רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/עירובין/פרק ז

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

חלון שבין שתי חצירות ארבעה על ארבעה בתוך עשרה. רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד. פחות מד' על ד' או למעלה מעשרה מערבין שנים ואין מערבין אחד:

גמ' תנו רבנן כולו למעלה מעשרה ומקצתו בתוך עשרה כולו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה מערבין שנים. ואם רצו מערבין אחד. ואי חלון עגול הוא צריך שיהא בהיקפו שבסר נכי חומשא. דקיימא לן כל שיש בהיקפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח. הלכך בעינן למיהוי היקף דהאי חלון שבסר נכי חומשא כי היכי דניהוי ביה רוחב חמשה טפחים ושלשה חומשי טפח. דכי בצרת מיניה תמני חומשי דאינון תרי חומשי מכל טפח דארבעה טפחים דקי"ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא הוי רוחב החלון בריבוע ארבעה על ארבעה לא פחות ולא יותר: פחות מארבעה וכו'. אמר רב נחמן ל"ש אלא חלון שבין שתי חצירות. אבל חלון שבין שני בתים אפילו למעלה מעשרה נמי אם רצו מערבין אחד. מאי טעמא. ביתא כמאן דמלי דמי. וכן הלכתא: בעא מיניה רבי אבא מרב נחמן לול הפתוח מן הבית לעלייה צריך סולם קבוע להתירו או לא. כי אמרינן ביתא כמאן דמלי דמי הנ"מ מן הצד אבל באמצע לא. או דלמא לא שנא. אמר ליה לא צריך. סבור מינה סולם קבוע הוא דאין צריך אבל סולם עראי צריך. אמר רב יהודה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אחד סולם קבוע ואחד סולם עראי אין צריך. כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה ורוחב ד' מערבין שנים ואין מערבין אחד. היו בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלין ואלו עולין מכאן ואוכלין ובלבד שלא יורידו למטה. נפרץ הכותל עד י' אמות מערבין שנים. ואם רצו מערבין אחד מפני שהוא כפתח. יותר מכאן מערבין אחד ואין מערבין שנים. אין בו ד' מאי. אמר רב אויר שתי רשויות שולטות בו ולא יזיז בו אפילו כמלא נימא. ור' יוחנן אמר אלו מעלין מכאן ואוכלין ואלו מעלין מכאן ואוכלין. והא תנן היו בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלין ואלו עולין מכאן ואוכלין. עולין אין מעלין לא. הכי קאמר יש בו ארבעה עולין אין מעלין לא אין בו ארבעה אפי' מעלין. ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דכי אתא רב דימי א"ר יוחנן מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רה"י ולבני רשות הרבים לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו. האי דקתני ובלבד שלא יורידו למטה אוקמא בפרק כל גגות דף צב. למטה לבתים אבל לחצירות מורידין דקיימא לן כר"ש דאמר גגות וחצירות וקרפיפות כולן רשות אחת הן. ודאמר הכא ובלבד שלא יחליפו אוקימנא בפרק כיצד משתתפין דף פז. ברשויות דאורייתא כגון רשות היחיד ורשות הרבים. אבל ברשויות דרבנן כגון כותל שבין שתי חצירות שגבוה עשרה ואין רוחב ארבעה מותר לכתף ולהחליף וכן הלכה. אמר רבה אמר בר רב הונא אמר רב נחמן כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפחים וצדו אחד שוה לארץ. פי' נמוך מעשרה. נותנין אותו לזה ששוה לארץ. מאי טעמא. משום דהוה ליה לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה וכל לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת. אמר רב שיזבי אמר רב נחמן חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה ורוחב ארבעה וצדו אחד שוה לארץ נותנין אותו לזה ששוה לארץ דהוה ליה לזה תשמישו בנחת. בא למעטו אם יש במיעוטו ארבעה משתמש בכל הכותל. ואם לאו אין משתמש אלא כנגד המיעוט. מה נפשך. אי אהני מיעוטא בכל הכותל לישתמש. ואי לא אהני מיעוטא אפילו כנגד המיעוט לא לישתמש. אמר רבנאי כגון שעקר חוליא מראשו. אבל איצטבא ואין במיעוט ארבעה אפילו כנגד האיצטבא אין משתמש שאין ראוי לעמוד על האיצטבא להשתמש כיון דאין בו ארבעה אבל במקום עקירת החוליא עומד על הקרקע ומשתמש שם. אמר רב יחיאל כפה ספסל בצדו של כותל אפילו אינו גבוה אלא חצי טפח ממעט. ואמאי דבר הניטל בשבת הוא ודבר הניטל בשבת אין ממעט. ומסיק כגון דחבריה בטינא ובעי מרא וחצינא:

סימן ב

סולם המצרי אין ממעט והצורי ממעט. ה"ד סולם המצרי. אמרי דבי ר' ינאי כל שאין לו ארבעה חווקין. מאי טעמא דסולם המצרי. דהוה ליה דבר הניטל בשבת. אי הכי אפילו דצורי נמי. התם משום דכבידו קובעו. משמע הכא דאפילו סולם צורי מותר לטלטלו וקשה דבפרק קמא דיום טוב דף ט. לא שרי אלא סולם של שובך אבל סולם של עלייה אסור דהרואה אומר להטיח גגו הוא צריך. ותירץ רבינו תם דהכא בסולמות קטנים שמשתמשין בהן בבית ואין ראוין לעלות בהן לגג. וה"ר אברהם ז"ל תירץ דהתם ביום טוב איירי דשרי לטלטולי ברשות הרבים וברשות הרבים אומר להטיח גגו הוא צריך וכיון שאסור ברשות הרבים אפילו בחדרי חדרים אסור. אבל הכא בשבת איירי שאין מטלטל בר"ה ולכך מותר לטלטלו בחצר: אמר אביי כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה והניח סולם רחבארבעה מכאן וסולם רחב ארבעה מכאן ואין בין זה לזה שלשה ממעט. כלומר אם רצו מערבין אחד. ולא אמרן אלא דלא הוי כותל ד' אבל אי הוי כותל ארבעה אע"ג דמיפלגי טובא:

סימן ג

אמר רב ביבי בר אביי איצטבא על גב איצטבא אם יש בתחתונה ארבעה אי נמי אין בתחתונה ויש בעליונה ד' ואין בין זה לזה שלשה ממעט. רש"י פירש שאורך האיצטבא ארבעה משמע דלא בעי ארבעה על ארבעה וכן פירש לעיל בא למעטו אם יש במיעוטו ארבעה משך באורך הכותל. וקשה דלקמן בשמעתין דף עח. בעי שיגיע הסולם לראש הכותל דבעי סולם עשרה. ואין לומר דהתם מיירי שאין אורכו רחב ארבעה אצל הכותל. דהא בכל שמעתין משמע דסולם צריך שיהיה אורכו ברחבו ד' כדאמר לקמן שם סולם מכאן וסולם מכאן וקשין באמצע מהו:

סימן ד

חקק להשלים בכותל בכמה להשלים ארבעה אורך רוחב קאמר כך פירש רש"י לקמן דף עח: וגבי סולם כל שהוא פרש"י ואין בו ארבעה. מכלל דשאר סולם המתיר בלא זה צריך שיהא רחב ד'. וצריך לומר לפי' רש"י שיש בין שליבה לשליבה שלשה ושליבה התחתונה נמי גבוהה שלשה מן הארץ דהוי מיעוט באויר ולא שמיה מיעוט ולהכי בעינן שיגיע הסולם לראש הכותל ודוחק הוא. ונראה לפרש דהכא בעי ד' על ד' שאז ראוי לעמוד עליו ולעלות על הכותל. ולהכי לא בעינן אלא שיתמעט הכותל מעשרה. אבל לקמן מיירי שאינו רחב ד' על ד' ולהכי בעינן שיגיע הסולם בראש הכותל. ור"מ ז"ל תירץ דכל הני איירי לענין זה שאם עשה הא' בנין אצל הכותל ומיעטו מעשרה דהוה ליה חבמישו בנחת ונותנים אותו לו. אבל פתח לא חשיב לערב אחד אפילו שכנגדו עשה כיוצא בו אם לא שיגיע הסולם בראש הכותל: ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה זיז היוצא מן הכותל והניח עליו סולם משהו ממעט. ולא אמרן אלא דאנחיה עילויה. אבל אנחיה בהדיה לא כל שכן דארווחי ארוח: ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כותל תשעה עשר צריך זיז אחד למעטו. כותל עשרים צריך שני זיזין למעטו. אמר רב חסדא והוא שהעמידן זה שלא כנגד זה. אמר רב יהודה אמר שמואל כותל עשרה צריך סולם ארבעה עשר להתירו. ורב יוסף אמר אפילו סולם שלשה עשר ומשהו. אביי אמר אפילו אחד עשר ומשהו. ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו ז' ומשהו. אמר רב סולם זקוף ממעט. והלכתא כרב באיסורי. וגם רב הונא בריה דרב יהושע דהוה בתראה סבירא ליה כוותיה. וגם הלכה כדברי המיקל בעירוב: בעא מיניה רב יוסף מרבה סולם מכאן וסולם מכאן וקשין באמצע מהו. אמר ליה אין כף רגל עולה בו. קשין מכאן וקשין מכאן וסולם באמצע מהו. אמר ליה הרי כף הרגל עולה בו. חקק בכותל להשלימו בכמה אמר ליה בעשרה. כל הכותל בכמה. א"ל מלא קומתו. ומאי שנא. א"ל התם כיון דאית ליה רווחא מאבראי מסתלק ליה. הכא לא מסתלק ליה: ואם עשה לאילן סולם עשרה או לאשירה סולם מסקינן דאילן דאיסור שבת גורם לו אסור ובאשירה שרי דליכא איסור שבת:

סימן ה

מתני' חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה ורוחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד. ואפי' מלא תבן או קש. מלא עפר או צרורות מערבין אחד ולא שנים נתן עליו נסר שהוא רחב ארבעה טפחים וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו מערבין אחד ואין מערבין שנים. פחות מכן מערבין שנים ואין מערבין אחד:

גמ' אמר רבא ל"ש אלא שנתן לרחבו אבל לארכו אפילו כל שהוא נמי שהרי מיעטו לחריץ מארבעה: וכן שתי גזוזטראות וכו' אמר רבא הא דתנן וכן שתי גזוזטראות וכו' זו כנגד זו אין אבל זו שלא כנגד זו או זו למעלה מזו לא. ולא אמרן אלא שיש בין זה לזה ג"ט אבל אין בין זה לזה שלשה גזוזטרא עקומה היא:

סימן ו

מתני' מתבן שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפחים מערבין שנים ואין מערבין אחד. אלו מאכילין מכאן ואלו מאכילין מכאן נתמעט התבן מעשרה טפחים מערבין אחד ואין מערבין שנים:

גמ' אמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו ויאכיל. ואוקומי שרי. והא אמר רב הונא אמר רב חיננא אין מעמיד אדם בהמתו על גבי מוקצה בשבת. דקאי לה באפה. פרש"י שלא יתן לתוך קופתו בשבת דלמא שקיל טובא וממעט לה וקמטלטל בחצר האסור. וקשיא לן דהא רב הונא ס"ל לקמן דף צג: במחיצה המפסקת בין שתי חצירות ונפרצה בשבת דאמר שבת הואיל והותרה הותרה. ובלשון אחר פירש לא יתן לתוך קופתו משום דמוקצה הוא מאתמול למחיצה זו. וקשיא לן דלא הוקצה לעולם למחיצה דלא שייך מוקצה אלא בסוכה שנפלה או בבית שנפל שמתחלה נעשה לשם מחיצה וגם היה מוקצה בין השמשות משום סתירת אוהל. ונראה לי לפרש אלו מאכילין מכאן ואלו מאכילין מכאן דבחול קאמר. וכן מוכח לישנא דמתני' דקתני נתמעט התבן מעשרה טפחים מערבין אחד ואין מערבין שנים ואי בשבת מאי מערבין איכא. ולהכי פריך אברייתא שמע מינה דיורין הבאין בשבת אוסרין ולא פריך אמתניתין משום דלישנא דמערבין אחד בחול קאמר אבל לישנא דשניהם אסורין משמע ליה שנתמעט בשבת. וקאמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו לאכול בחול. ודאי אי בעי לסלוקי כולו בבת אחת מצי מסלק ליה. אבל לא יתן לתוך קופה ויאכיל מעט מעט דלמא ממעט ליה בע"ש סמוך לחשיכה ולאו אדעתיה וקמטלטל בשבת בחצר האסורה. ופריך ואוקומי בחול מי שרי כיון שלא יתן לתוך קופתו בחול אפי' להעמיד נמי אסור דלמא יתן לתוך קופתו ויאכיל כדאסרינן בשבת להעמיד בהמתו על גבי מוקצה. והתנא בית שבין שתי חצירות ומלאו תבן מערבין שנים ואין מערבין אחד. זה נותן לתוך קופתו ומאכיל וזה נותן לתוך קופתו ומאכיל. נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהם אסורין. כיצד הוא עושה. נועל את ביתו ומבטל את רשותו. וכן אתה אומר בגוב של תבן שבין שני תחומי שבת. קתני מיהת זה נותן לתוך קופתו ומאכיל. אמרי בית כיון דאיכא מחיצה ותקרה כי מיפחת מינכרא מילתא:

סימן ז

אמר מר כיצד הוא עושה נועל את ביתו ומבטל את רשותו. תרתי. הכי קאמר או נועל ביתו או מבטל רשותו. איבעית אימא לעולם תרתי כיוון דדש ביה אתי לטלטולי. פירש רש"י לענין היתר חבירו בחדא סגי מיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא ליתי לטלטולי. והוא הדין דסבירא ליה להאי תנא בכל מבטלי רשות דבעי לנעול. וקצת יש לחלק בין הכא לאנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב. דהתם לא הורגלו באותה חצר בלא עירוב או' בטול רשות הילכך לא בעי נעילת ביתו. אבל הכא שהורגלו לטלטל עד הנה שהיה התבן מפסיק בלא שום עירוב איכא למיחש. והיינו דקאמר כיון דדש ביה פירוש בלא עירוב אתי לטלטולי. ואע"ג דאיירי מאתמול אפילו הכי בשבת ראשונה שאחר המיעוט הוא דבעי נעילת בית כיון דבשבת שעברה היו מטלטלין שם בלא עירוב וביטול רשות. אבל בשבת שאח"כ לא איצטריך עוד לנעול. ולפירוש רש"י שצריך מכל מקום נעילה המבטל רשות היאך יצא מביתו כל היום אם לא יכנס ויצא דרך החצר למבוי וכן שתי חצירות זו לפנים מזו. והא דאמר לעיל בסוף כיצד מעברין דף נט: הפנימית אחדא לדשא ומשתמשא. לאו לענין דריסת הרגל איירי אלא לענין תשמיש שלא תשמש בחיצונה. ואפשר דהא דבעי נעילת דלת ביתו היינו כל היום כשאינו צריך ליכנס ולצאת. אבל בשעת כניסה ויציאה פותח ואח"כ נועל. ולעיל פרק הדר דף סח. מצינו דחיישינן דילמא אתי לאפוקי אחר שביטל דאמר רבא פנו לי מאני מבי גברי לבי נשי ואיזיל ואיתיב התם ואיבטל להו האי חצר ופי' רש"י דלא רצה לישב שם בבית החיצון כדי שלא יבא להוציא משם לחצר. ואם לא היה שם בית פנימי לישב שם משמע שהיה צריך לנעול את ביתו להיכרא. ואם תאמר יהיו כל בני החצר שלא עירבו צריכים לנעול את ביתם כדי שלא יבאו להוציא מבית לחצר. ויש לומר דכשרואים אחרים מטלטלים הוא דאיכא למיחש טפי הלכך יש להחמיר כדפירש רש"י. והמבטל רשות צריך שיהא ביתו נעול כל היום והיוצא יצא והנכנס יכנס וינעול מיד אחריו:

סימן ח

מתני' כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני המבוי. ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העברים וע"י אשתו. אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים וע"י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו. היה אומר רבינו חננאלז"ל דלר' יוחנן דאמר בפ"ק דבבא מציעא דף יב: גבי מציאה לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול וגדול נמי הכא אין לזכות העירוב ע"י בנו הגדול הסמוך על שולחן אביו דידו כיד אביו: ועבדו ושפחתו העברים אע"ג דסמוכין על שולחן רבן לא הוי ידן כידו. דדוקא בבנו הגדול הוא דאמר רבי יוחנן דידו כיד אביו לפי שרגיל להיות תמיד על שולחן אביו. אבל הנכרי הסמוך על שולחן בעל הבית אין מציאותו לבעל הבית ואפי' אוכל בחנם אצלו כ"ש עבדו ושפחתו העברים דבשכרן קאכלי. והא דאמר ע"י אשתו מוקי לה בשילהי נדרים דף פח: כגון שיש לה בית באותו חצר דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני. אבל אין לה בית בחצר לא. ואם תאמר אי במקבלת פרס הא אינה צריכה לזכות לעצמה כדקאמר בפ' הדר דף עג. ורבי יהודה בן בתירא מתיר בנשים ואוסר בעבדים ומסתמא עירוב בא אצלו דכיון דמזכה לבני המבוי מניחו בביתו. ואי כשאין מקבלת פרס כי אין לה בית נמי תזכה להם דאין ידה כידו במציאה ולא למעשה ידיה כיון דלא זיין לה. ויש לומר דאיירי כשנותן לה הבעל מעות למזונותיה ובכהאי גוונא לא חשיב מקבל פרס לענין עירוב כשאינה מביאה המאכל והמשתה מתוך ביתו ואוכלת. אי נמי כשאומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ומספקת ולא הוי כמקבלת פרס כיון שניזונית ממעשה ידיה ומ"מ ידה כידו לכל דבר. ומיהו קשה מעבדים כנענים אם יש להם בית בחצר צריך לזכות להם כיון שאוסרין אליבא דרבי יהודה בן בתירא דמסתמא תקינו ליה רבנן הזכייה כיון דאוסרין וכיון דזכו לנפשייהו זכו נמי לאחריני. וצריך לומר דמסקנא דנדרים אתיא כרבי יהודה בן בבא דמתיר בעבדים ואוסר בנשים ותרוייהו במקבלי פרס ואשתו צריכה לערב ועבדו א"צ לערב ולעיל פ' הדר סי' יט פסקינן הלכתא כר' יהודה בן בתירא :

גמ' אמר רב יהודה חבית של שיתוף צריך להגביה מן הקרקע טפח מכאן דקדק ר"ת ז"ל דהגבהה סגי בטפח. ולא כפרש"י שפי' בפ"ק דקדושין דף כה: גבי פיל ר"ש אומר במה יקנה וקאמר במניח ד' כלי' תחת רגליו שמע מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קונה לוקח ופירש רש"י שם כו. ד"ה בחבילי דמשום הגבהה לא קני דסתם כלי אינו גבוה שלשה טפחים ולהכי מוקי לה בחבילי זמורות. ורבינו תם פירש דסתם כלי אינו גבוה טפח דבהגבהת טפח סגי כדמשמע הכא. ועוד הביא ראיה מדאמר פרק המניח דף כט: גבי הופך את הגלל דמוקי לה כשהפכו בפחות משלשה. וכי נתכוין לזכות בו קאמרהתם דקנה שמע מינה דחשיבה הגבהה בפחות משלשה ולאו ראיה היא דאע"ג דבעלמא בעינן שלשה גבי גלל של הפקר שאני שאפילו הבטה בהפקר קניא. אי נמי משום דהוי גלל ככליו וקני ליה כליו. אי נמי כשהגביהה בידו דכיון שהגביה בידו קני ליה בפחות משלשה כדאיתא בכתובות פרק אלו נערות דף לא: כגון שצירף ידו למטה משלשה וקבלה. ומהך דשמעתין אין ראיה דשאני שיתופי מבואות דרבנן ולהכי קרי בשמעתין הך הגבהה דטפח משהו משום דבעלמא בעינן שלשה:

סימן ט

גרסינן בפרק קמא דסוכה דף ג: ת"ר בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואין מטמא בנגעים ואין נחלט בבתי ערי חומה ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה ואין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו עירוב ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות ואין האחין והשותפין חולקין בו. מאי טעמא הנך כולהו בית כתיב בהו והאי לאו בית הוא. ואין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו את העירוב דלא חזי לדירה. והאי דאין מניחין בו עירוב היינו עירובי חצירות אבל שיתופי מבואות מניחין בו דלא גרע מחצר שבמבוי. ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות ואפילו לבורגנין לא משוינן ליה. מאי טעמא. בורגנין חזי למילתיה האי לא חזי למילתיה: אמר רב נחמן נקטינן אחד עירובי תחומין ואחד עירובי חצירות ואחד שיתופי מבואות צריך לזכות. בעי רב נחמן עירובי תבשילין מאי. אמר רב יוסף מאי תיבעי לך הא אמר שמואל עירובי תבשילין צריך לזכות. ובעירובי תבשילין כתוב בתוספות דיכול לזכות ע"י אשתו. דאיהי נמי בעי לזכות כדי לבשל מיום טוב לשבת. ולי נראה דאינו יכול לזכות על ידה דכשהוא מערב עירובי תבשילין אינו מזכה לאשתו ובניו אלא כשהוא מערב כולם מותרים בלא זיכוי. מידי דהוה אעירובי חצירות. וכיון דאינה צריכה לזכות אין מזכין על ידה מידי דהוה אעירובי חצירות היינו כשאין לה בית באותו חצר: ההוא טורזיינא דהוה בשיבבותיה דרב יהודה בר אושעיא אמרו ליה אוגר לן רשותך. לא אוגר להו. אתו לקמיה דרב יהודה אמרי ליה מהו למיגר מדביתהו. אמר להו הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו ואפילו אם אינו רוצה לערב. וכן נמי אשתו של נכרי אפילו אם אין הבעל רוצה להשכיר היא משכרת. מיתיבי נשים שעירבו ושנשתתפו שלא ברשות בעליהן אין עירובן עירוב ואין שיתופן שיתוף. לא קשיא הא דאסר והא דלא אסר. הכא נמי מסתברא דאי לא תימא הכי קשיא דשמואל אדשמואל דאמר שמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף באין בני מבוי בתוך ביתו ונוטלין ממנו שיתוף בעל כרחו רגיל אין שאין רגיל לא ולעיל קאמר אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו דמשמע בכל ענין אפילו אינו רגיל. והא דלא משני הא דבעי הכא רגיל משום דנוטלין ממנו בעל כרחו ואפילו דעת אשתו ליכא משום דפשיטא ליה דאין שום עירוב מועיל בעל כרחו. וקאמר אלא לאו שמע מינה הא דאסר והא דלא אסר. הא דאמר שמואל אפילו אינו רגיל מערבין בעל כרחו היינו בדאסר. והא דקאמר הכא רגיל אין שאין רגיל לא בדלא אסר כגון בחצר שבין ב' מבואות ורגיל במבוי א' ואין רגיל באחר ואפילו הכי כיון שהורגל להשתתף עמהן ע אם נטלו עירובו בעל כרחו ומדעת אשתו מותר לטלטל במבוי והא דתניא אין עירובו עירוב היינו בדלא רגיל ולא אסר. ואע"ג דפסקינן דאשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו היינו דוקא ליתן פת לצורך העירוב אף על פי שמיחה בעלה. אבל לזכות לאחרים משלו בלא דעת בעלה אין לה כח. והכא בלא אסר ולא רגיל דאמר אין עירובו עירוב היינו דוקא היכא דמיחה הבעל דבהכי איירי כולה שמעתין כעין עובדא דטורזיינא. אבל כל זמן שלא מיחה הבעל עירובה עירוב דמסתמא לא קפידא בל צריך עיון אם אין אשה והבעל בעיר אם יכולין בני ביתו לערב בלא דעת בעל הבית דהא תנן לקמן עמוד ב ניתוספו עליהם דיורין מוסיף ומזכה וצריך להודיע. וכן כשכלה האוכל ממין אחר צריך להודיע וכתב ר"מ ז"ל דמה שנסתפק היינו בחצר שבין שני מבואות דלא ידעינן בהי ניחא ליה כדאמר בסמוך ואפשר דבהא אפילו רבי יהודה מודה. אבל חצר הפתוחה למבוי אחד אף על גב דלרבנן צריך להודיע כיון דלרבי יהודה אין צריך להודיע קיימא לן כרבי יהודה כדפסיק לקמן שמואל דף פא: ועוד דהלכה כדברי המיקל בעירוב:

סימן י

מתני' נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע. ניתוספו עליהן דיורין מוסיף ומזכה וצריך להודיע. סוגיא דשמעתין אם האוכל ממין אחד אפילו כלה מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע. ואם משני מינים ונתמעט מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע. ואם כל הצריך להודיע. ואוקימנא לקמן בחצר שבין שני מבואות שמתוך שאתה מתירו במבוי זה אתה אוסרו במבוי אחר. אבל במבוי אחד אין צריך להודיע. מאי טעמא. דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו:

סימן יא

במה הוא שיעורו בזמן שהן מרובים מזוך שתי סעודות לכולן. בזמן שהן מועטין כגרוגרת לכל אחד ואחד. אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בתחילת עירוב. אבל בשירי עירוב כל שהוא ולא אמרו לערב בחצירות אלא שלא לשכח את התינוקות:

גמ' כמה הן מרובין. אמר רב יהודה אמר שמואל מי"ח בני אדם ואילך. ומאי שנא י"ח דנקט. אמר רב נחמן בריה דרב יהודה לדידי מיפרשא לי מיניה דאבא כל שאילו מחלקו ואינו מגיע כגרוגרת לכל אחד ואחד הן הן מרובים וסגי ליה בשתי סעודות. ואם לאו הן מועטין וסגי בגרוגרת לכל אחד ואחד. ואגב אורחיה קא משמע לן דב' סעודות הוי י"ח גרוגרות:

סימן יב

מתני' בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים והמלח דברי ר' אליעזר. רבי יהושע אומר ככר הוא עירוב. ואפילו מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה. ככר כאיסר והוא שלם מערבין בו:

גמ' ת"ר בכל מערבין עירובי תחומין ובכל משתתפין שיתופי מבואות. ולא אמרו לערב בפת אלא עירובי חצירות בלבד. וסוגיין כר' יהושע דאמר אין מערבין עירובי חצירות אלא בפת שלימה ואפילו הוא כאיסר ואין מערבין בפת פרוסה ואפילו הוא מאפה סאה. מאי טעמא אין מערבין בפרוסה משום איבה: ירושלמי פיסקא י מפני מה אמרו מערבין בחצירות מפני דרכי שלום מעשה באשה אחת שהיתה רובבת דובבת עם חבירתה ושלחה עירובה ביד בנה וגפפתיה ונשקתיה. אתא ואמר לאימיה אמרה הכין רחמא לי מתוך כך עשו שלום ביניהם. הדא דכתיב משלי ג וכל נתיבותיה שלום. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי עירבו כולן בפרוסה מהו. א"ל גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו שיתן זה פרוסה וזה שלימה ויבאו לידי איבה. ור"מ ז"ל כתב שיכול לזכות לכל בני החצר בפרוסה דבהא לא שייך שמא יחזור לקלקולו. אמר ר' יוחנן בן שאול נטל ממנה כדי חלתה כדי דימוע מערבין לו בה. והתניא נטל ממנה כדי דימוע מערבין לו בה כדי חלתה אין מערבין לו בה. לא קשיא הא בחלת נחתום והא בחלת בעל הבית. דתנן שיעור חלה אחד מעשרים וארבעה. העושה עיסה לעצמו והעושה לשמחת בנו אחד מארבעה ועשרים. נחתום העושה למכור בשוק וכן האשה העושה למכור בשוק אחד מארבעים ושמונה. ודוקא בנוטל לשם חלה דאי לא איבה איכא כדקתני מתני' אפילו מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין לו בה. משמע דבעינן שלימה לגמרי. והא דקאמר כדי חלתה ולא קאמר ניטל ממנה חלתה קא משמע לן דאפילו ניטל לשם חלה אם הפריש יותר מכדי צורך דאיכא איבה. ולפי הסברא נראה לי דכיון דטעמא משום איבה דאין חילוק בין דניטל לשם חלה ובין לא ניטל לשם חלה. דמה יודעין שכניו אם ניטל לשם חלה או שלא לשם חלה. אלא בכדי שיעור חלה והם תולין דלשם חלה ניטל וליכא איבה. ומתני' מאפה סאה והיא פרוסה יותר מכדי חלה: אמר רב חסדא תפרה בקיסם מערבין לו בה. והתניא אין מערבין לו בה. לא קשיא הא דידיע תפרה והא דלא ידיע תפרה. אמר שמואל מערבין בפת אורז ואין מערבין בפת דוחן. אמר רב מערבין בפת עדשים:

סימן יג

מתני' נותן אדם מעה לחנוני או לנחתום כדי שיזכה לו בעירוב דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים לא זכו לו מעותיו ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו. שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו. אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בעירובי תחומין. אבל בעירובי חצירות מערבין לדעתו ושלא לדעתו. לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו. פי' רש"י אפילו עירב חנוני זה לכל האחרים וזיכה גם לזה אינו עירוב שהרי לא נתכוין לזכות לו מתנת חנם כשאר מזכה בעירוב אלא לקנות במעה והרי אינה קונה דכיון דמעות אינן קונות לא סמכיה דעתיה דהאי ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו זה לשון רש"י. ותימה מה תולה עירוב במעות שלא מדעתו. אפילו עירב במעות מדעתו לא הוי עירוב כיון דמעות אינן קונות. והתו' כתבו דאפילו זיכה לו ע"י אחר או קנה לו לחם מן השוק באותה מעה אינו עירוב כיון שהנותן נתכוין לקנות מן החנוני מיד כי היה סבור שמעותיו קונות לו בלא משיכה וכל הזכיות שעושה לו החטני שלא מדעת בעל הבית קעביד ואין מערבין אלא מדעתו. ודברים הללו תמוהים בעיני דהא דאמרו חכמים דאין מערבין אלא מדעתו ואפילו בעירובי חצירות היינו משום דחשיבי ליה קצת חובה אי בשתי מבואות איירי ואי נמי במבוי אחד מיירי חשבינן ליה קצת חובה. אולי יש קצת טעם למה אינו רוצה לערב דאי זכות גמור הוא מאי הוי טעמייהו דרבנן דאומרים אין מערבין אלא לדעתו. וזה שגילה בדעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעה לחנוני ומאחר שאין קונה לו המעה וזיכה לו החנוני אמאי לא זכה. הלכך נראה לי לפרש מתניתין כמשמעה ואם נתן לו לחם בלא זיכוי לא זכו לו מעותיו דלא סבירא להו לרבנן להא דר' אליעזר דסבר דעשאוהו כארבעה פרקים הללו אבל אם זיכה לו על ידי אחר מודו רבנן דהוי עירוב. והא דקתני שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו מילתא באנפי נפשיה הוא ולא קאי אנותן מעה לחנוני. וה"ק ואין מערבין לו וכו'. וכהאי גוונא בפרק קמא דיום טוב דף ח. שאפר כירה מוכן הוא. תדע דאי קאי אנותן מעות לחנוני הוה ליה למיתניי' קודם הך דתנא ומודים חכמים בשאר כל אדם וכו':

גמ' ומודים חכמים בשאר כל אדם וכו'. מאן שאר כל אדם. אמר רב בעל הבית. וכן אמר שמואל בעל הבית דאמר שמואל לא שנו שלא זכו לו מעותיו אלא נחתום. אבל בעל הבית קנה. ולא שנו בנחתום דלא קנה אלא בדאמר ליה זכי לי. אבל אמר לו ערב לי קנה. ולא שנו בדאמר ליה זכי לי דלא קנה אלא במעה. אבל בכלי קנה:

סימן יד

אמר רבי יהודה במה דברים אמורים וכו'. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה. ולא עוד אלא כל מקום ששנה רבי יהודה בעירובין הלכה כמותו אמר ליה רב חנא בגדתאה לרב יהודה אמר שמואל אפילו במבוי שניטלה קורתו או לחיו. אמר ליה בעירוב אמרתי ולא במחיצות אמר ריב"ל כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים. ור' יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק: