל ציצית לבעלת שלש כנפים והשלימה לד' שעשה לה כנף רביעי והניח בו ציצית רביעי פסולה מאי טעמא דכי הטיל לבעלת ג' לא הוי ציצית דלאו בת חיובא היא ההיא שעתא דעל ארבע כנפות כסותך אמר רחמנא ולא על ג' וכי משלים לה ד' לאו כלום הוי דהני תלת מיחזי כמו שלא נעשו לשום ציצית ולא מצי למיחשבינהו השתא דתעשה אמר רחמנא בעידן חיובא ולא מן העשוי כבר שלא בזמן חיובא:
חסידים הראשוני' כיון שארגו בה בטלית ג' אצבעות היו מטילין לה תכלת לאותן שתי כנפים מפני שהיו זריזין במצות וכי משלמי לה לטלית כולה רמו לה ב' ציצית האחרים אלמא לא אמרי' תעשה ולא מן העשוי כבר:
אימא כיון שבצעו בה שלשה כלומר כיון שגמרו ג' אצבעות האחרונים לא הוו משהו לה אלא לאלתר רמו לה תכילתא וכל הכנפים ביחד:
והאמר ר' זירא הטיל למוטלת. היינו שהטיל ציציות אחרים לסדין שכבר היתה מוטלת לה ציציות כשרה ואין בה חיוב כלאים דחשבינן להו כמי שהטילן כולן ביחד דמי ולא אמרינן כי רמי הני בתראי לאו בת חיובא הואי דכבר היו לה ציציות הכא נמי שהטיל לבעלת ג' כי חזר והטיל הרביעי ליחשוב כהטיל עכשיו כולן ביחד הוו ולא תפסל:
אמר רבא מהא לא קשיא דהאי הטיל למוטלת משום הכי כשרה דבבל תוסיף (בעל) קאי אבל מעשה לא הוי הנך בתראי לצורך תיקון הטלית שכבר היא מתוקנת והוי כמאן דליתנהו משום הכי כשרה. אבל הכא בהטיל לבעלת ג' מעשה קא עביד דהשתא הוא דמיתקנא כד משוי ביה האי ציצית רביעי. וכיון דהנך ג' קמאי לאו בכשרות עבדינהו קרינא ביה תעשה ולא מן העשוי הלכך פסולה:
מתקיף לה רב פפא להאי תירוץ דרבא ממאי דהאי גברא דהטיל למוטלת לאוסופי קא מיכוין ולא לבטל כך קאמרת דלמא לבטולי הנך קמאי קא מיכוין ומעשה איכא דהשתא הוא דקא עביד מעשה ואפילו הכי אמר רבי זירא דכשרה דדמי כמו שהטילן ביחד דאי לא חשבינן הכי אמאי כשרה הא הוי הנך קמאי כלאים אלא שמע מינה דחשבינן להו כציצית הכא נמי בהטיל לבעלת שלשה אע"ג דהשתא קא עביד מעשה כי השלימה אמאי פסולה ליחשבינהו נמי כמו שהטילן ביחד אלא ודאי קשיא:
תכלת בסדין אין בה משום כלאים ואפילו בטלית שהיא פטורה מן הציצית אין בה משום כלאים:
אילימא דלית בה שיעורא כדי להתכסות:
(וכן לענין איסורין דכלאי' דאי אין הקטן כדי להתכסות) וכן לענין איסורין דכלאים דכי אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אף על פי שהגדול יצא בה עראי אין בה משום כלאים:
והתנן אין עראי פוטר מאיסור כלאים. אלא חייב על עראי כעל קבע אפי' בטלית קטנה:
וכן לענין סדין בציצית אם אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו חייבת משום כלאים והיכי אומר אפי' בטלית פטורה אין בה משום כלאים:
אלא מאי אפי' בטלית פטורה דקאמר שאם הטיל ציצית לסדין שכבר מוטלת לה ציצית בתחלה:
והאמר ר' זירא חדא זימנא הטיל למוטלת כשרה. ההיא מכלל דהא איתמר:
טלית כפולה שהיתה גדולה כשתים וכפלה חייבת בציצית ור' שמעון פוטר דאי רמי ליה כשהיא כפולה זימנין דמפשטא ולא קאי חוטא להדי כנף:
בסוכי אסולי בלע"ז. (חייבת) חובת טלית היא ואף על גב דלא מיכסית בה אסור להניחה בלא ציצית:
כיון שבצעו בה ג' לאלתר כשנארגה כולה קודם שהסירוה מן העץ היו מטילין לה ציצית קודם שתהא ראויה להתכסות אלמא דסברי דחובת טלית היא. הא דקאמר דחובת טלית היא היינו פליגא דמלאכא. מלאך ממש. סרבלא מקטורן שאין לו ד' כנפים:
סדינא. לפי שאסרו תכלת בסדין לא הוה רמי:
ענשיתו אעשה אם אין אדם מקיים מצות עשה כגון ציצית:
א"ל בזמן ריתחא ענשינן אפי' אעשה:
הא לא מיחייבא. סדינא וסרבלא בציצית:
ודאי לאיכסויי טלית דבת חיובא לא חייביה רחמנא:
אלא הכי קאמר ליה טצדקי כלומר הערמה קא עבדת לפטור נפשך דלא בעית למיכסי טלית דבת חיובא:
כלי קופסא בגדים שמיוחדין לטליות ומונחין בקופסא בארגז:
בזקן שעשה לכבודו שעשאה למיתתו שיעטפוהו בה כשימות. בההיא שעתא ודאי לכי מיית ומיעטף בה רמינן לה ציצית משום לועג לרש כלומר שלא יהא חלישות הדעת למת שמחשבין אותו פטור מן המצות. חוץ לג' אצבעות סמוך לכנף יתפור:
נקרעה תוך ג' מקום שראוי להניח בו ציצית לא יתפור שמא ישתייר מחוט של תפירה והיה ז' חוטין ומצטרף עמו ויעשה ציצית והוי תעשה ולא מן העשוי אלא יביא טלית אחרת. ושוין שלא יביא כנף אחר ממקום אחר אפי' משל אמה על אמה ובו תכלת ציצית דהיינו תעשה ולא מן העשוי משום הכי אמר אפי' אמה על אמה אע"ג דהתפר יבוא חוץ לג':
ושוין שמביא תכלת ציצית. ממקום אחר מטלית אחרת ובלבד שלא תהא מופסקת ראשי החוטין אחר שתלאן אלא קודם שתלאן שכך דינו:
ש"מ מתירין ציצית מבגד לבגד מדקאמר שמביא תכלת ממקום אחר. דלמא דאי בלה אם בלה הבגד הראשון לוקחין לציצית ומשימן בבגד אחר אבל אם לא בלה אין מתירין:
כל מיני צבעונין פוטרין במקום (תכלת) [לבן] הואיל והיא עצמה של תכלת:
ודבר אחר. לבן של צמר:
בטלית בת ד' חוטין לא יביא קלא אילן ואם הביא כשר דלא חיישינן דלמא אתי למישקלינהו מיהא ולמרמינהו בטלית אחריתי שאינה של תכלת דאי שקיל הני ד' מיהא לא אשתייר בהא כלום והא דקתני חוץ מקלא אילן היינו בטלית בת ח' חוטין דאי לעבדינהו מקלא אילן חיישי' דלמא לכי מצטריך למירמי ציצית בטלית אחרת שאינה של תכלת שקיל מהני ח' ד' חוטין מקלא אילן ורמי בה וכיון דלאו תכלת נינהו לא פטרי בטלית אחרת שאינה של תכלת:
שמעת מינה מדחיישינן בטלית בת ח' דלמא שקיל ד' מינה ורמי בטלית אחריתי. ש"מ דמתירין מבגד לבגד. דלמא דיעבד מי אמרינן דשרי דלמא אתי למיעבד אחרינא:
אין מדליקין מנר של חנוכה לנר של חנוכה דקא מכחיש מצוה:
כל מילי דמר. רבה:
רב יהודה מסר גלימא עם תכלת לקצרא ומפייסו שיזהר שלא יקלקל מראה התכלת:
עביד ליה סיסא היה כורך התכלת בחוטין אחרים כדי שלא ישנה מראהו:
חייט מיחט תופרו בטליתו. וכמה תהא משולשת תלויה חוץ מן הכנף אורך ד' אצבעות. ושלש שב"ה אומר שתהא כל אצבע אחת מד' בטפח שהוא אצבע של גודל שהן גדולות ד' בגודל שהן ו' של זרת וחמש ושליש באצבע אמר רב פפא הלכתא ד' חוטי צריך למירמו בתוך ג' אצבעות של כנף ויפסיקן קודם שיכניסן. ויכפלו לח' ויקח א' מן החוטין ויעשה ממנו ב' קשרין למעלה סמוך לכנף ויכרוך החוט סביב השבעה עד שליש ויעשה ג' קשרים ויניח שני שלישי גדול ומ"ט ב' למעלה וג' למטה ולא איפוך משום מעלין בקדש ולא מורידין. ומ"ט ה' קשרים משום דציצית בגימטריא ת"ר וה' קשרים וח' חוטין הרי י"ג כנגד תרי"ג מצות. ומשולשת ד' חוץ מן הקרן. אבל יש לה שיעור למטה. שפחות מד' אצבעות לא יעשה:
וצריך לפרודה. הפתילין היוצאין מן הגדיל:
כי צוציתא דארמאה. כקווצות שיער של בלורי' שדבוקה מלמעלה ופרודה מלמטה[2]:
הטיל על הקרן. לסוף הקרן שלא הרחיק שלשה אצבעות:
או על הגדיל. על אותו חוט גס שבתחילת הבגד. ואית דאמרי על הגדיל שהטיל הציצית בכנף לרוחב הבגד. שכשאורגין הבגד לרוחבו אורגין אותו וגדל משם:
שתהא נוטפת על הקרן. כלומר תהא מרוחקת מן הקרן ותהא יותר ארוך מן הקרן:
מלא קשר גודל. היינו קשר השני של גודל דהיינו כאורך אצבע הגודל והיינו בתוך ג' אצבעות דקאמר רב פפא ואידי ואידי הוי חד שיעורא:
דלא לירחק טפי מן הקרן. וכמה דמקרב לגבי הקרן טפי מעלי:
איצטריך. דר' יעקב דאמר צריך להרחיק מלא קשר גודל:
וכמה דרחיק טפי מעלי קמ"ל דרב פפא דבתוך שלש:
דסתר. שהיה מסותר הכנף:
ובצר ממלא הקשר גודל עד הציצית:
בשעת עשייה איתמר. שצריך שירחיק כמלא [קשר] גודל. אבל אי הדר בצר ממלא קשר גודל לית לן בה:
חד מיניהו. מבני א"י עדיף כתרי מינן דאוירא דא"י מחכים. משום[3] הוא רבינא:
ועייף להו מיעף. דליהוו תמניא והדר מעייל להו בגלימא:
ואביק להו מיבק. והיה עונבן סמוך לכנף:
קסבר בעינן דליהוו תמניא חוטין בגלימא עצמה כי היכי דבעינן תמניא במקום פתיל:
ולא אביק להו. אלא היה כורך על גבי חמיסר:
כי דידן. ארבעה וכופלן:
רופא קרי אומן שמל ומרפא:
סוכה מסייעא ליה. לרב חסדא:
בציצית בהא פליגי. רב אדא בר אהבה דקא מברך לעשות ציצית סבר חובת טלית היא ולאו חובת גברא ועשיית ציצית זו היא גמר מצוה. ורב חסדא סבר ציצית אינה צריכה ברכה דחובת גברא היא. ועשייתה לאו גמר מצוה עד דמעטף לה:
עשאה. לציצית מן הקוצין מאותן חוטין שיוצאין מן הבגד הארוג וקוצצין אותו להשוותו:
מן הנימין.[4] מן נימין חוטין שמצא:
מן הגרדין. שקורין פרנש:
פסולין. שכל אלו לא נחתכו לשמן:
מן הסיסין כשירה. עדיין לא היה לשום צורך דבר ואיכא חתיכה לשמה:
ציפן זהב. לתפילין:
פורתא בביעתא. בקליפה של ביצה:
אודרא. צמר רך:
ש"מ טעימה פסול מדקלינן לאודרא:
ומדלא טעמינן ביורה ש"מ טעמה פסלה משום שנאמר כליל תכלת. כלומר כל הצמר שביורה בעינן שיהא לשם תכלת:
אפילו מראה שניה שצובעין פעם שניה מן התכלת כשר משום תכלת שנ' תכלת וארגמן ותולעת שני. קרי ביה שני. וקא משמע האי שני [קאי] נמי אתכל' דמכשר אפילו מראה שניה:
תכלת אין לה בדיקה קא משמע השתא דאינה צריכה בדיקה:
ואין ניקחין אלא מן המומחה. שיודע שקלא אילן אסור:
תפילין יש להן בדיקה בחסירות ויתירות או אם עשויין כהלכתן:
ואין ניקחין אלא מן המומחה שעשאם לשמן:
מגביא גילא. מין צבע וקשולטר בלע"ז:
שבליליתא. תלתן. ומי רגלים של קטן שעבר עליהן ארבעים יום:
איפרד חזותא. אם נפסל מראהו:
ארכסא קשה שהחמיץ ביותר:
שינוי שקר. היינו לגריעותא ופסול:
ושינוי אמת. היינו למעליותא וכשרה:
אטעימה קאמר. כלומר כיון דצבעי נמי לשום טעימה משום הכי אין לה בדיקה דאין אדם יכול להבחין אם נצבעה לשום טעימה או לשם תכלת לציצית:
ממשכי. שם מקום:
הא לא תכלתא היא. דאיפרד חזותא ולא קלא אילן דאישתני למעליותא:
דאיק וזבין כחומר' מתניתא. דלא זבין תכלת אלא מן המומחה שצבעו לשם תכלת ובדיק לה בתרייהו:
מן העובד כוכבים מן התגר. אם לקחה מעובד כוכבים תגר כשרה דישראל יהביה ניהליה לזבוני:
מן העובד כוכבים הדיוט פסול. דליכא למימר דישראל היא דלהדיוט לא יהיב איניש מידי לזבוני אלא עשאה להטעות עצמו:
הכא תרגימו משום זונה. שמא עובד כוכבים היה נותן לה אותו טלית באתננה ותוציא לעז על שום בר ישראל ותאמר פלוני נתן לה טליתו מצוייצת בשכר ומשום הכי אין רשאין למכור:
שמא. יתעטף בו העובד כוכבים ויראהו ישראל ויחשוב שיהודי הוא ויבא להתלוות עמו בדרך ויהרגנו העובד כוכבים. ואעפ"כ מן העובד כוכבים מן התגר כשרה:
לפרזומא דאינשי ביתיה. לבגד שאשתו מתכסה בו והוא נמי היה מתעטף בה:
מדרמי. לבגד אשתו קסבר ציצית לאו זמן גרמא דסבר דלילה נמי זמן ציצית ונשים חייבות וטליתה חייבת:
ומאחר דלאו זמן גרמא אמאי מברך מצפרא (ותו לא):
רב יהודה אינש צניעא הוה. מאחר שהיה מתעטף טליתו לא היה מסירה ממנו כל היום ולא הוצרך לברך אלא פעם אחת:
ומאי שנא דבצפרא מברך ליבריך עלה בלילה קודם היום משעה שהיה עומד לשנות ולא יהא צריך לברך בשחרית:
כי משני מכסות לילה לכסות יום. היה כלומר טלית אחרת פחותה ממנה היה לו שהיה שונה בה קודם היום ובשחרית כשהיה יוצא בין אנשים היה לובש הפורזמא ואז היה מברך עליה:
ורבנן דפליגי עליה דר' דאמרי אינו מברך עליהן אלא שחרית סבירא[5] להו דהזמן גרמא:
ורבנן. דפליגי עליה דר' שמעון דאמרי לאו הזמן גרמא אשר תכסה בה מאי עבדי ליה לרבויי כסות סומא לא איצטריך דאיכא למימר השתא כסות לילה שאינה בראיה אצל אחרים מיחייבא כסות סומא שישנה בראיה אצל אחרים לא כ"ש:
ור' שמעון מאשר מרבי בעלת ה':
כיון שנתחייב אדם במצוה זו כשהוא בן י"ג שנה ויום אחד נתחייב בכל המצות לאפוקי נשים שאינן חייבות בכל המצות ור' שמעון היא:
זו מצות כלאים שאם היה כלאים בבגדו חייב להסירו:
את ה' אלהיך תירא האי תירא עביד לשון ראיה:
שבע ביום. שתי תפילין וד' ציציות ומזוזה היינו שבע:
חונה מלאך ה' סביב ליראיו המסובין במצות ויחלצם מחטא:
שנאמר כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים וכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא להכי הוי צריכי קראי לאשמועינן מה שאנו יכולין לראות היינו רקיע דומא לכסא הכבוד:
מה [ה' אלהיך] שואל מעמך. כלומר מאה שואל:
בשבתא וביומי טבי. שאין מתפלל י"ח ברכות (חסרו ד'):
אספרמקי. מיני בשמים:
חייב אדם לברך ג' ברכות משום הכי אמר חייב שהשאר ברכות מברכן על צורך דבר מעשה ואלו אינן לצורך מעשה וגם הם מכלל המאה:
כולי האי. נמי אתה מוסיף לברך:
זול טפי. כלומר אע"ג דהיינו אשה לך והוסיף לברך פעם שניה ומה בכך:
גופו דומה לים. מראה גופו:
וברייתו. צורתו:
שליש למלכות. כדי שיניחנה להתגייר:
כל שלשים יום פטורה מן הציצית דלא הויא דידיה דסתם שאלה ל' יום:
משום ישוב ארץ ישראל. דאי הוה נפיק למחר עייל ביה אחרינא משום דמשכח לה מזומנת דהאי דנפיק לא שקיל מזוזתיה בהדיה כדאמרינן בבבא מציעא [דף קב:]:
אלא שיש לו ואע"פ שאין מניחה אינה מעכבת:
חד מצוה נמי לא ליעביד. אלא אין מעכבין:
גזירה שמא יפשע אי אמרת כי לית ליה לא מעכבא פשע ולא זבין אלא חדא:
עובר בח' עשה דכתיב והיה לך לאות על ידכה. ולזכרון בין עיניך. היינו תרי חד דידך חד דבין עיניך וכתיב והיה לאות על ידך. ולטוטפות בין עיניך. הוו נמי תרי ד' עשה. ותרי וקשרתם לאות על ידך. והיו לטוטפת בין עיניך. הא שית וקשרתם אותם לאות על ידכם. והיו לטוטפת בין עיניכם הא תמני:
ציצית עובר בה' עשה. גדילים תעשה לך. ועשו להם ציצית. ונתנו על ציצית. והיה לכם לציצית. וראיתם אותו:
לדוכן בג' כה תברכו אמור להם:
ושמו את שמי:
דכתיב ה' עליהם היינו תפילין דכתיב כי שם ה' נקרא עליך:
הסולת והשמן. דמנחת נסכים אין מעכבין את היין שמנסך את היין אע"פ שאינן:
הבא זבח ואחר כך הבא נסכים. ואח"כ הבא מנחה:
ומנחתם ונסכיהם אפי' למחר. אבל אותן נסכים שמביא עם הזבח נפסלין בלינה מאחר שנשחט עליהן הזבח:
דכתיב עולה ומנחה. סמוך לעולה מנחה ואחר כך נסכים:
כי פליגי בנסכים הבאין בפני עצמן. שלא הביאן עם הזבח אלא לאחר כמה ימים. ולא תיתני להברייתא כמעיקרא ר' אמר זבח ונסכים דבבאין עם הזבח לא פליגי:
ור' סבר התם הוא. בבאין עם הזבח איידי דאתחיל באכילה דזבח גמר לה לאכילה ומייתי מנחה:
דאיתאמרא שירה עלייהו דכתיב המשמח אלהים:
אלא פרים דר"ח ופרים דעצרת דחומש הפקודים דפנחס דהוו ב' פרים:
ואי אמרת מ"ט לא אמר פרים דפסח דהוו נמי ב' משום דהויה כתיב בהו ומעכבי זה את זה:
אי דהני דר"ח ודעצרת דחומש הפקודים חד איל הוא דאית לכל חד:
דעצרת דתורת כהנים דאית ביה ב' אילים דכתיב והקרבתם על הלחם וגו'. הויה כתיב בהו יהיו עולה לה' אלמא דמעכבי:
הכי קאמר לא אילים דעצרת דתורת כהנים מעכבי ליה לאיל דחומש הפקודים דהכי אמרינן לקמן דמשבאו לארץ קרבו הב' של תורת כהנים והא' שבחומש הפקודים. ואם (אבל) [אבד] האיל של חומש הפקודים לא מעכב להו לאיל של תורת כהנים ולא אילים דתורת כהנים מעכבי לאיל דחומש הפקודים וכן השעיר והכבשים של תורת כהנים שהן חובת היום אינן מעכבי של חומש הפקודים שהן של מוסף ולא דחומש הפקודים מעכב דתורת כהנים ופרים וכבשים דתנן במתני' בהני דחומש הפקודים קאמר דלא כתב בהו הויה:
(אבל) [אלא] פרים וכו'. ומתמה בעל התלמוד פרים דחומש הפקודים אמרת במתני' דאפילו אהדדי לא מעכבי שאם אבד האחד אין מעכב את הב' והדר אוקמת מאי אילים אין מעכבין זה את זה דהכא והכא לא מעכבי כלומר שהב' של תורת כהנים [אינו מעכב] את הא' של חומש הפקודים ולא האחד את השני (והדר אמרת) [אבל] אינהו שני אילים של תורת כהנים עצמן מעכבין זה את זה דהויה כתיב בהו. וכי לצדדין קא מוקמת לה למתני':
א"ל אין מילי מילי קתני מתני' כמה דאפשר לאהדורי אחר רוב מהדרינן:
ומנין שמעכבין זה את זה אם היו ז' או ו':
וחטאת משמע חטאת עולה היא דכתיב ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' פרים:
פרשה זו אליהו עתיד לדורשה. כלומר שיש בה קושיות:
רב אשי אמר מאי קושיא מילואים הקריבו בימי עזרא לחנוכת הבית כדרך שהקריבו בימי משה אף הכא נמי האי פר דיחזקאל לצורך מילואים הוא לעתיד לבא ומשום הכי הוי חטאת כההוא דמשה דכתיב קח לך עגל בן בקר לחטאת וראש חדש נמי הוה:
וכן תעשה נמי פר לחטאת לז' שבטים שחטאו:
שחידשו שהורו ב"ד ואמרו שחלב מותר:
מאיש שוגה. זה שגגת מעשה. ומפתי זה העלם דבר דבעינן תרוייהו בשוגג הוראה ועשיה:
שלש מאות גרבי שמן[6] לצורך. היינו לצורך מנחה:
וכי מדת פרים ואילים אחת הם והכתיב שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ונסכיהם דינן כמנחה ואמר לן ר' האי איפה דהכא או היא הויא כעשרון דאורייתא או דין עשרון להיות לעתיד לבא איפה:
ב' פרים ואיל וכבשים ושעיר של מוסף עצרת שבחומש הפקודים ופר ואילים וכבשים ושעיר דתורת כהנים דחובות היום כולן קריבין בעצרת משבאו לארץ ושל מוסף היו קריבין תחלה ואח"כ של חובת היום:
הפר והאילים ושבעת הכבשים ושעיר אין מעכבין את הלחם והלחם מעכב את הכבשים אותן שני כבשים של זבח השלמים כשהיו ישראל במדבר קרבו כבשים של זבח שלמים בלא לחם שלא היה להם לחם במדבר ועוד משום דכתיב ממושבותיכם תביאו לחם תנופה משיכנסו לארץ ולא קודם:
אף כאן יקרבו וכו' אבל אין הטעם כדבריו שאותן ב' כבשים של שלמים שהיו באין על הלחם לא קרבו כלל במדבר לפי שהן אמורים בת"כ עם הלחם וכל האמור בתורת כהנים לא קרבו במדבר לא פרים ולא אילים ולא כבשים ולא שעיר:
אלא מפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם מפני שהכבשי' מתירין את עצמן בשחיטתן:
חובה על הלחם. סמוך ללחם (שני כבשים) מה ת"ל על הלחם שלא נתחייבו בכבשים האמורים כאן בתורת כהנים קודם שנתחייבו בלחם דהיינו לאחר כניסתן לארץ:
אמרת כשאתה מגיע אצל פרים ואצל אילים של חומש הפקודים אינן הן של תורת כהנים ומה שאמור בתורת כהנים לא קרב במדבר הואיל ובאין בגלל לחם:
ודלמא פרים ואילים לאו אינהו נינהו משום דהכא שנים והכא אחד אבל כבשים דהכא ז' והכא ז' נימא דהן הן:
מדאישתני סדרן דהכא (אמר) קדים לז' כבשים ברישא דפר וב' אילים והתם ב' פרים ואיל אחד וז' כבשים לבסוף ש"מ כולהו אחריני נינהו:
גמרי יהיו מתהיינה דכתיב בלחם הויה דכתי' קדש יהיו לה' לכהן:
[7] ומנא לן דהאי יהיו דלח' דגמר מסולת תהיינה מה להלן לחם הכא נמי בלחם כתיב הויה ולא אכבשים ובן ננס גמר יהיו מיהיו עולה לה' דכבשים הוו עולה ולא לחם אף האי יהיו אכבשים קאי:
שאם הוזקקו זה לזה שאם נשחטו הכבשים[8] לשם הלחם:
תנופה קודם שחיטה עושה זיקה אי לא:
א"ל רב יהודה אמאי מספקא לי' בתנופה אי עושה [זיקה] והכתיב קדש יהיו לה' לכהן בתר תנופה כתיב דרישיה דקרא כתיב והניף אותם. ופליגי בן ננס ור' עקיבא ואי סלקא דעתך דתנופה עושה זיקה אמאי פליגי. אלא מדפליגי ש"מ דפשיטא להו דתנופה אינה עושה זיקה ומשום הכי פליגי:
ולטעמיך הא בתר שחיטה נמי כתי' יהיו לה' לכהן שכבר נשחט וראוי לכהן מי נימא נמי דבתר שחיטה פליגי הא"ר יוחנן הכל מודים אלא מאי אית לך למימר מעיקרא קאי כלומר האי קרא לאו בתר שחיטה כתי' אלא קודם שחיטה ומאי קדש לה' לכהן דבר שסופו לכהן לאחר שנשחט:
הכא נמי לא תימא דבתר תנופה כתיב אלא קודם תנופה וקודם תנופה פליגי הילכך אכתי מספקא אי תנופה עושה זיקה אי לא:
עד שלא שחטה נפרס לחמה של תודה:
הדם יזרק שלא לשם תודה אלא לשם שלמים. והבשר יאכל שלא לשם תודה והלחם פסול משום דשחיטת הזבח מקדש הלחם משום הכי אינו מביא לחם אחר מאחר שנשחט אלא הלחם פסול:
נזרק הדם ואח"כ נפרס הואיל וזריקה מתרת ובשעת זריקה היה שלם כשר הוא הלחם אבל תורם מן השלם על הפרוס היינו תורם דמארבעים חלות היה תורם ד' אחת מכל מין דכתיב והקריב ממנו אחד שלא יטול פרוס מכל קרבן תרומה לה' יוצא דינו כנפרס:
אבל נטמא לחמה יש לו דין אחר:
הדם יזרק לשום תודה והבשר יאכל לשום תודה וידי נדרו יצא דציץ מרצה על אכילות ואין מרצה על יוצא:
שאני תודה דרחמנא קריה שלמים דכתיב וזאת תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה יקריבנו משום הכין הדם יזרק לשם שלמים כי נטמא הלחם. ואי אמרת הואיל וכן הוא כבשי עצרת שהזקיקו עם הלחם בשחיטה אמאי מעכבי הלחם הא איקרו שלמים דכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים[9] הא לא קשיא זבח שלמים איקרו ולא דבר אחר אבל הכא איקרי תודה ואיקרי זבח שלמים:
ואליבא דבן ננס. דאמר כבשים עיקר לא תבעי לך דכיון דהונפו כבשים סגי:
כתודה. כלומר וממקום שבאתה מה תודה שלמים ומעכבי לחם. הכא נמי אף ע"ג דאיכא זבחים אחריני בהדי איל נזיר עולה וחטאת:
שתי הלחם הבאים בפני עצמן. בשלא היו להם כבשים יונפו כדי להתיר החדש במקדש:
ותעובר צורתן. שיעשה להן לינה ויצאו לבית השרפה:
אמר רבא לעולם לאכילה אתיין. האי לחם שבא בלא כבשים ואמאי תעובר צורתה ויצא לבית השריפה גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לשנה הבאה ולא יחושו להביאם עם הלחם ויאמרו אשתקד וכו':
לחמי תודה לא איקרו מנחה הלכך ליכא למימר בהו כל מנחת כליל ושריין. לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב דהכי אמרינן במס' שבת תן לו בקר שני לשריפתו:
התם לאו מצותן בכך. דמעיקרא לאו לשריפה אתיין:
אלא אמר רב יוסף משום הכי לא שרפינן להו לאלתר גזירה שמא יזדמנו כו':
תינח דליעכבינהו כל זמן הקרבתם בכל היום שמא יזדמנו:
לבתר הכי כיון דלא נזדמנו לישרפינהו בלילה ואמאי צריכי לינה:
ולאו מטעמיה דלא מצי למילף לה מהא דתנן העיד בן כוברי אלא מהא דכתיב ממושבותיכם וגו':
דכתיב ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות למימר דזביחה מקדשה לסל המצות. והכא נמי גבי כבשי עצרת. קדוש ואינו גמור שאינו ראוי לאכילה. ורבא אמר קדוש וגמור ואינו ניתר באכילה. לאביי דאמר ואינו [גמור] לא חמירא קדושתיה למתפס פדיונו שיהא קדוש כמוהו:
בשלמא לרבא היינו דאיכא בין רבי לר"א בר"ש דלרבי דאמר קדוש למתפס פדיונו ואינו קדוש שאינו ניתר באכילה. ורבי אלעזר ב"ר שמעון דאמר אינו קדוש דאפי' פדיונו לא תפיס:
איכא בינייהו לאיפסולי ביוצא לרבי דאמר שחיטה מקדשא אם יצא הלחם בין שחיטה לזריקה נפסל. לר' אלעזר ב"ר שמעון לא מקדש ולא מפסיל ביוצא דאי אהדריה ועייליה לגואי קדש:
וזרק דמן של כבשים על מנת לאוכלן לשתי הלחם ובשר חוץ לזמנן ר' אליעזר דאמר אין בלחם משום פיגול לטעמיה דאמר אין זריקה מועלת לחייבו משום איסור יוצא הואיל ויצא לפני זריקה ולא משום פיגול נמי:
אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקה רבי אליעזר אומר אין מועלין בהן דאכתי ממון בעלים הם קודם זריקה. וכיון שיצאו לפני זריקה אע"פ שזרק אין אותה זריקה מועלת שאין בה היתר למזבח ואין באימורין משום מעילה שאותה זריקה אינה ראויה ואינה מועלת לא לחייבו משום מעילה ולא משום פיגול ונותר וטמא:
ור' עקיבא אמר מועלין בהן דסבר דזריקה מועלת לחייבו משום יוצא ומשום מעילה ומשום פיגול:
מאי מדזריקת פיגול היכא דזרק דמן על מנת חוץ לזמנן קבעה ללחם בפיגול לר' עקיבא כי כשר כאילו הוה לחם כשר שלא יצא. זריקה שלא לשמה נמי אע"ג דהויא זריקה שאינה ראויה שריא נמי ללחם באכילה כזריקה כשרה או דילמא לחומרא אמרי' דזריקה שאינה ראויה קבעה למיהוי פיגול כזריקה כשרה אבל לקולא דזריקת פסול לישתרי לחם באכילה לא אמרינן:
מתקיף לה רב פפא והיכי מצית לאוקמי להני תנאי כרבי ולא כרבי אלעזר ב"ר שמעון כלו' דשחיטה מקדש כרבי וכיון דיצאו הוה בהו איסור יוצא ור' אליעזר לטעמיה דאמר אין זריקה מועלת ליוצא ור' עקיבא אומר מועלת ממאי דבאיתנייהו אבראי שתי הלחם והאימורים פליגי דילמא בדהדר עילינהו לפנים קודם זריקה. ור' אליעזר דאמר אין זריקה מועלת ליוצא כר' דאמר שחיטה מקדש ור' עקיבא כר' אלעזר בר' שמעון דאמר שחיט' לא מקדשא. וכי הדר עיילינהו לפני זריקה לית בהו יוצא כלל וליכא למימר הכא דזריקה מועלת ליוצא דהכא ליכא יוצא כלל וליכא לאוקמי כרבי עקיבא:
האי מאי. כלו' ליכא למימר הכי כדקאמ' דבהדר עיילינהו פליגי דאי אמרת בשלמא רבי עקיבא כרבי כדאמרן מעיקרא. וכיון דקדישי להו בשחיטה אתיא זריקה דחוץ לזמנן קבעא להו בפיגול הלכך קאמר ר' עקיבא מועלין בהן וחייבין עליהן משום פיגול:
זריקת פיגול מי מיקדשא דליחייבו עלה משום פיגול. זריקת פיגול. בשחישב בזריקה משום פיגול אינה מביאה לידי מעילה באימורי קדשים קלים דכיון דלא נזרק הדם בכשרות לא מישתרו אימורין לגבי מזבח ואין מועלין בהן:
ואין מוציאה מידי מעילה בבשר קדשי קדשים דכיון דלא היתה הזריקה בכשרו' לא מישתרי בשר לכהנים ומועלין בו:
ולא איתותב רב גידל התם בפ"א של מסכת מעילה ואכתי איכ' למימר דבהדר עיילינהו פליגא וליכא למפשט דשריין שתי הלחם באכילה:
מהו שיזרוק דמן לשום זבח אחר:
ויש לך דבר שאינו כשר לשמו דנאבד הלחם. והרי פסח ששחטו קודם חצות היום דאינו כשר לשמו דכתיב ושחטו אותו בין הערבים וכשר שלא לשמו. לשם שלמים:
והרי פסח ששחטו אחר חצות שנשתייר אחר זמן שחיטת פסח דנראה ונדחה ואינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו דנראה לשמו דהיינו בין הערבים ואם עבר והפריש אחר תחתיו ושחטו ונמצא הראשון הרי נדחה מלשמו וכשר שלא לשמו לשום שלמים. הרי תודה דנשחט לשמו ונדחה מלשמו וכשר שלא לשמו ואינו ראוי לשמו דקתני מששחטה יצא לחמה הדם יזרק שלא לשום תודה והבשר יאכל (שלא לשמו):
דרחמנא קרייה שלמים מה שלמים קרבי בלא לחם ולא הוי דחוי מלשמו:
הא קא מעייל חולין לעזרה דאסור כדאמרי' מה אני בשלך אסור איסור יוצא אף שלך כשלי אסור:
לימא תיהוי תיובתיה דר' יוחנן דאמר לא קדשו ארבעים מתוך שמונים מהא ברייתא דתניא מושך שתים מהן ומניפן. מושך ב' מהן מן הכבשים וזורק דמן שלא לשמן שכיון שכשרין לשמן כשרין שלא לשמן. שאם אי אתה אומר כן אלא זורק הראשונים לשמן האחרונים דחוין הן ונפסלין אפילו שלא לשמן דכבר ניתר הלחם בראשונים ואין לך דבר שנדחה מלשמו ואינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו. אלא זורק תחלה הראשונים שלא לשמן דעדיין לא נדחו דהי ייהי דבעי מצי זריק:
עמוד חטא. לעשות לכתחלה שלא לשמן. בשביל שתזכה כדי שירויח:
אברי חטאת הנאכלין לכהנים:
יתנו למעלה מעל גבי המזבח להקטירן ורואה אני את בשר החטאת למעלה כאילו הן עצים והשאר נאכל:
ואמאי. אמרו חכמים תעובר צורתו לימא עמוד וחטא להקטיר איברי חטאות בשביל שתזכה בעולה[10] לא אמרינן אלא עולה לשרפה אזלא:
כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן שקודם השחיטה לא קדשו הכבשים ויכול לשנותן לזבח אחר:
חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה והתחתונה בבור חולין טמאין. שאם יכול להציל ממנה מן התרומה רביעית בטהרה בכלים טהורים יציל ואם לאו שאינו יכול להציל בטהרה תרד ותטמא בעצמה בחולין טמאין ותפסיד את החולין[11]. אלמא אמרינן עמוד וחטא בתרומה כדי שתזכה בחולין:
שאני התם דלטומאה קא אזלא ממילא כשתרד בתחתונה משום הכי אף יטמאנה ביד:
ששחטן שלא כמצוותן. כגון שהיו יתירין מבני שנה:
מר משום הכי פסיל. דמקיש להו לחטאת מה חטאת שעברה שנתה פסולה אף הני נמי:
תנא דבי לוי דגמר שלמי חובה היינו שלמי נזיר משלמי נדבה מה שלמי נדבה נדר זבח קטן והביא גדול יצא כדאמרינן בפרק הרי עלי עשרון אף שלמי נזיר וכבשי עצרת דהיינו שלמי חובה ששחטן שלא כמצותן יתירין מבן שנה כשרין ונאכלין ליום ולילה כשלמי נזיר ואינן טעונין לא לחם סל המצות ולא זרוע בשלה הואיל ולא עלו לבעלים:
אשם בן ב' שנים כגון אשם גזילות ומעילות שקרוי איל. כל הכשר בעולת נדבה דכשר בין ב' שנים בין בן שנה. כל הפסול בחטאת כגון בן ב' שנים פסול באשם חוץ משלא לשמו דפסול בחטאת ולא באשם. ושמעינן מיהא דכי היכא דיליף עולת חובה מעולת נדבה דכשרים הם הכי גמר שלמי חובה כגון כבשים משלמי נדבה דכשירין שלא כמצותן וקשיא לר' יצחק דאמר פסולין:
האי תנא דהא ברייתא תנא דבי לוי היא:
שחטן מחוסר זמן בבעלים שדרכן לשחט ביום השמיני לטהרתו ושחטן בשביעי:
אשם נזיר ואשם מצורע. שהן בן שנה ליגמר מאשם גזילות ואשם מעילות מה הני בני ב' שנה וכשרין אף הני ליתכשרי בן ב' שנים ואשם גזילות מאשם נזיר מה אשם נזיר כשר בן שנה אף בגזלות נמי:
דנין דבר שלא בהכשירו. שלמי חובה שלא כמצותן משלמי נדבה שלא כמצותן דכשרין ואין דנין דבר שלא בהכשרו אשם נזיר דאין כשר להביא בן ב' שנים מאשם גזילה דכשר להביא בתחלה בן שתי שנים דקרוי איל. והרי במה דיוצא כשר בה בתחלה וגמרינן למזבח מינה אע"ג דלא הוי הכשירו שאם עלה לא ירד:
תנא ההוא לא יליף מבמה אלא אתורת העולה סמיך שריבה לכל העולין שלא ירדו:
ששחטן לשם אילים. שסבור שהן בני שתים. ולא עלו לבעלים לצבור:
ורבא אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה ועלו לבעלים:
מזידין חייבין לשלם דמי קרבן לבעלים. הא שוגגין פטורין מלשלם ותני עלה אפילו שוגגין [פיגולן] פיגול ובאומר מותר שסבור שמותר הוא והיינו שוגג ועקירה מדעת היא:
ודקאמרת כי מעשיה מוכיחין עליה מאי הוי הא מעקר קא עקר לה רבה לטעמיה דאמר מחשבה דמינכרא דלא הוי כדאמר הוא. לא פסל רחמנא משום הכי עלו לבעלים אבל בעלמא עקירה בטעות אכתי לא ידענא אי הויא עקירה אי לא הויא עקירה:
התמידין אין מעכבין את המוספין שאם לא היה להם תמידין אלא מוספין אין מעכבין את המוספין אבל בתמידין ליכא למימר אין מעכבין זה את זה דלא קרבי תרי ביחד אלא אחד בבקר ואחד בערב:
אמר רבי שמעון משום הכי לא הקטיר בבקר יקטיר בין הערבים דכולה היתה קריבה בין הערבים אפילו של שחר. כלומר עיקר תחילת הקטרה על המזבח בין הערבים היה שאין מחנכין וכו':
תמידין הוה להו תדיר בכל יום. ומקודש דמיקדשו תמידין מקמי דליקדשו מוספין שהקרבת תמידין הוא קודם:
אילימא דאית ליה לצורך תרויהו וליקדם כלו' דאין מעכבין ואי זה שירצה יכול להקדים:
אין פוחתין לעולם מששה טלאים המבוקרין ממום כשיעור שצריך לשבת ולב' ימים טובים של ראש השנה שחל להיות אחר השבת לצורך תמידין:
היכי דמי דקאמר ששה ולא טפי אילימא דאית ליה כלומר שיכול למצוא כמה טלאים שהוא צורך א"כ אמאי קאמר ששה טלאים מבוקרין לשבת ולב' יו"ט טובא הוו כלומר הרבה יותר מששה מבוקרין היה צריך לצורך תמידיהן ומוספיהן אלא לאו דלית ליה אלא לצורך התמידין וש"מ דתמידין דלמחר עדיפי ממוספין דהאידנא דהא שבקינן להו לצורך תמידין דלמחר ולא עבדינן מינייהו מוספין דשבת:
לא לעולם דאית ליה כל צרכו והכי קאמר אין פוחתין מששה טלאין מבוקרין לעולם ואפילו בחול שאין בהן מוסף לצורך ימי השבוע ולא לצורך שבת וב' ימים טובים דווקא:
ומני בן בג בג היא וכו'. מה פסח טעון ביקור ד' ימים דכתיב דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור וגו' וכתיב והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר:
א"ל רבינא לרב אשי ולמאי דאמרינן מעיקרא כדי לצורך שבת ושני ימים טובים הני ששה טלאים שבעה הוו צריכי דהא איכא תמיד דצפרא דחד בשבא [השתא קא מיירי בב' יו"ט שהן לפני שבת] לפי שבלילה אינו יכול לחזר אחר תמיד:
ולטעמיך תמניא הוו צריך למיהוי ביחד דהא איכא דפניא דמעלי שבתא שהוא לפני ראש השנה וצפרא דתלת בשבא הא לא קשיא דלבתר דאקריב ההוא דפניא דמעלי שבתא קאמר שצריך להיות ששה:
מכל מקום שבעה הוו דהא איכא ההוא דשחרית דמוצאי י"ט. תנא בעלמא קאי אפי' בימות החול דעלמא בכל שבוע ושבוע בכל יום לא יפחתו בלשכה מששה טלאים והאי דקאמר לשבת ולב' י"ט לאו לצורך ממש קאמר אלא לסימנא בעלמא. ואשמועינן דליהוו לעולם ששה כדי שיעור של שבת וב' י"ט. ואמאי הוו ששה כדי שיבואו לכל ימי השבוע שני כבשים שיהו מבוקרין ד' ימים קודם שחיטה. הא כיצד היו לו ביום א' ששה מבוקרין שחט ב' מהן ביום א' והביא ב' תחתיהן נשתיירו ד' מבוקרין וב' שאינן מבוקרין הרי ו' ביום ב' ישחט ב' מן המבוקרין ויביא ב' תחתיהן וביום הג' ישחט ב' המבוקרין ויביא ב' תחתיהן. אותו שהביא ביום א' תחת אותו ששחט יהיו ראויין להקריב ליום ד' שהרי הן מבוקרין ד' ימים דמקצת יום ד' הוי ככולו ואותן שהביא ביום ב' יהיו ראויין ליום ה'. ושל יום ג' ליום ו'. ושל יום ד' ליום שבת ושל יום ה' ליום א'. וכך חוזרין חלילה [ונמצא] דבכל יום הוי ב' שמבוקרין ד' ימים הילכך אין פוחתין בלשכה מששה טלאים. דיקא נמי דקתני כדי לשבת דהוי סימן בעלמא ולא קתני לשבת דהוי משמע דלצורך שבת וי"ט קאמר ש"מ דלסימנא בעלמא הוא:
בד"א בשלא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים. כשלא נתחנך המזבח שאין מחנכין אותו בתמיד של ערב. אבל נתחנך כבר ולא הקריבו בבקר יקריבו בין הערבים. מנא הני מילי שאין מחנכין המזבח בתמיד של בין הערבים דכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. אבל נתחנך המזבח במצות [התמיד] ושכחו ולא הביאו יום א' כבש בבקר יקריבו בין הערבים. (היינו) אפי' ראשון בין הערבים. כלומר אע"ג דלא קרב ההוא דבקר:
אמאי קאמר ר' שמעון לא יקריבו בין ערבים וכי משום דכהנים חטאו שלא הקריבו בבקר יהא מזבח בטל מתמיד של בין הערבים. לא יקריבו הן עצמן אותן כהנים שחטאו אלא אחרים יקריבוהו:
מאי שנא בקטרת דקאמר לא הקטירו בבקר יקטירו בין הערבים אפי' הן עצמן שחטאו דכיון דלא שכיחא בכל יום כנדרים ונדבות אלא שחרית וערבית בלבד ומעשרין דכתיב ישימו קטורה באפך וסמיך ליה ברך ה' חילו חביבא להו ולא פשעי בה דלא למיקרבא (אלא) [אם] לא שהיו אנוסים ביותר הילכך יקטירו בין הערבים:
ואם לאו דעבד הדלקה מאורתא הטבה בצפרא מי איכא שבבקר היה חוזר ומשים שמן בנרות ומשים פתילות חדשות היינו הטבה ומדמטיב בצפרא מכלל דאדליק מאורתא וכי אדליק מקטיר דכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה אלמא דקטרת דערבית היה קודם לקטרת דשחרית:
מה להלן בתמיד של שחר כדאמ' ולא ראשון בין הערבים. כדקתני סיפא ולא את המנורה אלא בשבעה נרות בין הערבים מה התם במנורה דקידושה וחינוכה היה בחול ולא בשבת אף שלחן חינוכו וקידושו לא הוה בחול אלא בשבת. זו היא קטרת שעלתה ליחיד היינו דנשיאים דכתיב כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת והוראת שעה היתה דלא מצינו קטרת על מזבח החיצון ולא יחיד שמביא קטרת:
ומביא כיוצא בה כאותה שהקריבה על מזבח הזהב:
אבל ציבור יהא מתנדב ומביא שכן מביא חובתו כיוצא בה בכל יום דקטרת משל צבור היתה באה:
אין לך אלא מה שאמור בענין ככל אשר צויתיך יעשו:
חביתי כהן גדול. מנחתו שהיה מקריב בכל יום קרויה חביתין משום דכתיב בה על מחבת בשמן:
תלמוד לומר ומחציתה מוי"ו דומחציתה קא מרבה:
מחצה של ראשון ושל שני שאובדין תעובר צורתן לעביד להו לינה ושורפן. בשל ראשון משום הכי בעי צורה. דאיחזי ליה להקרבה דבשעת הפרשה שניהם היו ראוים להקריב אחד בבקר ואחד בין הערבים:
אפי' פיגול טעון צורה דיליף עון עון מנותר ונותר הרי [עיבור] צורה:
אופה בתנור תחילה ואח"כ מטגנה בשמן:
תופיני תאפינה כשהיא נאה. כלומר בלא שמן שאם היה מטגנה תחלה ואח"כ אופה היתה שחורה מחמת השמן ולא היתה נאה:
תאפינה נא. האי נא אפוי ולא אפוי כל צרכו והיינו כשהוא מטגנה אינה אפויה כל צורכה וכשהוא מכניסה לתנור היא נא היינו תאפינה נא:
תאפינה רבה. כלומר תאפינה הרבה אפיות. אית ליה לר' דוסא נא ואית ליה נאה. הילכך תאפינה לכתחילה נאה בלא שמן ולא כל צרכה והדר מטגנה ועדיין היא נא והדר חוזר ואופה כל צרכה. ואית דאמרי תאפינה רבה כלומר שיעשה חלה דקה ורחבה הרבה. אית ליה נא שמטגנה תחלה והויא נא והדר אופה ואית ליה נאה. היינו נאה שהיתה רחבה. מורבכת אמר לן ר' היינו שאחר אפייתה היה חולטה ברותחין. פתים היינו שכופלה לשנים ושנים לארבעה ופותת ואח"כ היה מקריבה:
אינשפא לה. כלומר שניא צורתה השתא ולא הויא נאה:
אימא דכביש לה בירקא. כלומר שיכסנה בירק מפני החמה או מפני הרוח ולא תשתנה צורתה ולא תדחה שבת:
כמנחת תמידין שדוחה את השבת דכתיב בה במועדו. מלמד שטעונה כלי שרת דהיינו מחבת ואי אפי לה מאתמול איפסילה בלינה דכל דבר שקדש בכלי נפסל בלינה חוץ מלחם הפנים:
בשמן להוסיף לה שמן יותר ממנחת נדבה וקאמר לקמן היכי משמע האי בשמן להוסיף:
במנחת כבשים שלשת לוגין לעשרון דכתיב ביה רביעית ההין דהיינו ג' לוגין. מנחת כבשים היינו תמידים:
מנחת נדבה. כגון מנחת מחבת ומרחשת. שהיא באה [יחיד] בגלל עצמה בלא זבח וטעונה לבונה כדאמרי' לקמן מנחת כבשים של תמיד אין תמיד בא משל יחיד:
הרי היא לך כמנחת תמידין שצריכה ג' לוגין. תבש"ט סימן תמיד וחובה. ודוחה שבת וטומאה. יג"ל סימן. יחיד בגלל עצמה ולבונה:
וריבה במנחת כבשים שמן יותר ממנחת נדבה[12] והכי קאמר בשמן להוסיף לה שמן אליביה דר' שמעון [היא] דקתני ר"ש אומר ריבה כאן שמן[13] והיכי משמע דריבה דהא לקבוע לא צריך. ובדינא מאן קא מהדר ר' ישמעאל הילכך ליכא (למימר) [למקשי] והדר תני נאמר כאן שמן וכו' דהאי ר' ישמעאל הוא דקא מהדר ולא ר' שמעון. (וי"א היינו ר' ישמעאל) דאם לא כתב שמן הוה אמינא תיהוי חביתין כמנחת חוטא בלא שמן אע"ג דכתיב בה מחבת להכי איצטריך בשמן לקבוע לה שמן ולא להוסיף:
הדר א"ר ישמעאל וליהוי נמי דלקבוע אתא ואפי' הכי להוסיף תיתי מדינא ולא אתיא ואצרכא קרא דקתני ר' ישמעאל אומר מנחת תמיד הרי היא כמנחת תמידין. רבא אמר בשמן להוסיף לה שמן ודינא קא מהדר כולה (ר' ישמעאל) [ר"ש היא] ועד שלא יאמר בשמן כלומר שאפי' לא נאמר בשמן יש לי בדין דלהוסיף לה שמן ודן דינא וכו':
ושלימה היתה קריבה בין לר' שמעון בין לר' יהודה. שלא היו מקריבין אותה לחצאין אלא שלימה. חק עולם משל עולם. כלומר משל רבים דהיינו צבור. שתהא כולה בהקטרה כלומר שלימה. אהרן בפני עצמו חביתין שלו:
ובניו בפני עצמן כשמחנכין אחד מבניו לעבודה מקריב תחילה עשירית האיפה:
אם כן דלחדא דרשא אתי ותו לא לכתוב בניו. ור' שמעון דנפקא ליה דשלימה היתה קריבה מכליל תקטר אותה מאי עביד ליה:
לכ"ג שמת בחצי היום. חוקה לעולם תהא שבכל יום יקריבנה. עליונה חביתים. ותחתונה שאר מנחת כהן. בלא תאכל. שלוקה אם אכלה. והתנן א"ר שמעון ז' דברים התקינו במס' שקלים וזה אחד מהן אותה שנאמר למעלה בראשונה היו ממשכנין את מוצאה וכו'. ועובד כוכבים ששלח עולתו וכו' כיון דחזו דקא מידחקו לישכה שהיו מתין בכל שנה כדאמרי' במס' יומא ושנות רשעים תקצורנה. ואילו היו מביאין מן הלשכה היתה מתרוששת:
כיון דחזו דקא פשעי ביה שפעמים לא היו מביאין כיון דקא פרשי מספק הזאות. כשהיה ספיקא לאדם אם נטמא אם לא לא היה רוצה שיהו מזין עליו שהיה חושב בדעתו שמא לא נטמאתי והייתי מועל. אוקמוה אדאורייתא שאין מועלין באפרה. בתחילה מגבין להן כלומר שלא היו לוקחין אותה מתרומת הלשכה אלא גובין עכשיו מכל אחד ואחד פרוטה וקונין מהן:
הי מינייהו באחריתא. כלומר צריכין אנו לידע אי זו נשנית באחרונה מאלו הברייתות שחזר בה ר' שמעון ואמר כר' יהודה דקיימא לן ר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה:
לימא קמייתא היא אחריתא שחזר בו מההיא דאמר בה בתחלה הן באין ואמר מתרומת הלשכה הן באין דחייש לפשיעותא כדאמרינן לעיל כיון דחזו דקא פשעי בה אוקמוה אדאורייתא דניתו מלשכה:
במלתא דלית להו כפרה בגוה. כגון כ"ג שמת דאם היו היורשים מביאין בעבורו היו מביאין ולא בעבור עצמן משום הכי פשעי. במילתא דאית להו כפרה בגוה כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז ניחא להו דליכפר ולא פשע ויהיב ובתחילה מגבין להן:
לרבות פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז דהיינו נמי לאישי דנשרפין הן ודינן כתמידין:
ת"ש שמיני בחביתין במס' תמיד חשיב כמה כהנים זוכים בתמיד. והשמיני בחביתין:
באתרא דחשוכא. דבבל עמוקה וחשוכה:
זמנין[14] ומנחתם ונסכיהם בלילה או למחר והשתא בטלו שנים אלא דאי לא קתני שאם לא הביא נסכים היום [מביא] בלילה או למחר אבל בתר רוב הימים אזיל ורוב ימים באין נסכין עמו הכא נמי דאם מת כהן לא קתני הילכך קאמר שמיני בחביתין. ומהא ליכא למשמע מינה. אהדרוה קמי דרבא הא דקאמר ר' ירמיה בבלאי טפשאי אמר מבישתן כלומר מה שאין אנו מתרצין יפה שיש בו קושיא אומרין לפני בני ארץ ישראל כדי שילעיגו עלינו. ומטיבותן כלומר ומה שאנו מתרצין יפה אין אומרין לפניהן. הרי היא לך כמנחת תמידין שאינה בטילה לא בשחרית לא בערבית אף הא נמי. פליגי בה במנחת חביתין דעלמא היכא דלא מת כ"ג. מפריש לה ב' קמצין של לבונה. כ"ג שמת ולא מינו כהן אחר ואמר לרבנן דאמרי בעלמא משום דליכא אלא עשרון אחד ולא בעינן ב' קמצין הכא דאיכא עשרונות כדאמרי' שלימה שחרית ושלימה בין הערבים מי אמרי' ב' קמצין אי לא או דילמא מאי דגלי כדכתיב אותה שלימה גלי. אליבא דאבא יוסף לא תיבעי לך דהשתא בעלמא דליכא אלא עשרון אחד בעי ב' קמצין כ"ש הכא. ושמן מיבעיא לי אפילו לאבא יוסי אי אמרינן דהוכפל דמפריש ג' לוגין שחרית וג' לוגין בין הערבים. ת"ש ה' קמצין הן כדאמרי' בפירקין בתרא האומר הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ וכו'. ואם איתא דסבירא להו לרבנן דהיכא דמת כ"ג בעינן ב' קמצין א"כ משכחת לה ז' אלא לעולם לרבנן לא הוי אלא קומץ א' לשחרית ולבין הערבים. ואי אמרת א"כ ליתני ו' קמצין הן והאי קומץ דחביתין להוי ששי. הא לא קשיא כיון דהאי קומץ דחביתין לא קריב שלם אלא חציו בבקר וחציו בערב לא קתני ליה והא מעלה קומץ בחוץ דאי הוא דלא הוי לכתחילה אלא דאי עבד. אילימא רבנן דלא בעו בעלמא אלא קומץ אחד מאי שנא לבונתה דהוכפל דקתני מפריש לה ב' קמצין ומדשמן לאבא יוסי לא הוכפל אלא כחביתין דעלמא היכא דלא מת[15] ולא לבונה נמי לרבנן נמי לבונתה ושמנה לא הוכפלו. ותיפשוט מיהא הא דקא בעי ר' יוחנן דלבונה לרבנן ושמן בין לאבא יוסי ובין לרבנן דלא הוכפל. הלכה כאבא יוסי בן דוסתאי דמפריש לה ב' קומצי לבונה לכל חביתין אפילו לעלמא:
הדרן עלך התכלת
- ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל כיון דצריך להטיל ממין הכנף והוא עיקר כו'.
- ^ הערת המדפיס - וברש"י ז"ל כתוב להיפך שדבוקות מלמטה ונראה דשניהם כוונו לדבר אחד דלצד הראש הוא דבוק וסוף השער הוא פרוד.
- ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל משום דרבינא מא"י הוה.
- ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל מן החוטין שיוצאין מהתפירה וכמו שפרש"י.
- ^ הערת המדפיס - נראה דר"ל דס"ל דלילה לאו זמן תפילין ומשו"ה צריך לברך עליהן בשחרית.
- ^ הערת המדפיס - נראה דלרבינו היה לו גירסא אחרת בגמרא.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל ומפיק ליה דהאי יהיו אלחם קאי דגמר מסולת וכו'.
- ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל שאם נשחטו הכבשים ואח"כ אבד הלחם אבדו הכבשים.
- ^ הערת המדפיס - עי' תוס' ד"ה דרחמנא:
- ^ הערת המדפיס - נראה דחסר כאן וכצ"ל עמוד וחטא וכו' אמרינן עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה לעולה לא אמרינן אלא כולו לשריפה אזלא.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל ור' יהושע אומר אף יטמאנה ביד כדי להציל את החולין עלמא אמרינן וכו'.
- ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל מאן תנא בשמן להוסיף ר"ש היא. הא דקאמר בשמן להוסיף וכו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל והכי משמע ליה דבשמן לריבויא אתא דהא לקבוע וכו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל ה"נ דלא בטלי הא זימנין דקרבי מנחה ונסכים בלילה או כו':
- ^ הערת המדפיס - צ"ל לבונתה ושמנה לרבנן נמי לא הוכפלו וכו'.